אני מאוד אוהב את שמוני (Chamonix) ולא אגיד מילה אחת רעה על המון בלאן או סביבתו. אבל האלפים הצרפתים הם הרבה הרבה מעבר לאלו. זוהי ממלכה שמשתרעת על חמישה פארקים מוכרזים

(מצפון לדרום – Vanoise, Ecrin, Vercours, Queyras, Mercantur), ועוד עשר שמורות מצומצמות יותר שלכולם וכולן מאפיינים דומים כמו סימוני שבילים, תשתיות טיול וגישה נוחה (בעונה), אבל לכל אחד ואחת מהם/ן ישנם קווי אופי ונוף אחרים לחלוטין.

היכן הם בכלל האלפים הצרפתים? איך אפשר לבנות טיול מעולה באלפים הצרפתים? מה התקציב הנדרש? לאן נוסעים? על כל אלו ועוד אענה בכתבה הבאה.

שלוש הערות חשובות לפני שנתחיל:

1. זוהי כתבה "גיאוגרפית" באופייה, שנועדה לתת רקע למטייל העצמאי באלפים הצרפתיים בדגש על טיולים רגליים. אין מה להיבהל מהשמות הרבים המוזכרים בכתבה, אלא להפך. השתמשו בהם על מנת להמשיך את המחקר ולמצוא את כמויות החומר האדירות שקיים ברשת על כל אזור. פתחו בכרטיסיה נוספת בדפדפן את מפות גוגל, והיכונו לטיול וירטואלי נהדר. לאורך הכתבה שתלתי טיפים נקודתיים לתכנון של טיולים באלפים.
2. באלפים מטיילים בין יוני לספטמבר. מחוץ לעונה הזו ישנו קסם מסוים, אך התשתיות והשטח אינם באמת מוכנים לרוב המטיילים.
3. האלפים הצרפתים הם שטח הררי ופראי, שעל מנת לטייל בו יש להקפיד על כללי בטיחות מחמירים. לא בכל מצב יחידת החילוץ הצרפתית תיענה לקריאה, ובמקרה שכן, החילוץ עשוי לעלות בכסף רב. בסוף הכתבה, אפרט כמה כללי בטיחות בסיסיים לטיולים באלפים, ואם מתעוררת שאלה בנושא – אשמח לסייע.

מי אתם האלפים הצרפתיים?

האלפים הצרפתים הם רצועה שאורכה 403 ק"מ, המשתרעת מאגם ז'נבה בצפון, ומדרימה בעיקר לאורך הגבול עם איטליה עד לים התיכון. ממזרח להם כאמור ישנם האלפים האיטלקים (שלמעשה ברובם מחוברים לצרפתים) ומצפון מזרח להם האלפים השוויצרים.

את האלפים הצרפתים אפשר לחלק בין שלושה אזורים היסטוריים – האלפים שבמחוז סבואה (Savoy), דופין (Dauphone) והאלפים הפרובנסליים (Provencal alps).

האלפים הצרפתים כיום הם בין שבעה מחוזות – Haute-Savoie, Savoie, Isere, Drome, Hautes-Alpes, Alpes-de-Haute-Provance  ואחרונים מדרום הם האלפים הימיים – Alpes-Maritimes.

את הנוף באלפים הצרפתים נחלק מעט אחרת: מצפון ישנם האלפים שבגבול שוויץ, שהם ירוקים מאוד ועשירים בנוף של כרי מרעה אלפיניים. מדרום להם ישנם האלפים הגבוהים, ובליבם הרכס ההררי של המון בלאן, שם נמצאים שמוני הידועה, קרחונים רבים ופסגות מחודדות. מעט מדרום ישנו הפארק של Vanoise, שבעיניי מזכיר מעט את האלפים הגבוהים, אבל אינו עמוס מטיילים ורכבלי סקי כמוהם.

מדרום מערב ל-Vanoise ישנו פארק ה-Ecrin שבעיניי נחשב ממלכת האלפיניזם והטיפוס. בפארק ישנן פסגות רבות שאינן רחוקות מבקתות מטיילים, והנוף בו דרמטי באופן בלתי רגיל, יותר אפילו מאחיו "הגבוהים ממנו" שמצפון. בין ה- Vanoise ל- Ecrinישנו Mont Tabhor, שמורה קטנה אך מלאת אגמים נהדרים.

כעת נגיע לשני הפארקים האהובים עליי. שניהם יחסית פחות מטוילים, יש בהם הרבה פחות אתרי סקי (לטייל בקיץ בין אתרי סקי עצובים זאת אחת החוויות הפחות אהובות עליי), והם מלאים באופי.

הצפוני מביניהם הוא Queyras, והוא נמצא בצילו של Mont Viso האיטלקי. זהו פארק קטן יחסית, עמוס כפרים קטנטנים וכמה מביצורי וובאן היפים בצרפת. אחרון חביב מדרום, שרכסיו מגיעים על ניס למעשה הוא Mercantur, רכס אלפיני פחות גבוה יחסית, אבל היחיד שמציע את החוויה הנפלאה של תצפיות הרריות עד הים התיכון.

כיום, רוב תושבי האלפים עוסקים בתיירות. בחורף ישנה תיירות הסקי, ובקיץ הטיולים הרגליים, ולאורך כל השנה ישנו האלפיניזם (טיפוס יותר טכני לפסגות האלפים). עם זאת, עדיין יש באלפים מרעה אינטנסיבי, הפקת דבש, קטיף פטריות, וכמובן גולת הכותרת של האלפים – הפקת הגבינות.

לכל אחד מהפארקים שציינתי בפתיחה, ישנו מרכז מבקרים ומיפוי איכותי.

טיפ 1

מצאתם מחוז/פארק שמעניין אתכם? באתר הבית של הפארק/מחוז תמצאו בדרך כלל 90% מהמידע שדרוש לכם. החל משבילי הטיול, אופציות הלינה, וקישורים לאתרי התחבורה הציבורית. להרבה מהאתרים הללו ישנה גרסה אנגלית מעולה.

איך מטיילים ברגל באלפים הצרפתיים?

האלפים הם לונה פארק למטיילים, והאפשרויות בהם אינסופיות. כל אחד מהמקומות שציינתי למעלה, מתאימים לכל סוג של טיול. בין אם טיול רגלי, ברכב, אופניים, טיפוס, עם ילדים, ועוד…

התשובה הטובה ביותר בעיני לשאלה "איך מטיילים ברגל באלפים הצרפתים" היא – כמו שהמקומיים מטיילים. אני מתכוון לכך שהאלפים הצרפתים מטוילים באינטנסיביות לאורך שנים רבות. אתם לא תהיו הראשונים שמגיעים אליהם לכל סוג של טיול, וכאן היתרון. האלפים מלאים בתשתיות מעולות לטיולים רגליים ואני ממליץ בחום להתמסר לתשתיות אלו.

אדגים: אם מפשטים את הנוף באלפים, מגיעים בסופו של דבר לעמקים קרחוניים רחבים עם דפנות תלולות וגבוהות. בדרך כלל, אם רוצים לטייל רגלית בין העמקים (בהם לרוב ממוקמות נקודות הלינה, חוץ מהבקתות האלפיניות שממוקמות על הרכסים עצמם), יש צורך לעלות אל הרכס ולרדת ממנו. עלייה וירידה היא בדרך כלל כרוכות בשינויי גובה יומיים של כ-1000 מ' לכל כיוון.

אם עושים טיול כזה עם אוהל וציוד מלא ללינת שטח, חובה להישאר לישון בגובה רב בדרך כלל (תלוי בחוקי השמורה) ולא ניתן לעשות קמפינג בעמקים, כך שהטיול למעשה הופך להיות או קצר מדי ליום טיול – או ארוך יותר מדי. וזה עוד לפני שדיברתי על האתגר הפיזי הגדול שכרוך בתרמיל שכזה בעליות אלפיניות.

לעומת זאת, אם נכווין עצמנו אל בקתות ההרים או האכסניות בעמקים – נמצא ימי טיול הרבה יותר הגיוניים. כאן כמובן בא לידי ביטוי הסעיף התקציבי – שעליו עוד נדון בהמשך.

איפה ישנים בטיול רגלי באלפים הצרפתים?

באלפים ישנן ארבע אפשרויות אירוח זמינות למטיילים:

1. מלונות – כאן הכוונה היא למוכר ולקבוע, ולא ארחיב כאן יותר מדי בנושא. ישנם המון מלונות באלפים, ברמות מחיר משתנות. אם אתם מחפשים מלונות באתרי סקי אתם מוזמנים להיכנס לכתבה מלונות סקי מומלצים בצרפת.
2. Gite – זוהי למעשה מעיין אכסניה, שיכולה להציע לינה בחדרי מעונות במיטות קומתיים, מקלחת חמה, וארוחות ערב ובוקר למטיילים. ישנם ג'יטים בהם ישנם גם חדרי לינה זוגיים או משפחתיים במחיר גבוה מהאופציה של המעונות. אכסניות אלו פרוסות בכל צרפת, ולכל אחת אופי משלה. בדרך כלל הנהלת האכסניה היא משפחתית, וישנם ג'יטים רבים שעוברים במשפחה כבר כמה דורות. התפריט בערב יהיה פשוט אך משביע, והאווירה תהיה משוחררת וחופשית יותר ביחס לבתי מלון. ג'יט יהיה נגיש ברכב ובדרך כלל יימצא בכפר ממנו אפשר לצאת לטיולים רבים באזור.
3. בקתות הרים – Refuge – אלו מזכירים מעט את האכסניות שבסעיף 2, אך הבקתות בדרך כלל יימצאו במקומות מרוחקים בהרבה, אליהם לא ניתן להגיע ברכב, והן משרתות אך ורק מטיילים רגליים. גם בהן אפשר למצוא ארוחת ערב/בוקר, בר פעיל, ואווירת הרים נהדרת. התנאים פשוטים, אבל הנוף שווה את הכול. את רוב הבקתות מפעיל המועדון האלפיני הצרפתי.

טיפ 2

להתמקם בג'יט לכ-2-3 לילות, ולצאת ממנו לטיולים רגליים באזור זו אופציה לחופשה נהדרת. בג'יט יהיה כל המידע שתצטרכו, והצוות ישמח להסביר ולהראות את השבילים השונים בסביבה.

טיפ 3

ברישום מוקדם לאחד מהמועדונים האלפיניים הבינ"ל אפשר לקבל ביטוח מלא לחילוץ באלפים, והנחה של של כ-20% בדרך בבקתות שמפעיל המועדון האלפיני הצרפתי. כישראלים נוח מאוד להירשם למועדון הבריטי, או לזרוע הבריטית של המועדון האוסטרי.

השבילים והמפות באלפים הצרפתים

את השבילים באלפים אפשר לחלק באופן כללי לשניים:

1. (PR (Petite Randonnee שפירושו "טיול קטן" – יהיה מסומן בשטח בקו צהוב בודד, ויהווה אופציית טיול למשל מאחד הג'יטים עליהם דיברתי למעלה. כך שאפשר לישון בג'יט, ולצאת לכמה PR לפי הרצון. במפה יהיה מסומן בקו אדום מקווקו.
2. (GR (Grand Randonnee שפירושו "טיול גדול" – יהיה מסומן בשטח בקו אדום וקו לבן צמודים זה ולזה, וכאן הכוונה היא לטיול ארוך שמחבר בין בקתות/ג'יטים שונים, ומהווה הצעה לחופשת הליכה בת כמה ימים או יותר מזה. למשל, בפארק Queyras ישנו ה-GR-58 שלמעשה מקיף את הפארק. במפה יהיה מסומן בקו אדום רציף.

השבילים בדרך כלל יהיו מסומנים באופן בפחות אינטנסיבי מאלו שבארץ, אך עם זאת יהיו ברורים למדי. בצמתים המרכזיים יהיה שילוט.

טיפ 4

לחברת המפות הממשלתית (ה-IGN) ישנו מנוע מפות אינטרנטי מעולה שלעיתים גם יחסוך את הצורך לקנות מפות בשטח. לכניסה לאתר לחצו על הקישור הזה. כמו כן ישנה גם אפליקציה לטלפונים או טאבלטים.

אז איך לבנות טיול רגלי באלפים הצרפתים?

אני מציע על השלבים הבאים:

1. בחירת תא שטח מעניין לפי ההעדפות האישיות ומחקר ברשת. במחקר יש כבר להבין לאן יש לטוס, ומהן דרכי הגישה הטובות ביותר לאזור.
2. השלב החשוב ביותר – בחירת רמת הקושי. למי מאיתנו שרוצים טיול קל יותר, אפשר להגיע ברכב אל אחד העמקים, ולהישאר בהם או במקומות בהם הרכבלים עובדים בקיץ ולהשתמש בהם. אלו מאיתנו שמחפשים את האתגר, ויש להם ניסיון בטיולים כאלו, כבר יכולים להביט לכיוון אחד ה-GR או טיול אחר בין בקתות ההרים.
3. הכנת התקציב: כמו בכל טיול (ובכל העולם…) זמן=כסף. קחו בחישוב שעלותו של לילה ממוצע בג'יט או בקתה, ללא הנחה, הוא בין 45-55 יורו ללינה וארוחת בוקר. לזה הוסיפו כ-5 יורו למצרכים פשוטים לארוחת צוהריים, ונגיע לנוסחה שיום טיול יעלה בדרך כלל כ-50-60 יורו. לזה יש להוסיף את עלויות ההגעה מנמל התעופה, ואת הטיסה כמובן.

על מנת לחסוך, קחו בחשבון שבהרבה מהאזורים באלפים ניתן לישון בג'יט או בבקתה כבר ביום הנחיתה (בהנחה שנחתנו בשעה סבירה) ולחסוך לינה יקרה יותר באחת הערים. התחבורה הציבורית מאוד נוחה בקיץ, ומשרתת היטב את הטיולים השונים, אך היא אינה זולה, וכל כיוון משדה התעופה יכול לעלות בין 20-60 יורו.

והכי חשוב – כמה כללי בטיחות

1. האלפים הם סביבה שאנו כמטיילים ישראלים בדרך כלל לא מכירים היטב. שלג, קרחונים, ומזג אויר לא צפוי הם חלק בלתי נפרד מהטיול.
2. שלג עשוי להיות סכנה ממשית, אל תחצו שלוגיות בזווית חדה מדי, והימנעו מעלייה לאוכפי הרים גבוהים ומושלגים ללא ציוד מתאים והידע להשתמש בו (קרמפונים/מיקרו ספייקים וגרזן).
3. אל תחצו קרחונים ללא הציוד המתאים והדרכה. לעולם. בקרחונים ישנם סדקים עמוקים שאפשר לצנוח אליהם פנימה.
4. עקבו אחרי מזג האוויר. אין טעם לצאת לטייל כשעננות כבדה או סופה מגיעים לאזור. זה לא כיף, וזה ממש לא בטוח.
5. קחו מסלולים שתוכלו לעמוד בהם, רמת הקושי לטיולים באלפים גבוהה, ואנו לא מורגלים בדרך כלל בשינויי הגובה הגדולים.
6. אל תיקחו תיקים כבדים, זה מתיש, קשה ועלול לשנות את שיווי המשקל במקומות מסוימים.
7. שימו לב שלקחתם מספיק מים. בחודשים יוני-יולי בדרך כלל תמצאו פלגי מים רבים (רק שימו לב שאין מרעה בסביבתם/מעליהם), אך באוגוסט-ספטמבר כבר הרבה מהם נעלמים.

ועוד דבר חשוב

צניעות – אנו כישראלים יודעים לטייל היטב בנגב או הגליל. האלפים הם סביבה זרה לנו, לא גדלנו בין קרחונים ואנחנו לא באמת יודעים את טיבה של ערימת שלג. בואו נהיה צנועים ולא ניכנס להרפתקאות שעלולות להיות מסוכנות, או פשוט מפחידות מדי ובטח לא מהנות.

ניפגש בפסגות!

בכל שאלה, אל תהססו ופנו אליי. אשמח לסייע.

אחת ההחלטות הטובות ביותר של נפוליאון השלישי בשלהי תקופתו בהשראת תוכנית הברון אוסמן להתחדשות פריז היתה להקים פארק חדש בשם בוט שומון ברובע ה-19, בצפון מזרח פריז, לטובת הבילוי, הרוגע והנופש של ציבור התושבים המתגוררים בסביבה.

בשנת 1867 נחנך הפארק, אשר עד מהרה הפך לאחד המרחבים הירוקים הגדולים ביותר בפריז וללא ספק אחד המוצלחים, האורגינליים, המרשימים והמיוחדים בעיר. רבים אף טוענים שזהו הפארק היפה והנעים ביותר בעיר האורות, בעל מראה ציורי מרהיב ושובה עין. סוג של שמורת טבע מרהיבה בטבורה של העיר. עבור ציירים, צלמים, ספורטאים וחובבי טבע, המקום מהווה גן עדן לכל דבר. מנגד, תיירים רבים לא כוללים אותו בתוכנית הסיור שלהם והוא נותר בלתי מוכר לרבים.

ההר הקירח הופך לפארק מקסים

ההיסטוריה של המקום הקסום הזה לא היתה תמיד ורודה. לפני שהפך לפארק מרהיב הוא נקרא "ההר הקירח" (Le Mont Chauve). ייעודו בתחילת המאה התשע עשרה, בזמן שהוא שירת באותה עת את צרכיו של הברון אוסמן, היה מחצבה ומזבלה מלאה באשפה. מקום בהחלט לא נעים ודוחה עבור התושבים שהתגוררו בסמוך בשכונות עממיות. אם לא די בכך הרי שקטטות אלימות התרחשו במקום בשנת 1814 נגד הפרוסים אשר למעשה פלישתם נעצרה כאן.

תכנון העבודות הוטל על המהנדס ואדריכל הנופים Adolphe Alphand אשר החליט להקים פארק בסגנון אנגלי המחקה אזור בעל נוף הררי. המחצבה כוסתה באדמה פורייה, נבנו מצוקים סלעיים, במרכז הפארק הוקם אגם עם צמחייה מגוונת עם אי מלאכותי גדול – "אי הבלוודרה" (Île du Belvédère), נשתלו עצים גבוהים המבטיחים האזנה מתמדת לציוץ של הציפורים, בין העצים הבולטים עצי דולב, ערבה בוכייה, צפצפות וערמונים. בתקופת הסתיו הפארק מתכסה בשלכת מרהיבה ורב גונית.

במקום המדהים הזה תמצאו גם מדשאות בהן הפריזאים נוהגים להשתזף בימי שמש וחום, נחלים, מפל מרשים ומפתיע בסביבתו, מערה שתקרתה מכוסה בנטיפים מלאכותיים, ברבורים וברווזים המשייטים להנאתם, תצפיות נהדרות ועוד.

בוט שומון הפורח והרב מפלסי משתרע על פני 250 דונם והוא הוגדר כדבר הקרוב ביותר בפריז לסנטרל-פארק הניו יורקי. עבודות נרחבות ביותר בוצעו במקום במשך ארבע שנים החל משנת 1864 וזה אפשר את הפתיחה החגיגית בחג הפועלים ב 1 במאי 1867.

תושבי האזור בפרט ותושבי פריז בכלל קבלו את הפארק החדש בעל היופי האקזוטי בהתלהבות רבה. זוגות נאהבים הפכו את הפארק למקום נבחר לשיטוטים רומנטיים, רצים נהנים מתרגול טוב של ג'וגינג במעלה ובמורד הגבעה, רוכבי אופניים מגיעים לכאן בתדירות גבוהה ואילו המורים לחינוך גופני בבתי הספר של הרובע אימצו את המקום והפכו אותו למגרש האימונים הראשי של התלמידים.

האגם המלאכותי שנחפר אשר שואב את מימיו מתעלת סן מרטן, והאי שנבנה עליו עם הר המתנשא לגובה של 50 מטר הפכו אטרקטיביים וייחודיים מאוד בסביבתם. בשנת 1869, שנתיים אחרי חנוכת הפארק, הוסף בראש ההר מקדשון קטן בסגנון רומי עתיק המהווה העתק של מקדש וסטה שנמצא בפארק טיבולי. הביצוע הוא פרי תכנונו של האדריכל גבריאל דוויו (Gabriel Davioud).

מהמקדשון נשקף נוף עוצר נשימה עם פרספקטיבה נהדרת לכיוון מונמארטר, כנסיית הסאקרה-קאר וכנסיית סן-דני. שני גשרים מחברים את האי. משניהם נשקף נוף נפלא על הפארק. אחד הגשרים זכה לכינוי הלא מחמיא "גשר המתאבדים" כאשר פעמים רבות מדי הוא הצדיק את שמו. הגשר השני הוא "הגשר התלוי".

את אחת האטרקציות המפתיעות והמרשימות ביותר בפארק בוט שומון תגלו כשתסתובבו רגלית בשביל להולכי רגל שלאורך גדות האגם כשלפתע תקלטו רעש חזק של מים זורמים וגועשים. חבוי בתוך מערה מלאכותית מסתתר כאן מפל מים מרהיב שגובהו 32 מטר. הביטו מעלה אל תקרת המערה ותגלו סדרת נטיפים יפהפיים.

לטובת הקהילה וילדי הסביבה מתקיימת בפארק לעתים פעילות לכל המשפחה. במהלך השנים הופעלו כאן תיאטרון בובות, רכיבה על סוסי פוני, פעילויות ספורטיביות למשפחה, חוגי אמנות בטבע, קונצרטים, חוגי ספורט, מתקני משחקים לילדים קטנים, מסעדה, בית קפה ועוד. מרבית הפעילויות מתקיימות בחודשי הקיץ בלבד וחלקן אף הופסקו במהלך הזמן. אם בכוונתכם לבקר בפארק כדי להשתתף בפעילויות אלו יש להתעדכן מראש בלשכת התיירות או במשרדי עיריית הרובע השוכנים בסמוך.

כיצד מגיעים לבוט שומון?

סביב הפארק ישנן שש כניסות עיקריות ועוד תשע כניסות משניות, כולן ננעלות בשעות הלילה. תחנות המטרו הצמודות לפארק הן Buttes-Chaumont ו- Botzaris שתיהן בקו 7 bis. כמו כן ניתן להגיע לפארק באוטובוס בקווים מס' 26, 60 ו- 75.

לסיום, לא נותר לי אלא להמליץ בחום רב על ביקור במקום האטרקטיבי הזה. איש עוד לא הצטער על כך. אתם בוודאי לא תהיו הראשונים.

כמה מילים על יואל תמנליס

יואל הוא פרנקופיל שמתגורר כיום במודיעין. מעבר להיותו עיתונאי הוא גם צלם ואם אתם מעוניינים להנות מתצלומי פריז היפהפיים שלו אתם מוזמנים להציץ בדף פריז דרך הזום. במידה ואתם רוצים לקרוא את הכתבות שהוא פירסם באתרכנסו לקישור הזה.

מחפשים מה עוד לעשות בפריז?

הנה כמה אופציות:

• אם סיימתם לטייל בבוט שומון ואתם נמצאים ברובע ה-19 אתם מוזמנים לבדוק את הכתבה אטרקציות ברובע ה-19 ולמצוא עוד מקומות מעניינים לטייל בהם.
• אם אתם מחפשים עוד פארקים מעניינים אתם מוזמנים להיכנס לכתבה 15 פארקים, גנים ויערות בפריז שאתם מוכרחים להכיר.
• אם אתם מחפשים אטרקציות נוספות בפריז אתם מוזמנים להיכנס לכתבה אטרקציות בפריז – מה אסור לפספס והיכן קונים כרטיסים?

הקדמה קצרה

ז'אן ד'ארק היא דמות שמבלבלת לא מעט היסטוריונים מכיוון שקורות חייה מלאים במעשי ניסים שלא באמת ניתן להסביר באופן רציונלי. כל זה בשילוב היותה סמל צרפתי שני רק אולי ל"מריאן" הופכת את הדמות שלה למרתקת במיוחד.

ד"ר אלון קליבנוב היסטוריון צבאי ומומחה להיסטוריה של צרפת מספר לנו את סיפורה בהרצאה מרתקת בת כשעה וחצי אותה תוכלו לשמוע מיד. במידה ואתם מעדיפים דווקא לקרוא נוסף למטה סיכום של ההרצאה שמכיל את הפרטים החשובים שלה.

ומכאן רשות הדיבור לד"ר קליבנוב.

מלחמת מאה השנים

לפני שנתחיל לספר את סיפורה של ז'אן ד'ארק חייבים לתת סקירה קצרה על מלחמת מאה השנים אשר במהלכה היא הופיעה על במת ההיסטוריה.

על מנת להבין את המלחמה הזאת יש צורך ללכת לשנת 1328. באותה שנה מת מלך צרפת שארל ה-4 (1294-1328) ללא יורש זכר והענף הראשי של שושלת בית קאפט הגיע לסיומו (אם תרצו לקרוא עוד המאורעות שהובילו לכך אתם מוזמנים לקרוא את כתבתה של ד"ר אורנה ליברמן פרשת מגדל נל: מעשי ניאוף בחצר המלכות).

שני המתחרים הראשיים על כתר צרפת היו פיליפ מולואה בן אחיו של פיליפ ה-4, אביו של שארל ה-4, המלך שזה עתה מת, ואדוארד השלישי מלך אנגליה, בנה של איזבל אחותו של שארל ה-4.

בסופו של דבר פיליפ רוזן ולואה נבחר להיות מלך צרפת בזכות החוק הסאלי, אשר מנע מנשים להוריש את כתר צרפת והפך למלך פיליפ ה-6 (1328-1350). אדוארד מלך אנגליה לא הסכים לקבל את רוע הגזרה ובשנת 1337 הכריז מלחמה על מלך צרפת. למרות שצרפת נחשבה באותו זמן למדינה החזקה ביותר באירופה מלך אנגליה הצליח להכות אותה שוק על ירך בקרב קרסי (1346) ובקרב פואטייה (1356), אשר במהלכו נפל בשבי מלך צרפת ז'אן ה-2 (1350-1364).

מלך אנגליה ובנו אדוארד "הנסיך השחור" הצליחו לעשות זאת באמצעות השימוש בקשת הארוכה, אשר עשתה שמות בצבא מלך צרפת ובאמצעות טקטיקת מלחמה, אשר הצליחה להוציא את העוקץ מחיל הפרשים, עליו נשען הצבא הצרפתי. התוצאה של כל הנצחונות הללו הייתה כיבוש שטחים נרחבים בצרפת עד כי נדמה היה שמלך אנגליה עלול להגשים את תוכניתו ולהפוך למעין קיסר החולש על שטחי אנגליה וצרפת.

אולם בשנת 1377 הגלגל מתהפך. אדוארד הנסיך השחור מת מדיזינטריה ואביו, אדוארד השלישי, מת שנה מאוחר יותר. במקומם עולה לשלטון ריצ'ארד ה-2 (1378-1399) מלך חלש וצעיר מאוד. במקביל, מספר שנים קודם לכן עולה לשלטון בצרפת המלך שארל ה-5 (1364-1380) המכונה "החכם" ויחד עם שר צבאו ברטראן די גקלן הם מצליחים לסלק את האנגלים מרוב השטחים אותם הם כבשו.

וכך בשלהי המאה ה-14 נראה היה שהמלחמה בין אנגליה לצרפת הולכת להסתיים, אך הסתבר שהייתה זו רק המחצית הראשונה של המאבק…

מלחמת 100 השנים – סיבוב שני

בשנת 1380 מתים שארל ה-5 וברטראן די גקלן ועל כס צרפת עולה המלך שארל ה-6 (1380-1422). בשנת 1392 לוקה המלך בהתקף השיגעון הראשון שלו מיני רבים וממלכת צרפת נכנסת לעידן של חוסר יציבות שלטוני. בתוך הואקום השלטוני הזה נכנסים דוכס בורגונדי ודוכס אורליאן, אשר מתחרים זה בזה הן על אהבתה של המלכה והן על השליטה בפועל בממלכה.

בשנת 1407 מצליח דוכס בורגונדי "ז'אן חסר הפחד" לרצוח את דוכס אורליאן באחד מרחובות פריז (תוכלו לקרוא על כך בכתבה הרצח ברחוב ברבט שכמעט והרס את צרפת). אולם בשנת 1419 רוזן ארמניאק מצליח להחזיר לו כגמולו ולרצוח אותו על גשר מונטרה (פרבר של פריז). מכיוון שהרוזן, שהיה ראש סיעת אורליא, בממלכה, נתמך על ידי מלך צרפת, הרי שבנו של דוכס בורגונדי שנרצח מחליט לעבור לצד האנגלי.

כתוצאה מכך וכתוצאה מקרב אז'ינקור, שהתרחש כ-4 שנים לפני רצח דוכס בורגונדי ובמהלכו מלך אנגליה הנרי ה-5 (1413-1422) מכה שוק על ירך את הצבא הצרפתי, מגיעה צרפת למצב הגרוע ביותר בו הייתה אי פעם. מלך אנגליה מצליח לשכנע את מלך צרפת המובס, אשר ממלכתו נקרעת על ידי מרידות אצילים, לתת לו את בתו קתרין. כמו כן הוחלט שהבן שיוולד מהשידוך הזה יהפוך למלך צרפת עם מותו של שארל ה-6.

בשנת 1421 נולד להנרי ה-5 ולאישתו קתרין מולואה בן זכר, אשר קיבל גם הוא את השם הנרי. זמן קצר אחר כך מתים בזה אחר זה הנרי ה-5 ושארל ה-6 והמלך החדש (הנרי ה-6) מוכרז בתור מלך צרפת. אומנם לשארל ה-6 ישנו בן זכר (שארל ה-7) אך מדובר באדם חלש וחסר אופי ונראה שהוא לא מוכן להילחם על ממלכתו. וכך מוצא הוא את עצמו שולט על חלק קטן משטחה של צרפת ואף מקבל את הכינוי "מלך בורז'" (Bourges), על שם העיר הקטנה בעמק הלואר שם הוא ישב.

ואז כשהכל נראה אבוד ונדמה שצרפת תהפוך לפרובינציה אנגלית מופיעה על הבמה ז'אן ד'ארק!

סיפורה של ז'אן ד'ארק

ז'אן נולדה בשנת 1412 או 1413 בעיירה דומרמי (Domrémy) שבחבל לוריין לז'אק ד'ארק ואיזבל רומה. הסיבה שאיננו יודעים את שנת לידתה המדוייקת היא שמספר שנים אחרי שנולדה פולשים צבאות דוכס בורגונדי לכפר ושורפים את הכנסייה בה נמצא הספר בו נרשמו כל הלידות והמיתות.

את הקריירה שלה היא מתחילה כמו כל בת איכרים אחרת בעזרה במשק הבית ובשדה. אולם בשנת 1425 בעודה מהלכת בשדות הכפר נגלים אליה סן מישל, סנט מרגריט וסנט קתרין, אשר קוראים לה לסלק את האנגלים ממולדתה ולהכתיר את מלך צרפת. החזיונות הללו חוזרים שוב ושוב וז'אן דארק בורחת אל עיר המחוז ווקולר (Vaucouleurs) על מנת למצוא בני ברית שיעזרו לה להגשים את מטרתה. שם, לאחר לא מעט שכנועים, היא מצליחה לשכנע את אחד המפקדים הצבאיים במקום להעניק לה ליווי חמוש עד לטירת שינון (Chinon) בה התגורר באותה עת שארל ה-7.

ז'אן ד'ארק מצליחה באמצעות שורה של מעשי ניסים לעבור דרך אדמותיו של דוכס בורגונדי ולהתחמק מצבאו וצבאות האנגלים ובסופו של דבר היא מגיעה אל טירת שינון. שארל השביעי מחליט לבחון את כוחותיה ומלביש את אחד מאנשי חצרו בלבוש מלכות, בעוד שהוא הולך לקצה החדר. כשז'אן ד'ארק נכנסת לאולם היא לא מתבלבלת, היא עוברת על פני המתחזה למלך, מגיעה לשארל ה-7 וכורעת ברך לפניו.

המלך ההמום מסכים להעניק לז'אן ד'ארק שריון, חרב וצבא שאותו היא מוליכה אל העיר הנצורה אורליאן (Orleans), אחת הערים הכי חשובות מבחינה אסטרטגית בעמק הלואר. היא פונה למפקד האנגלי, אשר צר על העיר ודורשת ממנו להסתלק על מנת להציל את חייו שלו וחיי חייליו. לאחר שהמפקד משיב בזלזול לפנייתה, צבאה של ז'אן ד'ארק תוקף את האנגלים ובאורח נס, למרות שהיה קטן מהצבא האנגלי, הוא מצליח לנצח אותם ולהסיר את המצור. שם זוכה ז'אן ד'ארק בכינוי שילווה אותה מאז ועד היום: "הבתולה מאורליאן".

השלב הבא בתוכניותיה של ז'אן ד'ארק היה להכתיר את שארל ה-7 למלך בקתדרלת ריימס (Reims), שם נהוג היה להכתיר את כל מלכי צרפת. במסע צבאי מרשים בו הצליחה בקלות רבה לכבוש את הערים אוקזר (Auxerre) וטרואה (Troyes) מידי האנגלים ודוכס בורגונדי, היא הגיעה לעיר ריימס ב 16 ביולי 1429. שארל ה-7 הוכתר זמן קצר אחר כך וז'אן ד'ארק ומשפחתה קיבלו תואר אצולה כפרס על מעשיה.

נפילתה של ז'אן דארק

ההכתרה בריימס הייתה שיא הקריירה של ז'אן ד'ארק אך משם הניסים החלו להיגמר. אחרי ההכתרה היא פנתה עם צבאה לפריז אולם שם בקרב ליד השער של סנט אונורה (הרובע ה-8 של היום) היא נפצעה. מאוחר יותר הסתבר שהיא חזתה את הפציעה הזאת, אשר התבררה כפציעה שטחית וקלה יחסית וסיפרה על כך לחבריה לפני שהדבר קרה. אולם היא גם חזתה שסופה הולך וקרב ולא נשאר לה עוד זמן רב לנסות ולגרש את האנגלים.

במאי 1430 שומעת ז'אן ד'ארק שהבורגונדים צרים על העיר קומפיין (Compiègne) והיא עולה עם צבאה אל העיר על מנת לעזור לתושביה להסיר את המצור, כפי שעשה קודם באורליאן. אולם בקרב שמתפתח ידם של הבורגונדים הייתה על העליונה וצבאה של ז'אן ד'ארק נמלט פנימה אל בין חומות העיר. מכיוון שהיא הייתה בחלק האחורי של הכח היא לא מספיקה להיכנס אל העיר, לפני שהשער נסגר, והיא נתפסת על ידי הבורגונדים ב-23 במאי.

הבורגונדים שמבינים איזה אוצר נפל לידיהם מנהלים עם האנגלים מו"מ כספי על הסגרתה לידיהם ובסופו של דבר עושים זאת תמורת סכום נכבד של 10,000 לירות. האנגלים מעבירים אותה אל העיר רואהן (Rouen) שבנורמנדי, אשר תפקדה בפועל בתור הבירה של השטחים הצרפתיים שלהם, ומתחילים להתכונן למשפט ראווה בו תואשם בכפירה.

ומה לגבי שארל ה-7 אתם שואלים? הוא לא נקף אצבע כדי לנסות לשחרר אותה משבי הבורגונדים והרי שיכל היה לעשות זאת על ידי תשלום כופר גבוה יותר…

על המשפט הופקד הבישוף פייר קושון (Pierre Cauchon) , אשר אסף סביבו שורה של אנשי דת שתמכו באנגלים ובבורגונדים (חלק גדול מהם הגיע, דרך אגב, מהסורבון מכיוון שפריז הייתה כבושה בידי האנגלים באותה תקופה). למרות שז'אן ד'ארק הייתה אנלפבטית היא הצליחה להדהים את השופטים והחוקרים באמצעות התשובות שהיא נתנה לשאלותיהם, תשובות שרק מומחה בתאולוגיה יכל לתת.

מכיוון שז'אן ד'ארק לא נשברה ולא הפלילה את עצמה נאלץ קושון לנקוט בתכסיס. הוא הבטיח לה שאם תחתום על הצהרה שבה היא מתנהרת מכמה ממעשיה, המשפט יסתיים והיא תשמור על חייה. אולם בתוך אותו מסמך הוא הכניס סעיף תמים לכאורה שבו נאסר עליה ללבוש בגדי גברים. ז'אן ד'ארק חתמה על המסמך וכמה ימים אחר כך גילתה פתאום שבגדיה נעלמו מתאה ובמקומם ישנם מכנסיים וחולצה גבריים. מכיוון שהיה קר מאוד ומכיוון שלא רצתה שיראו אותה עירומה היא לבשה את הבגדים הללו ובכך הפרה את פרטי ההסכם עליו היא חתמה.

קושון ניצל זאת מיד והמשפט התחדש. ז'אן ד'ארק הורשעה בכפירה ונידונה להישרף בכיכר השוק של רואהן. היא הוצאה להורג ב 30 במאי 1431 ומספרים שרגעים לפני שנשרפה ביקשה לנשק את הצלב. חייל אנגלי לקח מספר זרדים, יצר מהם צלב אותו הוא שם על חנית וקירב אותו אל שפתיה של ז'אן דארק. זמן קצר אחרי זה מתה ז'אן דארק וגופתה נשרפה פעמיים, לפני שנזרקה לנהר הסיין, על מנת שאף חלק ממנה לא יהפוך לפריט מקודש אצל תומכיה.

סיומה של מלחמת מאה השנים

הוצאתה להורג של ז'אן ד'ארק לא הצליחה לשנות את הדינמיקה של סילוק האנגלים מצרפת אלא רק לעכב זאת מעט. בשנים הבאות החלו האנגלים לאבד אט אט את השטחים שהם כבשו וזאת מכמה סיבות:

• חוסר יציבות פנימית, אשר נוצרה כתוצאה מכך שמלכם הנרי ה-6 איבד את שפיותו (קיבל את מחלתו של שארל ה-6 בירושה באמצעות אמו שהייתה בתו של מלך צרפת).
• שארל ה-7 הצליח להפריד בין הבורגונדים לבין האנגלים באמצעות חוזה ארס (Arras) שנחתם בשנת 1435 וגרם להם לאבד בן ברית חשוב.
• זמן מה אחרי מותה של ז'אן ד'ארק נכנסה לחייו של מלך צרפת אישה חזקה נוספת ושמה אנייס סורל. אנייס, אשר הפכה למאהבת הרשמית הראשונה של מלך צרפת, עודדה את שארל ה-7 לנקוט במדיניות אגרסיבית יותר כנגד האנגלים ואף עזרה לו לממן חיל תותחנים שיהפוך לטוב ביותר באירופה.
• זכרה של ז'אן ד'ארק והוצאתה האכזרית להורג הפיכו רוח קרב בקרב החיילים הצרפתים. רוח זאת עזרה להם לנצח בלא מעט קרבות כנגד האנגלים.

וכך בעקבות שורה של מסעות מלחמה מוצלחים מצליח שארל ה-7 בשנת 1453 לסלק את האנגלים כמעט מכל צרפת (להוציא קאלה) ובשנת 1473 נחתם חוזה פיקיני (Piquiny), אשר סיים באופן רשמי את מלחמת מאה השנים (אשר בפועל נמשכה 116 שנים).

ז'אן ד'ארק הופכת לקדושה ולסמל צרפתי

אחרי סיום מלחמת מאה השנים יזם מלך צרפת משפט חוזר לז'אן ד'ארק. את המשפט שנעשה בברכתו של האפיפיור קליקסטוס ה-3 (Calixtus III) ערכו תיאולוגים שונים ובסופו של דבר הוכרזה ז'אן ד'ארק כזכאית וגזר דינה בוטל.

ביטול תוצאות המשפט ולחימתה של ז'אן ד'ארק כנגד האנגלים הפכו אותה לסמל צרפתי ובמהלך המאה ה-19 החלו ניסיונות להפוך אותה לקדושה של הכנסייה הקתולית. הניסיונות הללו נשאו פרי ובשנת 1920 האפיפיור בנדיקטוס ה-15 מכריז עליה כקדושה, אחרי שלא מעט ניסים נרשמו על שמה במהלך השנים הקודמות.

כתוצאה מכך פסליה של ז'אן ד'ארק "מציפים" היום את צרפת וניתן למצוא אותם בחלק גדול מאוד מהכנסיות שם.אולם  הפסל המפורסם ביותר שלה לא נמצא בכנסיה אלא דווקא ברחוב ריבולי  בפריז, לא רחוק ממוזיאון הלובר.

כפי שאתם רואים הפסל הזה מוזהב אך מעטים יודעים שמי שאחראי לכך היו לא פחות ולא יותר מאשר הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. כך הם קיוו להתחבב על תושבי העיר ולהכניס טריז בינם לבין האנגלים בעלי בריתם, נגדם נלחמה ז'אן ד'ארק. כפי שאתם יודעים זה לא כל כך הצליח.

וכך גם היום ז'אן ד'ארק ממשיכה להוות סמל שמצליח באופן נדיר לאחד את החברה הצרפתית השסועה בין ימין לשמאל. הסיבה לכך היא שהימין רואה בה מופת של פטריוטיות (ולכן הרבה מאוד הפגנות ימין מתרחשות ליד פסלה ברחוב ריבולי). לעומת זאת רואה בה השמאל הן סמל פמיניסטי והן סמל של אישה ממעמד חברתי נמוך, אשר הצליחה היכן שהמלך והאצולה נכשלו.

בימים של מצוקה ומתח ברחובות צרפת להצליח לאחד את הצרפתים סביב משהו זה בהחלט דבר פלאי. אז אולי אפשר לרשום גם את זה בתור נס שחוללה הקדושה ז'אן ד'ארק?

הכירו את  מריאן!

הימים הם ימי "אם אין לחם יאכלו עוגות" . העם הצרפתי גווע ברעב. מתוך ייאוש כבד מהמונרכיה נולדה מריאן. שמה ,הוא, כנראה הכלאה בין מארי ואן, שני שמות נפוצים בקרב פשוטות העם. המהפכנים בני המאה ה – 18 בקשו להתנער משלטון גברי, מדכא ומיושן ובחרו בדמות אלגורית פרי דמיונם, שנבראה כדי לייצג את ערכיה של צרפת החופשית, החדשה. המורדים בחרו באישה כאנטיתזה מרעננת וחדשנית לשלטון, בתקווה  שתוביל אותם לעתיד חדש.

מריאן הפכה לאחד מסמלי הרפובליקה לצד דגל הטריקולור והמוטו הלאומי : "חירות, שוויון, אחווה". היא הצליחה לשמור על מעמדה כאחת הנשים המשמעותיות ביותר בתרבות הצרפתית למעלה מ 200 שנה.

מריאן היא אישה יפה. לצרפתים תמיד הייתה תשוקה ליופי וחושניות. מבנה גופה מוצק ועיניה יוקדות. על ראשה מתנוססת מצנפת הפריגית שהייתה כובעם של העבדים המשוחררים ברומא העתיקה. המצנפת הפריגית מסמלת מאז המאה ה – 18 את המאבק למען החופש ואת האמונה בערכי חרות האדם. החלו בכך היעקובינים בצרפת שאמצו את המצנפת פריגית האדומה כסממן ההיכר שלהם. בצרפת היא מכונה "מצנפת החירות".

כבר בימים הראשונים לאחר הריסת הבסטיליה הסעירה הדמות הזאת את הצרפתים . מריאן צלחה את השנים והפופולריות שלה הלכה וגברה, כך שהיום דיוקנה מתנוסס על הלוגו הרשמי של ממשלת צרפת

דיוקנה מוטבע על מטבעות ובולים

במשך 200 שנה הצרפתים והממסד  לא העניקו למריאן פנים משלה. כוחה היה טמון בסמליות שלה :מצנפת החופש הפריגית, לפעמים השריון שהיא עוטה מציין את הכוח והחוזק של העם, הכתר עם הכוכב מסמל את החוכמה , האריה שמלווה אותה  לפעמים מסמל את האומץ ואת חוזקו של העם וכו'.

מריאן לובשת עור וגידים

מדוע מריאן גולמה כיפהפייה צעירה שחולצתה מבליטה או חושפת חזה ? ככל הנראה הצרפתים נוטים להעדיף חילוניות, אינם נבהלים מעירום, מעריכים יופי טבעי ומעריצים אסתטיקה.

לאחר 200 שנים של מריאנות אנונימיות , הוחלט להעניק לפסל האלגורי פנים צרפתיות מוכרות וכמובן יפות. סמל הרפובליקה הצרפתית לא יכולה להיות חסרת שיק…

כך נפתחה המסורת להעניק לפסל אלגורי פנים צרפתיות מוכרות. הראשונה שנבחרה הייתה השחקנית בריז'יט בארדו. בצרפת, כמו בצרפת, יופי מתפרץ, עירום וחיי אהבה סוערים אינם נתפסים כבעייתיים. להיפך, הם סמלה של החירות המקודשת.

כך , למעשה , נפרצה הדרך לתרבות ה"סלבריטאיות", לא אישה עמוסת סמלים ורעיונות מהפכנים, אלא …דוגמנית.

דוגמניות אחרות היו : השחקנית קתרין דנב , הזמרת מיריי מתיה, אשת האופנה אינס דה לה פרסאנז', הדוגמנית לטיסיה קסטה וכו'. תוכלו להכיר את כל הנשים שדגמנו את מריאן בסרטון הבא:

כמו כן מריאן הופיעה גם באחד משירי הפופ הפופולריים צרפת, הלא הוא Que Marianne était jolie (כמה יפה הייתה מריאן) של מישל דלפש:

אם תרצו לקרוא מעט יותר על השיר ועל הזמר אתם מוזמנים להיכנס לכתבתה של ד"ר אורנה ליברמן מישל דלפש, הטרובדור ששר מן הלב אל הלב.

ועכשיו נצא בעקבותיה של מריאן בפריז…משימה קלה וגם קשה… משימה קלה , היות ופסלי מריאן הוצבו מאז המהפכה במשרדי הממשלה, בתי המשפט, בתי העירייה וכיכרות יצירות אומנות רבות הנציחו את דמותה. משימה שהיא גם קשה…כי צריך לבחור רק דוגמאות מעטות..

מסלול טיול בפריז בעקבות מריאן

מוזיאון הלובר : "החירות מובילה את העם " Eugene Delacroix 1830

הציור שנמצא במוזיאון הלובר מנציח את ההפיכה של יולי 1830 בצרפת. אזרחי צרפת מרדו נגד המלך שארל העשירי. המורדים התנגדו למדיניותו של המלך שחיזקה את מעמד המלך והכנסייה. בעקבות המהפכה התמנה לואי פיליפ למלך צרפת. בשונה מקודמו, לואי פיליפ היה כפוף לחוקה, ותחת שלטונו הוענקו יתר זכויות פוליטיות לאזרחי המדינה.

בקדמת הציור נישאת מעל כולם דמותה הקולוסלית של מריאן, הדמות האלגורית של החירות. זו ההתגלמות הראשונה או הבולטת בציור של הזכות הטבעית החדשה, מפירות הפילוסופיה הנאורה, שהולידה המהפכה. הציור מפאר את החירות.

החירות, כמו המוזות הקלאסיות, היא אישה, דמות בדיונית, אמזונה עצומת ממדים שמובילה את המאבק הקרוי על שמה. החזה שלה חשוף. הפיתוי והמיניות נספחים אליה …החזה החשוף הוא החוט המקשר ליוון העתיקה (ערש הדמוקרטיה ) והרפובליקה הרומית העתיקה.

בידה האחת היא מניפה את דגל הטריקולור ובידה השנייה היא אוחזת רובה מכודן. מבטה מופנית הצידה, אל הלוחמים למען שמה, היא פוסעת יחפה בשדה הקטל.

דלקרוא שהיה עד ראיה למהפכה ב 1830 כתב : "אם לא יכולתי להילחם למען החירות , לפחות יכולתי לצייר למענה"

שער הניצחון ( Arc de Triomphe)

בביקור בשער הניצחון , האתר המונומנטלי, נתרכז בפסל המפורסם ביותר .

יצירת המופת של Francois Rude מתארת אירוע היסטורי: ב שנת 1792 התקיים קרב Valmy . חיילים מתנדבים יצאו לקרב הגנה של הרפובליקה הצעירה כנגד כוחות אוסטרים ופרוסים.

לפרנסואה ריד היה קשר אישי לאירוע , מבחינתו ביצוע הפסל היה סגירת מעגל. הוא נולד בזמן המהפכה הצרפתית וזכר שאביו הנערץ התגייס לצבא המתנדבים כדי להגן על הרפובליקה הצרפתית החדשה. פרנסואה ריד היה בונפרטיסט נלהב. כשנפוליאון הובס סופית ונשלח לגלות פרנסואה ידע שאין לו מה לעשות בפריז בתור אחד שמזוהה עם תומכי נפוליאון. הוא יצא לגלות בבלגיה וחזר אחרי יותר מעשר שנים.

ב-1830 עולה לשלטון המלך לואי פיליפ שהחליט לסיים את בניית שער הניצחון שהחלה בזמן שלטון נפוליאון.

ריד מוזמן לפסל פסל שמיועד לחזית השער. המשימה מתקבלת בהתלהבות.

פרנסואה מכין פסל דרמטי, דינמי , מרשים. מריאן, גם כאן דמות אלגורית, אלת מלחמה למען חירות. אבל, למען החירות צריך להילחם! היא עוטה שריון וקסדה. היא מחזיקה חרב ארוכה. הפה שלה פתוח, היא צועקת ומדרבנת את המתנדבים לצאת למתקפה. מתחתיה שישה גברים שמחזיקים כלי נשק ומוכנים להילחם.

הצרפתים חשבו שזה הפסל היפה ביותר בשער הניצחון והם קראו לו " לה מרסייז " על שם ההמנון הצרפתי שנכתב בשנת 1792.

כיכר הרפובליקה ( Place de la Republique )

כיכר הרפובליקה ממוקמת בגבול הרובע השלישי, העשירי והאחד עשרה. במרכזה עומד פסל גדול המוקדש למריאן ולרגליה נמצאים שלושה פסלים אלגוריים שמייצגים את החירות, שוויון ואחווה.

הכיכר קיבלה את צורתה בזמן הקיסרות השנייה כחלק מתוכנית Haussmann להתחדשות פריז.

כיכר האומה (Place de la Nation)

כיכר האומה ממוקמת בין הרובע ה-11 לרובע ה-12. במרכז הכיכר פסל ברונזה גדול שנקרא " ניצחון הרפובליקה" ובו מככבת מריאן. עד המהפכה הצרפתית הכיכר נקרא : "כיכר כס המלכות". ב 26 ליולי 1660 הוקם במקום כס מלכות לכבוד חזרתו של לואי ה-14 ומריה תרזה מחתונתם שהתקיימה ב Saint Jean de Luz. בזמן המהפכה הצרפתית הכיכר נקראה "כיכר כס המלכות ההפוך" וגיליוטינה הוצבה בחלק הדרומי של הכיכר. זאת הייתה הגיליוטינה הפעילה ביותר בעיר. הגופות נקברו בבית הקברות הסמוך Picpus.

אחד ההרוגים היה המשורר  (André Chénier 1762–1794). סיפורו הטראגי מתואר באופרה של המלחין האיטלקי Umberto Giordano. לרוע מזלו הוא הוצא להורג שלושה ימים לפני תום ימי הטרור.

הפסל המרכזי בכיכר  הוצב ב 1889 לציון 100 שנה אחרי המהפכה הצרפתית. מריאן עומדת מעל גלובוס בכרכרה וסביבה דמויות סימבוליות.

בעבר הפסל עמד בבריכה וסביבו צצו מהמים תנינים. התנינים היו סמל לאויבי הדמוקרטיה. התנינים נעלמו בזמן הכיבוש הגרמני של צרפת במלחמת עולם השנייה. ממשלת Vichy הורתה על הסרה והשמדה של כל המונומנטים ופסלי מתכת לצורך התכה, אלא אם כן היה בהם "עניין היסטורי או אומנותי". כל דבר שהיה עלול לפגוע בגרמנים נחשב מכוער או רדיקלי ונשלח לקבר נוראי של מתכות. כך קרה לפסלים שסימנו ליברליות. התקדמות, אוונגרד…

מבנה הסאנט (Senat) הצרפתי

מבנה הסנאט הצרפתי שוכן בגני לוקסמבורג הנפלאים. בבניין מוצג אוסף עשיר של פסלי בוסט (Buste) של מריאן.

ולסיום…

בגני לוקסמבורג נשב על אחד הספסלים ונסיים את הסיור בעקבות מריאן. אפשר להוציא אוזניות ולשמוע אריה נפלאה מהאופרה André Chénier. האריה מכונה "La mama morta" והיא מתארת את זוועות תקופת הטרור.

בהמשך תוכלו לצפות בקטע מהבלט " להבות פריז " בו מופיעה הרקדנית בתלבושת מריאן.

תהנו!

ובאמת לסיום…

המשחקים האולימפיים של קיץ 2024 אמורים להיערך בפריז בפעם השלישית בתולדותיה. מי יתן…מי יתן…שנגיע ליום הזה באווירה אחרת …נחשו מי מפאר את הלוגו ה " שיק " של האירוע !?

הדיו נשפך כמעט כמו יין בכתיבה אודות היין, על תהליכי ייצורו, על הסוגים, על המינים ועל הטעמים….

לפיכך, סקירה זו מוקדשת לנושא שייך וקרוב, אך אחר לחלוטין – הרישום, הניהול, הדירוג. מהו יין שולחני, ומהו יין  AOC , למה יש פקקי שעם ומדוע פקקי "פלסטיק", ומה לעזאזל, כתוב על תווית הבקבוק ?!

היין בצרפת

יש אין ספור סוגי יין וניתן לחלקם לארבע קבוצות ראשיות – יינות אדומים, יינות לבנים, יינות רוזה (חלקם מכונים גם "יינות אפורים", בצרפתית – Gris) ויינות מבעבעים (תוססים). זוהי החלוקה הנפוצה מבחינת הצרכנים, אך קיימות גם חלוקות אחרות, כמו חלוקה על פי רמת הסוכר לליטר יין, ללא תלות בצבע – יין יבש מאד (כמעט ללא סוכר, Dry, Sec – עד 0.5% סוכר), יבש (עד 1% סוכר, Off Dry), חצי-יבש (1-2% סוכר, Medium Dry, Demi Sec), חצי-מתוק (2-4% סוכר, Medium Sweet, Doux)* – ועוד כהנה וכהנה חלוקות על פי מאפיינים שונים. יש לציין כי מדידת אחוז הסוכר והגדרת מידת יובש היין משתנה ממדינה למדינה.

בתוך כל קבוצת יינות קיימים סוגים רבים של ענבים – חומר הגלם – ונפוץ למדי המנהג לערבב סוגים שונים של ענבים כדי להגיע לתמהיל (Blend) מעניין, טעים ונעים של יין, אדום או לבן. יין זֶני הוא יין בו יש לפחות 85%, או יותר, סוג ענב אחד. לרוב, עשוי היין מתערובת ביחס זה או אחר של שניים, או יותר, סוגי ענבים – זהו תפקידו של היינן ביקב.

מין הגפן הנפוץ באירופה, ויטיס ויניפרה (Vitis Vinifera) הוא בעצם גפן שמוצאו באגן הים התיכון, ממנו נוצרו היינות הראשונים המוכרים בהיסטוריה. רק במאות המאוחרות יותר, גילו בוטנאים מיני גפנים אחרים בצפון אמריקה (Vitis Labrusca, Vitis Rupestris  ואחרים) שלא היו מוכרים בעולם הישן.

בתוך מין הגפן, יש זנים ומשפחות ותת-משפחות של ענבים מהם מייצרים את היין – אלו הם היוצרים את ההבדלים המהותיים בין סוגי היין השונים. שרדונה (Chardonnay), סוביניון בלנק (Sauvignon Blanc), שנין בלנק (Chenin Blanc), פינו נואר (Pinot Noir), קברנה סוביניון (Cabernet Sauvignon), מלבק (Malbec), מרלו (Merlot), גרנאש (Grenache), סירה (Syrah) הנקרא שיראז (Shiraz) בניו-זילנד ואוסטרליה, או פטיט סירה (Petit Syrah) בקליפורניה וישראל, הנקרא גם Durif  – ועוד רבים אחרים. רק בצרפת, יש כ- 56 סוגי ענבים שונים, לבנים, אדומים או אפורים.

ב- 2015 דווחו בצרפת 3430 יינות, מ- 1434 סוגי יין שונים המיוצרים ב- 144,000 יקבים קטנים וגדולים ברחבי המדינה, לא כולל יינות ביתיים לצריכה עצמית, אלו שכלל אינם נרשמים כמוצר מן המנין – תופעה נפוצה מאד במדינות יצרניות יין, ולא רק בצרפת. איך מתמצאים בכמות זו של מוצרים ?  איך מסווגים אותם ?  כיצד קוראים להם ואיך מבדילים ביניהם ?

ישן זה טוב ?

אומרים שיין ישן הוא יין טוב. האמנם ?

האמת היא שמעט מאד יינות משתבחים עם השנים, וגם זאת רק עד לגיל מסוים. מתי יין ישן, הוא ישן ? 5 שנים ? 20 ? 60 ? איש אינו יכול לומר, מכיון שיין ישן אינו מתוכנן מראש. המומחים, בעלי הנסיון הרב, יכולים לטעום יין הנמצא בתהליך הבשלה ולומר במידה רבה של צדק אם יין זה נועד לגדולות, ולעתים גם ינסו כוחם בהשערה בתוך כמה שנים יגיע לשיאו.

באותה הזדמנות יקבעו הייננים אם הבציר באותה שנה טוב, מעולה, בינוני או גרוע. במידה רבה של הצלחה ניתן כך לקבוע מראש באיזה שנים יהא יבול היין טוב ושווה מראש לשימור ארוך טווח. במידה וקביעתם הוכיחה עצמה לאחר כמה שנים, נכנסת שנה זו להיסטוריית היין כשנה מוצלחת במיוחד, ובהיסטוריה של יינות צרפת (וגם במדינות אחרות) נהוג לציין ולהגדיר רשימה של יינות שהיו מוצלחים במיוחד בשנים מסוימות. כך למשל, נחשבות 1844, 1899, 1921, 1945, 1959, 1990 לשנות בציר מצוינות, בין שאר שנות היין (Millesime).

מנהג מקובל מאד הוא לרכוש בקבוק יין טוב בתאריך מיוחד, ולשמרו להזדמנות חד-פעמית: לא אחת שותים בני זוג ביום נישואיהם בקבוק יין שנחתם בתאריך לידתו של אחד מהם, או הרמת כוסית בחתונת היהלום (60 שנות נישואין) של בקבוק מיום החתונה, ועוד כאלו דוגמאות ומנהגים.

הרוב המכריע של היינות הממוצעים המיוצרים בתהליך רגיל טובים לכמה שנים בודדות, ולאחר מכן טעמם מתחיל להידרדר, גם אם נשמרו בתנאים טובים. יינות המיועדים מראש לשימור ארוך (Special Reserve) עוברים תהליך סינון מוקפד במיוחד ונכנסים לשמירה בחלק נפרד של מרתף היינות בו יעברו טיפול מיוחד – בקרת טמפרטורה, אוורור החדר וכדומה.

הצרפתים נוהגים לתחזק רשימות מאד מפורטות של שנות היין (Millesime), בהן פירוט ציונים (בין 1 ל- 20, כמו מערכת הציונים בבתי הספר בצרפת) של היינות השונים, על פי אזורים וסוג היין. כמובן שהרשימה אינה מכילה את כל היינות

בצרפת. בדירוג הרשימה נלקחים בחשבון הגורמים המשפיעים על טיב היין, ולמעט היינן, הם זהים, אם המדובר במזג האויר, בסוג האדמה, במדרון ההר, בכמות המשקעים וכדומה, אותם גורמים שהצרפתים כוללים במושג "טרואר", Terroir – מילה שאיש לא הצליח לתרגם לשפה אחרת, והיא פשוט עברה כמות שהיא.

פילוקסרה  –  Phylloxera

הפילוקסרה היא חרק מיקרוסקופי בצבע צהוב חיור, הגדל על הגפן בלבד. במהלך חייו הוא מטיל על הגפן – על שרשיו ועליו – מושבות של ביציות מהן יוולד הדור הבא של הפילוקסרה. הביציות חונקות את הגפן על ידי חסימת נימי השורש להובלת מזון ומים אל הענבים.

בוטנאים בריטים שהגיעו באמצע המאה ה-19 לצפון אמריקה גילו שם מספר זנים לא מוכרים באירופה של ענבים והביאום ליבשת הישנה כדי לנסות ולגוון את כרמי הענבים הותיקים, מבלי לדעת על הנוסע הסמוי שבאמתחתם. ב- 1850 פרצה באירופה מגיפת פילוקסרה שהתפשטה בכל הכרמים ביבשת והשמידה כמעט כליל את הכרמים בצרפת.

האנטמולוג הבריטי ריילי (Charles Riley, 1843-1895), גילה כי הגפן האמריקאית, Vitis Labrusca, לא נפגעה מהמחלה והגה את רעיון הרכבתה על הגפן האירופית, כדי לבלום את המגיפה – על כך זכה באות לגיון הכבוד הצרפתי, העיטור הגבוה ביותר בצרפת. הפילוקסרה התפרצה שוב

בחורף 1972 ופגעה בעיקר בכרמים באנגליה, מבלי שהגיעה ליבשת גופא.

שימור יין

שתי אפשרויות לשימור יין: השימור בחבית מאפשר התבגרות היין תוך פיקוח על היין. לעומתו, שימור היין כשהוא כבר מבוקבק, לאחר עצירת תהליך התסיסה והתבגרותו של היין.

שימור בחבית

היין נשמר בעודו בחביות העץ, בטרם בוקבק. בדרך כלל, לתהליך זה מספר יתרונות, החשוב בהם – מעקב צמוד של היינן אחר התפתחות היין. מכיון שבחבית ממשיך תהליך התהוותו והתבגרותו של היין, יכול היינן לטעום ממנו ולבחנו בכל יום ובכל שעה, ולעצור התהליך ברגע שחש כי היין הגיע לבגרות מסוימת ולא יתפתח יותר. תהליך ההתבגרות נעצר ברגע שהיין מבוקבק ונחתם בפקק.

המגע עם החמצן שבאויר מצטמצם מאד לתהליך הנקרא מיקרו-חמצון – חדירה איטית של חמצן דרך השעם ה"מרככת" את היין ומעדנת טעמיו. החסרונות העיקריים בשיטה זו הם מקום האחסון הנדרש לחביות וחוסר שליטה על הנעשה בתוך כל חלל החבית (נפחה של חבית יין תקנית הוא 225 ליטר, ומחירה הממוצע, כ- 600 אירו).

שימור בבקבוק

תהליך היווצרותו של היין, התסיסה, נסתיים כבר ועכשיו הוא רק מתיישן. לצורך כך, היין חייב להיות באיכות מעולה כבר ביום הבקבוק, נקודת ההתחלה של תהליך היישון, וכאמור – לא כל יין טוב הוא יין מעולה. בנוסף, היין המשומר נמצא בבקבוק סגור, ואין ליינן שום אמצעי לדעת מה קורה בתוכו, לא כל שכן לטעום או לתקן משהו. כל בקבוק סגור הוא הימור לטווח ארוך, ללא רמזים בדרך.

תופעת לוואי של שימור בקבוקי יין לטווח ארוך היא מחירם הגבוה. בקבוק מוטון-רוטשילד 1945, (Mouton-Rotschild) שנמכר במכירה פומבית בסותבי'ס ב- 1997 במחיר של 22,650 אירו היה עולה הרבה פחות לו נותרו ממנו עוד כמה אלפי בקבוקים מתוך ה-74,422 שיוצרו באותה שנה. הבעיה היא שמעל לגיל מסוים – ומחיר מסוים – איש אינו מעז לפתוח את הבקבוק כדי לטעום את האצור בתוכו. בתוך כך, הרבה בקבוקי יין ייחודיים הופכים ל-"בקבוקי אוסף" – בקבוקי יין לאיסוף בלבד ולא לצריכה, ומרגע זה מחירם מאמיר במהירות, מבלי שניתן לבדוק את טיבו של היין.

אזורי היין של צרפת

יין מיוצר כמעט בכל צרפת, אך מבחינים בה ב- 7 אזורי יין ראשיים (אך לא רק), שמות שכבר חצבו לעצמם מקום של כבוד בעולם: בורדו (Bordeaux), לואר (Loire), אלזאס (Alsace), בורגונדי (Bourgogne), פרובאנס (Provence), קוט-דו-רון (חופי הרון, Cotes-du-Rhone) ושמפיין (Champagne) – זה האחרון התפרסם בעיקר בגלל השמפניה המיוצרת אך ורק שם (יין תוסס המיוצר באזור אחר אינו רשאי להיקרא "שמפניה"), אך מייצרים שם גם יינות "רגילים".

בורדו (Bordeaux)

כמעט שם נרדף ליין, במיוחד היינות האדומים הכבדים והקלאסיים. מעמדם של יינות בורדו צמח והתפרסם בעולם, בין השאר, בשל הקרבה לים שאפשרה לעיר להתפתח כנמל יין גדול שהכל עובר דרכו.

ביקבי האזור מיוצרים מבין היינות הטובים והיקרים בעולם – שני בקבוקי היין היקרים ביותר שנמכרו אי פעם במכירה פומבית, מוטון-רוטשילד 1945 (Mouton-Rothschild 1945), 22,650 אירו (נמכר בסותבי'ס, 1997), ו- שאטו ייקם 1787  (Chateau Yquem 1787), 156,450 דולר (נמכר בסותבי'ס, 1985, כנראה ממרתף היינות של תומס ג'פרסון) – מקורם באזור בורדו.

לואר (Loire)

תרומתו של אזור הלואר לתרבות העולמית, מלבד לארמונותיו המפורסמים, הם יינות הרוזה וכמובן הלבנים, שהם מהלבנים המעולים ביותר. אין באזור הלואר יינות "גדולים" כמו אלו של בורדו, אך יש בו יינות רוזה, אדומים ולבנים טובים, ואפילו טובים מאד. יין ה-"רוזה של אנז'ו" (Rose d'Anjou) החזיר הכתר לסוג יין דחוי מסיבות לא ברורות.

שלא כמו ישראלי ממוצע, יודע שותה היין הצרפתי כי יין רוזה הוא לא "חצי לבן וחצי אדום", אלא יין בפני עצמו, ובכל זאת היה יין הרוזה יין מדרגה שניה במשך שנים רבות. ואף מלה נוספת, מיותרת, על הלבנים של עמק ה- Loire . מי שלא חווה כוס צוננת של  Chablis (אפשר גם Sancerre….) אינו יודע מהו יין!

אלזאס (Alsace)

יתכן כי שילוב הקור העז בחורף עם חום הקיץ, פערי טמפרטורה האפייניים לעמק הריין, גורמים לטעמו המיוחד של הענב המקומי.

זהו האזור הראשון – והיחיד כיום הרשאי לכך – לשווק יינותיו תחת שם הענב, ולא בשם היקב. מפורסם בעיקר ביינות לבנים, מהם יבשים, פירותיים וארומטיים במיוחד כמו הריזלינג (Riesling), פינו גרי (Pinot Gris) והגוורצטרמינר (Gewurtztraminer).

בורגונדי (Bourgogne)

ממחוזות היין הותיקים ביותר בצרפת, ובעולם. האזור מתמחה ביינות אדומים, לרוב כבדים ויבשים, עם אחוז אלכוהול מעל לממוצע. מחוז בורגונדי מייצא לעולם שמות ידועים שכל חובב יין יעמוד דום לשמעם. הבקבוקים מכאן נמכרים במחירים גבוהים בכל מכירה פומבית והם נחשבים ליינות היקרים בעולם, לעתים אף יותר מאלו של בורדו.

ידועה בכל העולם המכירה הפומבית המתקיימת בכל שנה בעיר בון (Baune), בירת היין של המחוז, אליה מגיעים סוחרים ואספני יין מכל העולם כדי להשאיר בה סכומי עתק. Nuit-Saint-Georges, Meursault, Chassagne-Montrachet, Gevrey-Chambertin – אלו הם רק חלק מהשמות המרעידים כל נימה בנשמת חובב היין.

פרובאנס (Provence)

למרות היותו הדרומי ביותר בצרפת, חם ולח, נקלטו יפה באזור זה ענבי הרוזה, ויקבי האזור התפרסמו במיוחד ביינות האפורים – יינות רוזה חזקים יותר מרוזה רגיל ויין קוט-דה-פרובאנס (Cotes de Provence) מפורסם בעולם כולו.

זני משנה שלו הם "אפור אפור" (Gris de Gris) ו-"אפור שחור" (Gris Noir), יינות רוזה חזקים וצבעוניים יותר, בגווני אפרסק ומשמש כהים.

קוט-דו-רון (חופי הרון, Cotes-du-Rhone)

נחשב ל"ילד העני" של היין הצרפתי. יינותיו פשוטים וטעמיו אינם מתוחכמים. יינות האזור משווקים בדרך כלל תחת שם כללי של האזור "קוט-דו-רון", מבלי להבליט יקב זה או אחר. עבור האגו הצרפתי בנושאי יין, זוהי כמעט סטירה מצלצלת, אך אין להבין מכך כי היין שמכאן הוא גרוע – רחוק מכך.

היתרון באזור זה הוא כי אפשר ליהנות מיין טוב במחירים לכל כיס. בסופרמרקט ממוצע יגיע המחיר ל- 3 או 4 אירו. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חלה עליה במעמד יינות אלו, טיבם השתפר לעין ערוך – ומחירם בהתאם !

שמפיין (Champagne)

אזור שהתפרסם ביין המבעבע שהוא מייצר, אך יש בו גם יינות אחרים. במערכת החוקים המפורטת של צרפת בעניני יין מצוין כי רק יין מבעבע המיוצר באזור שמפיין רשאי להיקרא "שמפניה", זאת בשל ריבוי החיקויים בעולם. ולמרות כל מה שראיתם בסרטים, הדרך הנכונה לפתוח בקבוק שמפניה היא בחילוץ הפקק בעדינות בלחיצות ימינה ושמאלה. עוד משהו: ויכוח מר ניטש אודות הכוס המתאימה. רחבה ונמוכה, או גבוהה וצרה. הסומלייר (=מלצר יין) המקצועיים ממליצים על כוס יין – לא רחבה מדי (הבועות בורחות מהר….), לא גבוהה מדי (הבועות מדגדגות את האף….)

החוק ומסורת היין

Dieu n'avait fait que l'eau. L'homme a fait le vin.                      

Victor hugo, Ecrivain

 אלוהים יצר רק את המים. האדם יצר את היין.

ויקטור הוגו, סופר

באופן כללי, צרפת מכתיבה את מערכת הכללים והחוקים בעולם היין. מסורתית, צרפת היתה הראשונה להנהיג כללים מדויקים ומפורטים בעולם בו יש מקום חשוב לטעם ולריח, שני גורמים בלתי מדידים בעליל. מדינות היין האחרות העתיקו מצרפת את החוקים והמדידים השונים. גם אם בהמשך שינו משהו פה ושם, מערכת חוקי היין דומה בכל העולם, ומבוססת על המערכת המקורית, הצרפתית.

אך גם זו לא נוצרה יש מאין – למעשה, מערכת חוקי היין המוכרת כיום נוצרה רק בתחילת המאה ה- 20, ועברה שינוי מהותי נוסף בשנת 1973, שינוי שאומץ על ידי האיחוד האירופי בתחילת שנות ה- 2000.

ההיסטוריה של היין

משפטים כמו "כאן מיוצר יין כבר 700 שנה", "מזה 18 דורות שאבות אבותי לוגמים מחביות אלו" הם אמירה רגילה במחוזות היין של צרפת (וגם באיטליה וספרד), והם מעידים על מסורת ארוכת שנים וכבדת משקל. נושא היין הוא אחד מהנושאים החשובים והמקודשים בחיי היומיום הצרפתיים.

הצרפתי הממוצע מתייחס ברצינות תהומית לשאלות פשוטות כמו איזו כוס מתאימה לאיזה יין, איזה פקק מתאים לסגירה חוזרת של הבקבוק, האם בקבוק פתוח ניתן לשמירה ארוכה, כיצד מאחסנים בקבוק יין, מה צריך להופיע על תווית הבקבוק, ועוד סוגיות ברומו של עולם. מסורת היין בצרפת היא נושא שעובר כחוט השני במשפחות מכובדות וארוכות ימים והוא נחשב כמעט כמו מסורת תארי האצולה העוברים בירושה, אם לא יותר מכך.

במהלך ההיסטוריה, היה כמעט כל היין מיועד לצריכה עצמית של היצרן, ולכל היותר מכר כמה חביות לבית המרזח המקומי לצרכנים מזדמנים. לעתים, אם היין טוב, הגיע אל ארמונו של השליט המקומי. במקרים חריגים העביר זה האחרון חבית או מספר קנקנים אל ארמון המלך, בתמורה לטובה או מתנה שקיבל.

בימי הביניים גילו האנגלים את היין הצרפתי – הם הגיעו במסעותיהם אל עיר הנמל הדרומית בורדו, שם החלו המשווקים המקומיים לייצא את יין האזור בחביות. האנגלים, להם לא היתה למעשה תעשיית יין, אהבו את מה ששתו, ובתוך זמן קצר נעשו לצרכנים הגדולים ביותר של היין הצרפתי. באותה תקופה, לא היה הבדל בין יין ליין, ולמעשה לא היה בכך צורך – תעשיית היין היתה פשוטה, לא מתוחכמת וללא שום ידע כימי או קולינרי.

בשנת  1241 השיגו סוחרי היין של בורדו אישור מלכותי כי הם הספקים הבלעדיים של יין בורדו לאנגליה – זהו התיעוד הראשון בהיסטוריה על כללים וחוקים כלשהם בתעשיית היין. האישור מפרט כי יינות בורדו מיוצרים לאחר הבציר, לרוב אוגוסט-ספטמבר באזור זה, ולא יוכלו להימכר בכיכר העיר לפני ה-25 בדצמבר, כלומר לא יגיעו לשוק המיועד לפני תאריך בו כולם יהיו בטוחים כי היין כבר מוכן לצריכה.

בקרת האיכות הראשונה בהיסטוריה של היין יצאה לדרכה. חוק זה עמד בעינו עד שנת 1773, ערב המהפכה הצרפתית. רק בשלהי המאה ה-17, תחילת ה-18, התגבשו בצרפת אחוזות היין הגדולות – המסורת המשפחתית קיימת כבר מזה זמן רב, אך רק עתה המציאו את "גאוות היחידה".

באמצע המאה ה-19 ביקש קיסר צרפת, נפוליאון ה-III, רשימה מדורגת של היינות המיוצרים באזור בורדו מתוך כוונה להציגה כמוצרים צרפתיים בתערוכה העולמית של שנת 1855, שהוקדשה במיוחד לחקלאות. הרשימה אכן עובדה על ידי אגודת סוחרי היין בבורדו והיא התבססה על שני דברים: השם הטוב והדעה הרווחת בין הסוחרים על יין זה או אחר, ועל מחירה של חבית היין המדובר. הרשימה חילקה את כל היינות באזור בורדו ל-5 דרגות, ומעליהם עוד דרגה עילית

אחת: ארמון ייקם (Yquem) שהוזכר לעיל – כבר אז היה ראשון במעלה ומחוץ לכל דירוג. הרשימה, שהכילה 88 אחוזות יקב שונות, קיימת עד היום כמעט ללא שינויים (רק שתי אחוזות החליפו בעלים ושינו שמן).

ב-1 באוגוסט 1905 אושר בפרלמנט הצרפתי חוק העוסק באופן כללי בזיופים והפצה לא חוקית של תוצרת חקלאית, יין בין השאר. בחוק זה הופיעה בפעם הראשונה הגדרתו של היין: "היין הוא מוצר הנוצר אך ורק בתהליך תסיסתם של ענבים טריים". ב-1921 נוספה לחוק זה תקנה המאשרת תוספת של תהליכי עיבוד מסוימים המפורטים בחוק, וממילא אוסרים תהליכים אחרים.

מתוך מאמץ לתקף כללים וחוקים אלו, ייסד ב-1924 הברון פייר לה-רואה (Le Baron Pierre Le-Roy), היינן של יקב שאטו-נף-דו-פאפ (Chateauneuf du Pape) את אגודת יצרני היין של מחוזו שלו, בעל אותו שם. בהמשך, ייסד גם את אגודת היצרנים של אזור קוט-דו-רון הסמוך.

האגודה התפשטה במהירות למחוזות יין אחרים בצרפת כשהיא זוכה לתמיכתו הנלהבת של חבר הסנט קפּוּ (Joseph Caput), שר החקלאות לשעבר. זה האחרון הגיש הצעת חוק בנושא, וביולי 1935 התקבל ברוב קולות בסנט הצרפתי חוק לארגון תעשיית היין, הוא שאיפשר הקמת "המכון הלאומי לשמות ומקורות היין" (תרגום חפשי של  "L'institut National des Appellations d'Origine des Vins") – המכון הראשון מסוגו בעולם, מעין מכון התקנים של היין.

בהמשך, שונה שמו של המכון ל-"המכון הלאומי לכינוי ומקורות"  ("L'institut National des Appellations d'Origine ", בקיצור INAO). המכון יצר תו תקן, AOC, "Appellations d'Origine Controlee" – בתחילה ליינות, ואח"כ הוא אומץ לכל מוצרי התעשייה והחקלאות הצרפתיים. כל הגורמים האחראיים לסוגו, לטיבו ולאיכותו של היין הצרפתי מעוגנים בטבלאות ובמידות מדויקות, וחשוב יותר – מבוקרות ומפוקחות.

במשך השנים נוספו לתקינה זו דרגות משנה לציון תערובות שונות, מקורות שונים (לדוגמא, ענבים מכרם מסוים, אך היין עצמו מיוצר ביקב אחר). על פי מערכת זו נקבעו גם שמו וסוגו של היין – כאן הומצא חוק היין הזֶני (לפחות 85% מסוג ענבים אחד), כאן נקבע העקרון כי שם היין הוא שם היקב המייצר – למעט אזור אלזאס שבו אושר ליקבים להמשיך במסורת ארוכת שנים לקרוא ליינותיהם, במיוחד הלבנים, בשם סוג הענב.

כך גם נקבע כי רק יין תוסס המיוצר ומבוקבק באזור שמפיין מורשה להיקרא "שמפניה", בעוד היינות התוססים האחרים יאמצו לעצמם שמות אחרים, שונים – Cava בספרד, Lambrusco  באיטליה וכדומה. על סמך אותו עקרון – רק המשקה הזהוב המיוצר באזור קטן שסביב העיר קוניאק (Cognac, עיר קטנה ליד בורדו), רשאי להיקרא "קוניאק", בעוד כל האחרים הם "ברנדי".

מערכת זו של חוקים לשמות ומקורות היין הועתקה והותאמה למדינות היין האחרות באירופה, ולאחר מכן גם באיחוד האירופי כולו ובמדינות רבות אחרות, גם בעולם היין החדש. באיטליה השתנה השם ל- DOC ("Denominazione di Origine Controllata" ), בגרמניה התקבל ה- QbA ("Qualitätswein bestimmter Anbaugebiete") , ובספרד ה- D.O.  ("Denominacion de Origen"). מערכת הכללים התקפה כיום היא בבסיסה המערכת המתוארת לעיל, שעודכנה לאחרונה ב- 1973.

רישום, ניהול ודירוג היין:  התווית, הפקק ומה שביניהם

כל היינות בצרפת – וכאמור לעיל, יש אלפים – מחולקים לשתי קבוצות גדולות וכל אחת מהן מחולקת גם היא לשתיים. קבוצת היינות "הפשוטים" נקראת "יינות שולחניים" (Vins de Tables). אין זה אומר שהיינות אינם טובים, אך את אלו תמצאו  בסופרמרקט השכונתי ב- 3 אירו…. אחד מתחביביהם של הצרפתים, וגם של רבים מהתיירים המגיעים לצרפת, הוא להסתובב בחנויות ולגלות "מציאות" – יין פשוט במחיר מצחיק (בדרך כלל זול יותר מבקבוק מים מינרליים), אך באיכות וטעם מיוחדיםומפתיעים.

קבוצה זו מחולקת לשתי קבוצות משנה – "היינות השולחניים" (VDT, Vins de Tables) בבסיס הפירמידה, ומעליהם "יינות הארץ", (VDP, Les Vins de Pays) והכוונה היא ליינות הכפריים, המיוצרים ביקבים הקטנים, הפרטיים או המשותפים, בניגוד ליקבים שכבר נעשו תעשייתיים משהו. אין הפרדה והבדלה ממשיים בין שתי קבוצות אלו, וגם אין בכך כדי לקבוע איזהו יין טוב יותר או יקר יותר – זוהי רק הבדלה טכנית.

מעליהם בפירמידה קבוצת ה-VQPRD, "Vin de Qualite Produit dans des Regions Delimitees " – "יינות איכות המיוצרים באזורים תחומים ומוגדרים". שם מעט יומרני המתכוון ליינות טובים המיוצרים בפיקוח ובאמות מידה ואיכות גבוהים יותר, באזורים מדויקים, ידועים ומוגדרים גיאוגרפית. גם קבוצה זו מתחלקת לשתי קבוצות משנה – בבסיס הקבוצה השניה "יינות באיכות גבוהה" (VDQS, Vins de Qualite Superieure), ומעליה, בראש הפירמידה – "יינות בעלי שם ממקורות מבוקרים" ("Appellations d'Origine Controlee" AOC).

תוויות בקבוקי היין

היינות השולחניים  (VDT, Vins de Tables)

השם המלא הוא יינות שולחניים צרפתיים, וכמו הקוניאק והשמפניה – השם ניתן ליינות המיוצרים אך ורק מענבים שנבצרו על אדמת צרפת. על התווית מופיע היכן בוקבק היין (שהוא לא בהכרח היכן שיוצר), ואסור לציין את שנת הבציר, מה שמשאיר ליצרן חופש מסוים לערב יין משנים קודמות ולכן גם לא יצוין מקור הענבים (הכרם). הכוונה בדרגה זו היא לשווק יינות פשוטים וזולים, תוך שמירה על מינימום של איכות וטיב.

יינות הארץ  (VDP, Les Vins de Pays)

אלו הם יינות שולחניים, בעלי הגדרה גיאוגרפית – כאן היצרן צריך לציין את האזור בו נבצרו הענבים ועל התוית חייבת להופיע השורה "Vin de Pays de …." – יין מאזור …. עם שם המחוז בצרפת. יין זה אינו יכול להיות ברמת אלכוהול נמוכה מ- 10%, מה שמחייב את היצרן לעמוד במספר בדיקות כימיות בסיסיות.

יש 44 יינות צרפתיים בדירוג זה הנושאים שמות של המחוז המנהלי כמו גארד (Gard), אוד (Aude), ארדש (Ardeche) ואחרים. יש 95 יינות אחרים הבאים מאזורים בעלי זהות גיאוגרפית – בדרך כלל קטנים יותר מהמחוז כולו והם מציינים עמק מסוים, אזור מסוים לחוף נהר וכדומה.

בנוסף לכל אלו, יש 5 אזורים אפייניים בצרפת הכוללים מספר מחוזות כל אחד – יין מעמק הלואר ייקרא "יין מהגן של צרפת" (Vin de Pays de Jardin de la France), יין מאזור הרי הפירנאים שייקרא "יין מארץ טולוז" (Vin de Pays du Comte Tolosan) ובאופן דומה יינות מפרובאנס (Provence), מלנגדוק-רוסיון (Languedoc-Roussillon) ומעמק נהר הרון (Valee du Rhone). כל היינות שבקבוצה זו חייבים לעמוד במספר בדיקות כימיות ולעבור מספר וועדות טעימה. הפרטים הגיאוגרפיים של מקור היין חייבים להופיע על התווית.

יינות באיכות גבוהה (VDQS, Vins de Qualite Superieure)

כל היינות בקבוצה מבוקרים באופן פרטני על ידי ה- INAO וכמעט כל היינות העומדים בתקנים אלו, ממילא עומדים גם בתקן הגבוה יותר – AOC – ואט אט עוברים כולם לקבוצה הגבוהה. היינות המדורגים  VDQS  נוטים להיעלם – לא מכיון שהיין נגמר, אלא מכיון שהם עוברים לקבוצת הדירוג הגבוהה יותר. לכל יין בקבוצה זו, VDQS, יש רמת אלכוהול שנקבעה מלכתחילה באפיונו – ועליו להתחייב ולעמוד ברמה זו בכל מחזורי הייצור. על התווית חייבים להופיע מקור היין המבוקר (אזור גיאוגרפי), אחוז האלכוהול, מקום הביקבוק.

יינות בעלי שם ממקורות מבוקרים (AOC, Appellations d'Origine Controlee)

יינות בקבוצה זו נתונים לפיקוח חמור של כמעט כל נתוניהם ופרטיהם, הנכללים תחת התואר המעורפל טרואר, "Terroir", וכוללים את מקור הכרם, סוג הענב, היקב, אחוז האלכוהול, מספר רשיונו של יצרן היין ועוד. הפיקוח מגיע לרמת החלקה בכרם והתווית דורשת הבדלה בין ענבים שהגיעו מאותו כרם, אך חלקם ממדרון הגבעה וחלקם האחר מהחלק המישורי. יינות אלו נתונים לפיקוח מחדש בכל שנת ייצור, על ידי מבחן טעימה של מומחי מכון התקנים (INAO). היחיד הפטור מכללים אלו היא השמפניה – מעצם הגדרתה, היא בדרגת AOC .

תוויות היין

אתם עומדים בחנות ולוקחים מהמדף בקבוק משקה, נניח לצורך הדוגמא, בקבוק "קוקה-קולה". מעבר למשקה החום כהה הנשקף אליכם מבקבוק הפלסטיק השקוף, יש בראשו פקק אדום, אולי שחור ואולי אפור (דיאט). על הבקבוק – תווית.

מה אתם בודקים בתווית ?

הקונה הפשוט כלל אינו קורא את התווית. הוא סומך על זכרונו הצילומי והוא יודע איך נראה הבקבוק. הקונה הממוצע מעיף מבט קצר, רק כדי לוודא שאכן כתוב שם "קוקה-קולה", או אולי "דיאט-קולה". רק מעטים קוראים את כל האותיות הקטנות: מה מכיל המשקה, מתי יוצר, מתי נסגר הבקבוק, עד מתי הוא תקף ואולי עוד כמה פרטים. להזכירכם, ויכוחים ודיונים שהתנהלו בוועדות שונות, חלקם גם מעל דפי העיתונים, על חובת הכיתוב של היצרנים, מה חייב להופיע על התווית ובאיזה מבנה ופירוט.

המצב אינו שונה בתוויות היין, אלא שבניגוד למשקאות הקלים, התווית מפורטת ומעוגנת בתקנות שונות, שוב – ה- INAO, מכון התקנים של היין בצרפת. כפי שהיין עצמו מדורג, כך גם פרטיו שעל התווית – ככל שהיין בדירוג גבוה יותר, היצרן נדרש למספר גדול יותר של פרטים על התווית. ואל יקל הדבר בעיניכם: בדרך כלל, לכל פריט מידע מקום מוגדר ומדויק על אותה תווית קטנה.

קיים קובץ בסיסי של פרטי מידע החייבים להופיע על כל תוויות היין, החל מיינות השולחן הפשוטים (יין שולחני ויין הארץ): לצורך היצוא, חייב להופיע שם הארץ – "Product of France", או "Produit de France". חייב גם להופיע שם היין (בדרך כלל שם האחוזה, הכפר או היקב בו הוא מיוצר).

בפינה השמאלית תחתונה של התווית תופיע תכולת האלכוהול ביין, ובצד הימני – כמות היין בבקבוק. ביניהם, במרכז התווית ובתחתיתה יופיע שם המפעל, המקום או האיש שביקבק את היין – במקרה של תקלה, תביעה, קלקול המוצר – הטענות יופנו בראשונה אליו ולא אל היצרן. כמו כן, יופיע מספר זיהוי של האריזה (בצרפתית – Lot, באנגלית  Batch).

ככל שרמת דירוג היין עולה, "מותר" ליצרן להוסיף פרטים על התווית – הם אינם חובה. מופיעה תמונה, או ציור של בית האחוזה בו מיוצר היין, ומתחתיו שם האחוזה, שהוא לרוב גם שם היין. מתחת לציור האחוזה תופיע שנת הבציר (ולא שנת הייצור, או הביקבוק). המהדרין ירשמו גם את סוג הענב (או הענבים במידה ומדובר בתערובת, Blend). ניתן להוסיף גם את שם המחוז, או הכרם, ומי שייחוסו חשוב לו (וזה נפוץ למדי) יציין זאת.

נפוץ למדי בעיקר משפט המציין כמה זמן כבר מיוצר ומבוקבק היין באחוזה זו  –  "Mis en Bouteille a …….. Depuis 1850"  ("מבוקבק ב ……. מאז 1850"), או "Mis en Bouteille a …….. Depuis 12 Generations" ("מבוקבק ב ……. כבר 12 דורות"). מסורת, כבר אמרנו ?!

הפקק

הפקק המסורתי של בקבוקי היין מיוצר משעם. זוהי קליפתו העבה של עץ מיוחד, עץ השעם, המגודל כמעט רק למטרה זו, בעיקר בפורטוגל, ספרד ומרוקו. השעם הוא חומר המתנפח קלות כשהוא נרטב (ולכן יש לשמור בקבוקי יין בשכיבה….) וכך הוא מתהדק בתוך צוואר הבקבוק ומונע זליגה של היין.

יחד עם זאת, החומר מאפשר חדירה איטית של אויר אל תוך הבקבוק, מה שמאפשר ליין לנשום ולשחרר גזי תסיסה וריחות לא נעימים אל מחוץ לבקבוק (הצטברות ריחות גפרית משאריות תהליכי התסיסה הטבעיים של היין). עבור יינות לשימוש מיידי משתמשים בפקק קצר של 24 מ"מ מכיון שהוא מאפשר מעבר יחסית קל של אויר אל תוך הבקבוק. ליינות המיועדים לשימור ארוך, משתמשים בפקקי שעם באורך 45 עד 48 מ"מ, המאפשרים רק מעבר איטי ומינימלי של אויר.

יין משועם,  Corky , Bouchonné

יין משועם, כמו שהציעה לכנות את התופעה הד"ר קרן דובנוב, מהאקדמיה ללשון העברית, הוא יין שנפגם בגלל חומר בשם  TCA. די בכמות של כמה חלקים למליון בבקבוק יין שלם כדי שליין תהיינה ארומות של קרטון, עובש, מרתף טחוב, או ספרים ישנים. היין יהיה שטוח לגמרי, חסר חיות ולא מעניין. ככלל, ריחות "רטובים" ביין הם לא סימן טוב.

במה אני מתכוון ל"רטובים" ?  נסו לקחת אבק ולמולל אותו, ועמתו אותו עם אותו דבר, בתוספת טיפת לחות. הראשון איננו פגם, השני יוציא לכם את החשק לשתות. בכל מקרה, חלקי פקק צפים ביין לא הופכים אותו למשועם ואינם סיבה להחזיר את הבקבוק (המידע נלקח מכתבתו של שגיא קופר ב ynet על איך מזהים יין מקולקל).

ראיתם מלצר מרחרח הפקק לאחר חליצתו?  זוהי הבדיקה הבסיסית שהיין אינו משועם ושהוא כשר לשתיה. מנהג מזיגת כמה טיפות מן היין לכוסו של המזמין נועד לטעום המשקה כדי לבדוק שטעמו לא נפגם – בעיקר ממחלת השעם, אך גם אם אינו "סתם" מקולקל (כן, גם זה קורה).

בערך מאמצע המאה ה- 20, מורגש מחסור בחומר הגלם ליצור פקקי שעם ובתעשיית היין פונים אט אט לשני תחליפים מודרניים – הפקק הסינטטי (העשוי מסיליקון), והפקק המתכתי המתברג (כאמור לעיל, מהפכת עולם היין החדש). פקקים אלו פותרים בעיות נפוצות בפקקי השעם – התייבשות השעם גורמת לסדקים בפקק ולנזילה של הבקבוק והתפוררותו אל תוך הבקבוק.

הפקקים הסינטטיים מאפשרים גם הם נשימה של היין, וגם כאן – אורך הפקק קובע את מידה חדירותו לאויר. אחד מיתרונותיהם – הם ניתנים למחזור. סוג הפקק השני הוא פקק המתכת המתברג, המחייב כמובן גם שינוי של הבקבוק עצמו. בראש הפקק מכניסים לוחית עגלה מחומר סינטטי בעובי משתנה המשפיעה על מידת חדירות הפקק לאויר, בדיוק כמו בפקק הסינטטי.

פקקי מתכת אלו נכנסו לעולם היין החדש – תחילה באוסטרליה וניו-זילנד בשנות ה-70 של המאה ה-20 ולאחר מכן בשאר מדינות העולם החדש. בצרפת הוחל בשימוש בפקקים אלו רק בתחילת שנות ה-2000, וגם זאת בצורה מהוססת. הצרפתים השמרניים למדי בעניני יין בודקים בחשדנות רבה בקבוק יין הסגור בפקק מתכת.

הקפסולה

לעולם לא תמצאו בצרפת בקבוק יין בו פקק השעם חשוף. ביינות המיועדים לשימור ארוך, "עוטפים" את ראש הבקבוק בשעווה, בדרך כלל אדומה. בבקבוקים לצריכה רגילה "עוטפים" אותם בקפסולה, ומכיון שזהו החלק הנראה ביותר של בקבוק היין, ולא תאמינו כמה מידע מופיע עליה. הקפסולה עשויה לרוב מעלה מתכתי דק העוטף את ראש הבקבוק וסגור בצידו העליון במדבקה עגולה, מתכתית אף היא, הסוגרת את שולי הקפסולה. כיום קיימות גם קפסולות מחומר פלסטי אותן מהדקים על ראש הבקבוק באמצעות חימום קל.

כל הנתונים המופיעים על הקפסולה התקנית – שמה  CRD ("Capsule Représentative de Droit", "קפסולה מייצגת על פי חוק") – מעוגנים במערכת החוקים והכללים של אותו "מכון הלאומי לכינוי ומקורות" ("Institut National d'Appellation d'Origine")  בקיצור INAO . במרכזה של המדבקה העגולה מופיעה מריאן (Marianne), סמלה של צרפת, לרוב מלווה בכתובת "Republique Francaise", (הרפובליקה הצרפתית). משני צידיה – שני חורים המספקים את כניסת האויר אל תוך הפקק.

על היקף המדבקה העגולה, סביב הסמל, מופיעים מספר מספרים ואותיות:

• שתי הספרות הראשונות מימין מסמלות את מספרו הסידורי של אחד ממחוזות צרפת (בין 01 עד 95), בו בוקבק בקבוק זה.

• לאחריהן, אות המציינת את סיווגו של המבקבק :  R – Recoltant, כלומר הבוצר עצמו, N –Non-Recoltan  או  Negociant, כלומר "לא- בוצר" או משווק, E – Entrepositaire, כלומרמחסן מעבר ושיווק מורשה.

• המספר שלאחריו, 2 או 3 ספרות, הוא מספרו הסידורי של המבקבק בתחום המחוז אליוהוא שייך, בו הוא רשום ורשאי לפעול.

ומעל לכל, הצבע. ההדיוט לא יבחין בהבדל מכיון שממילא כל בקבוק נראה אחרת והאמת היא שגם הצרפתי הממוצע – למעט איש המקצוע או החובב המושבע והמתעניין – לא מכיר את קוד הצבעים.

• קפסולה ירוקה – יינות המיוצרים באזור מסוים, היכולים לקבל הגדרה אזורית גיאוגרפית טיפוסית, יינות VDQSו- AOC  על פי הסולמות המתוארים לעיל.
• קפסולה כחולה – כל היינות האחרים, דהיינו בעיקר יינות השולחן ויינות הארץ.
• קפסולה כתומה – יינות מיוחדים הנמצאים עדיין תחת פיקוח ה- INAO, כמו יינות קינוח מתוקים ויינות ליקריים.
• קפסולה צהובה – בלעדי, לקוניאק (Cognac, מצפון מזרח לבורדו) וארמניאק (Armagnac), שהוא קוניאק מאזור ארמניאק (מדרום מזרח לבורדו).

כמו כן, קיימות קפסולות נוספות (אפור, אדום, לבן) עבור מספר דירוגי משקאות אלכוהוליים שלא הוזכרו במסגרת זו.

ועוד משהו קטן לסיום – "לחיים", "Cheers", "Skol", "Sante"…..

מנין נולד המנהג להשיק כוסות יין לפני השתיה?  בימי הביניים היה מקובל להזמין אורחים לשתיית כוס יין בארוחתם. כדי לא להיראות קמצן, נהגו למלא הכוס עד לשוליה, ואף עולה על גדותיה. וכדי להראות לאורחים שהיין אינו מורעל – מנהג מקובל באותם ימים – השיקו בכוסות המלאות, כך הותזו טיפות יין מכוס אל כוס – ההוכחה כי כולם שותים אותו יין!

כמה מלים על קוניאק

Hennessy , Rémy Martin , Martell  ואחרים הם רק כמה מסוגי הקוניאק הנפוצים בעולם. כפי שנאמר כבר, רק המשקה האלכוהולי המזוקק באזור קוניאק (Cognac, אזור בדרום-מערב צרפת, ליד  Bordeaux) רשאי להיקרא בשם זה – כל האחרים בצבע הזהוב, למרות כל ההוכחות שיספקו לכם, הם "רק" ברנדי.

מבלי להיכנס לפרטים שאינם מענייני היין, הקוניאק מיוצר אף הוא מענבים, אך עובר תהליך זיקוק כפול המעלה את אחוזי האלכוהול שבו לריכוז גבוה יותר, 40%  ואף יותר. כל קוניאק חייב להתיישן לפחות שנתיים, בחביות של עץ אלון צרפתי (Chene). יש המוסיפים כפיסי עץ אלון לתוך המשקה המושרה בחביות כדי לחזק את טעם העץ, ואחרים המוסיפים מעט קרמל כדי להדגיש את הצבע הזהוב.

על בסיס השיטה המדרגת ומסמלת סוגי יין, פותחה שיטה דומה לסוגי קוניאק:

• (VS (Very Special), מסומן גם על ידי 3 כוכבים (✯✯✯) – הרמה הבסיסית בה חייב לעמוד כל קוניאק. יישון של שנתיים לפחות בחביות עץ אלון צרפתי.

• (VSOP (Very Special Old Pale) – הדירוג מחייב 4 שנות יישון בחבית עץ אלון כדי להיקרא  VSOP . האמת היא שקיימים מעט מאד סוגי קוניאק בני 4 שנים, ורוב אלו המדורגים  VSOP  הם בני 6 שנים לפחות.

• (XO Extra Old) – הגדרת הדירוג קובעת 6 שנות יישון, אך גם כאן – רובו המכריע של הקוניאק בדרגת  XO הנמכר בשוק הוא בן 8 שנים לפחות – רובו בן למעלה מ- 20 שנות יישון בחביות עץ אלון צרפתי.

• "נפוליאון" (Napoleon) – למעשה, אין דרגה כזו בסולם הדירוג הרשמי, אך זוהי "דרגת כבוד" לקוניאק בן יותר מ- 20 שנה.

ואיך מבדילים בין קוניאק בן 20 שנה לקוניאק בן 60, או אפילו יותר?  יצרני הקוניאק יצרו – שוב, דרגה זו אינה מופיעה בדירוג הרשמי –  דרגת "מחוץ לגיל" (Hors d'Age) – קוניאק המיושן בחביות עץ אלון צרפתי הרבה מעל מעל 20 שנה. לדוגמא, קוניאק "Paradis Imperial" מבית  "Hennessy"  הוא בעל 40% אלכוהול, בן בלי גיל שהוא תערובת של קוניאק בגילאים שונים, כולל מהמאה ה-18 וה-19 ומחירו של בקבוק אחד בן 70 מ"ל – 1491  אירו. או, אם תרצו, קוניאק  "Marie"  מיקב  "Hawkins", משנת 1806 – בקבוק בן 70 מ"ל יעלה לכם 9682 אירו…. ועוד 8 אירו למשלוח….

ל ח י י ם !

כתבה זו נערכה בשיתופו ובעזרתו של אייל דרורי, יינן

כמה מילים על יוסי דרורי

יוסי דרורי הוא שילוב מנצח בין פרנקופיל לבין מתכנן טיולים פרפקציוניסט. אם אתם יוצאים לטייל באחד ממחוזותיה של צרפת וזקוקים למישהו שיבנה בשבילכם מסלול טיול מפורט שיחסוך לכם זמן וכסף, אתם מוזמנים ליצור עם יוסי קשר באימייל yossi.drory@gmail.com.

באופן בלתי רשמי נחשב בית הקברות מונפרנאס לבית הקברות של הסופרים ואנשי הרוח של פריז. האם זה נובע מכך שקבורים בו יותר אנשי רוח מכל בית קברות אחר? לדעתי התשובה על כך היא "לא" מכיוון שישנם לא מעט אנשי רוח מפורסמים הקבורים בבתי קברות אחרים בפריז, דוגמת הפר לשז , המונמארטר וכמובן הפנתאון.

לדעתי בית הקברות הזה נקשר לעד עם אנשי הרוח והבוהמה לא בגלל המתים אלא דווקא בגלל החיים. הסיבה לכך היא שבית הקברות מונפרנאס נמצא בקרבת שדרות מונפרנאס. שם וברחובות הסמוכים ישבו להם אנשי הבוהמה במספר בתי קפה שהפכו מאז למיתולוגיים (לה דום, לה קופול ועוד). לכן כשהגיע שעתם ללכת, הרי שחלקם הגדול העדיפו להיקבר ליד בתי הקפה בהם העבירו לא מעט שעות בנעימים.

כמו כן, אם היית בוהמיין ובחרת להיקבר במונפרנאס הרי שגם עשית טובה גדולה לחברים החיים שלך, אשר יוכלו, מיד אחרי ההלוויה, לקפוץ ולשתות איזו כוסית לזכרך באחד מבתי הקפה שאהבת. בקיצור, מיקום מנצח גם בשביל החיים וגם בשביל המתים!

אז היום נבקר בבית הקברות מונפרנאס ונפגוש לא מעט מאותם סופרים, אומנים ובוהמיינים אשר נחים שם את מנוחתם האחרונה. נשמע את הסיפורים של כמה מהאנשים הכי מפורסמים שקבורים שם ועל הדרך נגלה גם כמה מהמצבות היפות ביותר שתוכלו למצוא בפריז.

קצת לוגיסטיקה לפני שנתחיל

בית הקברות של מונפרנאס נמצא על מעין גבעה. נכון, השיפוע איננו גדול כמו זה שבפר לשז, ובהחלט אפשר לעשות סיור שבו מטפסים מלמטה למעלה. אולם מכיוון שחלק מקוראי האתר יעדיפו להחליף פעילות ספורטיבית שכזאת בהליכה נינוחה יותר החלטתי לספק לכם מסלול שבו נרד במורד הגבעה.

על מנת לעשות זאת יש לקחת את קו המטרו מספר 13 ולהגיע לתחנת Gaité. משם יש להמשיך לרחוב Froidevaux שם נמצא שער הכניסה לבית הקברות. אולם, אם תקשיבו לי אז אייעץ לכם לחכות מעט ובמקום זאת ללכת לרחוב Daguerre הסמוך.

רחוב Daguerre הוא רחוב שוק מקסים שמזכיר את רחובות מופטאר או מונטרגיי, אולם מכיוון שהוא לא מפורסם כמוהם הוא גם עמוס פחות. לפני שתלכו לבקר בבית הקברות, מומלץ מאוד לטייל שם כדי לספוג שם שמחת חיים ואולי לקנות לעצמכם איזה סנדוויץ' למקרה שהרעב יקפוץ עליכם בדיוק בזמן שאתם מטיילים בין הקברים.

אחרי שתסיימו לטייל ברחוב המקסים הזה אתם מוזמנים לחזור לרחוב  Froidevaux ולהיכנס לתוך השער בעל אותו שם. סיורנו מתחיל שם!

ימים ושעות פתיחה

תשמחו לדעת שבית הקברות פתוח כל יום עד שעה 18:00. לרוב הוא נפתח ב 08:00 אך בשבת הוא נפתח ב 08:30 ואילו ביום ראשון הוא נפתח ב 09:00. אם תרצו לקבל מידע פרקטי נוסף על בית קברות מונפרנאס  אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה.

עוד טיפ קטן לפני שנתחיל

לכו לאחת מחנויות הפרחים הפזורות ליד בית הקברות וקנו לכם מפה. רציתי לספק לכם מפת גוגל, כפי שעשיתי בכתבה על פר לשז, אולם לצערי חלק גדול מהקברים שיופיעו במסלול שלנו לא מופיעים שם ומאוד קשה לי למקם אותם בצורה מדויקת על המפה של גוגל.

לעומת זאת באמצעות מפת הנייר תוכלו למצוא בקלות את הקברים השונים ועל הדרך לראות קברים נוספים שלא נכנסו למסלול ואשר יוכלו לעניין אותכם.

בית הקברות מונפרנאס – מסלול טיול

שארל בודלר (1821-1867)

משער Froidevaux קחו שמאלה ורדו למטה עד שתגיעו לקברו של המשורר המפורסם שארל בודלר. למרות שהמשורר מת לפני יותר מ-150 שנה הרי שקבר זה הוא עדיין מוקד לעלייה לרגל של חובבי ספרות ושירה.

חייו של בודלר מהווים אב הטיפוס לביוגרפיה של משורר בוהמיין והם כוללים זונות, מאהבות, הימורים ולא מעט צורות של הרס עצמי כתוצאה מסמים ואלכוהול. לצד כל אלו בודלר כתב שירה מדהימה ומהפכנית שממשיכה להמם את קוראיה עד ימינו אלו וזאת הסיבה שהקבר שלו כל כך פופולארי.

בודלר מת בגיל 46 ממחלת מין משולבת עם אלכוהוליזם, אשר גרמו לשבץ ממנו הוא לא התאושש. הוא קבור בקבר משפחתי יחד עם אימו ואביו המאמץ הגנרל אופיק (Jacques Aupick), אותו הוא תיעב כל חייו, מכיוון שהנ"ל ניסה להחזירו למוטב ולהפכו לאדם "נורמלי". שימו לב שבקצה השני של בית הקברות מונפרנאס ישנו פסל של בודלר שגם הוא שווה ביקור.

אם תרצו לקרוא עוד על בודלר אתם מוזמנים להציץ בכתבות הבאות:

• דו קוטביות בנפשו ובשיריו של שארל בודלר – כתבה מצויינת של ד"ר אורנה ליברמן על שירתו של בודלר.
• אוטל דה לוזן (Hotel de Lauzun) – ושלא תשתו לי שם חשיש! – כתבה על אוטל דה לוזן באיל סן לואי שם הקים בודלר את מועדון החשישניקים.
• שירה צרפתית מתורגמת לעברית – כאן תמצאו ארבעה משיריו של בודלר מתורגמים לעברית.

ז'אן פול סארטר (1905-1980) וסימון דה בובואר (1908-1986)

ז'אן פול סארטר ובת זוגו סימון דה בובואר חיו שנים רבות בפריז והפכו לפילוסופים המפורסמים ביותר של המאה ה-20. לכן אין זה מפתיע שקברם המשותף מהווה מקום לעלייה לרגל עד עצם היום הזה.

סארטר האקזיסטנצייליסט המציא את "סיסמת הקרב" של המיזנטרופים "הגיהנום הוא האחר" (מתוך המחזה שלו "בדלתיים סגורות"). אולם זה לא הפריע ליותר מ 50,000 איש ללוות אותו בדרכו האחרונה בשנת 1980.

סימון דה בובואר הייתה סופרת ופילוסופית חשובה מאוד בזכות עצמה. אולם היא ידועה בעיקר בזכות ספריה הפמיניסטיים פורצי הדרך דוגמת "המין השני". המוניטין שלה בתור סופרת ופילוסופית רק הלך וצמח אחרי מותה וקברה הפך למוקד עליה לרגל של פמינסטיות המעוניינות לכבד את זכרה.

אם תרצו לקרוא מעט יותר על סארטר ובובואר ולהכיר את פריז בה הם חיו ויצרו, אני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה  ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר טיול בפריז בעקבות שני פילוסופים.

קונסטנטין ברנקושי (1876-1957)

קברו של קונסטנטין ברנקושי עלול להיראות מעט משעמם אך בהחלט מומלץ לתת כבוד לפסל הזה, אשר אחראי על אחת המצבות המיוחדות ביותר בבית הקברות מונפרנאס, הלא היא "הנשיקה". לצערי לא מצאתי תמונה של המצבה אך הבאתי לכם תמונה של פסל זהה שמוצג במוזיאון.

אם תרצו להעמיק מעט יותר על סיפורה של המצבה המעניינת הזאת, תוכלו לקרוא עליה בכתבתה של רונית גרומן חתום בנשיקה – מסלול טיול בעקבות נשיקות מפורסמות בפריז.

שארל סנט בב (1804-1869 Charles Augustin Sainte-Beuve)

סנט בב היה אחד ממבקרי הספרות החשובים ביותר של צרפת של המאה ה-19 וככזה זכה לקבר נאה. אם העובדה הזאת לא הופכת את אישיותו למעניינת במיוחד, אז אולי הידיעה שהוא זכה לתנות אהבים עם אישתו של ויקטור הוגו תעשה זאת? אולם לפני שתתחילו לכעוס על אישתו של ויקטור הוגו על כך שבגדה בבעלה, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה על המכתבים שכתב ויקטור הוגו למאהבת שלו ולגלות שגם הוא לא היה שה תמים…

אולם הבאתי אותכם לכאן לא רק בשביל הסיפורים על ויקטור הוגו אלא בזכות פסל הראש של סנט בב הנמצא על קברו. הוא לטעמי אחד הפסלים הכי יפים וריאליסטיים שראיתי בבתי הקברות של פריז. סובו אותו והקיפוהו ותבינו על מה אני מדבר.

שארל פיז'ון (Charles Pigeon 1838-1915)

מעטים מאוד שמעו אי פעם על שארל פיז'ון למרות תרומתו למדע (המציא את מנורת פיז'ון), אשר הפכה אותו לאדם עמיד מאוד (זו הייתה המנורה הראשונה שלא התפוצצה כשהדלקתם אותה והפיצ'ר הזה הפך אותה לחביבת הקהל).

כשתגיעו לקברו תסיקו את המסקנה שאת הכסף שהרוויח שארל פיז'ון הוא כנראה השקיעה במצבה שלו ושל משפחתו. את המצבה הזמין פיז'ון עוד בשנת 1905 וכבר אז ביקש לפסל אותו ואת אישתו שוכבים על המיטה. כן, שארל פיז'ון החליט להזמין את כל העולם להציץ לחדר השינה שלו ושל אישתו!

בעיניי זהו הקבר היפה והמרשים ביותר של פריז ואם עליכם לראות קבר אחד ויחיד בכל עיר האורות אז זה לכו למחלקה 22 בבית הקברות  מונפרנאס, זהו הקבר לבקר בו.

ודרך אגב, ממש לא רחוק תמצאו גם אוגוסט ברתולדי (Auguste Bartholdi 1834-1904), האיש אשר פיסל את פסל החירות.

מעטים יודעים שהוא פיסל עוד כמה פסלים מפורסמים ואף אחראי על המצבה של גוסטב יונדט (Gustave Jundt 1830-1884), אשר קבור גם הוא בבית הקברות מונפרנאס.

אלפרד דרייפוס (1859-1935)

במחלקה 28 בה נמצא הקבר של אוגוסט ברתולדי נמצא גם קברו של אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי, אשר הואשם בבגידה ונשלח, על לא עוול בכפו ,אל אי השדים.

משפטו והמאבק על חפותו מהווים עד היום קו שבר שמפצל את החברה הצרפתית ובקרוב מאוד תופיע באתר כתבה נרחבת על הנושא בה תוכלו לקרוא הן על חייו והן על משפטו.

סמואל בקט (Samuel Beckett 1906-1989)

עד כה ביקרנו בקברים של סופרים, פילוסופים ופסלים. עכשיו הגיע הזמן לבקר בקברו של אחד המחזאים המבריקים ביותר של המאה ה-20, הלא הוא סמואל בקט.

בקט נודע לקהל הרחב בזכות תיאטרון האבסורד אותו יצר יחד עם יוצרים דדאיסטים אחרים כגון אז'ן יונסקו, אשר גם הוא קבור כאן. המחזה המפורסם ביותר שלו הוא "מחכים לגודו" ולא מעט מעריצים עולים לקברו כל שנה כדי לחלוק לו כבוד. מעטים מאותם מעריצים יודעים שבשנות ה-30 סמואל בקט נדקר על ידי סרסור פריזאי. אחרי שהתאושש הוא הלך לחפש את אותו סרסור ופשוט התאהב בחוש ההומור שלו ובאישיותו החברותית. עד כדי כך התאהב בו בקט שהוא החליט לא להגיש נגדו תלונה במשטרה.

עוד תוצאה בלתי צפוייה של אותו מקרה הייתה החברות בינו לבין ג'ימס ג'ויס, יוצרו של הספר "יוליסס". הם הפכו לחברים בזמן שבקט התאושש בביתו מהדקירה והוא מצא כן כה רבה בעיניו של ג'יימס ג'ויס שהאחרון אף שילם את ההוצאות הרפואיות של בקט. ג'ויס שחיבב כאמור את בקט הכיר לו את בתו ובכך הביא לקץ החרות בתוך מספר שנים אחרי שסמואל בקט החליט להיפרד מבתו…

סרז' גינזבורג (Serge Gainsbourg 1928-1991)

אם שארל בודלר היה "הילד הרע והמסומם" של המאה ה-19 אז אין ספק שסרז' גינזבורג (או כפי שהצרפתים מבטאים את שמו: גנזבור), מילא את אותו תפקיד במאה ה-20 ובכישרון רב.

ואכן, כישרון לא היה חסר לו. כזמר, שחקן, במאי ויוצר חשוב ומקורי, הוא אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הפופ הצרפתי דוגמת Je t'aime, moi non plus.

למרות שכל חייו נטל סמים ושתה כמויות מדהימות של אלכוהול הצליח סרז' גינזבורג להגיע, באורח נס ממש, לגיל 62. כשהוא מת הגיעו לא מעט צרפתים ללוות אותו בדרכו האחרונה, מה שגרם לפקקי ענק שהביאו את פריז לעצירה מוחלטת. כשתגיעו לקברו תמצאו שם בקבוקי אלכוהול, אפר סיגריות וכמובן כרטיסי מטרו לזכר שירו האלמותי Le poinçonneur des Lilas.

אם תרצו לקרוא עוד על סרז' גנזבור אני ממליץ לכם על הכתבות הבאות:

• סיפור אהבתם של סרז' גנסבור ובריז'יט בארדו מאת גיל קיסרי
• סרז' גינזבורג מסע מוזיקלי וגם טיול פריזאי

פרידתו של זוג

הגענו לתחנה האחרונה לטיול שלנו אך במקום מצבה הבאתי אותכם לחזות דווקאבפסל. ולא סתם פסל, אלא אחד הפסלים הכי מרגשים שתראו אי פעם.

הכל החל כאשר הזמינו מהפסל אליס מרקה (Alix Marquet 1875-1939) פסל לגני לוקסמבורג. מרקה החליט לפסל אלמן הבוכה על קברה של אישתו. האישה, אשר ככל הנראה כבר בדרך לעולם הבא, שולחת נשיקה אחרונה לעבר בן זוגה אך הוא אפילו לא רואה אותה ולא שם לב.

הנהלת גני לוקסמבורג החליטה שהפסל טראגי מידי לגן שכזה ולכן החליטה להעביר אותו לבית הקברות מונפרנאס ושם הוא נמצא מאז שנת 1911. אין ספק שפסל טראגי שכזה שמהווה סיום הולם לסיור בבית קברות וכולי תקווה שנהנתם.

כתבות נוספות על מונפרנאס שיכולות לעניין אותכם

• אם כל הסיפורים בכתבה הזאת לא הספיקו לכם, אתם מוזמנים לקרוא את ההכתבה המצמררת על הנקרופיל ממונפרנאס, אותה כתבה ד"ר אורנה ליברמן.
• שני אומנים חשובים ביותר של המאה ה-20 קבורים במונפרנאס, הלא הם חיים סוטין ואמדיאו מודיליאני. הקברים שלהם לא נמצאים אומנם במסלול הזה אך אם תרצו לקרוא על חייהם הרשו לי להמליץ לכם על הכתבה אמדאו מודיליאני וחיים סוטין: הבוהמיינים האחרונים של מונפרנאס מאת ד"ר אורנה ליברמן.
• אם סיימתם לטייל בבית הקברות מונפרנאס ואתם רוצים לטייל גם בסביבה הקרובה, אני ממליץ לכם על הכתבה מונפרנאס – מסלול טיול בעקבות הבוהמה של פאריז.

הדרך מתחילה בדומרמי

דומרמי, על גבול לורן-שמפיין-ארדן, 300 ק"מ מפריס

בצרפת של ימי הביניים, בדומרמי, כפר קטן ונידח על גבול חבלי לורן, שמפיין וארדן, ילדה קטנה ולה צמה שחרחרה וארוכה התרוצצה בשדות המרעה. בין כרי הדשא הירוקים היא חלבה את פרות העדר, לקחה את כד החלב לביתה בכפר שבשיפולי הגבעה וחזרה להתיישב על סלע מתחת ל"עץ הפיות". בנות הכפר אהבו להיפגש כאן, לשזור פרחים ולתלות אותם על ענפי העצים המצילים מעל המעיין. זקני הכפר היו מספרים שזהו עץ קסמים הממלא משאלות.

לפי האמונה המקומית, אם בנות צעירות מקשטות את העץ בפרחים ורוקדות סביבו, הפיות מיטיבות עם הנערות ודואגות להן לבעל טוב ולחיים טובים. לאורך דורי דורות היו בנות הכפר מגיעות לכאן בשעה שהן רועות את עדרי המשפחה ומבלות יחדיו את שעות הרעייה עד להחזרת העדרים לכפר בשעות הערב.

עבור ז'אן, הנערה בעלת הצמה שהשתתפה מספר פעמים בטקס, הייתה זו חגיגה של נערות משועממות. מדי פעם התנתקה מההמולה סביבה, מבטה הפך לחולמני והיא התחילה למלמל מילים כאילו דיברה עם מלאכים, או שהיו אלו הפיות?! דמותה סקרנה את הנשמות הטובות בכפר מאז אותו ביקור מסתורי של כרכרה לפני שנים מספר בלילה קר וערפילי, אך איש לא העז לדבר על כך.

דומרמי הוא כפר קטן וכל המשפחות מכירות וערבות זו לזו. בלילה ההוא נכנסה לכפר כרכרה רתומה לסוסים מטופחים אך מיוזעים שווילונותיה מוגפים. כמה דמויות עצרו בפתח בית צנוע ונכנסו פנימה בסערה. רעש הפרסות על שביל העפר גרם למבטים סקרניים מבעד לחלון, אך איש לא הבחין בדיוק במה שהתרחש.

החושך הכבד בחוץ כיסה את הדמויות בעטיפת מסתורין. כמה היו? למה עצרו בפתח מעונו של גובה המיסים מטעם המלך? הייתכן שמעל בכספים ובאים לעצור אותו? ואת מי ימנו במקומו? אך הביקור היה חטוף, וכעבור זמן קצר יצאו הדמויות מהבית כלעומת שבאו והכרכרה התרחקה מהכפר מבלי לקחת את ז'אק, גובה המיסים.

משפחתה של ז'אן דארק

ז'אק היה דווקא בחור נחמד וחביב על הבריות. לפני כמה שנים הגיע לכפר עם אשתו מכפר שכן בחיפוש אחר קרקע לעבד. הוא מצא כאן אדמה פורייה, שטחי מרעה רחבים וקומץ תושבים ששמחו לקבל עוד כמה ידיים עובדות. כעבור כמה חודשים בנה ז'אק את בית משפחתו, חדר משפחה צנוע ובמרכזו אח לבישול וחימום הבית בלילות הקרים, וחדרון נוסף שבו הציב מיטה אחת לכל המשפחה. באותם ימים מי שיכול היה להרשות לעצמו קורת גג ופת לחם שמח בחלקו!

רוב שעות היום עמל ז'אק, ראש המשפחה, בעבודות השדה ואשתו גידלה את הילדים ודאגה לחינוכם. המשפחה התרחבה ועד מהרה מנתה שלושה בנים ושתי בנות.  שעת ארוחת הערב המשפחתית נקבעה בהתאם לעונת השנה, עם קרני האור האחרונות בחורף ובשעת בין הערביים בעונת הקיץ. תשושים ממטלות היום, היו כל בני המשפחה מתאספים בחדר המרכזי, מעמידים פלטת עץ על רגליים תומכות וכך יוצרים שולחן מאולתר.

כל בן משפחה משך אליו כיסא עץ והתיישב בהמתנה לאוכל. אם המשפחה הייתה מוזגת מעט מרק מהסיר השחור שעל האש וכל סועד אחז בקערה החמה, שתוכנה מחמם את הבטן ואת הלב. הם לגמו מהמרק הדל וגם טבלו בו פת לחם קשה, על מנת למלא במעט יותר את הבטן. עם דעיכת האור התארגנה המשפחה לשינה על בטן מלאה.

בחורף, כדי להכין את הקרקע לזריעה, רתמו שוורים למחרשה וחרשו תלמים באדמה השחורה. מי שידו לא השיגה שור, שילם לבעל הבהמה עבור שכירת השור ליום עבודה בשדות. במקביל לעבודת האדמה, עדר הפרות הקטן הנחוץ לקיום יומיומי דרש גם הוא גיוס משאבים, ולכן תרמו ילדי המשפחה את חלקם במטלות הבית. הם אספו את ביצי התרנגולות, ליקטו עשבים לבישול, קטפו פירות לארוחות המשפחתיות ושמרו על עדר המשפחה בזמן שההורים עמלו בשדה או במשק הבית.

באותם ימים, נשים היו אימהות ועקרות בית במשרת ניהול. כל החלטות הבית עברו דרכן, החל מניהול משק הבית וכלה בגידול וחינוך הילדים. היום קוראים לזה משרת אמון עם שעות גמישות, מאוד גמישות.

כל משפחה עיבדה חלקה קטנה מאדמות ווקולר (Vaucouleurs), ובתמורה למיסים הולכים וגדלים קיבלה הגנה הולכת ופוחתת מהמושל המקומי שמונה ישירות על ידי יורש העצר שארל השביעי.
היו אלה ימים קשים. ימים שבהם טוב היה להישאר בכפר מחמת שודדי הדרכים שלא היססו להרוג בעבור חופן מטבעות או סתם פרוסת לחם. לאחרונה, גם המלחמה הפנימית מול דוכס בורגונדי שחבר לאויבים המושבעים של צרפת, האנגלים, הגיעה לשערי הכפר. בשנים האחרונות הגיעו לאזור חיילים אנגלים והחלו לפשוט על כפרים בחיפוש אחר אוכל ויותר מכך. מעשי ביזה, הרס, שריפה ואונס היו רק חלק מהאיומים הרובצים על התושבים.

בכפר דומרמי כל התושבים כיבדו זה את זה, וגם משפחתו של ז'אק, שהגיעה לכאן רק לפני שנים מספר, התקבלה בברכה ובכבוד גדול. ז'אק הסכים למלא את התפקיד המכובד של גובה המיסים מטעם המלך, וקיבל לידיו 200 דונם אדמות לעבדן.

הלילה הגורלי שאיש לא זכר

בחזרה לאותו לילה של ינואר בשנת 1404 או אולי 1412 או אולי בשנה אחרת, אנשי הכפר לא היו בטוחים, אבל הלילה השחור כבר ירד על הכפר ורוב תושביו ישנו שנת ישרים אחרי עבודה קשה בחריש.

באותו ערב גורלי, בבית קטן בכניסה לכפר, מריאן, עקרת בית כפופה מעול השנים, ישבה על כיסא קש רעוע ותיקנה בגדים בלויים לאור המרצד של נר קטן. בעת שבנה היחיד ישן בחדר הסמוך, מריאן החזיקה במחט מעצם שור שגילפה לעצמה ותיקנה חור במכנסיים המרופטים של בנה. שנים שהוא לבש את אותם המכנסיים, שנה אחר שנה, בחורף ובקיץ. הבד היה כבר דק ונקרע בקלות, אך לא היה למריאן ספק שהוא יחזיק מעמד עוד כמה שנים, אם רק תצליח לתקן את החור שנפער באזור הברך. יד אחת החזיקה במחט והשנייה בבגד המחורר ומגן אצבע ממתכת עוצר את המחט מלהיכנס לאצבעה ולגרום לפציעה.

לפתע נשמע קול מתקרב של טיפוף פרסות סוסים.

"מי מעז לנוע בדרכים בשעות החושך?" הופתעה מריאן. מסוקרנת, בקושי רב ולמרות כאבי הפרקים העזים שאחזו בה, הצליחה מריאן להתרומם מהכיסא ולהתקרב לחלון שבחזית הבית. הקור העז של חודש ינואר יצר שכבה דקה של קרח על החלון, ומבעד לווילון הדק ניסתה מריאן להציץ החוצה לעבר מקור הרעש. אור הנר החלוש שמאחוריה הסגיר את דמותה ליד החלון. סוסים רתומים לכרכרה שחורה חלפו על פני ביתה ודהרו קדימה על השביל החוצה את הכפר. היא ראתה את אדי הנשימה של הסוסים יוצאים מגופם החם לאוויר הקפוא. אלו לבטח לא היו שודדים שהגיעו מרחוק, חשבה לעצמה תוך כדי פסיעה אחורה מחשש שיראו את אור הנר שדלק בביתה.

בדומרמי היו רק מעט תושבים, מספר בתי אב פזורים משני צידיה של דרך העפר הראשית וכנסייה צנועה בקצה הכפר. הכפר, שנבנה מאות שנים קודם לכן בעתות שלום, לא היה מוגן בחומות.
הסוסים החלו להאט ומריאן ניחשה שהם עוצרים לא רחוק מביתה, בקרבת הכנסייה. הכומר חי בגפו בסמוך לבית האלוהים ומול שער הכנסייה התגוררו ז'אק ומשפחתו. מריאן לא הצליחה להבחין למי מיועד הביקור הלילי וגם לא לראות את פניהם של המבקרים. הדמויות חמקו אל מאחורי הכנסייה ונעלמו בחשיכה.

מריאן הטתה אוזן, אך השקט הסמיך של הליל שמר את סודותיו.

עיניה עייפו מנעיצת מבטים בחושך ובעיקר כשלו ברכיה מפאת גילה המתקדם. באנחת כאב הניחה את המחט על השולחן, גם את מגן האצבע והבגד שעוד החזיקה בידה, והתיישבה בכיסא הנדנדה מעץ שהיה למיטתה בחודשים האחרונים. כעבור כמה דקות הכריעה אותה שינה טרופה והיא חלמה על שודדי דרכים המגיחים לפתע מפינות חשוכות.

למחרת התעורר הכפר לבוקר בהיר וקר. הכפור של הלילה השאיר שכבת קרח על השביל הראשי ושטחי המרעה העשבוניים התקשטו גם הם בשכבה לבנה דקיקה של קרח. עם הופעת האור הראשון קרני השמש הביישניות החלו להמס את הקרח והמים זלגו באיטיות לאדמה הרוויה, לשורשי העשבים, הפרחים והעצים.

עתה לא היה זכר לאירועי ליל אמש.

קרסולה של מריאן

מריאן קמה עם שחר ומיד הדליקה את האח. בלילה הכפור חודר לבתים ומקפיא למוות את החלשים. היא הייתה חייבת להיות חזקה. בעלה מת לפני שנים רבות ובנה היחיד, שלא התחתן מעולם, היה זקוק לה יותר מתמיד.

השנה עטף הקור את הכפר ולא הרפה. זה ימים ארוכים שהקור כה עז שהתושבים אינם נראים כמעט בשבילי הכפר, ורק מי שצריך לעבד את האדמה יצא עטוף בכמה שכבות של בגדים חמים. מרוב קור כבר הלכו לעולמם שניים מזקני הכפר שגדלו עמה והתבגרו לצידה. למזלה ולמזלו של בנה, הם התכוננו לחורף מראש, ובזכות העובדה שגרו ליד יער עבות, גזם בנה במהלך הקיץ גזעים רבים והכין עצים לחימום לימים הקשים של החורף.

שנים היא מכינה את ארוחותיו באח הבית ואת כל חייהם ניהלה בחסכנות רבה. גם היום, למרות השינה המועטה והקור העז, היא אגרה כוחות ויצאה לחצר להביא מעט עצים להסקת האח. שכבה דקה של קרח כיסתה את השביל. הדשא הירוק בחצר כוסה בהינומה לבנה שקופה והרוח הקרה הצליפה בפניה. בזמן שמריאן פסעה לעבר מחסן העצים, היא הרגישה איך כל פסיעה מחליקה מעט על הקרח הדק. היא התקדמה בזהירות רבה ומיהרה לקחת בזרועותיה כמה גזעים שבנה חטב מבעוד מועד.

כשזרועותיה עמוסות בעצי הסקה מבוקעים חזרה לאיטה לעבר ביתה, אך לפתע רגלה הימנית התעקמה והיא נפלה על הקרח הקפוא. הכאב הנורא גרם לה להפיל את הגזעים והם התפזרו על שכבת הקרח. בעת נפילתה חשה מריאן את עוצמת המכה של גופה החובט בקרח ופלטה זעקת כאב. כמה רגעים ארוכים ישבה על הקרקע הקפואה, כשהיא מרגישה איך הקור משתלט במהירות על כל איבריה ופושט בעצמותיה. הכאב בקרסול היה קשה מנשוא והקרין על כל הרגל. היא לא הייתה מסוגלת להתרומם בכוחות עצמה.

למזלה הטוב, בנה שזה עתה הקיץ משנתו שמע את צעקתה, קם ממיטתו בבהלה וחש לעזרתה. בזהירות עטף אותה בזרועותיו והקים אותה בדאגה רבה. מריאן לא הייתה מסוגלת לדרוך על רגלה הפצועה והיא נשענה עליו, על בנה שהיא כה אוהבת ולו הקדישה את חייה. כמה טוב שהם ביחד ודואגים האחד לשנייה, חשבה לעצמה.

הם התקדמו אט אט וכאשר עברו את סף הדלת, הושיב אותה הבן על כיסא ליד האח הכבויה, ומיהר החוצה להביא את גזעי העץ שהתפזרו. הוא חזר במהרה, סידר את העצים באח והדליק את האש המבורכת שתחמם את אמו האהובה. הלהבות הביישניות התחילו להתחזק והאש האירה וחיממה את החדר החשוך. למרות הכאב העז בקרסול מריאן לא הייתה מסוגלת להישאר ללא מעש, ועד מהרה התעשתה והחליטה להכין את הבצק ללחם, בסיס מזונם ההכרחי להישרדות בימים הקרים של החורף.

מריאן התהלכה בקושי רב במטבח ואספה מהשק כמה כפות של קמח שעורה שחור וגס, שניפתה ביסודיות והניחה בצד. בנה הביא לה מעט מחמצת – שמרים טבעיים שהתפיחה עם מים במהלך הלילה – ולאחר שצנחה שוב על הכיסא באנחת כאב, היא הוסיפה אותם לבצק הלחם שהיא לשה בנמרצות ובמקצועיות עד להשגת כדור בצק הומוגני.

מריאן הניחה את הבצק בקערה ליד האח לשם התפחה. כעבור זמן עיצבה את הלחמים בצורת כדור (Boule) וביקשה מבנה שייקח את הלחמים לאפייה אצל אופה הכפר, שיכניס אותם לתנורו וישגיח על אפיית הלחם. בכל כפר היה אופה (Boulanger), שתפקידו לאפות את כדורי הלחם (Boule) שהובאו אליו על ידי עקרות הבית ומכאן קיבל את שמו המקצועי Boulanger. בינתיים, קרסולה של מריאן התנפח ושלח אותות כאב שפילחו את כל גופה. עכשיו משסיימה להכין את הלחם, יכולה הייתה להתפנות לטפל ברגלה.

מריאן למדה מאמה לרקוח תרופות מעשבים, פרחים, אבנים, עצמות ועוד מרכיבים שהיו בנמצא באזור. המתכונים השונים עברו מאם לבת והיו שמורים היטב בזיכרונן לעת הצורך. מובן שהיו אלו תרופות של פשוטי העם, וסביר להניח כי בין כותלי הטירות והארמונות זכתה האצולה לטיפולים מתקדמים ויקרים יותר, אך אמה של מריאן ידעה תמיד לרפא כל מכאוב או מחלה.

מריאן נזכרה כי עבור נפיחות וכאב ההנחיות היו ברורות מאוד: לקחת כמות זעירה של פיח מהארובה, להוסיף קמצוץ של אבקת אבן צפחה מרוסקת היטב ולערבב עם ציפורן של פרסת סוס. טוחנים הכול לאבקה דקיקה, מערבבים עם מעט שומן חזיר והנה לכם, משחה נגד כאבים ונפיחויות! מורחים את המשחה על האזור הנפוח; חוזרים על הטיפול כמה פעמים ביום במהלך שלושה ימים לפחות, ומקווים לטוב.

מריאן צלעה בחדר ממקום למקום, אספה את כל החומרים הדרושים למשחה והחלה לטחון אותם לאבקה דקה. היא לקחה כמות קטנה של שומן חזיר ששמרה מהקיץ האחרון, הוסיפה לו את תערובת החומרים וערבבה עד להשגת משחה הומוגנית. בזהירות הרימה את קפלי שמלתה והחלה לעסות את קרסולה במשחה. עורה היה מחוספס משנים קשות של עבודה ללא קץ שעברו עליה.

החיים בכפר לא היו קלים כלל, ולצד העבודה הקשה צריכים היו האיכרים צריכים להתמודד מדי מספר שנים עם אסונות טבע כגון בצורת המביאה עמה רעב וחולי, פגעי מזג אוויר המזיקים לתבואה ולשאר הגידולים, מגיפות המכניעות בעלי חיים ואנשים כאחד, שודדים ורוצחים המבקשים לחיות על חשבונם של הכפריים הפשוטים וכמובן חיילים עוינים – בורגונדים או אנגלים – הפושטים על הכפר בקביעות.

למרות הכאב המפלח את רגלה שהטריד אותה מאוד, מריאן ליקטה כמה ירקות ממדפי המטבח והתיישבה לחתוך את המצרכים למרק הדל שתכין לבנה. הם שחטו את החזיר האחרון שלהם בקיץ שעבר, וכבר עתה לא נשאר הרבה בשר למאכל. מעט משאריות הבשר אשר שומרו במלח היו תלויות על הקורה בפינת החדר, מוסתרות מעיני המבקרים. בחצר התרוצצו כמה תרנגולות שהטילו בין שתיים לארבע ביצים ביום, תלוי בעונה ובמזג האוויר. זה הספיק לצריכה הביתית שלהם. מהביצים הכינה מריאן מדי פעם חביתה מתובלת בעשבים מכמה סוגים וכן השתמשה בהן למאכלים שונים.

מרק ירקות של איכרים

מריאן לקחה סיר גדול וכבד והניחה אותו על הוו התלוי באח, מעל להבות האש. בנה, שעתה סיים להתכונן ליציאה לעבודה בשדה, יצא לחצר ושאב מים מהבאר. המלאכה קשה ואמו הקשישה לא הייתה מסוגלת עוד לסחוב את דליי המים. הוא מילא שני דליים, הכניס אותם לבית והניח אותם ליד המשטח במטבח. החום שהפיצה האח התחיל להתפזר בבית, והבן חש את החמימות בפניו ברגע שנכנס הביתה מהקור המקפיא של הבוקר החורפי.

הוא ראה את אמו עומדת ליד האח ובתנועות כואבות תולה את הסיר להכנת המרק – אותו מרק שיאכל בסוף היום, כאשר ישוב הביתה מיום עבודה מפרך בקור וברוח החזקה. הוא היה מודע לעובדה כי אמו כבר לא בריאה, והיום שבו יישאר לבד ויצטרך לדאוג ולבשל לעצמו התקרב במהירות. עצבות גדולה עטפה אותו. כל חייו חי ופעל תחת כנפיה המגינות של אמו, והנה עתה עמד מולה ופחד גדול מהעתיד לבוא אחז בו.

מריאן הסתובבה אליו וחייכה חיוך ספוג בכאב. הכאבים ברגלה הגבילו אותה בתנועותיה וניכר עליה שהיא סובלת. בנה התעשת, ובתנועה קלה שפך את המים אל הסיר התלוי. עתה הוא צריך לצאת החוצה לקור לעיסוקיו. הוא הניח את ידו הימנית על כתפה, נשק לאמו במצח ועזב את הבית החמים. מריאן, שחיכתה לרתיחת המים, סידרה מעט את הבית. יותר מאוחר, כאשר המרק ירתח, היא תמשיך במלאכת התפירה שלא סיימה בליל אמש. היא הוסיפה למים את הירקות שחתכה קודם לכן ולקחה ביצה אחת, שברה אותה לתוך המרק הרותח ובחשה היטב. היא פרסה פרוסות מלחם יבש בן מספר ימים שנשאר לה, והוסיפה גם אותן למרק.

בימים הללו ללחם היה מקום של כבוד והוא נחשב כמעט למאכל קדוש. נדרשה עבודה כה רבה עד שהשיגו אותו, ולנוכח שנות הרעב שידעו התושבים כל פירור לחם נוצל, בין שהוא טרי ובין שהוא יבש. נוסף על כך, הכומר המקומי הסביר לכפריים על הקשר הדתי בין הלחם, המסמל את גופו של ישוע, לבין החשיבות לשמור על נפשם ולהתנהג בפשטות ובהרמוניה עם הסביבה.

עוד יומיים יגיע יום המנוחה, הרהרה מריאן. בימי ראשון בבוקר מצלצלים פעמוני המגדל וכל תושבי הכפר מתאספים בכנסייה הקטנה. זהו המקום שבו הם פוגשים איש את רעהו, סופגים את קדושת המקום, מתפללים לקדושים המצוירים בוויטראז'ים, נושאים תפילה להגנה מפני מחלות ונזקים, ומקשיבים לדרשת הכומר המקומי. מריאן, שלא למדה קרוא וכתוב כמו רוב תושבי הכפר, הייתה מתבוננת בויטראז'ים של הכנסייה הקטנה וידעה לזהות את הדמויות והאירועים המתוארים בתמונות. את התפילות היא דקלמה מהלב כפי שעשו הוריה ודורות רבים לפניהם.

כך היה במשך מאות בשנים וכך ימשיך בשנים הבאות. ביום המנוחה, אדם ובהמה נחים בחיק המשפחה ונהנים ממעט מנוחה מהקושי היומיומי. מריאן התיישבה ונאנחה – האמונה נתנה לה כוחות. ביום ראשון היא תתפלל לחיים טובים לבנה ולשיכוך מכאוביה.

על מריאן עברו יומיים של כאב ברגל הפצועה, ובבוקר יום א' צלצלו הפעמונים וקראו לאנשי הכפר להתאסף לתפילה בכנסייה שבקצה השביל הראשי. הקור העז המשיך להכות באזור. בשגרת השבוע מיעטו התושבים להיפגש, והאסיפה בין כותלי הכנסייה אפשרה להם להתחבר ולחזק את הקשרים ביניהם.

מריאן עטפה את עצמה בבגדים חמים, עטפה את כתפיה בשל, לקחה מקל הליכה ושמה את פעמיה לכיוון הכנסייה, שלובת ידיים עם בנה. השביל היה עדיין מכוסה קרח והיה עליה להיזהר שלא תחליק שוב. הכאב בקרסול אמנם פחת הודות למשחה הטובה שרקחה, אך טרם נעלם. מכל עבר יצאו תושבים מבתיהם ובירכו זה את זה בדרכם לתפילת יום ראשון.

האם הנצר החדש למשפחת דארק ישרוד?

מריאן ובנה הגיעו לכנסייה ובכניסתם פנימה הצטלבו באדיקות וביראת כבוד. ריח מיסטי ריחף באוויר. מריאן התקדמה למקומה בשורה הראשונה, ותוך כדי התקדמות בין השורות סקרה במבטה את הנוכחים. כולם נדו בראשם ומלמלו ברכת שלום לעברה. מריאן נמניתה עם זקני הכפר וכולם כיבדו אותה, אישה ערירית המגדלת את בנה לבדה בקושי אך בכבוד. היא הכירה את כל בני הכפר ואת משפחותיהם והחזירה להם ברכת שלום.

גם ז'אק היה כאן, עיניו קטנות ופניו טרודות. לידו ישב בנו הבכור ז'אקמא (Jacquemin). בדרך כלל אשתו יושבת בצידו השני של הילד, אך היום מקומה נותר שומם. מריאן המשיכה להתקדם והתיישבה מול המזבח הקטן. המיסה יכולה להתחיל.

כמו כל תושבי הכפר ידעה מריאן את התפילות בעל פה עוד מימי ילדותה, כאשר הוריה היו לוקחים אותה בקביעות בכל יום ראשון וחג לכנסייה הקטנה. היא דקלמה את התפילות בלטינית כפי שלימדו אותה בצעירותה. המנגינה עזרה לה לזכור את המילים, שאת משמעותן ידעה במעורפל לאחר שאמה הסבירה לה אותן, כפי שאמה שלה הסבירה לה והיא בתורה הסבירה לבנה. לא ברור אם זכרה את כל המשמעויות, אך הציורים על קירות הכנסייה מילאו את תפילותיה בתוכן והתוו את חייה.

היא הודתה לאלוהים על טוב ליבו, ביקשה אישה טובה לבנה היחיד, ונשאה תפילה בליבה כי המושיע יראה לה את הדרך לחיים טובים ללא חטא, כדי שביום הדין תמצא עצמה בפתח גן עדן ולא בייסורי הגיהינום, זה המתואר בצבעוניות יתרה באחד מציורי הקיר.

בתום התפילה יצאו המתפללים מהכנסייה וכל אחד חזר לביתו. כהרגלה, יצאה מריאן עם אחרוני המתפללים, וכאשר פנתה ללכת שמעה קול בכי של תינוק בוקע מהבית השכן. מופתעת היא הפנתה את מבטה לעבר מקור הקול והספיקה לראות את ז'אק נכנס לביתו וסוגר את הדלת בחופזה.

הייתכן שאיזבל אשתו ילדה תינוק נוסף?!

המשפחה כבר התברכה בשלושה בנים ובת אחת מקסימה ומלאת חן. היו עוד כמה לידות, אך הוולדות לא נשארו בחיים ומתו בגיל צעיר. בית הקברות מלא בקברי ילדים רכים שלא שרדו את החורפים הקשים! מי שילדה עכשיו, באמצע החורף הקשה, תתקשה לשמור על התינוק בחיים.

מחשבות שונות הטרידו עתה את מריאן. כיצד לא ראתה את בטנה של איזבל תופחת? עם זאת, בימי החורף הנשים לובשות כל כך הרבה שכבות של בגדים שקשה מאוד לזהות מי מהן בהיריון. ייתכן גם שאיזבל ילדה בטרם עת ובטנה לא הספיקה לתפוח לעיני כולם…

הכאב שפילח את קרסולה קטע את הרהוריה והיא פתחה את דלת ביתה. ריח של מרק חם ולחם טרי מילא את החדר, אך מריאן התיישבה על כיסא הנדנדה באפיסת כוחות.

עברו כמה שנים והתינוקת של ז'אק ואיזבל החלה להתרוצץ בכפר. ילדה קטנה, שחורת שיער וחומת עיניים שעזרה למשפחה בעבודות המשק הפשוטות. היא הייתה ילדה שמחה ומלאת חיים, ומריאן ראתה אותה לעיתים קרובות עוברת בשביל ליד ביתה.

שמה היה ז'אן.

אהבתם את הפרק?

אתם יותר ממוזמנים לקנות את הספר השלם באחד מהקישורים הבאים:

• המהדורה המודפסת
• המהדורה הדיגיטלית

רוצים לקרוא עוד על ז'אן דארק?

אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ז'אן ד'ארק: מכשפה או קדושה?

דרך היין של בורגונדי נוצרה בשיתוף מסדר אנשי היין (La Confrérie des Chevaliers du Tastevin) בשנות ה-30 של המאה ה-20 וככזו היא דרך היין הראשונה בצרפת. הם רקמו מסלול העובר בין 38 כפרים ויקבים, מבין הגדולים והידועים שביקבי ויינות בורגון.

במסלול של 60 ק"מ המתחיל בפרברי העיר דיז'ון (Dijon) , בירת המחוז, ונמתח דרומה עד העיירה סנטניי (Santenay), ועובר ברבות מאחוזות היין היוקרתיות ביותר בצרפת, אם לא בעולם כולו – שמות מעוררי כבוד המסעירים את בלוטות הטעם ורחשי הקודש אצל מביני ענין. מסלול הנסיעה נפתח בקיץ 1937 ואזרחי צרפת נקראו לביקור היכרות וטעימות במיטב היקבים שעליהם רובם רק שמעו וחלמו.

מסלולי היין של בורגונדי

במהלך השנים, ובהשפעת "מסדר אבירי טעימת היין", נוספו למסלול יקבים נוספים ולמעשה, דרך היין של Bourgogne גדלה והתפצלה למספר מסלולים שונים אותם אסקור עכשיו.

Route des Grands Crus – המסלול של היינות הגדולים

המסלול המקורי שינה שמו ל- "Route des Grands Crus", "דרך היינות הגדולים" שרבים קוראים לו "הדרך המלכותית". דרך זו (מפה בהמשך) חולפת בין חלקות הגפנים המקיפות אחוזות יין בנות מאות שנים, כרמים שניטעו כבר בימי הביניים – ואף קודם לכן – בידי הנזירים החקלאים שהחזיקו בכל הסודות. אז, רק הם ידעו קרוא וכתוב כדי "לזכור" איזה טיפול היטיב עם הגפן ואיזו תערובת יין (Blend) היתה מוצלחת יותר מאחרות.

Gevrey-Chambertin

לאחר הפרברים הדרומיים של Dijon עוברת הדרך באחוזה הידועה Gevrey-Chambertin , שם נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות (2008) שאריות גפנים ושברי חרסים עם סימני יין שתוארכו למאה ה-1 לפני הספירה, עדות למנהגי היין של החיילים הרומאים בפרובינציה גאליה. כיום, האחוזה, סביבה התפתחה עיירה חמודה במשך השנים, מייצרת יינות אדומים כהים, עשירים בטעמים שאינם חזקים מאד, 10-11% אלכוהול, בעיקר מענבי Pinot-Noir (Noir= שחור, כהה).

כמו ברבות מאחוזות היין, המותג Gevrey-Chambertin מאגד תחתיו מספר חלקות ויצרנים שונים המייצרים יינות דומים מאותם ענבים, אך שונים בשל ה- "Terroir", אותה מילת קסם המגלמת בתוכה את האדמה, השמש, מזג האויר, הרוח, עץ החבית, סבלנות היינן ועוד תכונות קסם העושות את היין לאשר הינו…. על מדף הסופרמרקט תמצאו יינות אלו במחירים הנעים בין 20 ל- 100 אירו, אך באולמות המכירות הפומביות, וגם באלו הסודיות, או הפרטיות, תמצאו גם יין אדום מאחוזת היין של David Duban , AOC , 2014 , במחיר הצנוע של 983 אירו.

ולעומתו, תיבה של 6 בקבוקי Cotes de Nuits 2010 , מאחוזת Romanee Conti נמכרה לחובב יין מ- Hong-Kong ב-30,664 אירו. בכל שנה, 8 מתוך 10 היינות היקרים העוברים מיד ליד במכירות היין העולמיות – הם ממחוז Bourgogne (קיים סכוי טוב שה- 2 האחרים ממחוז Bordeaux….). בהמשך אותו מסלול יין תגיעו לכפרים, או אחוזות יין כמו Vougeot, Vosne-Romanee, Nuit-St.Georges – שמות לא פחות יוקרתיים.

Beaune

כמעט באמצע הדרך בין Dijon בצפון ל- Santenay , נמצאת העיר Beaune (מבטאים בּוֹן). זוהי עיר קטנה ויפהפיה השווה ביקור גם לאלו שיין אינו מדבר אליהם. העיר נחשבת לבירת היין של Bourgogne – לא בשל כרם מיוחד או יין מעולה, אלא בשל אירוע אחד המתקיים בכל שנה, בסוף שבוע של אמצע חודש נובמבר (השנה, 13-15 נובמבר 2020).

ובכן, מה הסיפור של Beaune? כידוע, האנשים המשכילים של ימי הביניים היו אנשי הכמורה בלבד. הנזירים (הגברים) עסקו במלאכת הקודש, ובזמנם ה-"חפשי" עסקו בחקלאות לסוגיה. באיזורים המתאימים הם יצרו יין, שמפניה, קוניאק ומשקאות דומים. והנזירות (הנשים)? משחר בריאת האדם, הנשים עסקו בתפירה ורקמה, בישול, כישוף ורפואה.

כאשר הנזירים ב- Bourgogne הפיקו את היינות הטובים בעולם, בנה דוכס המחוז, שישב בעיר Beaune , בית חולים לעניי המחוז. Les Hospices de Beaune, הנקרא גם Hotel-Dieu (=בית האלוהים), נבנה החל מ- 1443. החולה הראשון אושפז בבית החולים ב- 1 בינואר 1452, בניצוחן של הנזירות-אחיות. האולם המרכזי, "אולם העניים", שארכו 50 מטרים ורחבו 16, מעוטר ומקושט בציורים תקופתיים מעולם המקרא והברית החדשה, כרגיל בתקופה.

במרכזו שולחנות טיפול ואוכל, ובכל היקפו תאים אישיים עם מיטות חולים ופינות טיפול רפואיות. סביב הבנין הראשי נבנו בנייני שירות שונים, מקושרים במסדרונות, מדרגות ומעברים מקורים, הכל סביב חצר גדולה אליה נכנסו כרכרות דרך שער עץ גדול. עד מלחמת העולם השניה שימש המתחם בית חולים, ולאחריה שימש כבית מושב זקנים באחריות העיריה לאלו שידם אינה משגת מוסדות אחרים. ב- 1980 נסגר בית האבות והפך לחלק ממוזיאוני העיר.

ואיך כל זה קשור ליין ? בתחילה, טופלו בבית החולים עניי העיר. עם השנים, צברו הנזירות-אחיות נסיון רפואי רב ושמען יצא למרחוק. חולים רבים העדיפו לקבל טיפול רפואי דווקא בבית החולים העירוני של Beaune , על פני בתי חולים ורופאים אחרים. הנזירות-אחיות, הפועלות בהתנדבות ומתוך שליחות דתית, סירבו לקבל תשלום עבור הטיפולים שהעניקו. רבים מבעלי אחוזות היין שבסביבה שקיבלו במקום טיפולים רפואיים העניקו לבית החולים חלקות גפן קטנות כאות הוקרה על המסירות שהפגינו הצוותים הרפואיים ועם השנים הצטברו ברכוש בית החולים שטחי כרמים גדולים למדי.

הנזירים הגברים שהתגוררו ועבדו בתחום בית החולים בעבודות אחרות מהתחום הרפואי (נגרים, מסגרים, טבחים וכדומה) נרתמו לטיפול בכרמים. בחלוף הזמן, נמצא בית החולים של העיר Beaune בעליו של חלקות כרם מהן הפיקו הנזירים כמויות גדלות והולכות של יין שהלך והשתפר במשך השנים, עם הנסיון הנצבר. חלק מענבי היין נמכר לאחוזות היין שבסביבה, וחלק אחר עובד ביקב שהוקם במרתף בית החולים – ליין….

ומה עושים כאשר יש יין בכמות שהנזירים אינם "יכולים" לשתות הכל ? כך הומצאה בבית החולים של Beaune המכירה הפומבית השנתית. במשך הזמן, נפוצה למרחוק איכותו של היין המקומי. סוחרי יין הגיעו ממרחקים גדלים והולכים, מחירי היין הלכו והאמירו והבקבוקים נעשו נדירים ומבוקשים משנה לשנה. כיום, המכירה הפומבית של Beaune נחגגת בכל העיר בהילולה גדולה ומושכת אליה קניינים – מקצועיים וחובבים – מכל העולם, המשקיעים בעיר הקטנה סכומי עתק, הן ברכישת בקבוקי יין נדירים והן בשהות יוקרתית במסעדות, מועדונים פרטיים, מלונות ובילויים אחרים בעיר במהלך סוף שבוע אחד בחודש נובמבר.

דרך היין של שאלון (Chalon-sur-Saone)

ברבות השנים גילו אנשי היין כי האזור שסביב העיר הקטנה Chalon-sur-Saone (שָלון שעל נהר ה-סוֹן) , בדרום מחוז Bourgogne , מתאפיין בגבעות נמוכות, עגולות ורכות, בהן האדמה שונה, מזג האויר נינוח יותר, הגפנים אחרים, המים נוזלים ושקופים אך שונים…. חזרנו למונח העלום והמסתורי "Terroir". הגבעות הוכתרו בשם "La Cote Chalonnaise" – הגבעות של Chalon.

היינות של אזור Chalon שונים מיינות Bourgogne , אבל גיאוגרפית הם עדיין שייכים לאותו מחוז – נוצרה דרך יין חדשה. הצרפתים – מרושלים ווותרנים בהרבה דברים, אך קפדנים להחריד בכל הקשור ליין, אפיינו לפרטי פרטים היינות המופקים בחלקיק מחוז זה:

• היינות שונים, טובים, אך לא "גדולים" כאלו שמצפון ("La Cote d'Or", "גבעות הזהב"), ומענבי Pinot Noir, Chardonnay, Gamay הגדלים על רצועה באורך 25 ק"מ, וברוחב 7 ק"מ.
• Bouzeron – יין AOC היחיד בסביבה.
• רולי (Rully) – עשרים ושלוש אחוזות יין שונות.
• מרקורי (Mercury) – שלושים יינות שונים.
• גיברי (Givry) – שבע עשרה יינות.
• מונטאני (Montagny) – ארבעים ותשע סוגי יינות – כולם לבנים.

את/ה ואני נטעם כוס יין מכאן ומכאן (זוהי טעימה, ולא לגימה פשוטה), וכנראה שנדע לציין אם היין אדום, או לבן. המקומיים ידעו להבחין בין טעם השקדים, לשאריות טעמי הפטל, ריח הפטריות לטעם האורן, או גם שאריות טעמי השעם ורמז הפלפל (מה שהאנינים מכנים Arrière-Goût, "טעם אחורי").

דרך היין של שאבלי (Chablis)

ואז הגיע שאבלי…. למי שאינו יודע, שאבלי (Chablis) הוא כפר קטן, חסר שם וייחוד, אפילו לא יפה במיוחד (ביקרתי), השוכן בחלק הצפון-מערבי של מחוז Bourgogne. סביב הכפר האנונימי הזה גדלים אך ורק ענבים לבנים. בשבילנו…. ענב לבן.

הצרפתים ידעו לחלקו לכמה זנים שונים :

• Petit-Chablis (שאבלי-קטן)
• Chablis Chablis Premier Cru (שאבלי-זן-ראשון)
• Chablis Grand Cru (שאבלי-זן-גדול)

זה המקום להכניס הערה: כשם שלמלה "Terroir" אין תרגום מדויק, גם למונח "Cru" אין מלה מקבילה בשום שפה. אולי, המונח הקרוב ביותר בעברית הוא "תוצר", "קציר", "פרי"…. תלמדו צרפתית!

אני חובב מושבע של יין אדום, לסוגיו ומיניו. היינות היחידים המסוגלים להסיטני מדרך הישר ולהוציאני לתרבות רעה(דהיינו, לבן), הם ה- Chenin Blanc (במחוז ה- Loire) וה- Chablis המיוצר סביב הכפר הקטן הזה בצפון מחוז בורגון. מי שלא לגם כוס יין Chablis , לבן, קר כקרח – לא טעם יין מימיו!

אותם אנשי יין שטרחו ועמלו על מסלולי הסיור במחוז חיברו כפר לאחוזה, כביש לצומת ויקב לחבית, ויצרו דרך יין נוספת במחוז. אמנם קצרה יותר, אך ייחודית ליין לבן בלבד. הדרך מתחילה בקצה המזרחי בכפר Chablis , ממשיכה אל אחוזת היין Clotilde Davenne השוכנת בכפר Prehy , ממשיכה אל אחוזת היין המהוללת Bersan השוכנת בכפר Saint-Bris-le-Vineux .

האב Jean-Francois ובנו Pierre-Louis , בנים למשפחה המייצרת יין במקום מאז 1453, במבוכים ומנהרות תת-קרקעיים במחצבות גיר ישנות ונטושות תחת סמטאות הכפר. לאחר מכן ממשיכה דרך היין אל העיר Auxerre , על הגבול המערבי של מחוז Bourgogne . אמנם דרך זו היא מבין דרכי היין הקצרות – רק 33 ק"מ – אך לארכה תלגמו מהיינות המיוחדים והמעולים שביינות הלבנים שהעולם יכול להציע לכם.

האזור הוא גם אחד ממעוזי הנצרות הקדומה באירופה והוא אזור תיירות מרתק, ללא קשר ליין. עיירות כמו Auxerre, Vezelay, Cluny היו במשך תקופות ארוכות משכנם של מנזרים ומסדרי נזירות שעיצבו את הנצרות האירופית לעתיד לבוא החל מהמאות הראשונות של ימי הביניים, עם כנסיות וספריות עתיקות ועשירות במיוחד שמשכו אליהן ממיטב התיאולוגים בכל אירופה.

רוצים לטייל בדרכי היין בבורגונדי?

אהבתם את הכתבה ואתם רוצים לבנות לעצמכם סיור בין דרכי היין של בורגונדי? יש לכם שתי אופציות. הראשונה היא לפנות אלי באימייל  yossi.drory@gmail.com ואשמח לבנות לכם מסלול טיול מותאם אישית בחבל בורגונדי.

האופציה השנייה היא לבנות את הטיול הזה בעצמכם בעזרת המידע שנמצא באתר. אם תחליטו לעשות זאת הנה כמה כתבות שיכולות לעזור לכם:

טיסות לצרפת

השלב הראשון הוא למצוא טיסה זולה לצרפת. מכיוון שאין טיסות ישירות בין ישראל לדיז'ון (בירת בורגון) תצטרכו להגיע לפריז או לליון. אז במידה ולא קניתם עדיין כרטיס טיסה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזאת ושם למצוא רשימה של האתרים הטובים ביותר להזמנת כרטיס.

השכרת רכב

לא ניתן לעשות טיול בין יקבים וכפרים קטנים ללא שימוש ברכב מכיוון שהאוטובוסים בסביבה די נדירים ואיטיים. אז בין אם תשכרו את הרכב בדיז'ון, בפריז או בליון מומלץ מאוד לקרוא את הכתבה השכרת רכב בצרפת ושם תמצאו טיפים ואתרים שיעזרו לכם לשכור רכב במחיר ידידותי מאוד.

לינה

מכיוון שסיור בדרך היין לוקח מספר ימים הרי שמומלץ למצוא בסיס ממנו תוכלו לצאת ליקבים השונים. הנה כמה מקומות שמומלץ לכם בהם מלונות או דירות:

• דיז'ון (Dijon): נמצאת ממש במרכז חבל הארץ הזה  ולכן ממנה ניתן להגיע לכל מקום בקלות. כמו כן מדובר בעיר גדולה יחסית בה ניתן למצוא בקלות כל מה שמטיילים צריכים (חנויות אוכל, מסעדות וכו') מה שהופך אותה לנוחה מאוד.
• בון (Beaune): עיירה מקסימה שנמצאת, כאמור, בלב דרך היין הראשית של בורגון. מעבר למיקומה האסטרטגי, מדובר בעיירה עם שוק נפלא שמתרחש בימי רביעי ושבת, כך שאם תחליטו להתגורר תדאגו להיות שם באחד מהימים הללו.
• שאלון (Chalon-sur-Saône): עוד אופציה מצויינת למגורים בזמן שאתם מטיילים בין הכרמים והיקבים השונים בחבל בורגונדי.

סיורים מודרכים

במידה ואתם לא מעוניינים לשכור רכב ומאידך אתם מעוניינים לראות את היקבים המפורסמים ביותר של חבל בורגון, אתם מוזמנים לבחור אחד או יותר מהטיולים המאורגנים אותם ניתן למצוא בקישור הזה.

כמה מילים על יוסי דרורי

יוסי דרורי הוא שילוב מנצח בין פרנקופיל לבין מתכנן טיולים פרפקציוניסט. אם אתם יוצאים לטייל באחד ממחוזותיה של צרפת וזקוקים למישהו שיבנה בשבילכם מסלול טיול מפורט שיחסוך לכם זמן וכסף, אתם מוזמנים ליצור עם יוסי קשר באימייל yossi.drory@gmail.com.

אני רוצה לדבר על חבר שלי, שאילו היה בחיים היה חוגג בימים אלה יום הולדת 73 ואז במציאות של ימינו יתכן שכמו קשישים רבים היה שקוע באלמוניות ובקושי היו זוכרים אותו. אבל דווקא עקב מותו הטראגי בגיל 28 הוא ייזכר כאחד הישראלים המצליחים ביותר בעולם בתחומו. אני רוצה לדבר על חברי שנפטר לפני 42 שנה – הכוונה למייק בראנט, הזמר הישראלי שזכה להצלחה בינלאומית אדירה בשנות ה-70 של המאה שעברה. כתבתי על זה פעם אבל אני רוצה לחזור לזה לרגל יום ההולדת הווירטואלי.

הגירסה המוכרת אומרת כי התאבד בקפיצה מחלון בדירה פריסאית. אך מתפתחת גם תיאוריית קונספירציה חדשה, בעקבות תחקיר בעיתון בלגי נפוץ, לגבי נסיבות מותו ובהן טענות לרצח.

ההיכרות שלי עם מייק בראנט

ראשית, קצת פרטים על הידידות בינינו. היכרותי עם מייק היתה בבואי לפאריס ככתב "מעריב". גם הוא הגיע זה מקרוב בעקבות הבטחת הזמרת סילווי וארטאן (אז רעייתו של הכוכב ג'וני האלידיי) לדאוג לקריירה שלו. היא גילתה אותו כשהופיע במועדון לילה יוקרתי בטהראן. אבל בהגיעו התעלמה ממנו ובמצב נואש זה פגשתיו אצל הבעלים של אולם המופעים המפורסם "אולימפיה".

מייק היה בודד, נואש, לא ידע מילה צרפתית ואפילו לא היתה לו כתובת מגורים. ניסיתי לכוון את מייק בצעדיו הראשונים (לא מבחינה מקצועית כמובן) – איפה לגור (לקחתי אותו למלון שלי) , איפה קונים אוכל, איך סידורי התחבורה הציבורית וכו׳. אחרי זה נפרדו דרכינו לזמן מה כשהוא החל לטפס לצמרת חיש מהר. אבל הוא לא התנתק ושיתף אותי בחוויותיו.

הכרתיו מקרוב – די צנוע חרף ההצלחה, לא התייחס ברצינות יתר למהומה סביבו ואפילו קצת חשש ממנה, מדי פעם שאל אותי ״מה הן רוצות ממני כל הזמן״ אך ניצל זאת היטב. סך הכל בחור שההצלחה לא עלתה לו לראש ואף ידע מדי פעם לצחוק על עצמו עם ״הטריקים״ שעשה בשיריו כדי להלהיב את הקהל.

אני נזכר שערב אחד הפגין הומור והציע לי לבוא לבית כנסת. "השתגעת? מאז הבר מצווה שלי לא הייתי בבית כנסת", עניתי לו. "בית הכנסת הזה יעניין אותך", השיב. וצדק.

והוא לקח אותי להכיר מועדון ייחודי ובלעדי ובהחלט מכובד,שהוא היה חבר בו, עם בקבוק וויסקי על שמו, ובו היו מיפגשים מסוג שלא אכנס לפרטים ולא ארחיב עליהם את הדיבור, אך רק אציין שהייתי עד להצלחתו אצל הנשים שהיו שם. התרשמותי הכללית ממנו היתה כי חרף הצלחתו הגדולה היה די תמים וענוותן.

האם הוא נרצח או התאבד?

חייו נגדעו בגיל 28 כשנפל או הופל מחלון הקומה החמישית בדירה בלב פאריס. נקבע שהתאבד על סמך מיקרה קודם, כמה חודשים קודם לכן, כשנפל מחלון בקומה השלישית של מלון בז"נבה. הוא שרד והיה מאושפז חודשיים. הטענה היתה כי התאבד עקב דיכאון.

עכשיו טענה זו נשללת בתחקיר החדש, שמגיע למסקנה כי הוא נדחף מהחלון. תומכת בגירסה זו עדות של שכנה בבית ממול שסיפרה כי שמעה צרחה מקפיאת דם "לא" ואז שמעה חבטת הגופה על המרצפות. חיזוק לשלילת הדיכאון באה מעדות חדשה של ז'אק רנאר, מלחין הלהיטים של בראנט, שסיפר על פגישה ביניהם יום לפני האסון והם קבעו להיפגש למחרת כדי לתכנן עבודה משותפת מחדש, "הוא היה מאושש מתוכניותינו, היה מלא מרץ ובמצב רוח מצויין. לכן אני לא מאמין בהתאבדות", מעיד המלחין.

הרקע לחשדות קשור לאישיותו השנויה במחלוקת של האמרגן של בראנט, סימון ויינטרוב. מלכתחילה לא המליצו עליו אך מייק נקשר אליו בתחילת דרכו כיוון שדיבר עמו בעברית כשמייק עדיין לא ידע צרפתית. לאחר כמה זמן של שיתוף פעולה גילה מייק כי ויינטרוב מרמה אותו, לא משלם לו וכן כי נעלמו כספים וחפצי חן מדירתו (כאמור, הוא היה די תמים). היחסים ביניהם התערערו והגיעו לשפל לקראת מותו של בראנט.

נראה שמייק נקלע באמצעות ויינטרוב לחוגים פליליים. ואכן, שלוש שנים לאחר מות מייק, ויינטרוב עצמו נמצא במכוניתו ירוי פעמיים וגם אז לא נקבע סופית אם היתה התאבדות או רצח. יתרה מכך, המנהל המוסיקלי של מייק, אלן קריף, נדחף אל מותו לפסי הרכבת התחתית. הרבה תעלומות שאומרות דרשני.

התאבדות או רצח? – כנראה שלא נדע. לי אישית זה לא כל כך משנה. אני מצטער עד היום על מות ידידי.

כמה מילים על גיל קיסרי

גיל היה עיתונאי במעריב בין השנים 1956-1990 ובמקביל עסק בדיפלומטיה ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא התגורר מספר שנים בפריז וזכה להכיר לא מעט מהאנשים המפורסמים של תקופתו.

אהבתם את הכתבה?

• אתם מוזמנים לקרוא כתבות נוספות של גיל קיסרי.
• אם אתם חובבי מוזיקה צרפתית ושאנסונים אני מזמין אותכם להיכנס לקטגורית "מוזיקה צרפתית" ולהנות ממבחר כתבות נהדרות (רק נא לא לשכוח להדליק רמקולים קודם).

Last Updated on 14/08/2020 by צבי חזנוב