מה יש בה, בז'ולייט גרקו (Juliette Gréco) שהפך אותה לכזה סמל של תרבות צרפת? של הבוהמיה הצרפתית? כזמרת – היו גדולות ממנה. לאדית פיאף היה קול יפה ממנה, קתרין דנב (Catherine Deneuve) שחקנית טובה ממנה. אבל לגריקו היה משהו שלא היה להן: אופי. גריקו לא היתה רק שחקנית, ולא היתה רק זמרת, היא היתה גם המוזה של הבוהמיה הצרפתית בשני העשורים אחרי מלחמת העולם השניה.

כמו סטיב ג׳ובס שנים אחר כך, היא נודעה בחולצות הגולף השחור שלבשה, שהפכו לפריט אופנה חובה בארונן של מאות אלפי נשים ברחבי העולם. גריקו היא אגדה חיה – אחת האחרונות שעדיין בחיים מתקופת הזוהר של תקופת השנסונים של צרפת, וידועה בכינויה – La grande dame des chansons.

נעורים בפריז בצל הכיבוש הגרמני

את הקריירה המפוארת שלה, היא חייבת לא רק לרפורטואר שביצעה, אלא גם לסיפור חייה המרתק ויוצא הדופן, שהפך את הצלחתה למתוקה אף יותר. ההתחלה שלה לא היתה מבטיחה כלל וכלל. היא נולדה כתוצאה מאונס – עובדה שאמה לא חדלה להטיח בה כל חייה. כילדה, אמה ויתרה עליה ועל אחותה, שארלוט, ושלחה אותן לגור עם סבן וסבתן.

כשאלו נפטרו ב-1938 אמן ניאותה לקחת אותן חזרה. עם הפלישה הגרמנית לצרפת, שלושת הנשים לבית גריקו הצטרפו למחתרת הצרפתית, אך ב-1943 אמה נתפסה ונשלחה לראוונסבריק. ג׳ולייט ושארלוט, החליטו לחזור לפריז, אך במהרה גם הן נתפסו ועונו על ידי הגסטפו. שארלוט נשלחה גם היא למחנה ראוונסבריק, אך ג׳ולייט, שהיתה רק בת 16, נשלחה במקום למאסר בבית סוהר ידוע לשמצה בפאתי פריז.

לאחר כמה חודשים בכלא – בשיא החורף – גריקו שוחררה. לאחר השחרור נאלצה ללכת ברגל – עם השמלה הקיצית שהיתה לגופה בזמן המאסר – מעל 8 קילומטרים כל הדרך חזרה לפריז.

בלי משפחה או בית לחזור אליו, היא התדפקה על דלתה של השחקנית Hélène Duc, אותה הכירה מהמחתרת הצרפתית. הלן לא רק לחמה במחתרת הצרפתית: לאחר המלחמה היא גם הוכרה כחסידת אומות עולם על מאמציה להציל את השחקן היהודי רובר מארסי.

הלן אמנם נתנה לגריקו קורת גג, אך השנים האחרונות של המלחמה עברו על גריקו ברעב ובמצוקה גדולה. מכיוון שלא היו לה בגדים משלה, היא הסתובבה רוב הזמן עם בגדי גברים שידידיה תרמו לה. גריקו החלה ללבוש בגדי גברים שהיו גדולים עליה בכמה מידות, וסגנון הלבוש שהחל כהכרח הפך במרוצת השנים לאחת מהאמירות האופנתיות שלה. במהלך השנים, נודעה במכנסי הגברים שנהגה ללבוש וחולצות הגולף השחור שלה.

בשלהי 1944, כשמחנות ריכוז החלו להיות משוחררים ברחבי היבשת, ופליטים החלו לחזור לאט לאט לצרפת, גריקו פיתחה לה מנהג ללכת מדי יום למלון לוטציה. המלון, שנבנה ב-1910 כאחד ממלונות הפאר בתקופת השיא של פריז, הפך עם הכיבוש הנאצי את העיר לאחד ממפקדות הנאצים בעיר.

לקראת סוף המלחמה ואחריה – המלון הפך לתחנת המעבר שבו רוכזו כל האסירים והאסירות ששבו לצרפת מהתלאות ברחבי היבשת. תחנות הרדיו בפריז שידרו מדי יום רשימות של אנשים שהגיעו למלון, והבלאגן במלון היה גדול. מצד אחד היו הניצולים – רעבים ושבורים המנסים לעכל את שעברו ולהסתגל לחיי החירות, ומצד שני משפחות שמחפשות נואשות כל זכר לבני משפחתם.

ובכל זאת, יום אחד גריקו מצאה במלון את אמה ואחותה, ששרדו שתיהן את התלאות בריוונסברוק יחד. בראיון ל׳גארדיאן׳ הבריטי, גריקו סיפרה על המפגש המחודש ועל ההבנה על מה שעבר על אמה ואחותה במחנה:

What I endured in occupied Paris was nothing compared to their two years in Ravensbrück, We held each other tight, in silence. There were no words for what I felt at
that instant

שנות החמישים – הלהיטים הגדולים

אחרי המלחמה גריקו התיישבה בגדה השמאלית של פריז, ובמהרה הפכה לאחד מסימני ההיכר של הבוהמיה הצרפתית. שם, בגדה השמאלית, היא הכירה את כל השמות הגדולים של השמאל הצרפתי, כמו ז׳אן פול סארטר שהצהיר ש׳יש בקולה מיליון שירים׳ – ואף דאג לכתוב לה כמה שירים (עליהם התפייט – ״בפיה, המילים שלי הפכו לאבני חן״). היא הפכה למזוהה כל כך עם הבוהמיה הצרפתית, שבמהרה הוענק לה הכינוי – la Muse de l‘existentialisme (המוזה של האקסזצינליזם הצרפתי).

היא הכירה את ז'אן קוקטו (Jean Cocteau), שהעניק לה את תפקידה הראשון בסרט Orphée, שיצא לאור בשנת 1949. שנה אחר כך, היא שחררה את Si tu t’imagines, שהפך ללהיטה הגדול הראשון.

ב-1951 כבר פורסם אחר מלהיטיה הגדולים, Je suis comme je suis, ששם אותה על הבמה עם גדולי השנסונרים של התקופה.

באותה שנה התפרסם גם השיר Sous le ciel de Paris, שיצא לאור כחלק מהפסקול לסרט בכיכובה באותו השם. במהלך השנים השיר הפך לא רק לאחד מלהיטיה הגדולים, אלא לאחד השירים המוכרים ביותר של תרבות צרפת בכלל. השיר הוקלט במהלך השנים גם על ידי אדית פיאף ו- Yves Montand.

ב-1954 זכתה בפרס Grand Prix עבור שירה Je hais les dimanches. הצלחת קריירת השירה שלה הפכה אותה במהרה לאחת הנשים המפורסמות בצרפת. לצד קריירת השירה שלה, היא המשיכה להופיע בשנות ה-50 וה-60 גם בסרטים צרפתיים. בשנות ה-60 החליטה לעבור לארצות הברית ולנסות את מזלה גם מעבר לים. היא שיחקה בכמה סרטים בהוליווד עם שחקנים כגון ג׳ון יוסטון ואורסון וולס, אך ההצלחה שלה בארצות הברית לא התקרבה לזו שבמולדתה. אחרי כמה שנים אספה את הפקלאות וחזרה לצרפת.

חיי האהבה של ז'ולייט גרקו

במהלך חייה ניהלה כמה מערכות יחסים מתוקשרות למדי, עם רשימה שנראית כמו רשימת ׳המי והמי׳ של המאה ה-20. עם מיילס דיוויס היא ניהלה מערכת יחסים ארוכת שנים, וכשדיוויס נשאל פעם מדוע אינו מתחתן עם גריקו השיב ״אני אוהב אותה יותר מדי מכדי להפוך אותה ל- Negro whore (בדעת הקהל האמריקאית), מה שיהרוס את מעמדה והקריירה שלה״.

גם עם חברו הקרוב של סארטר, אלבר קאמי, היא ניהלה מערכת יחסים ארוכת שנים, וגם עם הסופר האמריקאי טרומן קפוטה (ששודך לה על ידי סימון דה בובאר). היא ניהלה רומנים רבים, והתחתנה שלוש פעמים בחייה, הפעם האחרונה היתה ב-1988 הפסנתרן ג׳רארד יואניסט, איתו היא מתגוררת עד היום. יש לה בת אחת מנישואיה הראשונים לשחקן Phillippe Lemaire, מגדולי השחקנים של צרפת שהופיע במהלך חייו במעל 90 סרטים.

ב-2014 כחלק מחגיגות יום הולדתה ה-87, יצאה למסע הופעות עולמי אחרון – Merci. מופע סולד-אאוט, שאפשר למעריציה לחזות, אולי בפעם האחרונה, בקסם של תקופת הזוהר של השנסונים הצרפתיים. במסגרת מסע ההופעות הגיעה גם להופעה אחת בתל אביב בהיכל התרבות במאי 2015. ב-2016 חטפה שבץ, ומאז שמרה על מרחק מאור הזרקורים.

היום גריקו נחשבת לאחת לסמלים של תרבות צרפת, אבל השפעתה חורגת הרבה מעבר לצרפת. מריאן פיית׳פול (בעצמה זמרת איקונית) סיפרה למשל שבצעירותה מה שהיא רצתה להיות זה ז׳ולייט גריקו. ״כשהייתי ילדה, גריקו היתה האיידול שלי. היא המודל חיקוי שלי לחיים, ואם אני רוצה להיות מישהו – זו ז׳ולייט גריקו״

כמה מילים על גאיה פולת

גאיה פולת, בת לאם שנולדה בפריז ועלתה לארץ ב-1968, עוסקת בשיווק דיגיטלי כבר מעל 5 שנים. היא מתמחה באסטרטגיות תוכן, הגדלת המרות וקמפיינים חברתיים. היא בעלת שני תארים שניים – אחד במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית והשני במנהל עסקים מהמרכז הבינתחומי. לאחרונה הקימה את Tata Queens, מיזם תוכן העוסק בנשים פורצות דרך ומעוררות השראה.

אחרי שדיברנו על שאנסונים (בכתבות מוזיקה צרפתית לימי הקורונה ו כשבוריס ויאן, שארל אזנבור וחברים נוספים נפגשים בזמן הקורונה), על אוכל (בכתבה על הקצפת) ואפילו על מוזיקה אלקטרונית צרפתית, הגיעה הזמן לדבר על הקולנוע הצרפתי. לצורך כך התאספו להן מרים אדרי, הבעלים של לחוות את פריז כמו פריזאים וסבין יעקובוביץ' מרצה לתרבות צרפת והזמינו לתוכנית את דוד בורשטיין (David Bursztein).

למי שלא מכיר דוד הוא שחקן תיאטרון וקולנוע וזמר יהודי, אשר נולד בבלגיה ושיחק בלא מעט להיטים של הקולנוע הצרפתי. בכתבה שתראו תשמעו ממנו לא מעט דברים מעניינים על הקולנוע והתיאטרון הצרפתיים של פעם וכיצד לדעתו הם יתמודדו עם הקורונה. כמו תמיד הרחבות ומידע נוסף על הנושאים שעלו בכתבה תוכלו למצוא למטה מיד אחריה.

הקריירה של דוד בורשטיין

מה שמאפיין את הקריירה של דוד בורשטיין זה השילוב בין רפרטואר קלאסי (מולייר, ראסין ואפילו שייקספיר) לבין כיכוב בכמה מהסרטים הכי מודרניים של תקופתו.

בשנת 1984 החלה קריירת התיאטרון של דוד בורשטיין בגרנובל. משם הוא עבר לשחק בקומדי פרנסז, תיאטרון האודאון (האליטה של התיאטראות של פריז) ובפסטיבל אביניון. אחד משיתופי הפעולה החשובים ביותר שלו היה עם הבמאי הגדול ז'ורז' לוודאן (Georges Lavaudant), אשר הציע לו את התפקיד הראשי במחזה ריצ'ארד השלישי של שייקספיר שהוצג בפסטיבל אוויניון (Avignon). במהלך 15 השנים הבאות שיתפו השניים פעולה בלא מעט מחזות בכל רחבי צרפת.

במקביל לקריירה מכובדת מאוד בתיאטרון החל דוד לשחק בקולנוע וגם שם הגיע להישגים רבים. ז'אק ריווט (Jacques Rivette), אחד מגדולי במאי "הגל החדש" הציע לו תפקיד בסרטו המפורסם La Belle noiseuse בו כיכבו גם השחקנית/זמרת ג'יין בירקין (אשתו לשעבר של סרז' גנסבור) ומישל פיקולי.

מי שמעוניין לצפות בסרט יכול למצוא את הגרסא המחודשת והמלאה שלו כאן:

הקריירה של דוד המשיכה הן בתיאטרון והן בקולנוע המשיכה עד לפני כחמש שנים. אולם הלחץ המתמיד ומלחמות האגו של הקריירה הקולנועית גרם לו לעשות חושבין לפני כחמש שנים ולפרוש (ולו באופן זמני) אל הכפר ולהתמסר למשפחתו וילדיו). אולם אדם שכל חייו המקצועיים חי על הבמה לא יכל לעזוב אותה לחלוטין והוא החליט לחזור אליה אך הפעם בתור זמר.

אחד התפקידים שדוד הכי אהב הוא זה של מאקי סכינאי מהמחזמר "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט. הנה סרטון קצר שלו שבו הוא שר את השיר הכי מפורסם מתוך אותו מחזמר (בצרפתית כמובן):

אחד הפרויקטים הכי מעניינים בהם עסק דוד בורשטיין הוא המופע Welt המבוסס על העולם של יהודי מזרח אירופה שספג מבית סבתו (כפי שניתן להבין משם משפחתו הוא ממוצא אשכנזי). המטרה שלו כאן הייתה לחשוף לצרפתים את העושר של התרבות היהודית ואתם מוזמנים לראות חלק קטן מהמופע כאן:

אחרי הפרויקט היהודי/אידישאי החליט דוד לעשות שינוי נוסף ויצר את להקת Life is not a picnic (החיים זה לא פיקניק). זוהי להקה שמערבבת בתוכה שפות ומסורות מוזיקליות שונות לחלוטין, כאשר כל שיר מספר לנו סיפור אחר. תמצאו שם מוזיקת ג'ז, מוזיקה צוענית, צרפתית ועוד ועוד. ממש סוג של מסע עולמי מבלי לצאת מהבית.

עוד פרויקט מעניין מאוד עליו עוד דוד בורשטיין בימים אלו הוא יצירת שירים המבוססים על עדויות קורבנות הסכסוך רב השנים בקולומביה. לשם כך הוא נסע כמה פעמים לשם והגיע לכפרים, דיבר עם התושבים ואז יצר, באופן שיתופי שירים המבוססים על עדויות אלו.

ונסיים את הכתבה עם התיאטרון הצרפתי הקלאסי, שם החלה הקריירה של דוד בורשטיין באמצעות שאלתה של סבין, מה היא התכונה שדוד הכי מעריך בסיראנו דה ברז'ראק. על פי דוד שתי התכונות שהוא הכי מעריץ זה המרחק שתופסת הדמות בשילוב עם ההומור הלהגני שלה. שתי התכונות הללו מאפשרות להסתכל רחוק ולהגיע למקומות חדשים, ואם ניתן לסכם את הקריירה של דוד עד כה, הרי שבהחלט ניתן לומר שהיא מתאפיינת בחידוש מתמיד.

מי שלא זכה לבקר בפריז של לפני חמישים שנה לא זכה לראות את שוק לה האל (Les Halles), אולם המיתוס והסיפורים עדיין פה כאילו הכל קרה בשנה שעברה.

ההיסטוריה של לה האל

בשנת 1183 מלך צרפת Philip Augustus בונה בפריז, על אדמה שחלקה הוחרם מיהודים, אולם שוק מקורה בו סוחרים בעיקר בטקסטיל וקורא לו Halles. בתוך מספר שנים השוק הזה הפך לשוק מגוון הכולל גם מזון ואשר נהיה לשוק הגדול ביותר בפריז, ולאורך השנים פריז מתרחבת והשוק שהיה ממוקם כשהוקם בקצה העיר מוצא עצמו ממוקם במרכזה. דגים, בשר וירקות תופסים מקום גדל והולך בשוק שהחל את דרכן כשוק טקסטיל ומוצרי מזון יבשים.

יותר ויותר דוכני אוכל הצטרפו לשוק ובמאה ה-15 הוא הפך לשוק האוכל המרכזי של פריז, ומחירי מוצרי המזון בעיר נקבעו לפי המחירים בלה-האל.

במאה ה-16 הוקמה בסמוך לשוק הקתדרלה הגותית המרשימה Saint-Eustache. במאה ה-18 נבנה בחלקו המערבי של השוק מבנה עגול ענק Halle aux Blés שנועד למסחר בתירס ודגנים. בהמשך המקום הפך לבורסה למסחר בגרעינים ודגנים מכל הסוגים. המבנה שופץ ושודרג בהמשך והפך לכשעצמו לאחד האייקונים של העיר פריז באותם ימים.

בשנת 1870 נערך שיפוץ משמעותי בשוק ונבנו Halles de Baltard על ידי הארכיטקט ההוסמני Victor Baltard בצורת 12 אולמות ענקיים בעיצוב 81 קשתות מתכת וזכוכית.

כל אולם ייוחד לקטגוריית חומר גלם כדגים (Pavillon de la Maree) או בעלי כנף (Pavillon de la Valle) וכן בשר, שרקוטרי וחלקי פנים, ירקות ופירות, לחם, גבינות וחמאה וכו. השוק עצמו גלש אל מחוץ לאולמות לעבר הרחובות הסמוכים וכיסה מתחם ענק במרכז העיר. חזון ההקמה היה של נפוליאון השלישי והברון הוסמאן. המתחם היה מקור פרנסה ללמעלה מחמשת אלפים איש, רבים מהם הגיעו מכל רחבי צרפת לנסות את מזלם בבירה.

טונות של סחורה חקלאית הגיעה מאזוריה השונים של צרפת לשוק מדי יום, המכירה בשוק החלה בכל יום בשעה אחת בלילה ונמשכה לאורך כל היום עד לשעה 20:00 לפנות ערב. האזור היה לשכונה החיה והתוססת ביותר בפריז, מוקף בעשרות מסעדות פועלים ובתי קפה הפועלים 24 שעות ביממה (La poule au Pot, Le Cafe Pierre, La Cloche des Halles, Le Chien qui Fume, Au Chou Vert, Au pied de cochon), חלקם הציעה מיטות ומעון לישון לסוחרים עייפים (חלק קטן מאד מהמסעדות והחנויות שסבבו את שוק לה-האל והאכילו את פועליו ומבקריו בימים ההם נותר על כנו ופועל עד לעצם היום הזה).

שוק Les halles היה מרכז הקניות הקולינרי של פריז לאורך 800 שנה!!

האנשים שעשו את השוק

הסופר אמיל זולא שהיה מוקסם מהשוק והגדיר אותו כ-Louvre of the people, כתב במאה ה-19 ספר שהגדיר את הכינוי העתידי שילווה לשנים את המקום כ"בטן של פריז" Le Ventre de Paris. הצייר היווני Nonda נהג לצייר במקום ציורים על בד קנבס באמצעות פחם ומכחול שנטבל בדם של פרות או במיצי טחול. הקצבים של השוק נהגו לתרום לו את חומרי הגלם.

אז מי היו בעלי המקצוע של שוק ימים עברו:

• הסבלים – אלו החזקים והמובילים של השוק נהגו לחבוש כובע רחב וכך ניתן היה לזהות אותם למרחוק, ולהעזר בשירותיהם, סופר כי החזק ביותר סוחב עד 250 קילו על גבו.
• מובילי עגלות – הרוויחו כמה גרושים בשינוע עגלותיהם עמוסות סחורה במבוך המעברים של השוק הענק מנקודה לנקודה (ניתן לראות את העגלות בשתיים מהצילומים המצורפים)
• המעמיסים – הרוויחו את לחמם בסידור פירמידות של פירות וירקות באולמות המכירה.
• פקחי הביצים – במעמד מקביל לשוטרים ספרו, מדדו ובדקו את איכות הביצים הנמכרות בשוק.
• השומרות – בתמורה לכמה מטבעות נשים אלו היו משגיחות על סחורה שכבר נמכרה ומאוחסנת זמנית במתחם שמירת סחורה במרכז השוק Le Carreu.
• סוחרי ההארלקין – חברה שהסתובבו באולמות ואספו שאריות (בסיועם של נהגי מכוניות הזבל), הם היו מרתיחים את השאריות שאספו ומוכרים את הפסולת המבושלת להמונים קשי היום.

סופו של לה-האל

ברבות הימים ועם המודרניזציה והתפתחות איכות החיים המודרניים בעיר צפופה, הפך שוק לה-האל למטרד של צפיפות, ליכלוך ותנאי הגיינה ירודים, רעש וריחות, אולם הבעיה העיקרית שנוצרה היא בעיית עומסי תנועה שנבעו ממיקום שוק בסדר גודל שכזה במרכזה של העיר מודרנית שהיא מרכז תיירות עולמי.

הוחלט שאין זה יותר ראוי להפעיל שוק סיטונאי וקמעונאי ענק שכזה במרכז העיר, וכך בשנת 1969 עלו הדחפורים על שוק Les Halles והחריבו את כל מתחם השוק הענק, על כל מטען הזיכרונות וההיסטוריה שהוא שימר בין קירותיו.

מפליא אבל כל זה נעשה למורת רוחם של תושבי האזור עצמם, שמצאו עצמם במשך עשור עם חור ענק פעור באדמה עד להשלמת הבנייה במתחם. הפגנות מחאה המוניות של תושבים היו חלק מהחבילה ההיסטורית הזו.

במקום השוק נבנה במתחם קניון תת קרקעי ענק בכל קנה מידה בשם Forum des Halles. וכן נותרה שם תחנת מטרו העונה לשם Metro Les halles כחלק ממתחם רכבות מרובה קומות וקווי מטרו ו-RER הגדול ביותר בעיר Châtelet שבנייתו הושלמה בשנת 1977.

האתר כולו כוסה בגן מסודר שרבים מבלים בו לאורך ימות השנה, מרכיבים בעיצוב הגן הזה משמרים כמצבת זיכרון את ארכיטקטורת הקשתות של הארכיטקט Victor Baltard שבנה באמצעותה את השוק בגרסת המאה ה-19 שנשתמרה עד ליומו האחרון של השוק ההיסטורי.

מרכז פומפידו עטור הצנרת המזעזעת (לטעמי הכנראה ארכאי) הוקם על חורבות חלקו המערבי של השוק, ומציג כיום את התערוכות השוות של העיר. השוק עצמו הוגלה על ידי נשיא הרפובליקה הגנרל דה-גול למתחם מודרני ענק Rungis מדרום לעיר ובסמוך לשדה התעופה אורלי.

Rungis השוק הסיטונאי החדש

זה שוק שממש לא דומה למה שהיה בלה האל מכיוון שזהו שוק האוכל הבינלאומי הגדול והמרכזי של כל אירופה. מדובר במתחם עננננק בן לא מעט קילומטרים רבועים גודל, נפתח כל יום בשעה 02:00 ועובדים בו 16,000 איש, עוברים בו מדי יום 26,000 משאיות ורכבים המשנעים מזון, ברוכים הבאים לשוק האוכל הגדול ביותר בעולם, זו עיר של ממש!!

שוק Rungis נבנה צמוד לתחנת רכבת מרכזית ובצמוד לשדה התעופה אורלי, וכך הוא מאפשר שינוע בינלאומי מהיר של סחורות מכל העולם לרנז'יס ומרנז'יס לכל העולם בתוך שעות.

לנו שאיננו אנשי מקצוע בענף המזון אין כניסה למתחם הזה, רק לקניינים וספקים שעובדים שם מותרת הכניסה, לאנשים פרטיים חסומה האפשרות לקנות לא שם ולא באתר באינטרנט שלהם. אני יודע שיש סיורים קולינריים ייחודיים שמסיעים מבקרים עם מדריך לרנז'יס, כך שכנראה באופן הזה האפשרות לראות את המקום בעבודה קיימת, לא יכול להעיד ממקור ראשון, אני לא הייתי שם.

כששולים מהים דגים ופירות ים בנורמנדי הם עוברים דרך רנז'יס למסעדות ולחנויות בפריז או לכל מקום אחר, וכך גם עם בשרים, גבינות, יינות וכל מוצר מזון אחר.

אז מעבר לידע כללי מעניין, מה אפשר בכל זאת לקחת מהסיפור הזה? משהו מעניין שמלמד על תרבות קולינרית מהי – רנז'יס סגור בימי ראשון, כלומר סחורה טרייה לא מגיע למסעדות פריז בימי ראשון. ולכן מסעדה טובה ואיכותית בפריז (שעובדת בימי ראשון) לא תגיש בימי ראשון דגים ופירות ים, מוצר שטריותו קריטית. לתשומת לבכם.

המיתוס והזיכרון מהשוק הסיטונאי של פריז נשאר

האם נשאר משהו מהמבנים של שוק לה-האל המקורי?

רק אולם אחד מאולמות השוק המקוריים נשמר כפי שהיה ונקרא היום Pavillon Baltard, הוא הועתק בשלמותו לפרבר העיר Nogent-sur-Marne ונשמר שם כמונומנט לאומי, ומשמש כאולם קונצרטים (הופיעו שם ZZ Top, Bob Marley Iron Maiden, Thin Lizzy).

הקניון Forum des Halles שנבנה במקום שופץ והורחב בשנת 2010 ושופץ שוב לקראת 2018 והפך לקניון השני בכמות הביקורים שלו בעיר, 42 מיליון מבקרים בשנה. מבוך היסטרי של קומות, מעברים וחנויות, אישית אני הולך שם לאיבוד.

שוק Les halles נותר תחת סטטוס של מותג מיתי בתודעה הפריזאית, שנים רבות חלפו אבל זכרו לא פג, הוא עדיין נישא בפי כל, כולם יודעים לזכור ולומר שהוא היה שם, והיה חשוב ומרכזי, למרות שחלק ניכר ממי שאומר זאת כלל לא חי בתקופתו. קשה לחשוב על שוק אוכל שכך נשמר בתודעה ההיסטורית חמישים שנה לאחר סגירתו. מאידך קשה גם לחשוב על שוק אוכל ששמר על בכורה למשך 800 שנה!

רוצים להתגורר באיזור LES HALLES?

איזור לה האל הוא אחד המקומות המומלצים ללינה בפריז וזאת משלוש סיבות עיקריות:

• המסורת הקולינארית של השוק חיה ופועלת בסביבתו בזכות חנויות האוכל, הבישול והמסעדות ברחובות Montmartre ומונטרגיי (Montorgueil). לכן אם תשכרו דירה באיזור תוכלו להנות מארוחות מלכים המורכבות מכל מוצרי המזון והאוכל המוכן שתיקנו שם. ועוד לא דיברנו על שלל המסעדות באיזור (דוגמת מסעדת Frenchie שנמצאת במרחק של כחמש דקות הליכה משם).
• איזור לה האל נמצא במיקום מרכזי מאוד בפריז, ממש לא רחוק ממוזיאון הלובר, הפון נף ועוד אטרקציות בפריז. לכן הוא מעולה כבסיס לטיולים ברגל.
• תחנת המטרו של לה האל היא אחת המרכזיות בפריז ועוברים שם לא מעט קווי מטרו ורכבת פרברים (RER). מכאן שמי שמתגורר בסביבה יכול להגיע לשם ברכבת ישירות משדות התעופה של פריז או לחלופין יוכל לנסוע בקלות ליורודיסני.

לה האל נמצא ברובע ה-1 של פריז אך גם חלקים מהרובע ה-2 קרובים אליו מאוד (במיוחד ברחובות שנמצאים מערבה משם). עוד רובע שנמצא לא רחוק הוא הרובע ה-3 אך במידה ותרצו להתגורר בו ולהנות מכל מה שלה-האל יכול להציע, תצטרכו לחפש מקום לינה בחלקו המערבי ליד רחוב Beaubourg.

אז אם החלטתם להתגורר באחד משלושת הרובעים הללו אתם מוזמנים לקרוא את אחת משתי הכתבות הבאות:

• אם אתם מחפשים דירות נופש בסביבה אתם מוזמנים להיכנס לכתבה דירות להשכרה בפריז.
• במידה ואתם מחפשים דווקא מלון בסביבה אתם מוזמנים להיכנס לכתבה מלונות מומלצים בפריז.

כמה מילים על רן ורדי

רן ורדי, חוקר קולינריה צרפתית, שמנהל את קבוצת הפסייבוק קולינריה צרפתית ואת בלוג האוכל Anton Chili. אם תרצו לקרוא עוד כתבה פרי עטו באתר הזה אתם מוזמנים להציץ במסלול הקולינארי שלו ברובע המארה.

שארל-ג'נבייב-לואי-אוגוסט-אנדרה-טימוטי ד'אִיאוֹן דה בומון, או בקיצור – שבלייה ד'איאון: רב.ת-מרגלים, לוחמ.ת, דיפלומט.ית, הרפתקנ.ית, בוגד.ת, מדליפ.ה (אויש, עייפתי!) וגולה, גבר או אישה או…

ד'איאון נולד בשנת 1728 בבורגונדי, במשפחת אצולה ענייה, הצטיין בלימודיו ונשלח להמשיך את השכלתו בפריז. אחרי השלמת לימודיו, הוא עבד בכמה משרות רמות ומעניינות למדי, כולל צנזורה, אבל בשנת 1756 הוא מתחיל את הקריירה האמיתית שלו – מצטרף לשירות הריגול הפרטי של לואי ה-15, Secret du Roi, שפעל, לא פעם, בלי ידיעת הממשלה ואף בניגוד למדיניותה.

בין מרגל לדיפלומט

משימתו הראשונה הייתה לפגום בקשרים שבין הקיסרות הרוסית לזו ההבסבורגית. ד'איאון הגיע לרוסיה בתור, שימו לב, גבירת חצר לאה דה בומון, והופכת לבת-לוויה של הקיסרית יליזבטה. אנחנו לא יודעים, כמה הצלחות היא נחלה במשימתה זו, אך לאחר שיבתה לצרפת היא זוכה במענק עבור שירותיה.

בשובה למולדת ב-1760, היא הופכת לסרן בחיל פרשים ומספיק להשתתף בכמה קרבות אחרונים של מלחמת שבע שנים. הקצין הנועז זוכה להכרה עבור האומץ שהפגין בקרב.

ב-1762 הוא נשלח ללונדון, כחלק ממשלחת דיפלומטית, לשם הדיונים על סיום הלחימה. הוא מסייע בהרכבת חוזה השלום ולבסוף הופך לשגריר זמני של צרפת בלונדון. בד-בבד, הוא ממשיך לרגל עבור המלך, ומשימתו היא לחקור אתרי נחיתה אפשריים בוויילס, לטובת פלישה צרפתית פוטנציאלית. כאשר הגיע שגריר הקבע, ד'איאון סירב לפנות את התפקיד, פתח עמו במריבה מתוקשרת ואף האשימו בניסיון הרעלה.

לאחר שהממשלה הצרפתית ניסתה ללחוץ עליו – פרסם ספר זיכרונות מפליל ושערורייתי להדהים, אבל נמנע מלהזכיר את ההכנות הצרפתיות לפלישה. הצרפתים הבינו את הרמז, החזירו את השגריר והגיעו להבנה עם ד'איאון: הוא ימשיך לרגל ולקבל כסף צרפתי, אבל אסור לו לשוב לצרפת.

ד'איאון, כמו שאפשר להבין מן המריבה המתוקשרת שלו עם השגריר הצרפתי, היה דמות מפורסמת ביותר בלונדון, והתהיות בקשר לזהותו המינית פשטו חיש מהר. הן והגיעו עד לבורסה הלונדונית – שם נערכו הימורים בנושא.

בין גבר לאישה

לאחר מותו של לואי ה-15, שירות הריגול שלו פוזר, וד'איאון ביקש לשוב הביתה. מי שהופקד על המשא ומתן עמו היה לא אחר מפייר בומרשה, מחבר "הספר מסביליה" ולימים – ארכיטקט האספקה הלוגיסטית למושבות הבריטיות המורדות בעולם החדש. הסיכום הסופי כלל המשך תשלומים מצד הממשלה, החזרת מסמכים מפלילים מצד ד'איאון וגלות מרוככת בתוך צרפת.

נוסף על כך, השבלייה החליט לצאת מן הארון: ד'איאון דרש הכרה רשמית בנשיותו. הוא טען שהלכה למעשה – הוא נולד כאישה וגודל כבן אך ורק כדי שמשפחתו תוכל לזכות בכספי ירושה (שהובטחו רק בתנאי של בנים זכרים). הממשלה הייתה מוכנה להיענות, אבל דרשה שמדמואזל ד'איאון תתחיל להתלבש בהתאם (אושר לה לענוד את אותות העוז שלה גם על שמלות).

החיים במולדת התבררו כמאכזבים (לא התירו לה, למשל, להצטרף למתנדבים הצרפתיים במהפכה האמריקאית), ובשנת 1785 היא שבה ללונדון. המהפכה הצרפתית המיטה עליה אסון כלכלי – קצבת הגמלאות נפסקה, והאחוזה המשפחתית הוחרמה. ד'איאון ניסתה להציע לרפובליקה את שירותיה, בתור מייסדת ומפקדת של "גדוד אמאזונות", אבל המהפכנים לא היו מתקדמים מספיק לשם כך.

דמדומי חייה היו עגמומיים למדי – ד'איאון, בימיה כגבר, נחשבה לאחד מן הסייפים הבכירים באירופה, וכאישה היא המשיכה להשתתף בתחרויות, עד שבשנת 1796 נפצעה קשה בתחרות בסאות'המפטון. מצבה הכלכלי היה בכי רע ואף כלל כליאה קצרה בגין חובות. בארבעת שנותיה האחרונות היא הייתה מרותקת למיטתה, משותקת בגופה כתוצאה מנפילה. היא נפחה את נשימתה האחרונה בלונדון.

ואז באה הפתעה נוספת: הרופא שהוזמן לבחון את הגופה, קבע נחרצות שמדובר ללא ספק בגבר, עם אמצעי רבייה זכריים לחלוטין. עם זאת, הוא הזכיר גם סממנים נשיים, כגון חזה מלא, היעדר פיקת גרון ועידון הגפיים.
אז לך תבין.

רוצים לדעת עוד?

דמותו של שבלייה ד'און די נשכחה אחרי מותו אולם במהלך שנות השמונים החליטו אומני מאנגה יפניים ליצור סדרת אנימציה המבוססת על דמותו. הנה הפתיח של אותה סדרה שאותה ניתן למצוא ביוטיוב:

ואם אתם יודעים צרפתית ברמה סבירה אתם מוזמנים לראות פרק שלם על שבלייה ד'און בתוכנית התעודה הגאונית של סטפן ברן Secrets d'Histoire:

האם שבלייה ד'און היה האנדרוגינוס היחידי בשירותה של צרפת?

תתפלאו, אבל הוא לא היה הראשון וכמאה שנים לפניו הדהים אב המנזר דה שואזי את העולם כשהצליח לחיות הן בתור גבר והן בתור אישה. תוכלו לקרוא עליו בכתבה הרפתקאות האדון/גברת דה שואזי.

ואם כבר מדברים על שבלייה ד'און כדאי להזכיר את שבלייה דה סן ז'ורז'

הוא אומנם לא היה אנדרוגינוס אך בהחלט היה אחד הדמויות המרתקות ביותר של המאה ה-18. הוא היה מוזיקאי ומומחה לסייף ואף נלחם נגד שבלייה ד'און בדו קרב מפורסם באנגליה. תוכלו לקרוא עליו בכתבה היעלמותו של "מוצרט השחור" או סיפורו של האביר דה סן-ז'ורז'.

כמה מילים על יגאל ליברנט

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת “תיבת פנדורין”. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו.

מבוא

השניה היא 1840. האוטו טרם הומצא, מאור החשמל עדיין לא נודע, עוד לא נזדקר משטח החול שלד הפלדה של מגדל הקידוח. מוסול עודנה עיר ססגונית מאלף לילה ולילה על שווקיה והרמונותיה, על מסגדיה הלבנים, מזרח תיכון כהלכתו.

אותה שנה מינה לואי פיליפ , מלך צרפת, את פול-אמיל בוטה כקונסול צרפת בעיר מוסול ( עיראק של ימינו) שבאימפריה העותומנית.

פול-אמיל בוטה נולד בטורינו שבחבל פיימונטה, איטליה, שהייתה באותה עת מסופחת לצרפת והתחנך לאור התרבות הצרפתית. אביו, ההיסטוריון האיטלקי קרלו בוטה, היה בצעירותו תומך נלהב של נפוליאון בונפרטה ושל הסיפוח הצרפתי. אימו הצרפתייה נפטרה בילדותו. לאחר סיום השלטון הצרפתי בפיימונטה קיבל האב אזרחות צרפתית, ומונה כרקטור האקדמיה ברואן שבצרפת, לשם עבר עם בנו. ברואן החל פול-אמיל בוטה בלימודים מכינים לקראת לימודי רפואה, ובמקביל גילה עניין בתרבויות המזרח התיכון ולמד ערבית. ב-1822 עבר עם אביו לפריז שם המשיך בלימודי מדעים.

בשנת 1826 בוטה יצא, כרופא וכחוקר טבע, להפלגה סביב כדור הארץ. המסע נמשך שלוש שנים והסתיים ביולי 1829. המסע, חצה אוקיאנוסים, עבר בחופי ברזיל, מקסיקו וקליפורניה, המשיך להוואי, משם לסין וחזרה לאירופה. בוטה מילא בהצלחה את תפקיד הרופא, היה לדמות נערצת על חברי הצוות, ובעיקר הרבה לעסוק בחקר הטבע במקומות שבהם עגנה הספינה. בתום המסע שב בוטה ללימודי הרפואה ובשנת 1830 קיבל דוקטורט.

ב-1831 הפליג בוטה לאלכסנדריה שבמצרים במטרה לשפר את שליטתו בערבית ולעסוק בחקר הארץ והטבע. לאורך מסעו, שנמשך שנים אחדות, רכש היכרות מעמיקה עם הארץ, עם אנשיה ועם תרבות ערב.. הוא הצטרף כרופא לצבאו של מוחמד עלי, ובמסגרתו המשיך בסיוריו ובמחקרי הארץ והטבע ואסף ממצאים עבור מוזיאון הלובר בפריז.

היכרותו המעמיקה עם הלבנט, מומחיותו בתרבות ערב ושליטתו בשפה הערבית היו התכונות המושלמות לתפקיד הקונסול הצרפתי במוסול. לכאורה, היה הקונסול החדש אמור לדאוג לאינטרסים הפוליטיים של צרפת, ואולם עיר נידחת זו הייתה חסרת כל חשיבות דיפלומטית. המשימה האמיתית, שהוטלה על בוטה הייתה לחפור בסביבות מוסול ולמצוא את שרידיה של העיר העתיקה נינווה, בתקווה שמחקריו יספקו אוצרות חדשים למוזיאון הלובר, ויהיה המשך נאות למסורת המחקר הצרפתי במזרח הקרוב שהתחילה עם פלישת צבאות נפוליאון בונפרטה במצרים.

חיפוש אחר הערים הקבורות במסופוטמיה

באותה עת גבר העניין בתרבות אשור ובמציאת שרידי העיר נינווה. הסברה הייתה ששרידי נינווה קבורים תחת העיר מוסול או בסביבתה. נינווה הייתה אחת מבירותיה המאוחרות של האימפריה האשורית. אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה21 לפני הספירה ועד לסוף המאה ה- 7 לפני הספירה, עת נכבשה בידי בבל.

העם האשורי – שכן בצפון מסופוטמיה ( ביוונית " בין הנהרות = הפרת והחידקל ), במרחב שהוא היום המחוז הכורדי של עיראק. שפת הדיבור הייתה שמית שנכתבה בכתב יתדות. המחסור הטבעי המוחלט באבן ובעץ לבניין תרם לדחף ההתפשטות הטריטוריאלית של האשורים למטרת ביזה של חומרי גלם ושאר טובין. כך הפכה אשור לאימפריה נרחבת שהשתרעה על פני המזרח התיכון , כולל ממלכת ישראל. סביב האימפריה היו ארצות ואסליות שהעלו מס שנתי כבד לאשור כמו ממלכת יהודה ופלשת.

עד המאה תשע עשרה נמצאו רק אירופאים מעטים מאד שהגיעו למסופוטמיה. אלה שעשו זאת נאלצו לחצות מדבריות צחיחים ולהתמודד עם כנופיות שודדים. ומשהגיעו סוף סוף אל המקום המיוחס לגן עדן של ספר בראשית, אל המקום שישבו הערים המעתירות, נינווה ובבל, הוכו בהלם. ארצות התנ"ך הפוריות היו למדבר שממה, הערים הנודעות היו לעיי חורבות.

דומה שנתקיימו בהם דברי הנביא צפניה : " ויט ידו על-צפון ויאבד את אשור, וישם את נינווה לשממה, ציה כמדבר"

במאה 19 היו הארכיאולוגים חיל החלוץ של אירופה בארצות המזרח. הארכאולוגיה התפתחה כמדע בחסות מלומדי בריטניה, צרפת וגרמניה. הארכאולוגיה צברה הון תרבותי שהונח למשמרת במחסני המוזיאונים הגדולים בפריז, בלונדון, בברלין. הון תרבותי זה היה סמל לכך שהאירופי הוא בעל חזקה לגיטימי על התרבות האנושית כולה.

הארכאולוגיה לא הייתה, אפוא, מדע סקרני בלבד, אלא ביטאה צורך מערבי בשליטה במורשת, בהוצאתה מידי עמים ושבטים שלא יכולים היו להבין את ערכה ומשמעותה האמיתית.

פול-אמיל בוטה במוסול

הגלויים של בוטה במוסול במאה 19 דומים לסיפור רומנטי מארץ האגדות.

בוטה לא חפר מעולם בשום אתר ארכאולוגי, אבל הכיר את המונומנטים של מצרים העתיקה ודיבר ערבית שוטפת. עכשיו מצא את עצמו בארץ שבה היה צריך לחפור כמעט כל דבר עתיק מתוך הקרקע ולא רק להסיעו ממקומו כפי שקרה במצרים.

1842… הקיץ הלוהט במוסול היה בלתי נסבל …בוטה בורח מהכבשן הזה כדי לנשום אויר צח יותר על שפת הנהר החידקל. אגב כך מושכות את תשומת ליבו גבעות שוממות מעבר לנהר. בוטה איש משכיל. הוא מכיר את השם התנכ"י נינווה. בספר "יונה הנביא", עומדת העיר נינווה במרכז האירועים. "הרבה משתים עשרה רבואה אדם …ובהמה רבה".

בספר " בראשית " מסופר כי נמרוד (שנקרא גם אשור ) בנה את העיר בימי אברהם אבינו. כשבוטה משוטט על גבעות החול השחומות הוא שם לב לשברי לבנים. הוא שוכר קבוצת ילידים ומתחיל בחפירה. הניסיון הראשון מסתיים ללא הצלחה. אחרי מספר שבועות התוצאות הן אפסיות. מאוכזב, הוא מפסיק את החפירה.

יתכן שהיה מסלק את ידו מחפירות נוספות באזור זה, אלא שאזנו קלטה שמועה מפי המקומיים המספרת שבכפר דור שורכין, הנמצא כעשרים ושלושה קילומטרים מצפון למוסול, טמונים עמודים ולבנים עתיקים. הקונסול שולח שני פועלים לבדוק את השטח. כעבור שבוע הפועלים חוזרים ומודיעים כי מצאו קירות מעוטרים בגילופי חיות מוזרות. בוטה זינק על סוסו ודהר למקום. נשימתו כמעט נעתקה למראה התבליטים – גמול עשיר לאחר האכזבה הראשונה.

בוטה מאושר ללא גבול. הייתה זו שעת הלידה של האשורולוגיה. הבניין הוא חלק מארמון אשורי ענק שהופיע לאור יום לאחר תרדמה בת אלפי שנים, מאורע היסטורי ממדרגה ראשונה !

בוטה מודיע לפריז על ממצאיו והממשלה מעמידה לרשותו קרן כספית. השולטן מעניק את הרישיון הדרוש לחפירה.

על אז'ן פלאנדין, צייר ורשם בעל שם, שהתמחה בדברי עתיקות, הוטל מטעם המוזיאון בלובר התפקיד שמטילים היום על צלמי המשלחות. עפרונו הרושם העלה בנאמנות רבה על הנייר מה שנחשף מן הקרקע. הרישומים נצרפו לאוסף מפואר הנקרא בשם "אנדרטת נינווה ".

הערים האבודות של מסופוטמיה לא דמו לאתרים הארכאולוגים ביוון ומצרים. היוונים והמצרים בנו משיש משובח ובגרניט מעולה. הבבלים והאשורים בנו בלבני טיט. הלבנים יובשו בשמש ולא נקלו בכבשן, ולפי כך התמוססו מעט מעט במים, נשחקו ברוח והתפוררו תחת לחץ. בניינים רבים נבנו מחדש על הריסותיהם. כך הייתה עיר שלמה קמה על תל הולך וגדל .

לחופרים הראשונים לא היו כמעט קווים מנחים לבצוע חפירה כזאת. מכיוון שלא היו מסוגלים לתארך כלי חרס, או לקרוא את כתב היתדות, לא נותר להם אלא לראות מה יעלה המעדר.

בשישה חודשים של חפירה נמצאו אוצרות שלא נודעו כמותם קודם. אריות ופרים מכונפים בעלי ראש אדם, תבליטי אלים, בני אדם, וחיות מיתולוגיות עלו מן העפר. בחום המכהה את החושים הצייר פלנדן העתיק אותיות בכתב היתדות ודמויות של חיות ובני אדם.

אבל תחילתה של האשורולוגיה, מקורה, בטעות כפי שזה יתברר בהמשך…

מה שגילה בוטה הייתה בירת סרגון השני מלך אשור ולא, כפי שחשב, העיר נינווה. הטעות נבעה מכך שכתב היתדות טרם פוענח.

סַרְגוֹן השני היה מלך אשור בין השנים 722 – 705 לפנה"ס. הוא נחשב לאחד מגדולי מלכי אשור ואחד מהמצביאים הגדולים בתקופה העתיקה.

סרגון השני , קשור לקיצה הטרגי של ממלכת ישראל, ממלכת הצפון. בתקופתו של סרגון השני רוב ממלכת ישראל נכבשה כבר על ידי מלכי אשור : תגלת פלאסר השלישי ושלמנאסר החמישי.

כשעזבו צבאותיהם את ממלכת ישראל היא נשארה פצועה פצעי מוות ומדוללת מפאת גוליה הרבים .מישראל נשארה רק מדינה ננסית : הרי אפרים והבירה שומרון.

סרגון השני ממשיך את המלחמה וכובש את שומרון. העם של ממלכת ישראל ובית המלוכה שלו הוגלו ונטמעו בתוך אוכלוסיית ארצות זרות ולא חזרו עוד לזירת ההיסטוריה. כל החקירות על שרידי עשרת השבטים לא הביאו עמן עד עכשיו כל תוצאה.

ידיעותינו על המאורעות האלו באו לנו משני מקורות היסטוריים. האחד – התנ"ך והאחר – לוחות בכתב יתדות עשויים אבן וחומר שהם נמצאו בחפירה , שבהם נרשם – במרחק אלף קילומטרים ממקום המאורעות הנורא – מהלך הקרבות. מאות שנים היו התעודות גנוזות בארמונות הפאר על החידקל, עד שחשפו אותם. אבל, בתקופתו של בוטה כתב היתדות טרם פוענח. המפתח לכתב היתדות נמצא רק לאחר 15 שנה והתרגום של המקורות העצומים נמשך שנים רבות.

בוטה עמד בפני משימה כבירה – לשגר את הממצאים לצרפת. רוב הלוחות היו כה כבדים, עד שבוטה נאלץ להורות לפועליו לנסרם. אחר כך הוטענו החלקים על עגלה ענקית, שנגררה על ידי 300 פועלים נוטפי זעה, על פני 23 קילומטרים של דרך לא דרך אל החידקל.

באוקטובר 1844 הפליגו אנדרטאות, גושי עמודים, תבליטים ורשומות של בוטה למסע הרפתקני. מדור שורכין יצא המטען יקר ערך בסירות ודוברות ושט במורד החידקל. בבצרה אשר במפרץ הפרסי, קבלה האניה " קורמוראן " את הנכס רב הערך והפליגה עמו לאירופה.

לובר , המוזיאון הראשון לאשורולוגיה

העתיקות עוררו התפעלות רבה בפריז. באולמות הנהדרים של הלובר, מסר לואי פיליפ מלך צרפת, בטקס חגיגי את האוסף האשורי הראשון בעולם. וכך דווח האירוע בעיתונות :

" אין אנחנו יודעים את זהותו הממשית של המלך האשורי שהגיע לגדות הסיין. הלובר פותח את דלתותיו לפניו, הארמון של מלכי צרפת יהיה המקום הראוי לו ".

מוצגים אשורים בלובר

פסלי הלמסו ( גוף שור עם ראש אדם ) הוצבו בכניסה לארמונות ומקדשים על מנת להגן עליהם, למשל בשערי הכניסה לארמון סרגון בדור שורכין . בבתים פרטיים נחרטו דמויות של למסו על לוחות חמר, שנקברו מתחת למשקוף הדלת. בשערי הערים הגיעו פסלי הלמסו לממדים גדולים במיוחד.

גבעות מוסול – " ארגז החול " של ארכאולוגים בריטים וצרפתים

תולדות גילוייהן של גבעות מוסול השאירו את צרפת עם טעם לואי מר. אילו הוסיף בוטה לחפור במקום הראשון, רק לעומק של עוד כמה סנטימטרים בלבד, כי אז היה באמת מגלה את העיר האגדתית נינווה. מי שהמשיך בחפירה היה Austen Henry Layard מטעם המוזיאון הבריטי. הוא המשיך באותו מקום עצמו שבוטה התייאש ממנו. אפשר לומר , כי בנעיצת מעדר ראשונה פגע לייארד בחומות אחד הארמונות העצומים של נינווה.

כשהתחילו החפירות הבריטיות שמרו הצרפתים לעצמם את הזכות על מספר גבעות. ומה גנוז היה עוד בתחום הצרפתי ? הארכאולוג המקומי הורמוזד ראסאם מצא שעת כושר : הוא ניצל את העדרו של האנגלי הממונה עליו, ואת אור הירח המכסיף, ויצא לסיור בתחום הצרפתי. ראסאם רצה לזכות בהכרה על ידי תגליות דרמטיות. מקץ שלושה לילות של חפירה קדחתנית ותוך התעלמות ממחאותיהם של הצרפתים הוא גילה את ארמונו של המלך האשורי אשורבניפל והספריה המפרסמת ביותר במזרח העתיק ובה עשרים אלף לוחות בכתב יתדות שהגיעו , כמובן , למוזיאון הבריטי….

היכן היו באותו זמן הארכאולוגים הצרפתים ? המוטיבציה של הצרפתים הושפעה משנויים התרבותיים, חברתיים ופוליטיים התדירים שעברו על צרפת במשך המאה התשע עשרה.

אמיל בוטה פוטר מתפקידו עקב השנויים הפוליטיים בצרפת. בעקבות המהפכה ב 1848 המלך לואי פיליפ הודח וברח לאנגליה. בוטה שזוהה כתומך במלך פוטר מתפקידו ולא חזר לחפור במוסול. החפירות הלכו והתפוגגו.

החפירות במוסול השאירו גם את אמיל בוטה עם טעם מר…ב 1848 הוא מונה לקונסול צרפת בירושלים. המנוי שיקף את עניינה הגובר של צרפת בארץ הקודש. במהלך שבע שנות כהונתו בירושלים הוא נדרש תקופות להתערב בסכסוכים דתיים בין העדות השונות בעיר ולא רווה מזה נחת. ב 1856 סיים את כהונתו בירושלים ומונה לקונסול בטריפולי, שם שירת לאורך 13 השנים הבאות.

בשנים אלה הציע לממשלת צרפת להמשיך בחפירות , אך הצעותיו לא התקבלו. גם המחקרים שלו בנושא כתב היתדות לא זכו להדים נרחבים.

בריאותו הידרדרה וב 1868 ביקש לסיים את תפקידו ולשוב לצרפת. מצבו הכלכלי היה בשפל…הוא נפטר ב 1870 ב Acheres.

קברו נעלם לאחר שבסביבתו נבנה מונומנט מוקדש להרוגי הקומונה הפריזאית….

החפירות חודשו רק עם עלייתו לשלטון של נפוליאון השלישי . הקיסר הבין שהבריטים " לקחו " את הבכורה מהארכאולוגים הצרפתים לכן החליט לחדש את החפירות ולהציג דומיננטיות שלה באזור.

הקונסול הצרפתי Victor Place המשיך את עבודות החפירה. אך , שוב הצרפתים לא היו בני מזל ! ב 1855 שוגרו כל הממצאים שלהם בסירות ורפסודות במורד החידקל. מורדים מקומיים תקפו את השיירה והשליכו את האוצרות אל המים. מתוך 240 תיבות נמשו מהנהר 78 בלבד.

ולסיום…

הארכאולוגים במאה תשע עשרה שמרו על זיקה לרומנטיקה הרפתקנית בנוסח קולוניאלי: כיבוש חבלי ארץ חדשים, פראיים, עם חוקים גמישים ו " ילידים נטולי תודעת מורשת ". הארכאולוגים היו חיל החלוץ של האימפריות בארצות המזרח. כעת אפשר להיפטר ממיתוס אינדיאנה ג'ונס. הארכאולוגיה התפתחה כמדע.

הגבעות סביב מוסול העניקו לעולם אוסף תעודות היסטוריות בעל ערך עצום. ספר ההיסטוריה , שהיה עד אז כמוס וסגור, נפתח לפתע פתאום דף אחרי דף. מושלים, ערים, מלחמות וסיפורים, שאנשים שמעו עליהם במשך זמן כה רב רק מהתנ"ך – נתגלו כעובדות שרירות וקיימות.

פול-אמיל בוטה פרץ את השער לעולם ההיסטורי של התנ"ך.

שמו של פול-אמיל בוטה הונצח ברחוב ירושלמי שבו שוכנת הקונסוליה הצרפתית.

פריז היא אוקיינוס של ממש: השליכו לתוכו חיישן, לעולם לא תדעו מה עומקו. שוטו עליו, תארו אותו: כל מה שתשקיעו בסיור ובתיאור; ככל שחוקרי הים הזה ויהיו רבים ובעלי עניין גדול – תמיד הם ייתקלו במקום בתולי, במערה לא נודעת, בפרחים ובפנינים, במפלצות, במשהו לא ייאמן שנשכח על ידי הצוללנים הספרותיים. אונורה דה בלזאק 1835

הציטוט הזה שהגיע מהספר אבא גוריו יכול בהחלט לשמש למוטו של אוהבי פריז האמיתיים. אני לא מתכוון לכאלו שהגיעו לעיר האורות פעם או פעמיים בחייהם, אכלו קרואסון משובח, טיילו במארה, עשו קצת קניות וטסו ליעד הבא שלהם. אני מתכוון למכורים ממש, אלו שבכל חופשה ובכל הזדמנות מגיעים לפריז ולא מצליחים להשביע את הסקרנות והאהבה שלהם.

מה שמאפיין את אותם אנשים זה הרצון החזק לפצח את הסודות של פריז ולגלות מקומות שכמעט אף אחד לא מכיר. זו יכולה להיות גינה קטנה ונסתרת, רחוב קסום שהצליח להתחמק ממסלולי הטיול של התיירים או מלון רומנטי ולא מוכר. ומה שמדהים הוא שלמרות שפרנקופילים אלו חוזרים לעיר האורות פעם אחר פעם הסודות של פריז ממשיכים להתגלות להם וכל טיול צופן בחובו גילויים חדשים.

אז בתור שירות לציבור הפרנקופילי החלטתי לפנות לכמה מכורים אמיתיים לעיר האורות ולבקש מכל אחד מהם שימליץ על מקום סודי אחד שהוא/היא אוהבים. האנשים שראיינתי בכתבה הזאת הם הקרם דה לה קרם של הפרנקופיליה ומה שמאפיין אותם הוא אהבה בלתי מתפשרת לפריז והעובדה שביקרו בה עשרות פעמים או התגוררו בה תקופה ארוכה.

אז אחרי כל ההקדמה הזאת בואו נצא לדרך ונגלה יחד כמה מהסודות של פריז!

הארכיטקטורה הסודית

ארמון השוקולד של משפחת מנייה

המלצה של יהודית מרמלשטיין, פרנקופילית שאהבתה לפריז גרמה לה להפוך לאחת ממדריכי הטיולים המובילים בעיר האורות. תוכלו לקרוא עליה עוד באתר פריז בעברית.

אי שם ברובע ה-8, לא רחוק מפארק מונסו, נמצא בניין מיוחד שנראה כאילו יצא מהאגדות. זהו אוטל מנייה והוא נחשב לאחד המקומות הכי סודיים והכי יפים בפריז. תוכלו לקרוא עליו בכתבה אוטל אנרי מונייה – ארמון השוקולד הסודי של פריז.

הצריח של ז'אן העשוי לבלי חת

המלצה של אביטל ענבר, אחד ממפיצי הפרנקופיליה הגדולים ביותר בישראל בזכות סדרת ספרי התענוגות שלו (התענוגות של פריז, התענוגות של צרפת, התענוגות של דרום מערב צרפת ועוד) ובזכות תרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות הצרפתית (לדוגמא "כל החיים לפניו של רומאן גארי ו"עלובי החיים" של ויקטור הוגו). על כל זה זכה בשני עיטורים של ממשלת צרפת בדרגת קצין ואף באזרחות צרפתית.

הטיפ הזה הגיע מספרו "תענוגות פריז", אשר לצערי אזל מהדפוס, אולם ניתן למצוא לא מעט סיפורים על פריז בספרו "תמונות פריזאיות" אותו ניתן למצוא בחנות מנדלי מוכר הספרים.

ברי אטיין מרסל 22, דרומה מפאסאז' גראן סרף, שריד טירה מימי-הביניים, הצריח של ז'אן סאן-פר (Jean Sans-Peur), ז'אן העשוי לבלי חת, שחולפים על-פניו בלי להבחין בו כמעט, מכיוון שהוא צמוד לבתי-מגורים. חשיבותו בנדירות השרידים מתקופתו. במקור היה זה אוטל ד'ארטואה (Artois), שנבנה ב-1270 ונשען על החומה של פיליפ-אוגוסט. ב-1384 הפך למשכנם הפאריסאי של דוכסי בורגוניה.

הדוכס ז'אן, שהתגורר בבית, הזמין את רצח דודנו לואי ד'אורליאן, אחי המלך, מה שגרם למלחמת נקם עקובה מדם בין בני בורגוניה ליריביהם, ושינה זמנית את דברי-ימי צרפת: ז'אן נטל את השלטון בפאריס ב-1409, הגדיל את הארמון, וכדי להתגונן מנקמה צפויה בנה בתווך את הצריח המלחמתי. הוא גורש כעבור כמה שנים, חוסל, ועם מות נכדו שארל "עז הלבב", דוכס בורגוניה, סופחה הדוכסות לכתר צרפת.

ב-1543 עברה האחוזה פרצלאציה, ועל חלק מהשטח נפרץ ונפתח רי פראנסז. ב-1548 בנו בו נזירים אולם מופעים, שב-1629 היה לתיאטרון של אוטל דה בורגוניה, שלהקתו התחרתה בזו של מולייר. החלק השני נמכר לפלוני דייגו מנדוזה, ונקרא אוטל מאנדוס. בהמשך שימש קברט, מחסן צדקה, ובית-העסק של המנעולן בריקאר, שכיום יש מוזיאון על שמו במארה. פריצת רי אטיין מרסל במאה ה-19 גרמה להריסת הבית, פרט לצריח, שב-1884 הוכרז מונומנט היסטורי מוגן, וחוזק כי חישב לנפול. ב-1991 שוקם. ב-1999, אחרי 730 שנה, נפתח לציבור.

הצריח של ז'אן מבקש להפוך למרכז ראשון לתיירות ימי-הביניים בפאריס. כבר עכשיו מספק אולם הכניסה מידע רב על שרידי מבנים בפאריס, מחולקים לפי סוגים. המידע, הקיים בקבלה גם באנגלית, מאפשר לערוך בפאריס ביקור נושאי-תקופתי. חמש קומות הצריח מוקדשות לימי-הביניים ולחיי היומיום במאה ה-15. גרם מדרגות לולייני כזה שהיה בלובר של שארל ה-5, ואיננו עוד, מוביל מעלה. פיר המדרגות מקושט במוטיבים של צמחייה, יצירת-מופת שמורה זה 600 שנה. הקומה העליונה היתה חדר-השינה של ז'אן הרצחני.

כיצד מגיעים?

כתובת: 20 Rue Étienne Marcel

מטרו: Étienne Marcel

רוצים לקרוא עוד על מבנים סודיים מימי הביניים?

אני מזמין לכם לקרוא את כתבתו של אביטל ענבר מה נשאר מפאריס של ימי הביניים מאת אביטל ענבר.

מערת הנטיפים והמקדש הרומי של יער ונסן

יואל תמנליס הוא פרנקופיל גדול וצלם נפלא. ניתן לקרוא את הכתבות שלו באתר בקישור הזה ולראות את הצילומים שלו בדף פריז דרך הזום. הנה ההמלצה שלו:

אתרים רבים יכולים להיכלל ברשימה תחת השם: "המקום הסודי שלי בפריז". המסקרן, המרגש והחריג מכולם הוא לטעמי מערת הנטיפים הקטנה והמבנה הרומי העתיק שמעליה בכניסה לאי DE REUILLY ביער ונסן. שעות רבות מאוד חרשתי רגלית את היער עם המצלמה שלי. הפינה הזו גורמת לי כל פעם מחדש לצביטה בלב.

לרוב אין כאן מטיילים, התיירים עדיין לא גילו את המקום, את השקט אפשר לחתוך בסכין, השלווה והרוגע מדהימים, ציוץ הציפורים מעורר התרגשות, הטבע, בעלי החיים הרבים, הצמחייה הענפה והנוף סביב האגם מהפנטים, זהו גן עדן קטן לצלמים וציירים.

איך מגיעים למקום הסודי הזה?

יורדים בתחנת המטרו PORTE DOREE (קו 8) משם בהליכה קצרה מאוד דרומה נעבור לצדו של פאלה דה לה פורט דורה ועד מהרה תמצאו את עצמכם באחד החלקים המרהיבים ביותר של היער – אגם DAUMESNIL. ליד עמדת השכרת הסירות נפנה ימינה, נקיף את האגם ברגל מצדו הימני, נחלוף על פני המרכז הבודהיסטי, נפנה שמאלה, נעלה על הגשר ובסמוך אליו מצד ימין תמצאו את המבנה הרומי ומתחתיו את מערת הנטיפים הסודית.

הקולינאריה הסודית

"בּוֹ פָּסַאז' " – "Beaupassage"

זאת היא המלצה של רותי שמעוני, פרנקופילית מכורה לפריז, מומחית לתרבות צרפת, בעלת עיטור כבוד מטעם ממשלת צרפת והמרצה הטובה ביותר בישראל לתרבות צרפת.

המקום עליו בחרה רותי להמליץ הוא מתחם חדש (נפתח בשלהי 2018) בשם "בו פסאז'" (Beaupassage). מדובר במתחם המוקדש לאומנות החיים הטובים ומשלב בין קולינאריה מהרמות הגבוהות ביותר, פיסול וארכיטקטורה מסקרנת.

מכיוון שלא ניתן לכתוב על המתחם רק בכמה מילים החלטנו להקדיש לו כתבה נפרדת ותוכלו לקרוא עליו בקישור  בּוֹ פָּסַאז' (Beaupassage) מתחם אומנות החיים הטובים של פריז.

Hôtel Particulier Montmartre

זוהי המלצה של ד"ר זאב בן נחום. זאב הוא פרנקופיל שהחליט למפות את כל המקומות המעניינים בפריז. זהו פרוייקט עצום מימדים וניתן למצוא אותו באתר The Paris Map. מכיוון שזאב מכיר היום כמעט כל בלטה בפריז היה קשה לו לבחור מקום סודי אחד אבל לאחר לא מעט מאמצים הוא הצליח לעשות זאת. רשות הדיבור לזאב:

מונטמארטרה היא, כידוע, אחת מהגבעות המתויירות ביותר בפריז. אין פרנקופיל – מתחיל או ותיק – שאינו מבקר בה כמעט בכל ביקור. ייחודה אינו רק בגובהה ובנוף הנשקף ממנה (בינינו – הייתי מסובב אותה מעט שמאלה), אלא גם באתרים הרבים עליה.

התייר הרגיל נחשף בדרך כלל לשורה של אטרקציות הכוללת את בזיליקת הלב הקדוש, המרפסת המשקיפה על העיר, כיכר טרטרה והמון המון חנויות מזכרות ומסעדות בינוניות. תייר מנוסה מעט יותר נחשף גם לכנסיית סן-פייר, למוזיאון מונטמארטרה, לכרם, לפסל דלידה ולטחנות הרוח. חובבי האומנות נכנסים גם למוזיאון דאלי.

ובכן, יש עוד. המון. לא אפרט, שכן התבקשתי לציין מקום אחד החביב עלי, ואינו מוכר לרוב הבריות. בחרתי בבית קפה חבוי, שאפילו רוב מדריכי התיירים אינם מכירים משום מה. שם המקום – Hôtel Particulier Montmartre. מדובר במלון קטן בן מספר לא ידוע של כוכבים, אך בתמונות נראה מדהים, והמחירים הם כמו של מלון 4 כוכבים ומעלה במרכז פריז. זאת, עם חדרים ממש – אבל ממש – גדולים (35-85 מ"ר !!!). למלון גם מסעדה – אותה לא בדקתי. התפריט די בנאלי, כאשר ארוחת צהרים עולה 35 אירו, וארוחת ערב יכולה להסתכם ב-65 אירו. אבל – לא לשם כך התכנסנו. אנו כאן רק בשביל הקפה והמיקום.

היכן בדיוק? ובכן, אם אינכם יודעים על המקום – לא תמצאו אותו. המלון חבוי בתוך אחת מהחצרות התחומות ב- Avenue Junot מצפון ו- Rue Lepic מדרום (ראו הקישור בשם המלון לעיל). בשני הרחובות תמצאו שער נעול ושלט Voie Privée. שום אזכור של המלון. לא ניסיתי להכנס מרחוב לפיק, אבל באבניו ג'ונו (ליד מספר 23bis) ישנו אינטרקום, אם השער אכן נעול. ציינו שבאתם למלון ויפתחו לכם.

בית הקפה נמצא בתוך בניין המלון, בחממה, אבל בעיקר בחצרו היפה. זהו עיקר השוס. שבו לכם סביב שולחן עגול בינות לצמחיה, הזמינו משקה ומאפה (15-21 אירו), השיבו את נפשכם מעמל היום (קשה, קשה) ותיהנו מהשלווה – ניגוד אדיר לשאון התיירים האופף את הגבעה. אתם מוזמנים לשאול עצמכם מדי פעם באיזו עיר אתם נמצאים.

Les Choupettes de chouchou

המלצה של רן ורדי פרנקופיל, צלם בחסד, מומחה לקולינאריה צרפתית, בעל הבלוג Anton Chili ומנהל קבוצת הפייסבוק קולינאריה צרפתית.

לאנשי הקולינריה הצרפתית שחיים את פריז על שלל הפנינים שבה, קצת קשה לבחור כשאתה מתבקש לכתוב על מקום אחד. ולכן בחרתי לא במסעדה מכוכבת מישלן ולא בשוק אוכל מרהיב, אלא בחנות קטנה ומטריפה, שנמצאת חבויה אי שם בגבעת המונמרט, תיירים לא יגיעו אליה ללא הכוונה, אולם כל מי שיכנס – יהנה.

והחנות הזו מוכרת מוצר אחד בלבד, Chouquettes. פחזנית קטנה טרייה ואיכותית המשובצות סוכר גבישי וממולאות בקרם שאנטי (קצפת שמנת), עונג צרוף שבא מחיבור פשוט וממכר, פריך בחוץ, ענני בפנים, שמיימי בטעם, כובש בפשטותו.

כאן המוצר הפשוט והאחיד הזה נמכר באיכות הטובה ביותר שיש, שפשוט תעשה לכם טוב בלב ובנשמה, ופה בחרו לכנות אותן בשם מותג שופט Choupettes. הסוד בחנות הארטיזנית הזו הוא שאת השופטים מכינים כאן במקום לאורך כל היום כך שיהיו טריים ופריכים, ואת המילוי מזלפים לתוך השופט למול עינכם אך ורק לאחר שתזמינו, על מנת שהקצפת לא תשהה אפילו דקות במגע עם הפחזנית ולא תפגע בפריכותה. מושלם ❤

כאן לא מתפזרים, לא מתרחבים, אין סניפים ואין ליין של מוצרים וקולקציות. כאן מכינים אך ורק שופטים. נקודה. התמחות קוראים לזה. בצרפת מקובל לקרוא למוצר הזה Chouquettes, והוא חלק ממסורת ענפה ביותר של מוצרי בצק רבוך Pate a Choux במולדת הפטיסרי העולמית (אקלר, סאן הונורה, פארי ברסט, קרוקומבוש ועוד ועוד).

הבצק הרבוך הומצא בשנת 1540 על ידי שף פטיסייר Popelini, מדובר בבצק שנוצר על ידי בישול של חלב, מים וחמאה עם קמח, סוכר ומלח, לאחר התגבשות בצק מוציאים מהלהבה, מוסיפים ביצים, מערבבים, מזלפים לצורה בה מעוניינים ואופים בתנור. בתום אפייה נוצר חלל בתוך המאפה שמאפשר ומזמין החדרת מילוי לתוכו, ומפה הוריאציות משתוללות.

אם אתם על הגבעה הביקור חובה.

Les Choupettes de chouchou, 27 rue Durantin, Paris 18

דף הפייסבוק של החנות

הרחובות הסודיים

רחוב שאמפוליון – רחוב כמעט בלתי נראה ברובע הלטיני שמסתיר בתוכו אוצר קולנועי

המלצה של לירן הוטמכר, צלם ויוצר וידאו המתגורר בפריז, אשר מציע סיורי ומפגשי צילום ברחבי עיר האורות, בהם תוכלו לא רק לגלות פינות חוויות ולשמוע סיפורים מרתקים אלא להצטלם על רקע המקומות היפים ביותר של פריז.  תוכלו לקרוא על זה עוד באתרו A Parisian Production.

רחוב שאמפוליון, ממוקם ברובע הלטיני סמוך לכיכר הסורבון, גני לוקסמבורג ושדרות סן מישל וסן ז'רמן. על אף המיקום המרכזי שלו, איננו מוכר כלל לתיירים. מה יש ברחוב הזה שהופך אותו לכל כך מעניין? את התשובה לשאלה הזאת תמצאו בכתבה לגלות את פריז האמיתית דרך בתי הקולנוע של רחוב שאמפוליון.

Villa Leandre רחוב ללא מוצא הרווי בקסם

זאת היא המלצה של הדר גבאי, שמוציאה סיורי אומנות רחוב וסיורים קולינאריים בפריז. הדר כבר כתבה באתר בעבר ואתם יכולים לקרוא את הכתבות שלה כאן.

איך אפשרי לבחור פינה אחת לא ידועה, בעיר שבה יש תחושה תמידית שקיימות עוד ועוד פינות, וקיימים עוד ועוד מקומות סודיים וקסומים? זה כאילו העיר מסתעפת וממציאה את עצמה מחדש כל פעם שמנסים להגיע לפינה הסודית הקודמת שאהבתם..!

אבל צריך לבחור, והייתה לי התלבטות בין שתי פינות חמד שקטות ופחות מוכרות, שתיהן ברובע השמונה-עשר של פריז, ואני הולכת לקחת אתכם אל רחוב ללא מוצא, שנראה כאילו יצא מזמנים אחרים, אי שם בכפר מחוץ לעיר, ובעצם זו פריז, למקום הזה קוראים וילה לאנדרה (Villa Leandre).

אם תלכו על 'רחוב העשירים' של מונמרטר, Avenue Junot, בו יש בתים פרטיים של אושיות צרפתיות והוא מתעקל למטה בזוית עגולה, ותפנו לרחוב קטן ונשכח, תגלו שבעצם יצאתם מפריז למשך כמה צעדים! תגלו בתים פרטיים, קטנים ונמוכים שכלל לא תואמים את הסגנון הפריזאי המוכר והאוסמני, אפילו לא קרובים אליו! אולי יותר כמו בנייה של פרוורי לונדון. בניינים צבעוניים וקטנטנים של שלוש קומות, עם גינה פצפונת הפונה לרחוב השקט, וגגות רעפים מחודדים.

שימו לב שבבית מספר 10 יש קריצה בעיצוב הספרה שלו לבית ראש ממשלת בריטניה הנמצא ברחוב דאונינג 10 בלונדון. הבניינים הציוריים האלו נבנו על חורבותיו של המקום שהיה לפני כן 'אזור העוני' של מונמרטר הענייה גם כך, שנקרא Le Maquis de Montmartre. במאה ה-19 האזור היה מאוכלס בחסרי –כל שחיו בבקתות, ממש כמו שכונת פחונים, ובאווירה כפרית שכזו, חיו כאן משפחות ואמני מונמרטר הרעבים.

אך בשנת 1909 הכל השתנה, הרחוב הנוכחי החל לצוץ מתוך השכונה הענייה, ונוסד רשמית ב- 1926 לאחר ששריפה כילתה את שרידי הצריפים, וכיום נקרא על שמו של שארל ל'אנדרה, אמן צרפתי וקריקטוריסט, אשר מת בסטודיו שלו לא רחוק מכאן, ברחוב Caulaincourt.

הרחוב הקטן הזה ימלא אתכם בנחת, אתם תרגישו שאתם בציור תקופתי, והשקט שלו תמידי, אר-נובו באמצע פריז! ממליצה ללכת ביום נעים ולדמיין שאתם בפרברים, אמנם אין ספסל לישיבה ברחוב, אך התפעלותיכם מהרחוב תביא אתכם לקפה בפינה שלו, קפה MARCEL, שם תוכלו לעשות פאוזה אם תרצו.

תחנת המטרו הקרובה ביותר: Lamarck Caulaincourt

Square Montsouris

המלצה של עמית רופא, פרנקופיל שעבר להתגורר בפריז בעקבות אהבתו לעיר האורות. האהבה הגדולה שלו לפריז והרצון העז לשתף אותה הפכה את עמית לאחד ממדריכי הטיולים הטובים ביותר בעיר.

אחרי למעלה מ-20 שנות מגורים בפריז קצת קשה לכתוב על פינות קסומות ונחבאות. הכל נראה כל כך מוכר, ומרגיש כל כך בבית. אחד הדברים המאפיינים את פריז היא הארכיטקטורה האחידה. אותם הבניינים האוסמניים של המאה ה-19 שנותנים תחושה שכל פריז נראית פחות או יותר אותו דבר. אז מה עושים כשנמאס ורוצים להרגיש מחוץ לפריז, בלי לצאת מהעיר?

בשבילי הפתרון נמצא בנסיעה קצרה במטרו לקצה הרובע ה-14, לאזור פארק מונטסורי. לא אל הפארק עצמו, שהוא חביב בהחלט, אלא דווקא לרחובות הקטנים שמסביבו. לעבור מרחוב rue du parc de Montsouris לרחוב Georges Braque ומשם ל- square de Montsouris. שלושה רחובות קטנים שבין שתי מלחמות עולם גרו בהם לא מעט אומנים שבנו לעצמם בתי אטלייה. טיול קצר בין הרחובות שכמו נלקחו מכפר קטן ונשתלו בפריז ואז מנוחה או פיקניק עם חברים בפארק הנרחב שבסמוך הם מעין קפיצה אל מחוץ לזמן ולארכיטקטורה הפריזאית המוכרת.

לחובבי הארכיטקטורה ניתן לשלב ביקור גם ב- internationale cité universitaire, מקום מרתק בפני עצמו- אבל זה כבר סיפור אחר.

ומי שמעוניין לקרוא עוד על המקום הקסום הזה מוזמן להיכנס לכתבתה של רותי שמעוני סקוור מונסורי אחד הסודות השמורים של הרובע ה-14.

הגנים הסודיים

סקוור רנה לה גל

ד"ר אורנה ליברמן היא מומחית ללשון המקרא ולתרבות צרפת ולשמחתי היא כותבת לא מעט אצלי באתר (מוזמנים לקרוא את הכתבות שלה בקישור הזה).

מחוץ למרחב הפרטי, גני החבוי, שעליו אני שומרת בקנאות, אין לי סודות. בלי סודות – זהו המוטו שלי כדי שגם אחרים ייהנו ממה שאני נהנית. אני מאוהבת ברובע ה-14 שבו יש לא מעט פינות חמד כפריות ושלוות במרחק נוצה מרחובות מסחריים וסואנים. והרובע האהוב הזה הוביל אותי אל שכנו, הרובע ה-13, שבו נמצא "סקוור רֶנֵה לֶה גָּל" Square René Le Gall, יצירה מוצלחת ביותר, בסגנון ניאו קלאסי, של שנות השלושים, על כרי המרעה ושדות העפרונים של פריז הכפרית, מחוץ לחומה.

"סקוור רֶנֵה לֶה גָּל" נקרא על שמו של חבר מועצת עיריית הרובע ה-13, שהוצא להורג ביריה, לפי הוראת הנאצים, ב-7 למרץ, 1942. שמו הקודם של הפארק היה "סקוור הגובלנים" משום שעוצב ברובו על גני הירקות והפירות של אומני בית ייצור שטיחי הקיר המפורסמים של ז'אן גובלן ומשפחתו.

בידיו האמונות של האדריכל והפסל המשכיל והאלגנטי, ז'אן-שארל מורה (Jean-Charles Moreux) , הופקד ב-1938 מתחם רחב ידיים זה, 3.4 הקטרים, בין שתי זרועותיו של נחל, לַה בְּיֵיבְר. מורה שמר ככל האפשר על הצמחייה הקיימת תוך ששרטט שדרות שהובילו אל קומפוזיציה ניאו קלאסית משובבת נפש. פלג המלאכותי, משחזר את אחד מיובלי הבְּיֵיבְר, וגם העצים מסמנים/מסמלים את תוואיו של הנחל האבוד, בימים בהם זרם באוויר הפתוח. מנוחה ורגיעה וגם, כשתנוח עליכם הרוח, הליכה בטיילת הנטועה אל עבר קודקודו של הפארק.

בלב כמו אמפיתיאטרון מפתיע מזדקר אובליסק מלכותי כשמכל צד שלו מתגלות שתי בקתות עטורות שיחי ורדים מטפסים. כרי דשא ופרחים כמו גם שיחים מסותתים משלימים את המראה הקלאסי המלבב. שני גרמי מדרגות עולים אל הרחוב שממעל. קירות האמפיתיטרון, מאבן סיד מעורבת בבטון, מעוטרים במסכות ובציפורים, עשוים מצדפים, חלוקי נחל ואבני חצץ.

אם תגיעו מ"כיכר הרועה מֵאִיבְרִי" (La place de la Bergère d'Ivry), אחרי שתרדו בתחנת המטרו קורביזר (Corvisart), הקדישו דקה דומיה לאֶמֵה מִיוֹ (Aimée Millot), רועת עזים תמה בת 19, שנדקרה למוות במקום זה בידיו של מחזר דחוי.

לשמוע את קריאות הציפורים, להאזין לקולות מהעבר. אפשר לשבת באחת מבקתות הוורדים המעוגלות ליד האובליסק ולדמיין שאנחנו נסיכים ונסיכות, או לפחות אצילים בעלי טירה. אני, אישית, מעדיפה את ספסלי השדרה המוצלים. לשבת באור האפלולי ולחלום על תקופות העבר, להרהר על להט תשוקתו ההרסנית והפושעת של רוצח הרועה הזכה שגדע באחת גם את חייו שלו, על הטירוף האנושי, האישי והלאומי, להאזין לצהלות חוגגי המסבאות שהקימו האומנים הפלמיים שנקראו להביא את נסיונם למנופקטורת הגובלנים. הבירה האיכותית מארץ מולדתם זרמה כמי הבְּיֵיבְר, הנהר האבוד, גם היין, והשמחה הייתה רבה, למרות הצחנה שעלתה מהנחל אליו נזרקה פסולת התעשייה. מכל פריז הגיעו להתפרחח, להתהולל, לפרוק עול במסבאות פטורות המס מחוץ לחומה. העבר נדם ופג אך זכרו נשמר ברמז, בדרש ובסוד בגן הנסתר והקסום שחלק מצפונותיו, רק חלק, גיליתי לכם פה, כמו שאמרנו בהתחלה, בלי סודות!!!

כתובת הגן, "סקוור רֶנֵה לֶה גָּל", הרשום כאתר היסטורי:

Le Monument Historique, Square René Le Gall, 28, Rue de Croulebarbe, 75013 Paris.

איך מגיעים:

מטרו קורביזר, קו 6
מטרו לה גובלן, קו 7
Métro Corvisart, ligne 6
Métro Les Gobelins, ligne 7
אוטובוסים 27, 47, 57, 67, 91

הפינה הנסתרת בגני טרוקדרו

רוני כץ היא פרנקופילית ותיקה שהתאהבה בפריז בתקופת ילדותה כאשר התגוררה שם עם הוריה. רשות הדיבור עוברת אליה:

זוהי פינה סודית בטרוקדרו באחד האתרים הכי מתויירים בפריז. צמוד לתצפית הכי מפוארת על מגדל האייפל…נמצאת גינה יפיפיה, אשר מהווה שריד מהגן המקורי שנבנה בשנת 1878 לכבוד התערוכה הבינלאומית והיא מזכירה את בוט שומון שנבנה שנתיים מוקדם יותר. כדי להגיע אליה יש להגיע לגני טרוקדרו אך עדיין לא להיכנס. במקום זאת יש להיות עם הפנים לאייפל ואז ללכת לצד הימני קיצוני של הגן (הכניסה מרחוב  Franklin).

בשולי הגינה הזו, נמצאת פינה קסומה עם מדרגות חצובות בסלע ומתפתלות בתוך סבך הצימחיה…פינה פראית באמצע הציוויליזציה. מהמדרגות הללו אפשר להגיע לחלק היפה יותר של הגינה, זה עם בריכת דגים מקסימה, ספסלי ישיבה מתחת לעצים, מקום שקט שציוצי הציפורים בו נשמעים כשירה נעימה…פסטורליה.

את רוב ילדותי העברתי בשכונות של פאסי וטרוקדרו הצמודה, שם היה ביתי, ועל המדרגות האלו הייתי רצה ומטפסת הלוך ושוב ללא הפסק בזמן שאמא שלי ז״ל הייתה יושבת למטה על אחד הספסלים, עם כוס תה שהייתה קונה באחד הקיוסקים הנמצאים ברחבת Palais de Chaillot. אני קיבלתי שם תמיד את הקרפ עם סוכר שלי 😍

פינה שכדאי לקחת בה פסק זמן רגוע ומחייה נפשות☺️. בהמשך הרחוב הזה ישנה סימטה ללא מוצא, עם 2 גרמי מדרגות מפוארים היורדים לרחוב המקביל המוביל לאייפל, בקצה גרם המדרגות, פסל יפיפה Estatua Luis De Camoes.

מטרו קרוב: Trocadéro

סקוור לובואה (Square Louvois)

את ההמלצה האחרונה בכתבה הזאת השארתי לעצמי 🙂

מדובר בגן קטן וקסום שנמצא לו ברחוב Richelieu (אחד הרחובות האהובים עלי בפריז) ברובע ה-2 ממש לא רחוק מהפאלה רויאל. הגן הזה נקרא על שם המרקיז דה לובואה (1641-1691), שר המלחמה של לואי ה-14, אשר אחוזתו שכנה במקום. מהאחוזה הזאת לא נשאר זכר וגם לא מבניין האופרה, אשר שכן במקום ובו נרצח בשנת 1820 בנו של המלך שארל ה-10, הלא הוא הדוכס דה ברי (הזכר היחידי מהאופרה הם שמות הרחובות בסביבה שנקראים על שם המלחינים לולי, ראמו וכרוביני).

אז אם אין לנו אחוזה מהמאה ה-17 ואין לנו בניין אופרה מהמאה ה-18, מה כן יש בכיכר הזאת שאני כל כך אוהב? בקצרה, יש שם ובסביבה הקרובה את שלושת האלמנטים הסודיים שהופכים את פריז לקסומה כל כך:

יופי ארכיטקטוני

כאשר תיכנסו לגן מיד תראו לפניכם מזרקה מרהיבה שבהחלט לא ניתן להתעלם ממנה. את המזרקה הזאת בנה בשנת 1844 הארכיטקט הצרפתי המפורסם לואי וסיקונטי (1791-1853), אשר ידוע לנו בתור האדם שבנה את המצבה של נפוליאון בארמון האינווליד. זוהי מזרקה אלגורית המתארת את ארבעת הנהרות הגדולים של צרפת:

• הסיין (Seine)
• הגרון (Garone)
• הלואר (Loire)
• הסאון (Saône)

סובו את המזרקה והקיפוה. היא תהיה נפלאה מכל כיוון שממנו תסתכלו עליה. ואם היופי הזה לא הספיק לכם כל מה שעליכם לעשות זה לצאת מן הגינה, לחצות את רחוב רישלייה ולהיכנס לספריה הלאומית ששופצה לפני מספר שנים. כשתכנסו לשם תגלו את אחד מאולמות הקריאה היפים ביותר בעולם.

קולינאריה

ממש ליד הכיכר הזאת נמצאים רחובות Petit Champs ו Saint Anne ואם אתם אוהבים אוכל יפני או קוריאני אתם תרגישו כמו ילד בחנות צעצועים :). תמצאו בסביבה לא מעט מסעדות עממיות, זולות וטעימות להפליא. לאוהבי הפטיסרי אסור להחמיץ את Tomo פטיסרי שמשלבת בין המסורת הצרפתית לאלגנטיות היפנית. העוגות שם טעימות כמו שהן יפות ולהיפך. ואם כבר הגעתם עד הלום אל תפספסו את ה"דוריאקי" (Doriyaki) אותו תוכלו לראות בסרטון הזה:

היסטוריה פיקנטית

פריז היא לא פריז ללא היסטוריה של מאהבות וזנות. לכן תשמחו לדעת שממש ליד הכיכר המקסימה הזאת התקיים בית הזונות היוקרתי והמפורסם ביותר של פריז, הלא הוא Le Chabanais. בית הבושת הזה, אשר שכן ברחוב Le Chabanais מספר 12 אירח במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 את כל שמנה וסלתא של אירופה, כולל נסיך הכתר של אנגליה (אדוארד ה-7 לעתיד).

אם תעברו ברחוב הזה אין שום סיכוי שתחשבו מה הסתתר מאחורי הקירות המשעממים, אולם למזלכם יש לכם אותי ותוכלי לגלות את כל הסיפורים הפיקנטיים שהתרחשו שם באמצעות הכתבה בין קדושה לקדשה.

כיצד מגיעים?

אין באמת תחנה שהיא ממש קרובה אבל הכי קרובות הן  Bourse, Quatre September (בשניהן עובר קו מספר 3) או Palais Royal Musée du Louvre
(קווים 1,7).

הסודות של פריז לא נגמרים כאן

אני מקווה מאוד שנהנתם מהכתבה אולם אם חשבתם שכאן נגמרו הסודות של פריז אתם כמובן טועים. החיפוש אחרי המקום הסודי הבא רק מתחיל ולמען האמת הוא כנראה אף פעם לא יסתיים. אז מה עושים הלאה? הנה שני רעיונות לא רעים:

• כנסו לכתבה פריז למתקדמים. זוהי כתבה שנוצרה במיוחד לאלו שכבר היו פעם או פעמיים בפריז.
• כנסו לעמוד מסלולי טיול בפריז ותמצאו שם לא מעט מסלולים שעוברים בכמה מפינות החן היפות והלא מוכרות של פריז. רוצים דוגמא? נסו את המסלול ברובע ה-17 או את מסלול הטיול בעקבות מדאם דה סבינייה. אני מבטיח שבכל אחד מהם תגלו לא רק מקומות קסומים ולא מוכרים אלא גם לא מעט סיפורים פיקנטיים.

כי פריס לעולם אינה מסתיימת… המינגוויי.

פריס לעולם אינה מאפשרת לעוסקים בה – קפיאה על השמרים. עוד טרם הסתיימה לה עונת ההרצאות והסמינרים המטיילים הקודמים וכבר (לקראת רֶצף הפעילויות הבאות) אני צוללת בששון לנִבכי נשמתה של העיר, שהתעדכנה בסוף 2018 במתחם חדש, מודרני ומופלא.

מהו מתחם "בּוֹ פָּסַאז'" ?

זהו מִקבץ חצרות פנימיות לא מקוּרות (פסאז'ים) העוברות בין גושי בניינים פריסאיים טיפוסיים מתקופות שונות, שלאחרונה חוברו והוסבו יחדיו – למִתחם שוטטות ובילוי חדשני, מסקרן, מפתה ומעורר השראה.

הפרוייקט הוקם ע"י חברת הנדל"ן Emerige – שהפיחה רוח חיים בחצרות הפנימיות ובמבנים המגוונים שנשקו להן – ויצרה פרויקט חדשני, הרמוני מאיר פנים ומלא חן, של 10,000 מ"ר, בו שזורים: דירות למגורים, מיגוון בתי אוכל, מִקְטעֵי שוטטות, גינות מסוגננות, מיצבי אמנות ו…הרבה קסם צרפתי.

מתחם בו פסאז', מוקדש כל כולו ל"אמנות החיים הטובים" ולטיפוח "תרבות חיי יום יום נכונה" (ה-"Bien-être").

הוא משלב תענוגות אינטלקטואליים וחושניים, מעלה על נֵס את מנעמי החיים – ומהווה גן עדן לחובבי גסטרונומיה, תרבות, אדריכלות, אמנות וספורט. שזורים בו בחינניות, לאורך שבילי הליכה מטופחים – חנויות מזון ייחודיות, בתי קפה, מסעדות ומזללות, קונדיטוריות ובתי מאפה – של טובי השפים בצרפת (במחיר יחסית סביר). לא ניפקד מקומה של גלריה … ואפילו מרכז ספורט וספא יוקרתי – לטיפוח בריאות הגוף, שמפעיל Abdoulaye Fadiga – אלוף העולם באיגרוף, לשריפת הקלוריות שנאגרו …

ב"בו פסאז' " נמצא בין השאר:

• את מסעדת הדגים של Mersea בה השף הברטוני אוליבייה בלן (מעוטר הכוכבים) רוקח תבשילים ומוכר סחורה טרייה שזה עתה הגיעה.

• את הקצבייה והמסעדה האלגנטית של אלכסנדר פולמאר La boucherie-restaurant Polmard שמציגה ב"ארונות ראווה" את מרכולתה.

• קנטינת האוכל של אן סופי פיק – השפית המפורסמת עטורת הכוכבים, שפתחה ב"בו פסאז'" קנטינת מזון מהיר בה מגישה מנות אייקוניות הקשורות בשמה.

• חנות גבינות מהרשת המיתולוגית Fromagerie Barthélémy.

• בית מאפה חדש של השף טיירי מארקס Thierry Marx, בעל 2 כוכבי מישלן.

• ביסטרו, בר וגלריית עיצוב בשם Allénothèque שמפעיל השף המיתולוגי מעוטר הכוכבים יָאניק אָלֶנו, שגם הוא מעוטר ב- 3 כוכבים.

• קונדיטוריה של אשף הפטיסרי פייר הֶרמה Pierre Hermé שחנך בית קפה בו מאפים, מקָרונים ושוקולדים מתקיימים יחד, עם תפריט לארוחות…..ועוד ועוד…

האסטטיקה, ההדר, היופי והתבונה האדריכלית – בולטים בכל פינה לאורכו של ה"בו פסאז'".

• הם ניכרים במיצבֵי אמנות עכשווית מעוררי עניין השזורים בכניסות למתחם ואחרים נוספים המשובצים לאורך מסלול השיטוט:
  כמו העץ הנאורונלי L’Arbre Neuronal, המדמה את עץ הדעת – יצירתו של Marc Vellay. או 3 המנגנוּסטים Les Mangoustes de Beauvais – פיסלו האלגורי רב ההבעה של האמן Stefan Rinck , הניצב ממש באמצע המתחם – מתאר 3 נמיות מחוברות זו לזו, קשורות בחבל, מאבן גיר לבנה.

• ביפעת רֶצף הגינות המלבלבות – המלוות את ציר ההליכה המרכזי, בהן כ-60 עצים, צמחים פרחים.אלה מהוות ריאה ירוקה, מגנדרות את המרחב האורבאני של המִתחם, מחדירות בו פיסות טבע ומתבלות את המכלול בשארם חווייתי צבעוני וססגוני.

• בתפאורה אדריכלית שמשמרת, מדגישה ומבליטה –את חזיתות המבנים המגוונים הנושקים למסלול ההליכה בבּוֹ פסאז'. כי בפריס, כמו תמיד בפריס – היזמים והאדריכלים שהיו אמוּנים על מלאכת הסבת החצרות משכבר הימים למתחם חדש – דאגו לשָמֵר את חותמה של העיר האורגאנית במקום, את רב הרובדיות התקופתית והבליטו את מישורי הזמן השונים, שניכרו בחזיתות ובשכבות החיפוי השונות. הם ברכו על עֵרוב הסגנונות, הדגישו את שלל חומרי הבנייה שבמקום (אבן, בטון, ברזל, זכוכית לבֵנים) והצליחו ליצור שעטנז ארכיטקטוני מרהיב, טעון באותנטיות ובהִדְהוּד היסטורי. כך משתלבים במסלול המטייל: קירות מנזר וקפלה של couvent des Récollets– מהמאה ה-17, מוסך לשעבר ומבנים תעשייתיים בעלי חן אורבאני מהמאה ה- 18 – 19 ובניינים מודרניים חדשנים.

• הכניסה ל"בּוֹ פָסאז' " מתאפשרת דרך שלושה רחובות מרכזיים סואנים שהמתחם משתרע ומקשר ביניהם: Boulevard Raspail, Rue du Bac, Rue de Grenelle. ב – 3 הרחובות הנזכרים שזורות שלוש מבואות כניסה, המעוטרות ביצירות אמנות עכשוויות מעוררות השתאות. אלה, מצליחות לנתק את הנכנס לבו פסאז' משאון העיר הסואנת – ומכניסות אותו לאווירה של אינטימיות, יופי ואנינות תרבות וטעם.

• בכניסה מבולבאר ראספיי – מיצב אמנותי של אֶווָה ז'וֹסְפֵּן – המדמֶה עצים בתוך יער, כשהעצים עשויים מאריזות קרטון גלי ממוחזר. מול המיצב – מַרְאָה, בה משתקפת היצירה והופכת את חוויית הכניסה לַמִתחם – להליכה בתוך שביל מחופה כולו בעצי יער.

• הכניסה מ – Rue du Bac עוברת דרך מעברי בתים ישנים ועטורה בפרסקו של רומֵן ברניני, המדמה "רוח יער" ומתהדר בצבעים פסיכודליים.

• כניסה נוספת מ- Rue de Grenelle 53-57 , עוברת דרך מיצב, בו עצי אלון יוצרים בצמרתם קשת צבעונית חלומית – פרי יצירתו של Fabrice Hyber.

והנה, מספטמבר 2018 – עוד נקודת עלייה לרגל – בפריס.  אינטימית, חיננית, פרקטית, מלאת קסם ועניין המסמלת כל כך – את טוּב הטעם ואנינות התרבות – של הצרפתים.

כמה מילים על רותי שמעוני

רותי שמעוני היא פרנקופילית מכורה לפריז, מומחית לתרבות צרפת, בעלת עיטור כבוד מטעם ממשלת צרפת והמרצה הטובה ביותר בישראל לתרבות צרפת.

רוצים לגלות עוד מקומות סודיים בפריז?

הכתבה הזאת נוצרה במסגרת הפרוייקט הסודות של פריז בו פרנקופילים ותיקים מספרים על המקומות הסודיים שלהם בפריז. מוזמנים להיכנס לפרויקט ולגלות מקומות סודיים נוספים.

הרומן שלי עם הקולנוע הצרפתי המודרני התחיל עוד כשהייתי נער, הלכתי לקולנוע לב בת״א ומבין כל הסרטים שהוצגו בחרתי דווקא ב-׳שיקוי לילה׳ של קלוד שברול שהיה לא פחות מחוויה קולנועית מעצבת בשבילי. אחריו צפיתי ב׳אמלי׳ המוכר והמקסים וקצת מאוחר יותר ב׳לפני השקיעה׳, הסרט השני במה שהפך בסופו של דבר לטרילוגיית ״לפני״, שהתרחש בפריז.

ברטרוספקטיבה, היו סרטים מוצלחים יותר מאלו באותה תקופה שמגיע להם קרדיט, אבל אלו הסרטים שפרשו בפני את תרבות פריז וצרפת העכשווים ומשם רק רציתי לראות ולדעת עוד.

דבר הוביל דבר ובשנת 2008 עברתי לגור בפריז לטובת לימודי הפקת קולנוע. משעשע להגיד שאת פריז הכרתי בעיקר בעיקר דרך אותם סרטים וכמו רבים דמיינתי אותה כעיר הרומנטיקה המנצנצת נוטפת התאווה, מקדשת הבוהמה ובעלת השיק הנצחי.

חבל שבאף אחד מהסרטים שצפיתי, לא טרח להזכיר את המוכרת בבולנג’רי שחושבת שייעודה בחיים הוא לתקן את הדיקציה השגוייה של הלקוחות הלא צרפתים שלה, או השביתות בתחבורה הציבורית שלפעמים הן כל כך בלתי נסבלות שגרמו לי להתגעגע לאוטובוסים הדחוסים של אגד. וכמובן החתול הכי גדול בשק הצרפתי – האדמיניסטרציה שרק עלייה אפשר לכתוב סדרת ספרים.

הרובע הלטיני – יופי קלישאתי

דבר נוסף שלא מדברים עליו בהקשר החיים בפריז הוא הקושי במציאת דירה למגורים בעיר. 
בסרטים, הגיבורים תמיד מוציאים דירה עם מרפסת שמשקיפה לאייפל, אבל המציאות כמו שאתם בטח יודעים קצת שונה. 
עד כמה מתסכל לשכור דירה בפריז? דוגמא אחת היא מלכוד 22 צרפתי קלאסי – כדי לשכור דירה בפריז צריך חשבון בנק, ובשביל לפתוח חשבון בנק צריך דירה 🤦‍♀️ 🤦‍♂️

ישנן עוד דרישות משונות שחלקן כל כך מעצבן, עד שלעיתים תהיתי האם כל הפרוטוקול הזה נוצר על מנת להניא את הלא פריזאים והזרים מלעבור לגור בתוך העיר..
אך עקשנות משתלמת ולבסוף מצאתי דירה באמצע הרובע הלטיני.

היא הייתה קטנה ופונקציונלית, אך היופי האמיתי שלה היה הנוף שנשקף מהחלון: מימין נפרשו שדרות סן-ז’רמן וממול שורת גגות פח ציוריים של בניינים הוסמנים. כשעברתי לשם, נאמר לי שהרובע הלטיני הוא אחד האזורים היותר תוססים בעיר. “הדיזינגוף של פריז” תיאר לי מישהו בגאווה. כשמסתכלים על הרובע אכן יש ריכוז גבוה של אזורי עניין: שדרות סן ג'רמן וסן מישל, שכונת האודאון, גני לוקסמבורג, רובע מופטאר, גדות הסיין והסורבון, אם רק נציין כמה מהם.

אך לחיות באזור כמו הרובע הלטיני שונה מאוד מלשהות בו במשך כמה ימים כתייר. ראשית זהו אזור יקר יחסית, גם למקומיים ודורש הכנסה גבוהה יחסית על מנת להתקיים ולהנות מהחיים שהרובע מציע.

לכן רק תושבי הרובע בורגנים אך כיאה לפריזאים, אלו בורגנים עם שיקים אשר מכונים, Bobo. המילה Bobo היא הלחמה של צמד המילים Bourgeois-Bohème (בורגני בוהמייני) ומתארת בגדול היפסטרים אמידים פריזאים ושווה להרחיב עליהם את הדיבור, אך בכתבה אחרת.

סביב ה-Bobos של הרובע, התאספה קהילה אמריקאית ענפה שרוצה לחיות את החלום של אמריקאי בפריז, בגרסה הבורגנית שלה.

שבירת מיתוס קטנה: למרות ששוכנים ברובע כמה מן הפקולטות היותר חשובות של הסורבון, הרובע הלטיני איננו רובע סטודנטיאלי מאחר ויוקר המחייה לא מאפשר למרבית הסטודנטים להתקיים או אפילו לצאת. מרבית הסטודנטים שכן גרים שם, הם צאצאים למשפחה של Bobos 🙂

בעיני האיזור שעדיין שוקק ברובע הוא איזורי האודאון והמופטר, ומלבדם ואין באמת איזורים שאפשר לצאת אליהם עד השעות הקטנות של הלילה. אלמלא אתם מכירים מישהו שמכיר מישהו שעורך soirêe בדירה המטורפת שלהם באיזור, סביר להניח שכבר בשעה 22:00 של יום שישי או שבת תתחילו לפזול לכיוון רבעים אחרים ויותר אטרקטיבים.

עם זאת, זה רובע מקסים, גם בגלל שחלק מהאטרקציות התיירותיות זמינות גם למקומיים וגם בגלל שהוא רובע עתיק שיש בו הרבה פינות שמגלים לאורך זמן. במהלך השיטוטים ברובע, שמתי לב לכמות הגדולה של בתי הקולנוע העצמאיים שיש באיזור ביחס לאיזורים אחרים בפריז. לא מדובר רק על בתי הקולנוע ששייכים לרשתות גדולות כמו MK2 או UGC, שהם הגרסה המקומית לסינמה סיטי וקולונוע לב, אלא בתי קולנוע קטנים, פרטיים שחלקם נחשבים היסטורים.

בתי הקולנוע של רחוב שאמפוליון

המקום שמשך אותי יותר מכל היה רחוב קטנטן במיקום מרכזי, סמוך לשדרות סן מישל בשם Rue Champollion. הרחוב שוכן על שרידי מרחצאות רומאיות סמוכות ובמהלך השנים שינה את שמו מספר פעמים.

בסוף הרחוב, היכן שנמצאת היום כיכר הסורבון, שכנה מסעדה מפורסמת בשם Flicoteaux שמאוזכרת בספרו של בלזק ‘אשליות אבודות’. שם היא מתוארת כמקום מפגש חשוב לסטודנטים מהסורבון והבוהמה המקומית של אמצע המאה ה-19.

ב-1867 שינו את שם הרחוב בפעם האחרונה לרחוב Champolion (תיכף נסביר למה) ולקראת סוף המאה מילאו אותו מספר קברטים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בתי הקולנוע הפכו לפופולאריים, הם החליפו אט אט את הקאברטים המתיישנים ולאורך השנים נפתחו לא פחות משלושה בתי קולנוע ברחוב. כשעוברים לידו, במבט ראשון הרחוב נראה קצת מוזנח ופחות תופס את העין משני השדרות הגדולות שסמוכות אליו (סן ג’רמן וסן מישל). אך כשמביטים לרגע, מבינים שנמצא שם אוצר.

לקח לי קצת זמן להבין שהשמפוליון שעל שמו נקרא הרחוב, הוא לא אחר מז'אן-פרנסואה שמפוליון שעליו למדתי עוד בתיכון בשיעורי תולדות האמנות. ז’אן-פרנסואה היה ילד הפלא שפיענח את כתב החרטומים שהיה חרוט באבן הרוזטה, שהביא איתו נפוליאון לצרפת, כחלק מהשלל שמצא במסעות הבזיזה שלו במצרים. בהמשך שמפוליון ייסד במו ידיו את תורת האג’יפטולוגיה.

שנים לאחר מותו, שאמפוליון הפך לרחוב שמאגד בתוכו נכס צאן פריזאי – שלושה בתי קולנוע מיתולוגיים עצמאים שמציגים 7 ימים בשבוע בין 3-4 הצגות ביום. המקומיים לא מתייחסים אליהם כאל בתי קולנוע רגילים, אלא כ-Arthouse.

מה זה אומר? סרטים חדשים ומסחריים לא תמצאו שם, אך רטרוספקטיבות, פסטיבלי הקרנות בנוכחות במאים/ות מוערכים/ות, הקרנות מיוחדות של עותקים אבודים וסתם נוסטלגיה קולנועית דווקא כן. הכל בגרסת מקור לא מדובבת לצרפתית.

במשך הזמן הרחוב הפך לפינה הסודית שלי, זה שכולם עוברים לידו ורק מעטים יודעים מה יש בתוכו. אבל עכשיו אני מרגיש שאפשר לשתף את הסוד ולספר לכם מה יש בפנים:

Le Champo – Espace Jacques-Tati

לה שאמפו, נוסד בשנת 1938 והחליף חנות ספרים ישנה שעמדה במקום. השם “לה שמפו” הוא קיצור לשם הרחוב, ושמו של ז’אק טאטי הוסף בשנת 1988 מאחר והיה הפטרון הכי מפורסם והכי משמעותי של המקום במשך שנים ארוכות.

פרנסואה טריפו אמר שלה שאמפו, היה המפקדה שלו בזמנו וקלוד שברול אמר שזו הייתה האוניברסיטה השנייה שלו. בשנת 2000 המקום הוכר כאתר היסטוריה וניצל מעסקת נדל”ן שהייתה אמורה להעיף את הקולנוע, על מנת לפתוח במקומו עוד חנות יוקרתית ומיותרת. ההצדקה לסטטוס “נכס תרבות היסטורי” הם חזית המקום והאולמות שלא השתנו במעט מאז נוסד המקום.

Reflet Médicis

הקולנוע החליף קאברט ישן ומפורסם בשם Théâtre des Noctambules (בעברית: קאברט אנשי המסיבות), שעמד במקום עד תחילת שנות השישים.

בשנת 1964, פתחו את הקולנוע המודרני לזמנו עם שלושה אולמות הקרנה, כאשר כל אחד מהאולמות עוצב בצורה שונה. כיום נערכים בו כל שנה מספר אירועים תרבותיים משמעותים כמו פסטיבל הסרטים הפולני, רטרוספרטיבה של קטגוריית Un certain regard של פסטיבל קאן ועוד.

מול בית הקולנוע ישנו בית קפה שנושא את אותו שם Café le Reflet. המקום שאפשר להעביר בו המתנה לקראת הסרט, לדון עליו אחר ההקרנה או סתם לשבת ולדבר על קולנוע או להאזין לקולנוענים שבאים לשם. הדקורציה של המקום מיוחדת ומשלבת אמנות עכשווית ופוסטרים של סרטים ישנים. אפילו התאורה היא תאורת קולנוע ישנה.

Filmothèque du quartier latin

המקום נוסד בשנת 1966 על ידי שני בנקאים מצליחים וצעירים בשם ז’אן-מארי רודון וז’אן-מקס קאוס.

ז’אן וז’אן נפגשו במסגרת העבודה וגילו שיש להם הרבה במשותף – לשניהם קוראים ז’אן מ. , שניהם שונאים את העבודה שלהם ושניהם סיניפילים. יחד הם הקימו את רשת בתי הקולנוע העצמאית Action, שמטרתה הייתה ליצור בתי קולנוע שמתמחים בסרטי מורשת קולנועית (כן הצרפתים אוהבים להישמע דרמתיים).

לקראת סוף שנות התשעים, השותפות הסתיימה מפאת שיקולים כאלו ואחרים ובשנת 2006 ז’אן-מקס ובנו רכשו את השליטה של בית הקולנוע Quartier latin והוסיפו לשמו את המילה Filmothèque שמשמעותה ארכיב סרטים. מאז הם מנהלים יחדיו את התוכנייה, ההקרנות המיוחדות ולעיתים ניתן למצוא אותם בקופה מוכרים בעצמם כרטיסים.

אם מגיעים להקרנת צהריים מספיק זמן מראש, אפשר לקשקש איתם ולשמוע סיפורים מעניינים שקרו במקום. במקום נערכים במהלך השנה 7 פסטיבלי סרטים בינלאומיים בנוסף להקרנות מיוחדות.

ביקור בבתי קולנוע – הדרך להכיר את העיר באמת

עכשיו, חלקכם יגידו – למה לי ללכת לראות סרט בזמן חופשה?

בטיולים אני תמיד משתדל לקבל הצצה לתרבות המקומית. הגעתי למסקנה שהחווית הקולינריות, הביקורים במוזיאונים והסיורים המודרכים, מספקים את זה במידה מסויימת אבל חסרה להם קצת אותנטיות מאחר והם הונדסו למכור לנו את הגרסה הכי מושכת של העיר.

הבנתי, שאם עושים דברים יומיומיים שמקומיים עושים, ניתן לחוות משהו עמוק יותר. המעשה היומיומי האהוב עליי הוא ביקור בקולנוע. אפילו הסמול טוק עם מוכר הכרטיסים או מישהו בתור, יכול לתת לנו אתערך מוסף למציאות הלא משוחדת של החיים במקום.

ההמלצה הזו לא רלוונטית לכולם ובטח שלא בביקור ראשון בעיר, היא דורשת זמן וסביר להניח שלא תצאו ממנו עם תמונת סלפי לאינטסגרם. אבל אתם תצאו עם חוויה, גם תצפו בסרט שאף פעם לא חשבתם שתצפו בו (ותהנו) וגם האינטרקציה הקצרה תשאיר לכם סיפור יפה.

אז אם אתם באיזור, בואו לסרט או קפה, לשיחה קצרה עם ז’אן-מקס ואל תשכחו לקחת תוכניה מסוגננת מלה-שמפו.

כמה מילים על לירן הוטמכר

לירן הינו צלם מקצועי ומציע סיורי צילום בפריז שבהם הוא יספר לכם את הסודות מאחורי המקומות הכי יפים ומעניינים בעיר ובמקביל יצלם על רקע היופי הפריזאי. מידע נוסף על הסיורים הללו באתר שלו A Parisian Production.

הארכיטקטורה של ימי-הביניים כמעט ואינה ניכרת בפאריס במבנים שלמים. רוב מה שנותר הם קטעי מבנים, שידעו הרס, תוספות והסבות: בליל סגנונות מאפיין מאוד את פאריס. בצריח של ז'אן סאן-פר (Jean Sans Peur) – "ז'אן העשוי ללא חת" – מראשית המאה ה-15 נעשה ניסיון מקורי לקטלג את השרידים.

שרידים של פאריס מימי הביניים שקיימים היום

ראשית, החומות. זו של פיליפ-אוגוסט, שעדיין אפשר לראות שריד גדול שלה ברובע סן-פול וזו של של שארל ה-5 שכמה משרידיה נחפרו מתחת ללובר, ושם אפשר לראותם. מהחומה שהקיפה את ארמון המלוכה באיל דה לה סיטה, נותרו הצריחים הפונים לקה דה ל'אורלוז'.

שנית, ארמונות ומצודות. הלובר הביניימי, שאטו דה ונסן, וארמון המלוכה באיל דה לה סיטה – שנותרו ממנו חלקים.

שלישית, כנסיות. מעטות הן אלו שלא הושחתו. סנט-שאפל, בעיקר, שרדה בנס. מוצאים בעיקר מקטעים של כנסיות שבנייתן החלה בימי-הביניים והושלמה ברנסנס. כנסיות אחדות החלו להיבנות בסגנון הרומאני, והמשכן גותי. אך התמהיל השכיח הוא שילוב של גותי מאוחר עם רנסנס מוקדם. הואיל ונהוג היה להתחיל לבנות מאגף המזבח והלאה, חלק זה הוא המוקדם יותר. ברבות מהכנסיות, הסגנון משתנה מדי כמה מטרים לאורך, לרוחב ולגובה – וגם בעיצוב ובריהוט. לעיתים, הסיור המושכל מרתק.

במקרים רבים, כשהבנייה נמשכה ונמשכה, או שאדוניה של כנסייה מאסו בסגנון הגותי ורצו להחליפו בסגנון אופנתי יותר, נוצרו עיוותים מחרידים. אפילו בפנינים הגותיות המובהקות, כמו נוטר-דאם. התעללות דומה עברו בתי-יראה אחרים, בהם סן-ז'רמן ל'אוקסרואה.

רביעית, ארמונות האצילים, האוטל הראשונים שהוקמו בלב המארה, ושרדו: קליסון (בערך 1440), ארואה (Hérouët) ובעיקר אוטל דה סאנס שבדרום המארה, אחד משני הבתים הביניימיים הבודדים שנותרו בשלמותם. השני הוא קלוני מראשית המאה ה-16, ברובע הלטיני.

חמישית, בתי-מגורים. הבית שברחוב וולטה (Volta) מס' 3 ברובע ה-3 הוא אולי הישן ביותר בפאריס, וזה המזכיר ביותר את סגנון הבנייה של תחילת המאה ה-15 – כליל עץ. כמוהו גם הבית שבנה ניקולא פלאמל ברחוב מונמורנסי 51, ושני בתי עץ ברחוב פראנסואה מירון.

פנינה יוצאת-דופן היא הספרייה של הקונסרבטואר דז ארז-א-מטייה, במקורה חדר-אוכל של נזירים. ויש עוד, חבויות יותר. כמו, למשל, במבנה מסוים, שעבר הסבה מוחלטת, דווקא החניון גותי טהור!

הקריפטה הסודית ברחוב ריבולי

כמאתיים מטרים מערבה משאטלה, ברחוב ריבולי, נמצא הכלבו של C&A, חברה הולנדית, חנות שכל-כולה ביגוד. מתחת לחנות שוכן מונומנט היסטורי מקוטלג, אם כי לא מוגן – כך שהבעלים אינם חייבים לאפשר לציבור לבקר בו, וחבל. איכשהו נודע לי עליו, הסתקרנתי, והצלחתי להשיג ביקור.

המדובר באולם-משמר של בית מהמאה ה-12, אולי ה-11 (הארכיונים נשרפו). זה היה ביתם של סוחרים אמידים, שהחזיקו משמר פרטי, חיוני מאוד בעיצומם של ימי הביניים. האולם דמוי הקריפטה גבוה מאוד, ובחלקו העליון נראים עקבות של חלונות. עדות לכך שלפני שמונה מאות שנה היה מפלס פאריס נמוך בהרבה: בימים ההם זו הייתה קומת הקרקע, כי משמר אינו חונה במרתף אלא במפלס הרחוב, ליד הכניסה לבית, מוכן לפעולה.

כיום משמש האולם חדר-מנוחה לעובדים. הצעתי למנהלת החנות דאז להקים שם בית-קפה ללקוחות – אתר קדום כל-כך, עתיק במאה שנים לפחות מסנט-שאפל, אולי ימשוך קהל מסוקרן. היא לא התלהבה מהרעיון, אך תשקול בקשות לבקר, אם וכאשר יהיו.

איך מגיעים?

כתובת: 126 Rue de Rivoli

מטרו: Louvre-Rivoli (קו מספר 1)

הצריח של ז'אן העשוי לבלי חת

ברי אטיין מרסל 22, דרומה מפאסאז' גראן סרף, שריד טירה מימי-הביניים, הצריח של ז'אן סאן-פר (Jean Sans-Peur), ז'אן העשוי לבלי חת, שחולפים על-פניו בלי להבחין בו כמעט, מכיוון שהוא צמוד לבתי-מגורים. חשיבותו בנדירות השרידים מתקופתו. במקור היה זה אוטל ד'ארטואה (Artois), שנבנה ב-1270 ונשען על החומה של פיליפ-אוגוסט. ב-1384 הפך למשכנם הפאריסאי של דוכסי בורגוניה.

הדוכס ז'אן, שהתגורר בבית, הזמין את רצח דודנו לואי ד'אורליאן, אחי המלך, מה שגרם למלחמת נקם עקובה מדם בין בני בורגוניה ליריביהם, ושינה זמנית את דברי-ימי צרפת: ז'אן נטל את השלטון בפאריס ב-1409, הגדיל את הארמון, וכדי להתגונן מנקמה צפויה בנה בתווך את הצריח המלחמתי. הוא גורש כעבור כמה שנים, חוסל, ועם מות נכדו שארל "עז הלבב", דוכס בורגוניה, סופחה הדוכסות לכתר צרפת.

ב-1543 עברה האחוזה פרצלאציה, ועל חלק מהשטח נפרץ ונפתח רי פראנסז. ב-1548 בנו בו נזירים אולם מופעים, שב-1629 היה לתיאטרון של אוטל דה בורגוניה, שלהקתו התחרתה בזו של מולייר. החלק השני נמכר לפלוני דייגו מנדוזה, ונקרא אוטל מאנדוס. בהמשך שימש קברט, מחסן צדקה, ובית-העסק של המנעולן בריקאר, שכיום יש מוזיאון על שמו במארה. פריצת רי אטיין מרסל במאה ה-19 גרמה להריסת הבית, פרט לצריח, שב-1884 הוכרז מונומנט היסטורי מוגן, וחוזק כי חישב לנפול. ב-1991 שוקם. ב-1999, אחרי 730 שנה, נפתח לציבור.

הצריח של ז'אן מבקש להפוך למרכז ראשון לתיירות ימי-הביניים בפאריס. כבר עכשיו מספק אולם הכניסה מידע רב על שרידי מבנים בפאריס, מחולקים לפי סוגים. המידע, הקיים בקבלה גם באנגלית, מאפשר לערוך בפאריס ביקור נושאי-תקופתי. חמש קומות הצריח מוקדשות לימי-הביניים ולחיי היומיום במאה ה-15. גרם מדרגות לולייני כזה שהיה בלובר של שארל ה-5, ואיננו עוד, מוביל מעלה. פיר המדרגות מקושט במוטיבים של צמחייה, יצירת-מופת שמורה זה 600 שנה. הקומה העליונה היתה חדר-השינה של ז'אן הרצחני.

קונסרבטואר ארז-א-מטייה

המכלול העתיק של הקונסרבטואר, במקורו מנזר סן-מארטן-דה-שאן, מקיף את מוזיאון ארז א מטייה, שתי כנסיות שקיפחו את קדושתן, ובניינים שעדיין משמשים ללימודים. הכניסה מרי סן-מארטן, לא הרחק משער סן-מארטן, מול גינה ציבורית גדולה. לצד הגינה, מבנה מרשים, לשעבר תיאטרון לה גטה.

על קיום המנזר ידוע מהמאה ה-8. הוא נבנה מחדש במאה ה-11, בסגנון מעורב: רומאני וגותי. נותרה ממנו רק הקפלה מהמאה ה-12, אחת הסנוניות הראשונות של הסגנון הגותי, והיא דקת קווים ומעודנת. בפינת סן-מארטן, עדיין מזדקר צריח שנותר מביצורי פאריס במאה ה-12. פנינת המכלול היא הספרייה – בעבר הרחוק, חדר האוכל של הנזירים. חלל צר וארוך, הנראה ככנסייה גותית מבחינת התקרה, העמודים וכותרותיהם. קיר אחד הוא כליל ויטראז'ים. היום זו ספרייה טכנית, ושלט הזהיר מפני כייסים. אין בה כל מידע על המבנה שבו היא נמצאת, שנבנה במאה ה-13 על-ידי פייר דה מונטריי, שבנה גם את סנט-שאפל. לא להחמיץ.

הספר תמונות פריזאיות

הכתבה שקראתם הרגע היא פרק מהספר "תמונות פריזאיות" שכתב אביטל ענבר וניתן להשיגו בתור עותק אלקטרוני בחנות מנדלי מוכר הספרים. באמצעות ספר זה תתוודעו לגדולי הספרות הצרפתית אותם תרגם אביטל ענבר ולגדולי זמרי השאנסונים כגון איב מונטאן והמשורר/זמר ברסאנס אותם הכיר הסופר באופן אישי. אך זה עוד לא הכל, תוכלו לקרוא גם על יחסי האהבה-שנאה בין צרפת לישראל ולהנות משני תרגומים של "סיראנו דה ברז'ראק", האחד נעשה על ידי אביו של הסופר והשני נעשה על ידי דורי פרנס כ-80 שנה מאוחר יותר. בקיצור חגיגה של תרבות צרפתית וספר חובה לכל פרנקופיל.

רוצים לקרוא עוד על פאריס של ימי הביניים?

אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ההיסטוריה של פריז ולקרוא את החלקים שעוסקים בימי הביניים המוקדמים והמאוחרים. כמו כן הייתי ממליץ על מסלול הטיול בפריז בעקבות ויקטור הוגו מכיוון שהנ"ל התעניין מאוד בימי הביניים והציל מהרס כמה וכמה בניינים מהתקופה.

עבר זמן מה מאז ערב השאנסונים האחרון שעשינו בזום (תוכלו להנות ממנו בכתבה כשבוריס ויאן, שארל אזנבור וחברים נוספים נפגשים בזמן הקורונה). אז בעקבות לא מעט בקשות חזרה "נבחרת הזום" שלנו לערב שאנסונים נוסף שכולו מוקדש לזמרות צרפתיות איקוניות. אז מי משתתף בסרטון הוידאו הזה?

• מרים אדרי הבעלים של לחוות את פריז כמו פריזאים.
• סבין יעקובוביץ' מרצה לתרבות צרפת
• אוליבייה דלשאנל, אשר עובד באחת מחברות התקליטים הגדולות בצרפת.
• ו…הפתעה! אבל בשביל זה תצטרכו לראות את הסרטון 🙂

כמו תמיד אתם מוזמנים לצפות בוידאו ולהנות. אחר כך תוכלו להקשיב לשירים המלאים של הזמרות עליהן דיברנו ולקרוא עליהן מעט.

אז קחו לכם כוס יין, תפתחו את הרמקולים ובואו נצא לדרך!

הערה קטנה לפני שנתחיל: בכתבה הזאת מופיעות כתוביות מכיוון שחלק מהאנשים בה התראיינו בצרפתית. הכתוביות נכתבו על ידי מי שעברית איננה שפת אימו ולכן תמצאו שם שגיאות. אנחנו מודעים לכך אך הגענו למסקנה שזה עדיף על ביטול הכתוביות בכלל, מכיוון שבלעדיהם אנשים שאינם פרנקופונים (דוברי צרפתית) לא יבינו חלק מהסיפורים בוידאו וחבל.

לין רנו (Line Renaud)

לין רנו (נולדה בשנת 1928) זכתה לקריירה אומנותית ארוכה ובינלאומית ובין השאר הופיעה עם איב מונטאן וכיכבה בקברטים גדולים בצרפת כגון המולן רוז' ובארה"ב. השיר שאותו שמעתם Sexe בוצע על ידה בקזינו דה פארי (Casino de Paris) וזכה להצלחה גדולה.

ודרך אגב, האם אני היחידי שחושב שהצלילים הראשונים של השיר הזה מזכירים באופן מחשיד את הפסקול של הסרט "בשירות הוד מלכותה" בסדרת סרטי ג'יימס בונד?

ז'אן מורו (Jeanne Moreau 1928-2017)

אנחנו ממשיכים לשנת 1962 אל הזמרת והשחקנים ז'אן מורו. השיר שנשמע Le Tourbillon (מערבולות החיים) נלקח מהסרט המפורסם ז'יל וז'ים של פרנסואה טרופו:

מאוחר יותר ונסה פראדי שרה את השיר הזה יחד ז'אן מורו בטקס הפתיחה של פסטיבל קאן ותוכלו לשמוע אותו כאן:

ודרך אגב, אם תרצו לקרוא עוד על ז'אן מורו וללמוד על חייה ויצירתה, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה הנהדרת של ד"ר אורנה ליברמן במערבולת חייה של ז'אן מורו.

בריז'יט בארדו

בריזי'ט בארדו (נולדה בשנת 1934) היא ללא ספק הזמרת והשחקנית המפורסמת ביותר של צרפת בשנות ה-50 וה-60 בזכות יופיה והפיכתה לאייקון של האישה המשוחררת. השיר Moi je joue מסמל את זה בדיוק מכיוון שכאן האישה משחקת בגבר ולא ההפך.

מארי לאפורה (1939-2019 Marie Laforet)

עוד זמרת ושחקנית נהדרת שהתפרסמה בשנות השישים. השיר שבחרנו להשמיע כאן נכתב בשנת 1966 ועוסק בשני סוגים של נשים: מארי הרכה ומארי הכועסת והוא מבטא את השינוי שחל במעמד האישה בשנות השישים. מה שמעניין בשיר הזה הם לא רק המילים אלא גם העובדה שמדובר בלחן של להקת הרולינג סטונז מה שמייצר לנו פיוז'ן צרפתי אנגלי נהדר. בשיר הזה מארי לאפורה אומרת שלמרות שהיא אישה עדינה ומפנקת הרי שברגע אחד היא יכולה להפוך למארי הכועסת.

ז'אקלין טאייב (נולדה ב 1949)

השיר הבא הוא פנינה מוכרת פחות משנות השישים (לפחות לקהל הישראלי). השיר נקרא "שבע בבוקר" והוא הושר בפעם הראשונה בשנת 1967 על ידי זמרת צעירה בת 18 ומהווה שילוב מרתק בין צרפתית לאנגלית, שירה צרפתית ורוק אמריקאי.

ז'אקלין טאייב זכתה להצלחה כבר מילדותה כשניצחה בתחרות של כשרונות צעירים. היא גדלה על השאנסוניירים הגדולים אך גם על מוזיקת הג'ז ומאוחר יותר הרוקנרול שהגיעו מארה"ב ואת ההשפעה הזאת ניתן לשמוע היטב בשיריה. למרות הצלחתה הרבה היא לא ויתרה על לימודים אקדמיים והלכה ללמוד בסורבון ומשם מגיע השיר הג'זי  "הפקולטה למדעי הרוח" (La Fac de Lettres) שמספר על חיי הסטודנטים שם. כפי שאפשר להבין מהשיר השעמום של לימודי התרבות האנגלית בסורבון גרם לז'קלין לעזוב את הסורבון בעקבות מרד הסטודנטים של 1968:

מה שמעניין אצל ז'אקלין טאייב הוא שהיא לא רק שרה אלא גם הלחינה וחלק משיריה הפכו ללהיטים גדולים. דוגמא לכך הוא השיר דנה דוסון (Dana Dawson) "מוכנה ללכת אחריך" (Ready to Follow You).

עוד זמרת אמריקאית ששרה דווקא בצרפתית לה הלחינה ז'אקלין טאייב שירים היא ג'ין מנסון (Jeane Manson) אותה היא פגשה ב"לה מדראג" (La Madrague) היכן שהתגוררה גם בריז'יט בארדו. ז'אקלין טאייב שרה את השיר ליד הבריכה וג'ין מנסון התלהבה ממנו וביקשה את השיר ממנה. הנה התוצאה:

למרות ההצלחה עם הזמרות האמריקאיות אין ספק ששיתוף הפעולה המפורסם ביותר של ז'אקלין טאייב היה עם מישל פוגן (Michel Fugain) אחד מגדולי זמרי הפופ הצרפתיים של שנות השישים והשבעים. השיר הראשון שהיא כתבה לו נקרא Les Sud Americains (הדרום אמריקאיים).

וזה עוד לא הכל, ז'אקלין טאייב זכתה להלחין אלבום שלם ללא פחות ולא יותר מאשר איב מונטאן האגדי. מדובר במחזמר שנקרא "תקליט השלום" ועוסק בפירוק הנשק הגרעיני ובו מגלם איב מונטאן את נשיאי צרפת, ארצות הברית וברה"מ. הנה קטע ממנו:

ולבסוף, מה שמדהים הוא שז'אקלין טאייב לא קופאת על השמרים ולא נחה לרגע וממש לאחרונה היא הוציאה דואט עם זמר צרפתי צעיר שכינויו הוא Cutting Edge:

עבורי זה בית עמי ותמי (או אם תרצו הנזל וגרטל), אבל בעצם לא רק עבורי…

וסיפור שהיה כך היה:

הסיפור מתחיל עם אנטואן ברוטוס מנייה, שנולד חמש שנים לפני סוף המאה ה- 18, בן למשפחה אמידה. בבגרותו למד באקדמיה הצבאית, שם התמחה בעינייני תרופות. הוא שרת בצבאו של נפוליאון בונאפרט, השתתף בפלישה הכושלת לרוסיה ונמנה עם המעטים ששבו לפריז.

עם שחרורו מהצבא הועסק בבית חולים (ואל דה גראס ברובע החמישי – עוד מקום שכדאי מאוד לבקר כתייר ולא כחולה) כאחראי על התרופות. בגיל 21 נישא לאישה אמידה ופתח במַארֶה מעין 'טַמְבּוּרִיָה' משגשגת. בית העסק מתפרש על תחומים רבים, אבל אנטואן נשאר נאמן לאהבתו הישנה – רקיחת שיקויים ואבקות – ועושה חַיִל בעיסוקו זה.

הוא פותח מפעל בעיר נְווַאזִיֶיל שעל גדות נהר המַארן, עיר שעם השנים, הפכה להיות 'העיר של המפעל' (כמו איינדהובן לחברת פיליפס בהולנד): מ- 200 עובדים לאלפים, בתי ספר שנבנו על-ידי המשפחה, בתים לעובדים, וראשות עיר שהיתה נחלת המשפחה למשך 88 שנים עד 1959.

מפעל התרופות שהפך למפעל השוקולד

האיגוד הפרבמצטי של אותם ימים (גילדת הרוקחים) זועם על המכירה השרלטנית (ומכניסת הכספים) ודורש ממנו להפסיק את העיסוק הלא מורשה בתרופות. אנטואן מסכים עם טיעוניהם ולכן בגיל 42 פונה ללימודי רוקחות, מסיימם תוך שנתיים בהצטיינות יתרה – ושם קץ לטענותיהם. ובינתיים – בתוך המפעל המשגשג, משתמשים פה ושם באבקת קקאו לציפוי של גלולות מרות במיוחד.

בנו של אנטואן, אמיל – ג’וֹסְטַאן שמו, מתאהב באבקה החומה הזו ומנסה ליצור ממנה מטעמים שונים ולא מוכרים… בגיל 26, אביו לוקה בשבץ מוחי ואמיל – ג’וסטאן הופך לבעל הבית. והוא כאמור, חובב שוקולד…

אמיל רוכש מטעים של פולי קקאו בניקארגוואה, נוטע חוות של קני סוכר ברחבי צרפת ומקים פסי ייצור לטבלאות שוקולד – עדיין לא מחולקות לקוביות, כפי שאנחנו מכירים אותן היום. אי אז – שוקולד מנייה, היה היחיד שמיוצר בטבלאות וזוהה עם ניר עטיפה צהבהב. המשפחה ממשיכה להתעשר ונוסקת מעלה מעלה.
כמובן שצאצאי המשפחה ממשיכים לבנות בתי מידות כדוגמת הוטל מנייה המפואר (מאוד!) שבפינה המערבית של פארק מונסו (שהיום מחולק לדירות פרטיות וניתן להתבונן מבחוץ), רוכשת לעצמה טירה יפהפיה – טירת שֶנוֹנְסוֹ בעמק הלואר (עד היום בבעלות המשפחה) – לעניות דעתי, היפה בטירות צרפת.

בית השוקולד של משפחת מנייה

גם הנכד, אנרי מנייה, רוצה הוטל, אחוזה משלו, ואם אפשר ליד פארק מונסו, ליד ההוטל המשפחתי המפואר. הוא פונה לאדריכל הנרי פארן וזה בונה לו בית מידות בסגנון ניאו – רנסאנסית ניאו-גותי בחלקו. אבל בית האחוזה צריך לא רק להיות מהודר, אלא גם להזכיר לכולם את מקור העושר המשפחתי. והוא אכן כזה – מזכיר בית שוקולד – את בית המכשפה שממנו אכלו עמי ותמי…

בכל פעם שעומדים בחצר ומתבוננים סביב, רואים שוקולד, על גווני החום השונים שלו (ולא, שוקולד לבן, אינו שוקולד…), נזכרים בטעמי השוקולד,
ובניחוח השוקולד (זה שהיה פעם בסוף רמת – גן ליד מפעל השוקולד של עלית).

היום, תוכלו גם אתם להיכנס להוטל של הנרי מנייה. הוא משמש כקונסרבטוריון וכבית אגודת הברידג’ של הרובע. אחרי שספגתם את מראות השוקולד בעיניים קרועות לרווחה היכנסו לבנין המרכזי – ובו גרם מדרגות מהודר. עלו מעלה אט אט, נשענים על המעקה היפהפה, בתקווה שהאולם המפואר שנישא לגובה 12 מטרים, פתוח ויקבל את פניכם בברכה.

ומה עלה בגורל העסק המשפחתי, השוקולד?

ובכן, כמו שקורה לעיתים קרובות, כאשר מתרחקים מדור המייסדים, אש השוקולד כבר לא בערה בקרב צאצאי הדור והשלישי (מי צריך לעבוד קשה כשטירת שנונסו שייכת לו…) והתחרות מצידו של פליפה סושארד השוויצרי וואן הוטן ההולנדי – עשתה את שלה. ב- 1965 נמכרה החברה לתאגיד נסטלה העולמי.

אבל בית השוקולד נותר על כנו…

איך מגיעים?

טוב, קל מאוד להגיע והוא לא כזה סודי…
רובע: 8.
תחנת מטרו: Courcelles או Monceau
מטרו: קו 2 (כחול).
בית האחוזה (הוֹטֶל פַּארְטִיקוּלְיֶיה) של אנרי מנייה 8 Avenue de Alfred Vigny 75008
ונא לא להתבלבל עם ‘הוטל מֶנְייֶה’ המפואר שעומד בפינת הרחוב במפגש עם פארק מונסו היפהפה.

ומה עוד יש מסביב?

המון!
לפני הכל – פארק מונסו. עוצר נשימה, מסוגנן, מהודר, וכל-כך יפה…
בקצה המערבי שלו הוטל מונייה, בקצה המזרחי, מוזיאון סרנושי לאמנות המזרח הרחוק.
בחלקו הדרום מערבי של הפארק – מוזיאון ניסים דה קמונדו – עם סיפור משפחתי עצוב.
מאוד, מומלץ! אם תרצו, משפחת דה קמונדו היא משפחת רוטשילד שמוצאה מאיסטנבול, ממנה לא נותר זֶכֶר.
בקירבת פארק מונסו:-

• שוק פונסלה הקטנטן, היקר והנחמד.
• דירתו של אלפרד דרייפוס עם שיחרורו וזיכויו ב- Rue Renaudes – רחוב שמשופע בבתים בסגנון אר – נובו.
• אזור בתי המידות של ה- Demi Monde עליו כתב אמיל זולא.
• הכנסייה הפרוסלאבית החביבה St. Alexandre Nevsky

רוצים להתגורר בסביבה?

הרובע ה-8 בו נמצא הוטל אנרי מונייה הוא רובע אריסטוקרטי, שקט ויפהפה. אם תרצו להתגורר קרוב למקום עליו דיברתי עליכם לחפש מלונות ודירות בסביבות פארק מונסו. כמו כן, שימו לב שפארק מונסו גובל גם ברובע ה-17 שם נמצאים כמה מהמקומות שהוזכרו למעלה (לדוגמא: שוק פונסלה). לכן אם אתם מחפשים מקום פריזאי אותנטי, לא הכי מרכזי אבל גם לא הכי רחוק מהמרכז אזי גם הרובע ה-17 הוא אופציה מצוינת.

אז בין אם החלטתם להתגורר ברובע ה-8 או ברובע ה-17 תוכלו למצוא מקומות לינה מומלצים כאן:

• מלונות מומלצים בפריז
• דירות נופש מומלצות בפריז

כמה מילים על יהודית מרמלשטיין

יהודית מרמלשטיין, מדריכה בפריז. אוהבת את העיר הזו. 'שרופה' עליה. אפילו על היוגורט מהסופרמרקט,  הבאגט הפשוט  וסתם גביע יין 'פושטי' בבית קפה שכונתי.

אוהבת להדריך בה, לראות את מבטי הסקרנות והפליאה של המסיירים, לגמוע עם מטיילים את מדרכותיה.

אוהבת גם מתמטיקה, עברית מוקפדת ואת U2.

לא סובלת סֶלְפִי ושנאת זרים, ומקווה שאיני מוציאה ֹשֵם רַע לאקלקטיות…

למידע נוסף אתם מוזמנים להיכנס לאתר שלי פריז בעברית.

עד לשנת 1860 גבעת מונמארטר (MONTMARTRE) היתה כפר קטן, זניח ושקט בצפונה של פריז. החלטתו של הברון אוסמן, שעמד בראש התכנון והבנייה מחדש של פריז במחצית השנייה של המאה ה-19, לצרף אותה אל תוך גבולות העיר הביאה לשינוי משמעותי בחיי המקום. עד מהרה, בעיקר נוכח מחירי הדיור הזולים, חיי הלילה הסוערים, קסמה הציורי והנוף המרהיב, הפכה הגבעה למוקד בוהמי של גדולי הציירים והאמנים הפריזאים שניהלו בה אורח חיים חופשי, יצירתי וסוער.

תוך זמן קצר הגבעה הפכה לרובע האמנים של פריז. התגוררו ועבדו בה אמנים כמו: ואן-גוך, פיקאסו, מודליאני, טולוז-לוטרק, סלוודור דאלי, מאנה, מוריס אוטריו, פיסארו, מאטיס, רנואר, דגה, דופי, פרנסיסק פולבו, ועוד.

למרות שהאמנים והאינטלקטואלים נמשכו לכאן בגלל 'החיים הטובים' שהתנהלו בגבעה הרי שמרביתם חיו בתנאי דחק ועוני. פוצ'יני ביסס את האופרה הידועה שלו 'לה בוהם' על חיי המצוקה שלהם. ההצלחה של מונמארטר היתה כה רבה עד כי מחירי השכירות בה עלו בצורה משמעותית ומרבית האמנים שהתגוררו כאן נאלצו לחפש דיור זול יותר ונדדו לרובע מונפרנאס שבדרום העיר. קהילת האמנים הגדולה הותירה ללא ספק את חותמה על הגבעה וגם היום האווירה התרבותית-אמנותית ניכרת במקום והקסם הכפרי המיוחד נשמר.

כנסיית הסאקרה-קר

הסיור שלנו מתחיל בתחנת המטרו ANVERS. מול היציאה מהמטרו אתם פונים צפונה ב Rue de Steinkerque ועד מהרה תצוץ לפניכם במעלה הגבעה כנסיית הסאקרה-קר הלבנה שנחנכה בשנת 1919 ואשר היום מהווה את אחד מסמליה המובהקים של פריז. מסביבתה של הכנסייה נשקף אחד הנופים המרהיבים ביותר של העיר והתיירים נוהרים לכאן בהמוניהם.

אם אתם בכושר פיזי טוב עשו את הדרך למעלה הגבעה ברגל באמצעות המדרגות הרבות, ואם אתם בכושר בינוני או שאתם רוצים לאגור כוחות להמשך הסיור אתם יכולים להיעזר בשירותי הרכבל שמשמאלכם תמורת כרטיס מטרו רגיל.

מבחינה אמנותית חזיתה של הכנסייה מעניינת למדי. במרכז נמצא פסלו של ישו שנחשב לפסל החשוב ביותר בבזיליקה כשמתחתיו פסלי פרשים מארד של ז'אן דארק ושל סן לואי מעשה ידיו של איפוליט לפבר.

תקרת הכנסייה מעוטרת בפסיפס הגדול ביותר בצרפת אשר גודלו מגיע לכדי 480 מ"ר. זהו פסיפס פרי יצירתו של לוק אוליבייה מרסון משנת 1922 והוא מתאר את ישו בהדרו. בעלי הכושר הגופני הגבוה שבינכם מוזמנים לטפס (בתשלום) באמצעות 234 מדרגות לולייניות אל כיפת הכנסייה בגובה 130 מטר ממנה יש תצפית נהדרת של 360 מעלות על פריז וסביבתה.

כיכר טרטר

ביציאה מהכנסייה נפנה מערבה באמצעות RUE AZAIS לעבר PLACE DU TERTRE. בדרכנו נחלוף על כנסיית סן פייר דה מונמארטר הקטנה והעתיקה הניצבת בצלה של כנסיית סאקרה-קר. כיכר טרטר היא הכיכר המרכזית של הגבעה והיא מזוהה בעיקר עם האמנים שהחלו להציג כאן את עבודותיהם כבר במאה ה-19.

כיום הכיכר גדושה בציירי רחוב אשר חלקם מתמחים בציורי צבע של הגבעה, ציירי דיוקנאות וקריקטוריסטים, ובבתי קפה. כמה עשרות כני ציור ופלטות צבעים מעניקים למקום אווירה אמנותית חופשית ונעימה והתיירים נוהרים לכאן בהמוניהם.

מוזיאון דאלי

בסמוך לכיכר טרטר ברחוב Poulbot מס' 11 שוכן מוזיאון קטן שקירותיו שחורים והאווירה בו אפלולית. זהו מוזיאון סלוודור דאלי בו מצוי האוסף הגדול ביותר של דאלי בצרפת. מוצגות 330 עבודות של האמן הסוריאליסטי הספרדי כולל פסלים משונים, רישומים ורהיטים עתיקים. המוזיאון שופץ וחודש בשנת 2018. למי שביקר במוזיאון דאלי ליד ברצלונה התצוגה תראה קצת זניחה.

ניתן למצוא בה ציורים, ליטוגרפיות, רישומים, פסלים, חפצים ורהיטים בהם ספת "השפתיים" המפורסמת של דאלי. המוזיאון פתוח כל יום בין השעות 10:00-18:00.

ליד המוזיאון רדו במדרגות היוצאות מכיכר דו קאלבר אל Rue Gabrielle ופנו ימינה כדי להגיע ל Place Emile Goudeau.

באטו-לאוואר

"באטו-לאבואר" השוכן בכיכר אמיל גודו הוא מקום שקט, צנוע ובלתי מוכר לתייר המצוי בפריז, אך עם היסטוריה אמנותית מעניינת. בתרגום לעברית Le Bateau Lavoir הוא 'סירת כביסה'. המקום נקרא כך בשל היותו רעוע, מלוכלך ומתנדנד כמו ספינה ישנה.

המבנה היה בשעתו בית חרושת לפסנתרים ומאוחר יותר הוא שימש בתור קומונה של אנשי רוח ואמנים וזכה לתהילה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כשהימים הפרועים בו מתוארים בספרים רבים. תנאי המחייה במקום היו ירודים למדי והדיירים חילקו ברז מים אחד ומיטות ספורות. מגוון אמנים התגוררו בבית הזה החל מ-1890, בהם הציירים פיקאסו, מודליאני, ואן-דונגן ומאטיס. כאן צייר פיקאסו בשנת 1907 את “העלמות מאביניון” שבישר את ראשית הקוביזם.

המבנה הרעוע נשרף בשנת 1970 ולאחר שיפוצו המשיך לאכלס דירות אמנים וסטודיו.

חזרו על עקבותיכם לכיוון כיכר טרטר, רדו עם Rue Norvins עד ל Place Marcel Ayme שם על דופן הקיר מחכה לכם סיפור מרתק.

האיש שבקיר

פריז 1943, מלחמת העולם השנייה, הסופר הצרפתי MARCEL AYME כותב סיפור קצר בשם LE PASSE MURAILLE ("חוצה הקירות"). גיבור הסיפור הוא דוטיול פקיד ממשלתי קטן בן 43, אשר מגלה לפתע שיש לו כוחות על טבעיים ושהוא מסוגל לעבור דרך קירות בתים.

כאשר סגן המנהל החדש במשרדו מתחיל להפר את שלוותו באמצעות הוראות ונהלים חדשים, הוא מנצל את המצב לכל מיני תרגילים, להתעללות בסגן המנהל, לשעשועים ולמתיחות קטנות. עד מהרה דוטיול נגרר למשחקי פשע, שוד יהלומים ובנקים, לבריחה משוטרים ולפרשיות אהבים. כשהוא נעצר ומושלך אל מאחורי סורג ובריח הוא מפעיל את יכולותיו ובורח מבית הכלא בנקל.

אך הכל מסתיים כשיום בהיר אחד הוא בולע כדור נגד כאב ראש, ולכדור הקטן והזניח לכאורה יש תופעת לוואי המפסיקה את היכולות שלו לחצות קירות. השפעת הכדור התרחשה בדיוק בעת שהיה בדרך החוצה דרך אחד הקירות והוא נשאר תקוע בתוך הקיר.
את הפסל הנהדר יצר השחקן והאמן הנודע ז'אן מארה.

חלון שהוא יצירת אמנות

כשאתם יוצאים מהרחבה בה נמצא האיש שבקיר עצרו לרגע קטן של נוסטלגיה בבניין שמעבר לכביש בשדרות Junot מס' 1. זהו מבנה קטן המשמש כתיאטרון (Theatre Lepic) ובו מצוי חלון עגול, מיוחד ומסתורי הנראה כמו יצירת אמנות משובחת ומקורית.

זהו אחד החלונות המצולמים ביותר והיפים ביותר בפריז.

כשאתם עם הגב אל החלון נמצא מולכם Rue Girardon לאחר הליכה קצרה מאוד תגיעו לפסלה המיוחד של דלידה.

פסל דלידה

הזמרת דלידה ממוצא איטלקי נולדה בשנת 1933 בקהיר ובשנת 1954 זכתה בתואר מלכת היופי של מצרים. בחייה הסוערים ניהלה רומנים רבים, בין היתר עם נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ועם השחקן אלן דלון אתו שרה את הלהיט "פארולה פארולה" שזכה להצלחה בינלאומית רבה. דלידה התאבדה בשנת 1987 בגיל 54. פסלה המוצב בכיכר הנושאת את שמה הפך לאתר עליה לרגל של מעריציה. יוצר הפסל הוא האמן Alain Aslan. אם תרצו לקרוא עליה עוד אתם מוזמנים לקרוא את כתבתה המקסימה של ד"ר אורנה ליברמן דלידה לנצח.

מול הפסל רדו באמצעות Rue L'abreuvior המקסים עם הנוף המרהיב לעבר הכנסייה. בקצה הרחוב נמצא בית הקפה הוורוד אחד מבתי הקפה הידועים של הגבעה. אם תציצו שמאלה תראו את קברט "הארנב הזריז" Le Lapin Agile – רבים מאמני הגבעה נהגו לבלות בקברט המיתולוגי הזה אשר שמו ניתן על ידי הצייר והקריקטוריסט אנדרה ז'יל שצייר על חזיתו ארנב שקופץ מתוך סיר בישול.

אחרי שהתרשמתם מהמבנה הישן של הקברט חזרו כמה צעדים על עקבותיכם ב – Rue des Saules ופנו שמאלה בפניה הראשונה.

מוזיאון מונמארטר

על מנת להתחבר להיסטוריה של הגבעה אפשרי ביקור קצר במוזיאון מונמארטר השוכן בכתובת: 12 Rue Cortot. המוזיאון משקיף על הכרם הזעיר של הגבעה הנמצא בסמוך. בעבר המבנה הזה שהוא העתיק ביותר ברובע שימש כמקום מפגש וסטודיו לאמנים בהם רנואר, אוטריו ודופי. היום המוזיאון מעניק למבקרים מבט כללי ונאמן על החיים בתקופה הבוהמית, הוא סוקר את תולדות מונמארטר מימי המנזרים ועד ימינו. תמצאו כאן בין היתר ציורים, כרזות, הדפסים, חפצים, ליתוגרפיות ומסמכים עתיקים, אוספים של טולוז לוטרק ומודליאני ואת האטלייה של הציירת סוזן ואלאדון.

אחד החדרים מוקדש לקאן קאן הצרפתי ובחדר אחר נמצא שחזור של קפה דה ל'אברבואר בו נהגו אמנים רבים לשבת ולשתות. אל תחמיצו את הגינה המרהיבה של המוזיאון. פתוח מדי יום בין השעות 10:00-18:00.

ביציאה מהמוזיאון חזרו ל Rue des Saules פנו ימינה ל Rue Norvins ומיד שמאלה ל Rue Lepic אחד הרחובות המעניינים בגבעה.

מולן דה לה גאלט

ברח' לפיק 77 תמצאו את אחת משתי טחנות הרוח שנותרו במונמארטר. הטחנה שנבנתה בשנת 1622 משמשת היום כמסעדה מפורסמת בשם מולן דה לה גאלט. היא שימשה בעבר כקברט וכאולם ריקודים מבוקש. אמנים רבים נהגו לבקר במקום ורנואר הגדיל לעשות כשהנציח את הטחנה בציור שזכה לפרסום עולמי תחת השם: "מחול במולן דה לה גאלט" המוצג במוזיאון ד'אורסיי.

בהמשך הרחוב בבית מס' 54 התגורר ואן גוך בשנים 1886-1888 בדירה בקומה השלישית שהייתה שייכת לאחיו. בכניסה לבניין תוכלו לראות שלט מיוחד שמנציח את עובדת מגוריו של ואן גוך במקום.

תמשיכו לרדת מזרחה עם רח' לפיק ועם המשכו Rue des Abbesses עד שתגיעו לכיכר Abbesses שם נמצא קיר האהבה.

קיר האהבה

קיר האהבה, או ליתר דיוק קיר ה"אני אוהב/ת אותך", ממוקם משנת 2000 בגינה קטנה בסמוך למטרו ABBESSES. הקיר שמידותיו 10 מטרים אורך ו- 4 גובה עשוי מ- 612 אריחי קרמיקה כחולים ועליהם המשפט "אני אוהב/ת אותך" בלמעלה מ-200 שפות שונות ובכלל זה גם בעברית וביידיש. הרעיון הוא של פרדריק ברון שרצה להביע כך את אהבתו לאשתו.

הביצוע הופקד בידי האמנית קלייר קיטו. פרדריק ברון אסף את המשפטים במשך למעלה משנתיים. האותיות העבריות מופיעות על הקיר מספר פעמים הן בעברית והן ביידיש. ברון הצהיר שהוא יודע שהשתרבבו מספר שגיאות בשפות השונות אולם מבחינתו זה עניין חסר חשיבות שלא פוגעת ביצירתו המיוחדת. מעל הקיר מופיעה דמות נשית בשמלה כחולה.

הדמות היא של השחקנית האמריקנית ריטה היוורת' מתוך הסרט 'גילדה' (1946). לצדה מצוי בלון קומיקס ובו רשום 'לאהוב זה בלאגאן – אז אנחנו אוהבים'. בעבר היתה מצוירת מעל הקיר דמות נשית אחרת זו של השחקנית האמריקנית אווה גרדנר. ניתן לראות את שרידי המחיקה. זהו אתר של פיוס ושלום, מקום מפגש לנאהבים מכל העולם, מקסים, חביב, מיוחד, משעשע ורומנטי.

כאן מסתיים סיורנו בעקבות האמנות בגבעה. כדי לשוב למרכז פריז כנסו לתחנת מטרו ABBESSES אשר הכניסה המיוחדת אליה בנויה בסגנון אר-נובו שתכנן המעצב אקטור גימאר.

כמה מילים על יואל תמנליס

יואל הוא פרנקופיל שמתגורר כיום במודיעין. מעבר להיותו עיתונאי הוא גם צלם ואם אתם מעוניינים להנות מתצלומי פריז היפהפיים שלו אתם מוזמנים להציץ בדף פריז דרך הזום. במידה ואתם רוצים לקרוא את הכתבות שהוא פירסם באתרכנסו לקישור הזה.

פריז עיר הנשיקות – הקדמה קצרה של הפרנקופיל

פריז היא ללא ספק העיר הרומנטית ביותר בעולם ולא בכדי. השילוב של היסטוריה חושנית, בניינים יפהפיים ופארקים בהם זוגות אוהבים יכולים להסתתר גורמת לכולנו להרגיש שהאהבה רצה לה שם ברחובות כפי ששר מישל סרדו.

לכן, אין זה מפתיע שלפני הקורונה (וכנראה גם אחריה) פריז היא עיר הנשיקות והמתנשקים. הרי כולנו ראינו שני פריזאים שנפגשים ברחוב ומנשקים זה את זה על שני הלחיים (ה bise המפורסם). ומה עם זוגות האוהבים על הספסל הציבורי של ברסאנס או אלו שמתנשקים על הגשרים על מנת "לשמור על טוהר השפה וצחות הלשון" (אליבא דיאיר גרבוז)?

אולם רגע לפני שהעיסוק בנשיקות ומתנשקים הופך לדביק וסכיריני, באה אלינו רונית גרומן ומראה לנו במסלול הטיול הזה שנשיקות יכולות להיות גם משהו אחר לגמרי. במסלול הזה נלך לטייל בין שני גנים, כנסיה ואפילו בית קברות ונגלה נשיקות מסוגים שונים שמספרים סיפורים שונים לגמרי…

פארק מונסורי (Parc Montsouris )

פארק מונסורי שוכן בדרומה של פריז ברובע ה- 14. הוא מעוצב בסגנון אנגלי ואהוב מאד על התושבים.

בגן מונסורי נשב על ספסל בצילם של עצים מהודרים ובמבט לאגם יפהפה. שם נקרא את השיר " הגן " של ז'אק פרוור ( 1900 – 1977). פרוור היה משורר ותסריטאי אשר זכה לתהילה ופרסום עולמי. שירתו המאופיינת בסגנון מעט עממי עוסקת באהבה, ידידות, חוויות יום יומיות.

"הגן" ( תרגום אהרון אמיר )

אלפי ואלפי שנים

לא תמצאנה

להגיד

את שנית הנצח הקטנה

בה נשקת לי את

בה נשקתי לך

בקר אחד באור חורף

בגן מונסורי בפריז

בפריז

על הארץ

הארץ שהיא כוכב.

"הגן" הוא שיר קצר מאד המתאר את רגע הנשיקה באור מיוחד ומקורי. השיר נקרא במהירות . חוסר הפיסוק והחזרות נותנים הרגשה של מנגינה זורמת והרמוניה מושלמת.

האושר שברגע הנשיקה מיוצג גם בשעת היום : "בוקר אחד באור החורף" ובמקום ההתרחשות: הגן. יש פה רמז לגן העדן בו פגש אדם את חווה.

בית הקברות מונפארנס ( Cimetiere du Montparnasse )

בית הקברות נמצא ברובע 14.הוא נחשב גם לאתר תיירותי בשל המספר הרב של אומנים וידוענים הקבורים בו כגון : שארל בודלר, גי דה מופאסאן, ז'אן פול סארטר ….

מחפשים נשיקה בבית קברות ?! קצת מוזר…מייד נפתור את התעלומה ונספר :

ביום סגרירי בנובמבר 1910 נמצאה גופתה של Tatiana Rachewskaia שהתאבדה בתלייה בחדרה . היא הייתה בת 23 במותה. מי הייתה הצעירה האלמונית, המסתורית שהפכה למפורסמת בזכות הפסל שמוצב על מצבתה ?

טאטיאנה ברחה מרוסיה והגיעה לפריז ללמוד רפואה. בפריז הכירה רופא ממוצא רומני והתאהבה בו. אך זאת הייתה אהבה שסופה אכזבה ומוות. משפחתה של הנערה הגיעה מרוסיה והחליטה להנציח את זכרה בפסל ייחודי שיוצב על מחצבתה.

הם רכשו פסל המתאר נאהבים מתנשקים של פסל צעיר עדיין לא ידוע ממוצא רומני ושמו Constantin Brancusi והשאר …היסטוריה…

בראנקושי נולד בשנת 1876 בבית איכרים בכפר ברומניה. בהיותו בן 11 ברח מביתו, ומצא את פרנסתו בעבודות כפיים שונות. בהיותו בן 18 החל לעבוד כשוליה בנגריה ובמקביל למד בבית ספר לאומנות ולמלאכה. כשסיים את הלימודים בהצטיינות קבל מלגה ונסע לעיר הבירה בוקרשט ולמד בבית ספר לאומנויות. בבוקרשט זכה להצלחה רבה.

ב-1902 עזב את בוקרשט ועבר דרך מינכן ושוויץ לפאריז כשאת מרבית המרחק הוא גומא בהליכה. עבודותיו עוררו את תשומת ליבו של רודן בכבודו ובעצמות והלה הזמין אותו לעבוד אצלו בסטודיו. לאחר שלמד ממנו רבות עזב בראנקושי את הסטודיו של רודן בטענה כי "בצל עצים גבוהים דבר אינו צומח".

לאחר עוזבו את רודן, סגנונו השתנה מקצה לקצה.

פסל " הנשיקה" הוא דוגמה לסגנונו. בבית הקברות נמצאת הגרסה שלישית מתוך שש גרסאות. הנה גרסה נוספת :

בראנקושי זנח את השימוש בברונזה, שמתלווים לו ליטוש ורכות עיצוב, ועבר לאבן, בה הוא עובד ללא סקיצות מכינות, ובה הוא מדגיש את החומריות שלה. הוא אינו עוד פסל נטורליסטי אלא אומן הפוסע לעבר ההפשטה. שתי הדמויות מעוצבות בפירוט מינימלי. הנשיקה ממזגת בין שתי הדמויות לא רק בתנועתן, אלא גם בשילוב של עין בעין, פה בפה ושיער בשיער. למרות שהנושא הוא " הנשיקה " אין אלמנט ארוטי בפסל זה – הדגש מושם על רעיון הנשיקה המאחדת בין שני אנשים ולא אקט פיזי רגעי.

קוראים יקרים, לצערנו היום פסל בבית הקברות מכוסה על ידי תיבה . הסיבה לכך היא המחלוקת הקשה בין משפחת הנערה וממשלת צרפת. המשפחה מעוניינת להסיר את הפסל ולהציב במקומו העתק . הפסל המקורי מוערך בסכום אגדתי של כסף…

ולפני שנמשיך, אם תרצו לקרוא עוד על ברנקוזי ועל חבריו ממונפרנאס אתם מוזמנים להיכנס לכתבתה של ד"ר אורנה ליברמן אמדאו מודיליאני וחיים סוטין: הבוהמיינים האחרונים של מונפרנאס.

כנסיית סן סולפיס  (Eglise Saint Sulpice de Paris )

סצנה אירוטית ובה פאם פאטאל מפתה כומר המסתיימת בנשיקה ואולי יותר מזה…בכנסייה ?!

נכנס לכנסייה הממוקמת ברובע השישי, הכנסייה השנייה בגודלה בעיר ובה נתפעל מציורי הקיר של Eugene Delacroix : "הליודורוס מוצא מהמקדש " ו " יעקב נלחם עם המלאך "

נצא מהכנסייה לכיכר שלפניה ונתחבר לאוזניות…

האופרה " מנון"  של Jules Massenet מספרת את ספורה של אישה צעירה ויפה שמנסה לנווט את חייה בין אהבת אמת וחיי עושר ומעמד. האופרה מבוססת על רומן פרי עטו של הסופר הצרפתי Abbé Prévost שפורסם ב 1731. הרומן, ברובו, אוטוביוגרפי. בעת יציאתו לאור הרומן נחשב לפרובוקטיבי מאד ונאסר לפרסום בצרפת. הסקנדל רק הגביר את סקרנותו של קהל הקוראים והוביל להפצתו באופן מחתרתי ולהפיכתו במהרה לספר מפורסם ואהוב.

פרבו התחנך כקתולי, התגייס לצבא, אך…עזב והצטרף למסדר הבנדיקטיני, אך…"בגד" בכנסייה עם שלל נשים. הוא הסתבך בפרשיית אהבים עם יצאנית שבזבזה את רוב כספו ובגללה גם ישב בכלא…

הרומן עובד לארבע אופרות, תיאטרון וקולנוע.

אנחנו נצפה בסצנת הפיתוי  מהאופרה " מנון" של מאסנה ( שמתרחשת בכנסייה סן סולפיס ) ובה מנון משכנעת את מאהבה לשעבר, שבינתיים הפך לכומר ומטיף מבוקש בכנסייה סן סולפיס, לברוח איתה.

גני טווילרי

גני טווילרי המופלאים זרועים מזרקות ופסלים. נעצור ליד פסל " הנשיקה" של אוגוסט רודן שנמצא בקרבת מוזיאון אורנז'רי.

פסל " הנשיקה" הנודע מתאר רגע פטאלי של מעשה אהבה אסור בין בני זוג, מעשה המגולם בנשיקה. המעשה מתואר בקנטו החמישי של יצירת אל מוות " הקומדיה האלוהית" של דנטה אלגיירי.

מסופר בקנטו שפרנצ'סקה דה רימיני כדרך גבירות באותה תקופה, יועדה, שלא מבחירתה, להינשא לג'יובאני דה רימיני, אשר לא הצטיין במראה מצודד ושיעור קומה. לאחר החתונה מוצאים את עצמם פרנצ'סקה ופאולו ( אחיו הצעיר של ג'יובאני ) מאוהבים זה בזה עד כלות. הם נתפסים בשעת מעשה על ידי האח-בעל הנבגד ונרצחים על ידיו. זוג הנאהבים המקולל ישלח לייסורי תופת נצחיים בכור המצרף של הגהנום.

גרסת הברונזה שבגני טיולרי ( 74 סנטימטרים גובהה) נשלחה לתצוגה בתערוכה העולמית בשיקגו ב 1893. הארוטיות של הפסל הפך אותו לשנוי במחלוקת. הפסל נחשב לא מתאים לתצוגה הכללית והועבר לחדר פנימי שהכניסה אליו הייתה רק בהזמנה אישית.

בגני טיולרי  לא נפסח על פסלו של Charles Perrault מחבר ה" היפהפיה הנרדמת". אם אנחנו בחברת ילדים או יש לנו נשמה של ילד…ודאי נשמח להיזכר בסיפור המופלא המסתיים בנשיקה …

שארל פרו ( 1628 – 1703 ) הניח את היסודות של ספרות הילדים. ב – 1697 פרסם את ספרו הנודע "ספורי  אמא אווזה " רוב המעשיות נשאבו ממקורות עממיים ועברו מפה לאוזן במשך דורי דורות. פרו קבע להםאת הנוסח הסופי. המעשיות תורגמו לשפות רבות ונעשו אהובות עד מאד : " היפהפיה הנרדמת ", " כיפה אדומה ", " החתול במגפיים", " לכלוכית "….

באגדות ילדים הקלאסיות יוחסו לנשיקה כוחות פלאים, עד כדי כך שביכולתה לתת תוקף קיומי לאישה המנושקת, ורצוי על ידי נסיך יפה תואר שיישאה אחר כך לאשה. מנשיקה כזאת מתעוררת לחיים " הנסיכה הנמה ", זאת לאחר שקוללה בשינה מכושפת…

רוצים לטייל בצרפת בעקבות שארל פרו?

בצרפת קיימות שתי טירות הקשורות לשניים מהסיפורים הכי מפורסמים שלו.

• הראשונה היא טירת Ussé שבעמק הלואר. בטירה הזאת נכתב הסיפור "היפהפייה הנרדמת" וניתן למצוא שם פסלי שעווה שמציגים את הסיפור. אם אתם רוצים לקרוא עוד על המקום אתם מוזמנים להיכנס לכתבה Ussé – טירתה של היפהפייה הנרדמת.
• הטירה השנייה היא Chateau de Breteuil, אשר נמצאת במרחק של כחצי שעה נסיעה דרומית מערבית לפריז. בטירה הזאת כתב שארל פרו את החתול במגפיים ולכן כל הטירה מוקדשת לאגדה הזאת. תוכלו לקרוא עליה עוד בכתבה שאטו דה ברטיי – טירתו של החתול במגפיים.

מוזיאון הלובר

בחיפוש אחרי נשיקה נגיע למוזיאון הלובר אל פסלו של אנטוניו קנובה (1757 – 1822), פסל איטלקי נציג הזרם הניאו קלאסי. את השראתו הגדולה ביותר לקח מהמיתולוגיה היוונית. פסליו החקוקים בקאנון האומנותי מוצגים במוזיאונים החשובים בעולם.

נתבונן בפסל : " פסיכה מתעוררת מנשיקת קופידון " (1787). בחומר קשה , שיש , מצליח הפסל לגלם את האידיאות העדינות ביותר של הרגש והאהבה. כמו באגדות הילדים גם במיתולוגיה יוחסו לנשיקה כוחות פלאים, עד כדי כך שביכולתה לתת תוקף קיומי לאישה המנושקת.

הפסל מתאר את הרגע בו קופידון (אל האהבה הצעיר) ירד לשאול , ארץ המתים, ומשיב לחיים את אהובתו פסיכה …בנשיקה !

הפסל נחשב ליצירת מופת של הפיסול הנאוקלאסי אך מציג את הנאהבים המיתולוגיים ברגע של רגש גדול, האופייני לתנועה המתפתחת של הרומנטיקה.

המאה ה – 18 היא זירת המאבק על מקומה של התבונה. מן הצד האחד הרציונליסטיים ( תומכי הזרם הנאוקלאסי ) ומהצד השני הרומנטיקנים שהודפים את הנטייה הרציונלית, כזו המסרסת את סוד קסמם של החיים.

קשה שלא לייחס לפסל, שנוצר שנתיים לפני המהפכה הצרפתית, משמעות פוליטית. האם כל אהבה אינה אהבה לחופש ? תביעה שלא לקבל את העולם כפי שהו ? ולצופה כמו רובספייר המהפכן ,האין הנושא של הפסל מטאפורה להתעוררות אל עבר תודעה מהפכנית ?

כיכר העירייה של פריז

כיכר העירייה של פריז מהווה רקע לאחד הצילומים המפורסמים ביותר בתולדות הצילום : " הנשיקה ליד בית עירייה של פריז " (1950).

רובר דואנו (Robert Doisneau 1912-1994) היה אחד מחלוצי צילום העיתונות. יותר מכל מזוהה דואנו עם עירו פריז, אותה צילם באופן פיוטי, פשוט ואנושי. הוא יצא לרחובות פריז וצילם חיי רחוב ותרבות אנושית בצילומים אין ספור.

ב 1950 צילם דואנו את תמונתו " הנשיקה ליד בית העירייה של פריז " עבור מגזין " Life". בשנת 1986 הודפס פוסטר של התמונה שהופץ ביותר מ 500.000 עותקים ו 400.000 גלויות. התמונה הפכה לסמל בינלאומי לאהבה צעירה בפריז.

אבל, הפרסום הרב פתח עבור דואנו "תיבת פנדורה".

זוג צעיר, ז'אן ודניז, חשבו שהם אלה שמופיעים בתמונה, דבר שלא היה נכון. הם תבעו את דואנו בבית המשפט בגין "צילום שלהם ללא ידיעתם". החוק הצרפתי קובע שאדם הוא בעל זכויות על דמותו האישית.

בעקבות התביעה נאלץ דואנו לחשוף את זהות המצולמים וגילה שהצילום בוים. לאחר שהוא ראה זוג צעיר מתנשקים , שאל אותם האם יוכלו להתנשק שוב והם הסכימו.

דואנו , כמובן , זכה במשפט…

סינמטק פאריז רובע 12 – חגיגה של אוצרות קולנועיים

סינמטק פריז הוא אחד ממוסדות תרבות החשובים של העיר. הבניין נמצא בקרבת אחד הגנים המקסימים והמיוחדים של העיר , גן על שם ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. הבניין הפוסטמודרני תוכנן על ידי האדריכל האמריקאי Frank Gehry.בבניין נמצאים מוזיאון הקולנוע, חדרי הקרנה ואחת הספריות העשירות בעולם של סרטים ומסמכים הקשורים בקולנוע.

ההיסטוריה של מוסד מכובד זה התחילה בשנת 1936. הדמות הבולטת בהנהלת המוסד היה Henri Langlois. בזמן כיבוש צרפת על ידי הגרמנים ניתנה הוראה להשמיד את כל הסרטים שהופקו לפני 1937. לאנגלואה ושותפיו הבריחו סרטים מהאוסף ועל ידי כך הצילו אותם.

לאנגלואה היה דמות משפיעה על במאי הקולנוע של " הגל החדש" שיטות העבודה שלו היו לא קונבנציונליות , עובדה שגרמה לכך שהוא פוטר מעבודתו ב 1968. פיטוריו גרמו סערה בעולם הקולנוע : פסטיבל קאן היוקרתי הופסק, במאי מפורסמים מכל העולם מחו , פרצו מהומות . שר החנוך נאלץ להחזיר את לאנגלואה לעבודתו.

הסינמטק שכן במשך השנים במקומות שונים . הבניין הנוכחי הוקם ב1993 במטרה לשמש כמרכז תרבות אמריקאי. אחרי מספר שנים הוא נסגר בגלל בעיות תקציביות. ב 1998 הוא הפך למשכנו הקבוע של הסינמטק.

נשיקה בסרטים ?

הקולנוע אוהב נשיקות. במקרים רבים הסצנות הללו הן מוקד המשיכה המרכזי עבור הקהל והן תמיד חלק ממערך הציפיות מהסרט. הקולנוע הופך את הנשיקה מדבר יום יומי לאירוע אפי גדול מהחיים, אשר יוצרי הקולנוע מקווים כי יותיר בקהל חותם בל יידעך.

וכך היא סצנת הנשיקה האוהבה עלי במיוחד המתרחשת בסרט "נמל הצללים" (Le Quai des brumes)שהופק ב – 1938 ( לכן מומלץ לחפשו באוסף של סינמטק פריז ).

הסרט מספר על עריק צבאי ( ז'אן גבין ) שמחכה לספינה בנמל כדי לברוח מצרפת. בזמן ההמתנה הוא מוצא אהבה ( מישל מורגן ) , צרות ומוות.

סצנת הנשיקה , בסיפור הטרגי שבסרט, מבטא כל מה שהוחמץ, כל מה שנמנע מהגיבורים בשל הנסיבות הקשות. הבמאי Marcel Carne והתסריט נכתב על ידי Jaques Prevert. הסרט הפך לקלאסיקה בתולדות הקולנוע הצרפתי.

ולסיום…

נושא ה" נשיקה " באומנות נחשב להתגלמות הארוטיקה עד לפני כמאתיים שנה בערך. על כן אומנים שרצו לתאר נשיקה נתלו לרוב בסיפורי מיתולוגיה או היסטוריה כדי לקבל לגיטימציה. בסוף המאה ה – 18 החלה התנועה הרומנטית שעסקה רבות ברגשות האדם כגון האהבה הזוגית והנשיקה הפכה ללגיטימית בתאור חיי היום יום.

עם השנים החברה האנושית הפכה ליותר מתירנית והאומנות מתריסה יותר, כך שלפעמים נדמה שהנשיקה נשארה מאחור…והיא קצת חסרה באומנות העכשווית.

אומנים אין ספור לא הוזכרו בכתבה : פיקסו , שאגאל , פראגונר , טולוז לוטרק , סאזן ועוד ועוד…קורה יקר אתה מוזמן להוסיף " נשיקה " לכתבה…גם אם הצייר או הפסל אינם צרפתים ( קלימט…)

אהבתם את הכתבה? רוצים לקרוא עוד?

אנחנו מקווים שאהבתם את הכתבה. אם אתם מחפשים עוד כתבות דומות אז הנה שני רעיונות:

– אם העיסוק בנשיקות הרטיט את לבכם ואתם מחפשים מקומות רומנטיים בפריז אזי מומלץ בחום לקרוא את כתבתו של יואל תמנליס 17 מקומות רומנטיים בפריז.

– אם אתם מחפשים עוד רעיונות לטיולים רגליים בפריז אתם מוזמנים להיכנס לכתבה מסלולי טיול בפריז.

הפנתאון עומד לו על גבעת סנט ז'נבייב ברובע ה-5 של פריז והכיפה המפורסמת שלו הפכה כבר מזמן לחלק מקו הרקיע של פריז (יחד עם זאת של האינווליד). לא מעט תיירים חולפים לידו בדרכם מרחוב מופטאר אל גני לוקסמבורג, כמה מהם נעצרים כדי לצלם את המבנה המרשים וחלק אולי אפילו נכנס פנימה. אולם כמה מהם באמת מכירים את התהפוכות שעבר המבנה המונומנטלי הזה?

היום הרשו לי לקחת אותכם למסע היסטורי בתוך בניין, אשר במהלך 100 שנה שינה את יעודו כמה וכמה פעמים עד, אשר התקבע בתור הפנתיאון של גדולי צרפת. יחד נגלה מי קבור שם וכמובן לא אשכח לספק לכם את כל המידע הלוגיסטי הדרוש במידה והכתבה תגרום לכם לרצות לרדת אל הקריפטה ולטייל בין הקברים.

הפנתיאון כראי לסכיזופרניה הפוליטית של צרפת

הכל התחיל ממחלה של מלך

בשנת 1744 מחליט המלך לואי ה-15 לצאת למלחמה עם אוסטריה אולם כאשר הוא הגיע אל העיר מץ (Metz) הוא נופל למשכב ומצבו הבריאותי מתדרדר במהירות. כאשר הוא שוכב על ערש דווי נשבע המלך שאם יחלים הוא יגרש את המאהבת שלו הדוכסית דה שאטורו (Marie Anne de Mailly-Nesle, duchesse de Châteauroux) ויבנה כנסייה מפוארת לכבוד ז'נבייב הקדושה, הפטרונית של פריז.

וראו הפלא ופלא, המלך הצליח בנס להתאושש ממחלתו אך תוך זמן קצר מאוד חזר למאהבת שלו, אשר באורח מפליא עוד יותר מתה באותה שנה באופן פתאומי ונקברה בחשאי בבית הקברות של כנסיית סן סולפיס. גם ההבטחות לגבי הקמת הכנסייה נשכחו להם ובמהלך השנים הבאות דבר לא התרחש.

אולם משנה מאהבת, משנה מזל ואחרי הדוכסית דה שאטורו עולה על הבמה מדאם דה פומפדור, אשר מצליחה למנות את אחיה המרקיז דה מריניי (Marquis de Marigny) לאחראי על הבנייה המלכותית. הנ"ל בתורו מחליט בשנת 1755 שהבטחות של מלך צריך לקיים והוא ממנה את ז'אק ז'רמיין סופלו (Jacques-Germain Soufflot 1713-1780) על מנת לתכנן את הכנסייה.

המקום שנבחר הייתה גבעת סנט ז'נבייב שם שכנו עצמותיה ומנזר חשוב על שמה (היום נשאר ממנו רק מגדל פעמונים שנמצא במרכזו של אחד מבתי הספר התיכוניים הכי אליטיסטיים בצרפת, אבל זה כבר סיפור אחר). כבר בתוכניות הראשונות היה ברור שמדובר במבנה גרנדיוזי עם כיפה ענקית שאת ההשראה לה קיבל סופלו מהאדריכל המפורסם דונטו ברמנטה (1444-1514). אולם מה שסופלו לא לקח בחשבון זה שמתחת לגבעה עליה אמורה לעמוד הכנסייה התקיימו מחצבות עתיקות.

התוצאה הייתה קרקע חלולה שגרמה ליסודות המבנה לשקוע. סופלו השקיע את שארית חייו לתקן הנזק ולהגן על שמו הטוב שניזוק. אולם כל זה היה מעבר ליכולתו והוא מת משברון לב בשנת 1780. את סופלו החליף תלמידו ז'אן בטיסט רונדלה (Jean-Baptiste Rondelet 1743-1829), אשר לאחר עוד כל מיני שינויים הצליח לסיים את הבניין בשנת 1790.

אם חשבתם שבכך הסתיים סיפורה של הכנסייה, אז טעיתם כי הוא רק התחיל…

מכנסייה לפנתאון וחוזר חלילה

כפי שראינו דלתות הכנסייה נפתחו לציבור הרחב בשנת 1790 ולא היה יכול להיות טיימינג אומלל מזה. כידוע לכם בשנת 1789 פרצה המהפכה הצרפתית ובעקבותיה חלק גדול מהכנסיות נהרסו או החליפו את יעודן (הנוטרדאם למשל הפכה למחסן).

למזלה של הכנסייה הזאת אחד מגיבורי המהפכה, הרוזן דה מיראבו (Honoré Gabriel Riqueti, comte de Mirabeau 1747-1791) מת שנה אחרי שהכנסייה נפתחה והוחלט לקבור אותו שם, יחד עם וולטר, ז'אן ז'אק רוסו ואנשים אחרים שהיו חביבים על המהפכנים. וכך שינתה הכנסייה את פניה והפכה לפנתיאון שפירושו ביוונית: "מקדש האלים".

אולם כל אלו לא הספיקו לנום זמן רב בפנתיאון מכיוון שההיסטוריה של צרפת המשיכה לנוע בקצב מטורף. נפוליון חתם בראשית המאה ה-19 על הסכם הקונקורדט עם האפיפיור וכתוצאה מכך הפנתיאון חזר להיות כנסיה, למרות שחלקו התחתון המשיך לשמש כמקום קבורה של אנשים מפורסמים. במקביל נמשכו עבודות קישוט הכנסייה והצייר אנטואן ז'אן גרו צייר על הכיפה מבפנים את נפוליון וקלוביס (מלך צרפת הראשון) יחד. הוא עשה זאת על מנת להראות שנפוליון לא סתם תפס את השלטון בכח, אלא מהווה המשך ישיר למלכי צרפת.

הכיפה שצייר גרו בה ניתן לראות את נפוליון וקלוביס יחד עם סנט ז'נבייב. מקור תמונה: ויקיפדיה.כאשר נפוליון נופל חוזרים הבורבונים והם ממהרים להחזיר עטרה ליושנה. ראשית המבנה חוזר לשמש אך ורק את הכנסייה הקתולית ושנית גרו מתבקש להחליף את דמותו של נפוליון בכיפה בדמותו של לואי ה-18 (וזאת הסיבה שכיום ניתן למצוא את הציור המקורי דווקא במוזיאון הקרנוולה).

אולם אחיו של לואי ה-16 לא מצליחים להישאר בשלטון זמן רב ובשנת 1830 פורצת מהפכה שבעקבותיה עולה לשלטון מלך הצרפתים לואי פיליפ ה-1. לואי פיליפ, אשר רצה להתחנף לתומכי המהפכה והפך את הכנסייה שוב לפנתיאון, אולם בתקופת שלטונו לא נקבר אף אחד שם. מה שכן קרה זה שהוחלט להוסיף לחזית את הכתובת "Aux Grands Hommes La Patrie Reconnaissante" שבתרגום לעברית פירושו "לאנשים הגדולים, המולדת אסירת-התודה".

עם נפילתו של לואי פיליפ מכס השלטון בשנת 1848 קמה הרפובליקה השנייה קצרת המועד. היא רצתה להחזיר את המבנה ולהפכו לפנתיאון אולם זמן קצר אחר כך עלה לשלטון נפוליון השלישי, אשר כמו דודו רצה להתחבב על הכנסייה ולכן החזיר את המבנה ליעודו המקורי. האם בזה הסתיימה הסאגה של הכנסיה/פנתיאון? הצחקתם את הצרפתים…

ויקטור הוגו מת בדיוק בזמן

שלטונו של נפוליון השלישי נמשך 18 שנה (1852-1870) והסתיים בהתרסקות אדירה במהלך מלחמת פרוסיה-צרפת, המצור על פריז והקומונה שבאה אחר כך. אחרי שנה מדממת הצליחה הרפובליקה השלישית לבסס את אחיזתה בצרפת אולם בשנים הראשונות לקיומה לא נהנתה מפופלריות מכיוון שהשמאל שנא אותה בגלל דיכוי הקומונה והימין בכלל רצה להחזיר את הבורבונים.

הרפובליקה הייתה זקוקה לסמל שיעניק לה לגיטימציה ולמזלה בשנת 1885 היא קיבלה בדיוק את מה שחיפשה. ויקטור הוגו בטיימינג שלא היה יכול להיות טוב יותר, החליט שיותר משמונים שנה על האדמה הזאת זה מספיק ומת במאי 1885 אחרי מחלה קצרה.

ויקטור הוגו אומנם החל את חייו בתור מלוכני אך הפך עם השנים לרפובליקני. בגלל שהפך לאיש הכי אהוד בצרפת אחרי שפרסם את "עלובי החיים" הוא הפך במותו לסמל רפובליקני. הרפובליקה הצעירה לא חסכה בכסף על מנת לארגן לו מסע הלוויה מפואר בו השתתפו כמליון אזרחים (שיא שלפי מיטב ידיעתי מעולם לא נשבר). המסע הזה הסתיים בכנסיית סנט ז'נבייב, אשר הפכה שוב לפנתיאון, והפעם באופן סופי (למרות שעל מנת לא לפגוע ברגשות הציבור הצלב על הכיפה מעולם לא הוסר).

מאותו יום המשיך המבנה לשמש בתור הפנתיאון של צרפת ושם קוברים אך ורק את גדולי האומה. שימו לב, שלהבדיל מויקטור הוגו, אשר נקבר מיד בפנתאון הרי אלו שנקברו אחריו נקברו קודם כל ב"בית קברות רגיל". רק זמן מה אחרי הקבורה יכולה הממשלה להחליט אם האדם ראוי להיקבר בפנתיאון או לא.

וכך חלק מאלו שמאכלסים את הפנתיאון , כגון אלכסנדר דיומא, "נאלצו" לחכות לכניסה המיוחלת זמן רב ואילו סימון ווייל, לדוגמא נקברה שם תוך זמן קצר יחסית. הנה טקס העברת עצמותיו של דיומא לפנתיאון, שימו לב למוסקטרים המלווים את הארון:

אנשים מעניינים הקבורים בפנתאון

להבדיל מבתי הקברות של פריז בהם ניתן למצוא לא מעט מצבות יפות ומרשימות, הרי שדווקא בפנתיאון, לא תזכו לראות הרבה כאלו. למרות זאת הביקור בכנסייה ובקריפטות הוא מומלץ מאוד הן בגלל יופיה של הכנסייה והן בגלל שתוכלו לתת כבוד אחרון לכמה מהאנשים החשובים ביותר שהשפיעו לא רק על צרפת אלא על האנושות כולה.

הנה כמה קברים בהם כדאי לבקר ולחלוק כבוד אחרון למי שקבור שם:

לואי ברייל 1809-1852

לואי ברייל (Louis Braille) לא נולד עיוור אך כתוצאה מפציעה בגיל 3, אשר גרמה לדלקת בעיניו הוא איבד את ראייתו. למרות זאת הוא היה תלמיד מצטיין ומוזיקאי מחונן ונחשף במהלך לימודיו ל"כתב הלילה" בו השתמשו עיוורים. כתב זה היה מסובך מאוד ולואי החליט להמציא שיטה אחרת.

התוצאה היא כתב ברייל, אשר יצר מהפכה בכל הקשור לכתיבה וקריאה של עיוורים. ברייל הפך למורה נערץ ולמוזיקאי מכובד, אשר ניגן בכמה מהכנסיות המפורסמות של פריז.לצערו הוא מת משחפת בגיל 43 אך "למזלו" למרות שבתקופת נפוליון השלישי המקום חזר לתפקד ככנסייה, הסכימו לקבור אותו כאן הן בזכות הכתב שהמציא והן בזכות הקריירה המוזיקלית שלו.

וולטר 1694-1778

וולטר (שם העט של François-Marie Arouet) נחשב ובצדק לגדול הפילוסופים והיוצרים הצרפתים במאה ה-18 ובכלל. מכיוון שיצא במהלך חייו כנגד הכנסייה הקתולית, אותה כנסייה לא איפשרה לו להיקבר בפריז וחבריו נאלצו לקבור אותו במנזר קטן בחבל שאמפן בשם Scellières.

כפי שקראתם קודם אחרי המהפכה הצרפתית החליט השלטון שוולטר ראוי להיקבר בפנתיאון ושרידיו הועברו לשם בשנת 1791. בשנת 1814 היו שמועות שגופתו נחטפה על ידי רדיקלים ובשנת 1897 פתחו את הקבר שלו כדי לוודא שמדובר בסיפור שקרי (וולטר המשיך לשכב שם בשלווה).

מארי קירי 1867-1934

מארי ופייר קירי היו חלוצי חקר הרדיואקטיביות. בזכות מחקרם המשותף היא זכתה פעמיים בפרס נובל (בפעם בפיזיקה ופעם בכימיה). מארי קירי זכתה לכבוד רב הן במהלך חייה והן אחרי מותה ויש אפילו יסוד (קוריום) הקרוי על שמה.

עצמותיהם של מארי ופייר קירי הועברו לפנתיאון בשנת 1995. כך נהייתה מארי קירי לאישה הראשונה שנקברה במקום המכובד. זו הייתה פריצת דרך שבעקבותיה נקברו בו נשים חשובות נוספות כגון סימון וייל.

חדר שלושת הסופרים

אומנם אין כאן מצבות יפות במיוחד אך מומלץ מאוד להיכנס לחדר הזה מכיוון שבחדר קטן אחד תמצאו את הקברים של שלושה מענקי הספרות הצרפתית: ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא ואמיל זולא.

על הוגו ודיומא כבר כתבתי אך הינה כמה מילים על אמיל זולא המוכר לכולנו מפרשת דרייפוס. אגב, גם את זה האחרון רצו להעביר לקבורה בפנתיאון אך הדבר לא יצא לפועל. נחזור לאמיל זולא שבעיניי הוא בראש ובראשונה סופר גדול בזכות שרשרת הרומנים שכתב על משפחת רוגון-מקאר.

אם תרצו להכיר אותו קצת יותר לעומק, אני ממליץ לכם להיכנס לכתבה: אמיל זולא – טיול בפריז בעקבות מורשתו של כותב ה"אני מאשים".

מה עוד ניתן לראות בפנתיאון?

אלו היו מספר קברים מעניינים, אך כמובן שלא מדובר בקברים היחידים שם ויש עוד עשרות רבות של אח"מים (רובם פוליטיקאים די אלמונים ולא מוכרים לקהל הישראלי) הקבורים שם. אם כבר הגעתם לשם מומלץ כמובן להסתובב ולהיעצר ליד מצבה של מישהו שעניין אותכם על מנת ללמוד על סיפור חייו. אם תעשו זאת בקיץ אזי לא רק תקבלו שיעור היסטוריה אלא גם קרירות נעימה שהיא מוצר די יקר בפריז של יולי-אוגוסט…

כאשר אתם עולים מהקריפטה חזרה מומלץ להתעכב לצד המטוטלת של פוקו (על שמה נקרא גם הספר המפורסם של אומברטו אקו). מדובר בניסוי מעניין שערך המדען לאון פוקו (1819-1868) שמוכיח שכדור הארץ סובב על צירו. איך הוא מוכיח זאת? אומנם למדתי פיזיקה 5 יחידות, אך כמו כל תלמיד מצטיין שכחתי את כל החומר שנייה אחרי מבחן הבגרות (להבדיל מהתלמידים המצטיינים פחות ששכחו את החומר שנייה לפני מבחן הבגרות). כתוצאה מכך אין לי מושג איך הוא הצליח להוכיח זאת אך אין ספק שיש משהו מאוד יפה במטוטלת שנעה במרחב כל כך גדול ומקושט כמו הפנתיאון.

מידע שימושי

כולי תקווה שהכתבה הזאת גרמה לכם לרצות לבקר בפנתאון בין אם על מנת להנות מיופי הכנסייה ובין אם לבקר בקבריהם של גדולי צרפת. בהמשך תמצאו את כל המידע הדרוש אך שימו לב שבעקבות הקורונה שעות וימי הפתיחה עלולים להשתנות ויש לקחת זאת בחשבון.

כיצד מגיעים?

כתובת: Place du Panthéon, 75005

תחנת מטרו קרובה: (Luxembourg (RER B.

ימי ושעות פתיחה

כל יום בין 10:00-18:30

כרטיסים

למרות שמדובר בסוג של כנסיה הכניסה לפנתאון איננה בחינם והיא עולה 12.5 יורו (נכון ליולי 2020). ניתן לקנות כרטיסים לפנתיאון בקישור הזה. שימו לב שהפנתיאון נכלל ב Paris Pass כרטיס המוזיאונים של פריז כך שאם קניתם אותו אפשר להכנס לפנתיאון ללא תשלום נוסף.

מבוא

ד"ר אורנה ליברמן מתגוררת בצרפת ומוכרת לקהל קוראי האתר בזכות כתבות התרבות המעמיקות שלה. אולם אורנה גם מתעניינת באקטואליה ובפוליטקה הצרפתית ויש לה נקודת מבט יחודית ומעניינת.

מכיוון שמדובר בנושאים "חמים" ואקטואליים עליהם צריך לכתוב מהר תוך כדי התרחשותם, קשה מאוד ליצור כתבה מיוחדת שתקיף כל אחד מהנושאים הללו בנפרד. לכן החלטנו במקום זאת ליצור מעין "כתבה מתגלגלת", אשר תתעדכן אחת לזמן מה ותכיל מידע על מה שמתרחש בצרפת בימים אלו (קצת דומה לכתבה קורונה בצרפת – תמונת מצב מבפנים).

כולי תקווה שאתם תאהבו את הפינה הזאת ותחזרו לכאן פעם אחר פעם על מנת להתעדכן בכל מה שקורה בצרפת. כמובן, אם ישנם נושאים מסויימים שמעניינים אותכם ושעליהם תרצו שאורנה תכתוב, אתם מוזמנים לכתוב אותם בתגובות.

אז אחרי ההקדמה הקצרצרה, רשות הדיבור לאורנה…

חדשות מצרפת

ממשלה חדשה בצרפת 7.7.2020

אתמול שמעתי דבר אחד או שניים על הממשלה החדשה. אז מה אמרו בטלוויזיה הפרשנים?

אריק דיפון-מורטי – שר המשפטים החדש

ההפתעה הגדולה, לטובה או לרעה, תלוי בעין הרואה, היא שר המשפטים, אריק דיפון-מורטי. האיש הזה הוא כוכב, עורך דין מהטובים והמצליחים בצרפת ששמעו יצא גם בחו"ל. כינויו הוא "אקיטטור", מלשון "אקיטה", שבצרפתית זה פועל שפירושו לזכות. דיפון-מורטי מצליח לזכות כמעט את כל הנאשמים עליהם הוא מגן. הוא היה גם שחקן לאחרונה, סטנדאפיסט, ובת זוגו היא הזמרת הקנדית איזבל בולה.

הוא בן של עוזרת בית מאב בלתי ידוע וגאה מאוד בהצלחתו ויש במה. מי שלא מרוצים מהמינוי שלו הם השופטים שנגדם הוא יוצא בכל הזדמנות וקורא גם לביטול בית הספר שמכשיר אותם. השופטים אומרים שמינויו הוא מבחינתם הכרזת מלחמה. עורכי הדין להפך מרוצים כי הוא מהמחנה שלהם. נזכור את מחאת עורכי הדין נגד רפורמת הפנסיה שהקוביד-19 קטע אותה באיבה. עורכי הדין זרקו את גלימותיהם לאות מחאה. האם ישקיט דיפון-מורטי הסוער והמפלג את הרוחות? נחיה ונראה. הוא יצא גם בעבר נגד מקרון אבל את המינוי הוא הסכים לקבל. מעניין.

ז'רלד דרמנן שר הפנים החדש

הפתעה פחות גדולה היא שר הפנים, ז'רלד דרמנן, שגם בשבילו זאת הצלחה גדולה. הוא צייץ שהמינוי הוא כבוד גדול בשבילו, נכד למהגרים. דרמנן היה שר התקציב ומילא את תפקידו בהצלחה. אומרים שהוא סמכותי ואסרטיבי למרות גילו הצעיר, 37. בן טיפוחים של סרקוזי.

האם ישקיט את העימות בין המשטרה לעם? ירגיע את הרוחות במשטרה? השוטרים, כמו עורכי הדין, זורקים תכופות את אזיקיהם לאות מחאה על היחס שהם מקבלים, מהשלטונות ומהתושבים. תלוי ועומד נגד דרמנן גם עניין לא נעים, הוא מואשם באונס אבל מהאליזה הודיעו שזה לא מפריע למינוי. נחיה ונראה.

רוזלין בשלו – שרת התרבות

שרת התרבות היא רוזלין בשלו, צבעונית מאוד, תוססת ומלאת הומור למרות 73 שנותיה. אחרי שעזבה את משרד הבריאות, הייתה שרה, קנתה חיסונים לשווא אבל הזהירות משתלמת ואי אפשר היה לדעת מראש שהמגפה בזמן ההוא לא תגיע לצרפת. אז, כשרוזלין הייתה שרת הבריאות, המגפה לא הגיעה, היום היא כן הגיעה. רוזלין היא בעלת דוקטורט ברוקחות, ידענית מאוד.

אחרי שהפסיקה להיות שרת הבריאות, נהייתה אשת טלוויזיה. היא אוהבת להופיע בפני קהל ויודעת לדבר. לפעמים אפילו יותר מדי. היא תהיה ודאי שרת תרבות מוצלחת. היא חובבת מוזיקה ואופרה ובכלל בשביל להיות שרת תרבות לא מוכרחים לקרוא הרבה. אבל נדמה לי שהיא דווקא קוראת ויש לה השכלה רחבה גם מחוץ לרוקחות, רפואה ופוליטיקה.

ומה עוד השתנה?

יש גם שרה חדשה למעבר האקולוגי. שר החינוך נשאר במקומו, כנ"ל לגבי שרת הצבא. כנ"ל לגבי שר הבריאות. יש עוד כל מיני שינויים אבל פחות מהפכניים. עד עתה המנדט של מקרון התאפיין בדרמות שבאו בזו אחרי זו, הפגנות בלי סוף ועכשיו הקוביד-19. אם הוא ירצה להשאיר חותם, הוא צריך לבצע את רפורמת הפנסיה, אחרת יזכרו לו רק את הדרמות.

אבל רפורמת פנסיה עלולה להביא לעוד דרמה כי כבר הביאה להפגנות ופילוגים. כך שמעתי מהפרשנים. מי היה מאמין כשנבחר הצעיר המבריק הזה לנשיאות שככה ייראו פני המנדט. הזמן קצר, עוד 18 חודשים נגמרת לו הכהונה ומי יודע מה יהיה לאחריו.

מותה של נסיכה ואשת חברה בשולי המגפה 5.7.2020

לכם בטח לא אומר כלום השם הזה, הרמין דה קלרמון-טונר, אבל בצרפת ובאירופה היא מוכרת מאוד כאשת חברה, נסיכה, אצילה, מארגנת אירועים. מלכת הג'ט סט האירופאי. זאת שהמילה "רעם" מככבת בשם משפחתה, חייתה בקצב מסחרר. בצרפת היא מוכרת לעם הפשוט מתכניות ריאליטי. היא הייתה מעין נוסח צעיר יותר של נדין דה רוטשילד ופרסמה כמוה ספרי נימוסים והליכות וכמה אוטוביוגרפיות.

לא בטוחה בעצם שהששוואה לנדין דה רוטשילד כל כך מוצלחת. הרמין הייתה פרובוקטיבית ואקסטרווגנטית. בראשון ליוני הרמין יצאה לחגוג את היציאה מהסגר עם חבריה. היא ניסתה אופנוע של חבר, הקסדה לא הייתה חבושה כראוי והיא התנגשה בעץ. נפטרה אחרי חודש תרדמת בבית חולים. שני ילדיה, בן ובת היו לצידה. היא הייתה פרודה מאיש עסקים בריטי ועל נישואיה, מה שקדם להם ומה שבא אחריהם, כתבה כמה ספרים "יום אחד הנסיך שלי יבוא", "הנסיך שלי בא" ועוד.

היא איבדה את חייה בגיל 54. לי היא הייתה מוכרת מהתקשורת ונחרדתי לשמוע על מה שקרה. למי שקורא צרפתית ומעוניין לקרוא עליה עוד מוזמן להיכנס לכתבה הזאת.

ראש הממשלה היוצא, ראש הממשלה הנכנס (בצרפת) 4.7.2020

אדואר פיליפ התפטר ומחכים גם למינוי הממשלה החדשה. אתמול נערך טקס החילופים. אדואר פיליפ נפרד ממטיניון וחזר להיות ראש העיר לה אבר בנורמנדי. הוא ייזכר כראש ממשלה טוב, יעיל, שקול, נאמן, ישר, רציני, מסוגף משהו, נזירי משהו. מסתבר, לפי עיתונאי שעקב אחריו כדי לכתוב כתבת דיוקן, שיש לו גם הרבה הצלחה בקרב המין הנשי.

הפתיע אותי, לא חשבתי עליו במונחים כאלה אבל לכל אחת הטעם שלה. כנראה שזקנו השחור המעוטר בפס לבן מוסיף על הסקס אפיל שלו. הוא גילה, למרות שאיננו נוטה בדרך כלל לווידויים אישיים, שהפס הלבן, אובדן פיגמנטים, הוא תוצאה של מחלת עור – ויטיליגו. אבל דווקא המגרעת הזאת הפכה לנקודת משיכה.

אדואר פיליפ ניהל כמיטב יכולתו את משבר הקורונה אך עומדות נגדו בכל זאת כמה תביעות משפטיות, בנוגע לחוסר המסכות בתחילת המגיפה וחוסר ציוד מגן נוסף בבתי החולים ובמרפאות הפרטיות שהביאו למותם של רופאים ועוד אנשי צוות. הנשיא מוגן משפטית אך נגד ראש הממשלה והשרים אפשר להגיש תביעות והם היו מודעים היטב לסיכון כשלקחו החלטות.

במקום אדואר פיליפ החוזר לעירו האהובה בה כבר כיהן שבע שנים כראש עיר, בא ז'אן קסטקס הדומה לו בקורות חייו ובתיוגו הפוליטי. ז'אן קסטקס מתואר כמשרת נאמן של המדינה, איש ישר בלי אויבים, משויך לימין אך אהוב מאוד על האיגודים המקצועיים. יש לו ניסיון רב במשא ומתן איתם ומסתבר שהוא מומחה ויעיל. הוא מילא כבר בהצלחה תפקידים פוליטיים ומנהלים רבים, לא לאור הזרקורים.

משימתו האחרונה הייתה ניהול היציאה מהסגר והוא עשה זאת היטב. הוא מכיר על בורים את המנגנון הפוליטי ואת האדמיניסטרציה. לאחר שכיהן בנוסף כראש עיר קטנה ליד פרפיניאן, כלומר הוא מכיר היטב את השטח ואת חיי האזרחים, הגיע למטיניון. מדגישים את המבטא המתנגן שלו מהפירנאים האוריינטלים ואת המעוגלות המאפיינת אותו, בניגוד לנוקשות של אדואר פיליפ. משימתו הראשונה היא לשקם את הכלכלה ההרוסה בחלקה של צרפת ולא חסרים אתגרים נוספים.

השנה היא 1798. נפוליאון עטור נצחונות אחרי המסע שלו באיטליה מחליט לסלק את הבריטים ממצריים, ארץ ישראל ולבסוף מהודו. הוא יוצא לים התיכון, כובש בקלות את מלטה ואחר כך יוצא למצריים. אולם שם העסק מתחיל להסתבך.

הדרך מאלכסנדריה לקאהיר קשה ביותר. המדים של החיילים הצרפתים אינם מתאימים לחום הלוהט של הקיץ במדבר המצרי. בארות המים הורעלו. חיילים מתייבשים ונופלים בהמוניהם. והבדואים מזנבים בנחשלים. וזה הזמן אותו מוצא גנרל זונו, חברו של נפוליאון עוד מימי המצור על טולון, לגלות אזנו בדבר שכל פריז כבר יודעת – דבר בגידתה של ג'וזפין. נפוליאון רותח מזעם והוא נשבע כי יתגרש מג'וזפין מיד כשישוב לצרפת. והוא יכתוב ביומנו:

את אינך קשורה בי עוד, כלל וכלל, ג'וזפין. אילו היית קשורה בי היית מודיעה לי מבעוד מועד כל מה שנודע לי מפיו של ז'ונו. אכן לזה חבר יקרא! נוסף על כך, הנני במרחק שש מאות מילין. היה עליך לגלות לי זאת, ג'וזפין. לבגוד בי ברמייה שכזאת? ארורים יהיו! אני אשמידם! את אלה הטרזנים, לבני פנים, עוגבים אלה. ובאשר לה? הגט, כן הגט! גט בפומבי שיחולל רעש. זאת היא אשמתך ג'וזפין. היה עליך לגומר לי זאת. תהילתי? צחוק היא! מה לא הייתי נותן תמורת תגלית שז'ונו שיקר. עד כדי כך אוהב אני אישה זו. אם את אשמה ג'וזפין! יפריד בינינו הגט אחת ולתמיד!. איני מוכן להיות ללעג ולקלס בפי כול ריקא ופוחז בפריז.

האם פולין בליז יכולה להחליף את ז'וזפין?

ברגע זה הותרו חרצובות נאמנותו של נפוליאון לג'וזפין והוא ירשה לעצמו להכניס למיטתו כל אישה שיחשוק בה. הוא דוחה את הנשים המצריות שהוצעו לו בשל משמניהן, אולם נותן עינו באישה צרפתייה, מרגריט פולין בליז (Margurite Pauline Bellise) אשתו של סגן Foure's, קצין יפה תואר מן הגדוד העשרים ושניים של הפרשים הקלים. מאדאם פורה הייתה אחת מן הנשים שהוברחו למצרים, כשהן מחופשות במדי גברים, על מנת להצטרף לבחירי ליבן.

ואז עושה נפוליאון מעשה המזכיר את מעשה דוד באוריה החיתי. הוא משגר את סגן פורה לצרפת במשימה חשובה כביכול – למסור מכתב לדירקטואר בפריז. ואז, כאשר סגן פורה יוצא בהול מקהיר לאלכסנדריה שם יעלה על ספינה שפניה לצרפת, עורך נפוליאון נשף במועדון הטיבולי ברובע אזבקיה בקהיר, אשר הוקם ע"י הצבא כחיקוי למועדון המקורי בפריז. מאדאם פורה תשב לצידו, ואז מתוך גולמניות מעושה ישפוך נפוליאון קנקן מים על שמלתה. כשהוא מלא התנצלות הוא מלווה את מדאם פורה לחדר צדדי על מנת לעזור לה להסתדר. השניים יחזרו לאחר שעה ארוכה כשחיוך מרוח על פניה של מדאם פורה מאוזן לאוזן.

בינתיים לוכדים הבריטים את ספינתו של סגן Foure's, וביודעם את המתחולל בקהיר הם מחליטים לחמוד לצון לנפוליאון ומחזירים את סגן פורה למצרים. גנרל Marmond, המפקד הצבאי באלכסנדריה מנסה לעכבו אולם נפשו של סגן Foure's יוצאת לאשתו, והוא ממהר לקהיר רק על מנת למצאה בזרועותיו של המפקד העליון.

השניים מתגרשים ומדאם בליז תיראה מעתה בגלוי בחברתו של נפוליאון. ותתגורר עמו בארמונו של אלפי-ביי, אשר נפוליאון אימץ אותו כמשכנו. היא גם לובשת את מדיו והחיילים מתלוצצים ואומרים: "הנה בא הגנרל שלנו". היא גם תכונה בפיהם קליאופטרה. כל זאת למגינת ליבו של אג'ן דה-בוהרנה, בנה של ג'וזפין, אשר התלווה למסעו של נפוליאון למצרים.

נפוליאון אף התכוון להינשא למדאם בליז אם תביא לו ילד. אולם היא אינה נכנסת להיריון. ונפוליאון נשמע אומר: "האידיוטית הקטנה אינה יודעת אפילו להביא ילד" וכאשר גונבו הדברים לאוזניה של מדאם בליז היא תאמר: " מי יודע מי הוא האידיוט?".

אחרית הדבר

נישואים אמנם לא נולדו מקשר זה אולם נפוליאון ידאג לה בהמשך חייו כפי שדאג לייתר מאהבותיו. הוא ישיאה לאדם עשיר, אשר ישאיר לה ירושה נאה ומאדאם בליז תתגלה כאשת עסקים מוצלחת בזכות עצמה. היא תכפיל ותשלש את הונה. היא גם תתגלה כבעלת כשרון כתיבה ותפרסם כמה רומנים. מדאם בליז תלך לעולמה בשנת 1869, בהיותה בת 92, צלולה לחלוטין, ולמגינת ליבם של ההיסטוריונים, תשרוף לפני מותה את מכתביו של נפוליאון על מנת לשמור על הדיסקרטיות.

כמה מילים על ארז לבנון והעמותה הישראלית לחקר נפוליון

הנני ירושלמי מלידה (1950). עורך דין במקצועי, וההתעסקות בנפוליאון היא אחד מתחביבי לצד פבוריטים נוספים כמו היינריך היינה שחי בפריז 26 שנה עד למותו (קבור במונמרטר).

מעריץ גדול של הספרות הצרפתית של המאה התשע עשרה – שם נותרתי תקוע. עדין לא הגעתי למאה העשרים.

העמותה הישראלית לחקר נפוליאון ותקופתו נוסדה בישראל ב-1997 ע”י פרופ’ מרדכי גיחון ז”ל מאונ’ תל-אביב.

מאז ועד היום היא קיימת באורח פלא ומקיימת פעילות שנתית סדירה, בעיקר בצורת מתן הרצאות מדי חודש בנושאי נפוליאון ותקופתו, לצד סיורים בעקבות מסע נפוליאון בארץ ישראל.

בין חברי העמותה נמנו אחד ממדעני הגרעין הישראליים, רמטכ”ל לשעבר, אחד מגדולי מנתחי המוח בישראל (שמות חסויים כמובן).

בנוסף, העמותה קיימה כנסים בינלאומיים בישראל בהשתתפות חוקרים ידועים מחו”ל. עד כה התקיימו כנסים בנושאים: “מאתיים שנה למסע נפוליאון בא”י” (ב- 1999), נפוליאון והיהודים – מאתיים שנה לכינוס הסנהדרין בפריז” (ב-2006), “מאתיים שנה לקרב ווטרלו” (2015)…

העמותה מסונפת לאגודה הנפוליאונית הבינלאומית מיסודו של בן-וידר ז”ל, יהודי קנדי, אשר תרם ממרצו הבלתי נדלה ומכספו לקידום הנושא. הוא פרסם גם מספר ספרים בנושא ביניהם: “רצח נפוליאון”, אשר תורגם לעברית.

העמותה הבינלאומית מקיימת מדי שנה כנס באחת ממדינות העולם. עד כה התקיימו כנסים באיטליה, צרפת (כמובן), מלטה, קורסיקה, גיאורגיה, רוסיה, ספרד, אירלנד, קובה (שם מצוי אחד המוזיאונים הנפוליאונים החשובים בעולם אשר נוסד לפני המהפיכה ע”י יהודי בשם וולף), גרמניה, הולנד ועוד היד נטויה.

נשמח לצרף חברים חדשים, והמתעניינים יוכלו לפנות לכתובת המייל שלי (erez@erez-law.co.il).

ואדגיש, העיסוק בנפוליאון הוא רק בגדר תחביב אצלי ואינו מחלה.

השנה היא 1795 אלת המזל שחייכה לנפוליאון בשמי העיר טולון, תאיר פניה אליו גם בשמי פריז. הדירקטואר, הגוף ששלט בצרפת באותם הימים, מחפש איש צבא שיגן עליו מפני ההמון העומד להסתער עליו במקום מושבו בארמון הטוולרי. נפוליאון מקבל את האתגר. הוא מקיף את הארמון בתותחים. הורג עשרות אם לא מאות מבין ההמון. מציל את הדירקטואר, מקודם לדרגת גנרל דה דביזיון, ופוגש אישה ששמה אן מארי ג'וזף טאשר דה לה פאגרי, אותה יכנה בקיצור: ג'וזפין. ג'וזפין שתהא קמיע המזל של חייו.

פגישה זו היא הגשמה של חלק מנבואה שניתנה עשרים שנה קודם לכן לרוז הקטנה מפיה של אישה שחורה בשם Ephemia. בטקס וודו שנערך באי מרטיניק:

שני נישואים הרחק מן הקולניייה, שני ילדים מן הבעל הראשון.

חלקה השני של הנבואה היה:

הבעל השני ירוממך כה גבוה, עד אשר תהיי יותר מאשר מלכה….

"אבל" ושימו לב לסופה של הנבואה:

אבל יהא עליו להיזהר מן הכומר אשר יהרוס אותו.

והכומר, למי שאינו יודע, הוא מסיה דה-טאלירן, אשר החל את דרכו בשורות הכנסייה…

ממרטיניק לפריז

רוז או ז'וזפין נולדה בשנת 1763, שש שנים לפני הולדתו של נפוליאון, באי מרטיניק שהיה אחד מאיי הודו המערבית. היא כונתה קריאולית, שזה היה הכינוי, שניתן לצרפתים ילידי הקולוניות באותו מקום. היא נולדה במקום קטן בשם Les Trois Ils (שלושת האיים) שם היכול להיות בעל משמעות מצמררת אם נחשוב על שלושה איים: קורסיקה, אלבה וסנט הלן. זהו הבית בו נולדה. משפחתה הייתה בעלת מטעים של קנה סוכר, ורוז הקטנה נהגה לנגוס הרבה מהם דבר שקלקל את שיניה.

היא תרבה לחייך בהמשך חייה אולם תמיד תעשה זאת עם פה סגור. וגם בפורטרטים המרובים שלה, תמיד, אבל תמיד, לא תמצאוה עם פה פתוח. אולם בשל פורענויות טבע וניהול כושל של אבי המשפחה היא התרוששה ורוז בת השש-עשרה נשלחת לצרפת על מנת להינשא לבן אצילים ממשפחה אמידה, בן תשע-עשרה, אלכסנדר דה-בוהרנה, אדם יומרני, מרוכז בעצמו וחסר שליטה בכל הנוגע לנשים. מנישואים אלו ייולדו שני ילדים, בן בשם אג’ן ובת בשם הורטונז. אולם הנישואים לא יעלו יפה והשניים יחיו כפרודים.

ואז, אז פורצת המהפכה. אלכסנדר, אשר מזדהה עם מטרותיה מתמנה לגנרל אולם עקב כישלון צבאי שנגרם כתוצאה מרשלנותו הוא מושלך אל הכלא ושמו ייכלל ברשימת הנידונים למוות. רוז מתגלה כאמיצת לב והיא תשתדל בחלונות הגבוהים של הטרור למען אבי ילדיה. כתוצאה מכך תושלך גם היא אל הכלא במנזר הכרמליתים, ושמה ייכלל אף הוא ברשימת הנדונים למוות. אלכסנדר יוצא להורג בגיליוטינה, אולם כוחה של הנבואה חזק מכל, ויממה לפני המועד בו עתידה הייתה רוז להילקח אל הגיליוטינה, נערף ראשו של רובספייר. רוז יוצאת לחופשי

ז'וזפין דה בוהרנה, אישה קטנה ויפה, גובהה מאה וחמישים סנטימטר, דקת גזרה ובעלת ידיים ורגליים קטנות. עיניה חומות כהות עם ריסים ארוכים, שערה ערמוני – בהיר מסולסל בדרך כלל ומסורק קדימה, עורה מרהיב, מדברת במבטא קריאולי קל וצחוקה שובה לב וסוחף.

היא מקושרת לנשות החברה הגבוהה המושלות בסלונים, ובראשן היפיפיות של פריז, מדאם טאליין ומדאם רקאמייה. אולם היא מרוששת ובהיותה אם חד-הורית היא זקוקה למקור תמיכה. היא אמנם נמנית על הפילגשים הרבות של האיש החזק בדירקטואר, פול בארה, אבל היא מחפשת מקור תמיכה יציב, אותו היא מוצאת בגנרל בונפרט שכוכבו דורך.

אהבה סוערת ומלאת משברים

אמנם מבטו מעורר בה חלחלה, כך היא כותבת לידידה, אבל תוחלת החיים של גנרלים באותה תקופה הייתה קצרה והיא משתעשעת ברעיון כי תוכל עד מהירה לחיות בנעימים בהתבסס על קצבה נדיבה של אלמנת גנרל. ונפוליאון? נפוליאון הוטעה לחשוב, כי ב- Martinique, שבאותו הזמן נשלט ע"י בריטניה ממתין לה רכוש גדול. אם כי האמת הייתה כי התאהב בה עד לשורשי אוזני הספנייל שלו.

ואז, בלילה של השלושים בדצמבר 1795 בבית הזה, בית מספר 6 ברו שאנטוריין, אשר עד מהירה ישנה שמו לרו דה לה וקטואר, לכבודו של הדייר המפורסם שיתגורר בו, מניח נפוליאון פתק למראשות מיטתה של ג’וזפין הנמה עדין את שנתה:

אני מתעורר וכולי מלא אותך. דמותך ותענוגותייך המשכרים מליל אמש אינם נותנים מנוח לחושיי. הוי ג'וזפין המתוקה! אין שני לך. כמה מוזרה השפעתך על ליבי. האם את כועסת עלי? האם אומללה את? האם נרגשת את? נפשי מצער רצוצה, ואהבתי אותך אינה נותנת לי מרגוע. אולם איך אוכל לנוח כאשר ממצה אני משפתיך ומליבך שלהבת חורכת.

כן, לילה אחד לימדני דעת עד כמה נעלה את על צלמך. את יוצאת בצהרי היום. תוך שלוש שעות אראך שוב, ועד אז אלף נשיקות מיו דולצ'ה אמור, אבל אל נא תחזירי לי אף אחת, כי מעלות הן באש את דמי.

חודשיים לאחר מכן, בתשעה במרץ 1796, נישאים השניים.

ראגידו, הנוטריון של ג’וזפין, מנסה להניאה מרעיון עוועים זה להינשא לאדם שכל רכושו הוא חרבו וגלימתו הצבאית. הדברים נאמרו לג’וזפין בארבע עיניים, אולם דלת החדר הייתה פתוחה ונפוליאון שמע את הדברים. הוא לא ישכח זאת לראגידו.

טקס הנישואים יתקיים בחדר זה בבניין ברחוב ד'אנטין, הקיים עד היום ושייך לבנק "פאריבה – בנק פריז וארצות השפלה". זהו מסמך רישום הנישואין. נפוליאון יוסיף לגילו שנה וחצי וג'וזפין תפחית מגילה 4 ארבע שנים כך שייראה שהם בני אותו הגיל. נפוליאון, אשר נתמנה בינתיים למפקד הצבא החונה על גבול איטליה, אחר להגיע שעה ארוכה שכן שקד על המפות להכנת תכנית הפלישה לאיטליה ושכח להציץ בשעון. לאחר שני לילות אהבה, שלא השאירו רושם רב על ג’וזפין עוזב נפוליאון את פריז ויורד דרומה, אל מפקדת הצבא שבניס, וג’וזפין? ג'וזפין נושמת לרווחה. עתה תוכל לשוב ולהתהולל.

בכל אחת מאחת-עשרה התחנות בדרכו לניס כותב נפוליאון מכתב אהבה לוהט לג’וזפין. שליח יוצא בהול עם המכתב פריזה. נפוליאון מגיע לניס, שם מקדמים את פניו שלושה גנרלים מבוגרים, מנוסים ולמודי קרבות, אוג’רו, קלרמאן ומאסנה. הם מביטים בזלזול בקצין הצעיר, הכחוש והקטן, שנשלח לפקד עליהם, אולם לא עוברות דקות ואוג’רו יחוש תחושה מוזרה, כפי שיתוודה מאוחר יותר בפני גנרל מאסנה: " אינני יכול להבין זאת – רבע העוף הקטן הזה מפחיד אותי".

ערב הקרב הראשון במונטנוטה כותב נפוליאון לג’וזפין:

השעה היא אחת אחרי חצות ואני מקבל מכתב, זהו מכתב עצוב ונפשי נעגמת שכן שווה מת. הוא היה קצין האפסנאות הראשי שלנו. את פגשת אותו פעם או פעמיים בביתו של בארה. אני חש צורך במישהו שינחם אותי, יקירי היקרה לי מכל. ניחומיי היחידים הם בכתיבה אליך המחשבה עליך היא הכוכב המאיר את רעיונותיי המוסריים את אשת הסוד לכל צרותיי. מהו העבר? מהו העתיד? מהו אותו מדיום קסום המקיף אותנו והמסתיר מאתנו אותם הדברים מעניינים אותנו ביותר. אנחנו חיים ומתים אפופי מעשי נסים. היש להתפלא כי כמרים, איצטגנינים ונוכלים סחרו, מכרו בתכונה זו, בחולשה מוזרה זו שלנו על מנת להעביר בסך את רעיונותינו ולעשותם נכנעים לשאיפותיהם הם.

ז'וזפין דה בוארנה בוגדת בנאפוליון והוא לא נשאר חייב

נפוליאון משתף את ג’וזפין בהגיגיו הפילוסופים, והיא? היא משתפת את מיטתה עם מאהב חדש, הוסאר, קצין בדרגת סגן, צעיר מנפוליאון בשלוש שנים, וקצר ממנו בסנטימטר אחד, שמו Hipolyte Charle – עור שחום, עיניים כחולות, שיער שחור. יכולתו להצחיק את ג'וזפין יחד עם הקשירה המושלמת של עניבתו כבשו את ליבה של ג'וזפין. יתרון נוסף שהיה לו על נפוליאון היה זמנו הפנוי וזמינותו.

נפוליאון נוחל ניצחון אחר ניצחון, ניצחונות מזהירים, אולם הוא עייף, מותש וקצת חולה. נפשו יוצאת אל ג'וזפין והוא כותב לה:

כאשר אני מתפתה לקלל את מר גורלי אני מניח יד על לוח ליבי וממשש את תמונתך. אהבה מציפה אותי באושר ומאירה את חיי באור נגוהות.

הוא מתגעגע לג'וזפין ומפציר בה להגיע לאיטליה, והוא כותב:

היכן את ג'וזפין? מה טעם בכבוד, בניצחונות, בדגלים מתנופפים בלעדיך? את חייבת להיות איתי, עם ליבי בזרועותיי.

ולמחרת היום יכתוב:

אני רוצה שתגיעי, שתהיי איתי, בזרועותיי, על שפתיי. כחי כנפיים בואי אליי. נשיקה על ליבך, ועוד אחת נמוך יותר הרבה יותר נמוך

ועד כמה נמוך? זאת אנו יודעים ממכתב אחר בו הוא מתאר את ג'וזפין מקרוב:

כתף לבנה קטנה, פה מתוק. שדיים לבנים מוצקים, פנים קטנות כמו ציור. עם הצעיף הקריאולי על ראשה, ועם היער השחור הקטן ההוא.

וג'וזפין? ג'וזפין אינה חולמת לעזוב את מנעמי פריז, בה היא מככבת כמסמר הערב בהיותה אשתו של הגנרל המנצח באיטליה. אולם כאשר מכתביה הקרירים נשלחים בתדירות נמוכה מתחיל נפוליאון לחשוד והוא כותב:

הזדרזי, ואני מזהירך כי אם תתמהמהי תמצאיני חוה. העייפות יחד עם היעדרותך הינם יותר ממה שכוחי יכול לסבול. מה את עושה? מדוע אינך באה? אם זה מאהב העוצר בעדך – היזהרי מפגיונו של אותלו?

ג'וזפין מבינה, כי לא תוכל להישאר בפריז ללא סיבה טובה. והיא ממציאה סיבה – הריון, הריון מדומה כמובן. נפוליאון יוצא מגדרו מרוב אושר, וכותב:

גרמתי לך עוול ולא אדע כיצד אכפר על חטאי. נזפתי בך כי נשארת בפריז למרות שאת סובלת. סלחי לי יקירתי. אהבתי אותך שללה ממני את השכל הישר. לעולם לא ארפא ממנה. אני חסר תקנה. אני מודאג בקשר למצב בריאותך. אילו יכולתי לחבקך בין זרועותיי הייתי מאושר. אולם המרחק המפריד בינינו ממלא אותי ביגון. ילד נערץ כמוך. יינשא בחיקך בקרוב. אילו יכולתי לחבקך בין זרועותיי הייתי מאושר, אבל לרוע המזל אדם כמוני אינו יכול להות איך אפילו לא לרגע.

והוא כותב במקביל לאחיו ג'וזף:

חברי, אני מיואש משום שאשתי, היצור הנחמד ביותר עלי אדמות חולה, ואני מדוכא בשל המחשבות הקודרות אודות מצבה. אני מתחנן בפניך כי תספר לי את האמת אודות מצבה, ובשם קשר הדם והאחווה הנעלה המאחדת אותנו אני מתחנן כי תשגיח עליה כפי שאני הייתי נוהג. אמנם אינך יכול לאהוב אותה כמוני אולם אתה האיש היחיד ביולם היכול למלא את מקומי. אתה הוא האיש היחיד עלי אדמות כלפיו רכשתי תמיד חיבה. אה וג'וזפין הנכם שני האנשים היחידים המעניינים אותי. ספר לי את האמת הרי אתה מכיר א אופיו המתלהם….

אולם היריון מדומה אינו יכול להימשך זמן רב, וג'וזפין נאלצת להודיע בצער כי ההיריון נכשל ובלב כבד היא תעלה על כרכרה שתיקחנה דרומה לאיטליה. לצידה מי אם לא? היפוליט שארל, ולצידה השני כלבלב המחמד שלה, פורטונה, שנוא נפשו של נפוליאון מאז ששרט את רגלו כאשר נאלץ לחלק עמו את מיטתה של ג'וזפין.

נפוליאון, למרות הלחץ האדיר בו הוא מצוי, מרעיף עליה אהבה וכיבודים, אולם היא משתעממת, כך היא כותבת לידידה, ועד מהירה תחזור לפריז.

נפוליאון משלים את כיבושה של כל צפון איטליה, יחתום עם אוסטריה על הסכם שלום בקמפו פורמיו ויחזור לפריז כמנצח וכמשכין השלום הגדול. אולם כוחו הפוליטי העולה מאיים על הדירקטואר, שיבקש להרחיקו מפריז רחוק ככל האפשר. ובעצת מסייה דה טאלירן הוא נשלח בראש צבא המונה שלושים אלף חיילים לכבוש את מצרים. ערב צאתו הוא אומר לג'וזפין כי ידאג להגעתה למצרים לאחר שהמצב בה יתייצב. הוא יעלה על האנייה, וג'וזפין? ג'וזפין תמשיך למרחצאות הגופרית בפלומביאר, הידועים כסגולה להיכנס להיריון – היריון אמתי כמובן.

כאשר נפוליאון מגיע למצריים הוא מגלה שז'וזפין בוגדת בו ורותח מזעם. הוא לוקח לעצמו מאהבת, עליה ניתן לקרוא בכתבה מרגריט פולין בליז – האישה שכמעט ולקחה את נפוליאון מז'וזפין ומחליט לעזוב את מצריים ולהתגרש מז'וזפין.

הלילה שהציל את הנישואים של נפוליאון וז'וזפין

נפוליאון עוזב, נוטש, את הצבא במצרים בנסיבות, שהיום היו מעמידים אותו בגינן בפני וועדת חקירה ממלכתית. כאשר הידיעה על נחיתתו בדרום צרפת, בחוף פרובנס, מגיעה לג'וזפין היא תצא מבוהלת מפריז על מנת לקדם את פניו ולהקדים את בני משפחתו המתעבים אותה. אולם היא נוסעת בדרך אחת ונפוליאון מגיע לפריז בדרך אחרת. הוא מגיע לביתם ב- Rue de la Victoire, מורה להוציא את כל חפציה מן הבית, נכנס לחדר השינה ונועל את הדלת.

ג'וזפין תגיע מאוחר יותר. היא תעמוד מול הדלת הנעולה, תתדפק עליה, תמרר בבכי, תתחנן כי יכניסה, אולם הדלת נותרת נעולה. לפנות בוקר, כאשר ג'וזפין כמעט מתייאשת, מציעה לה המשרתת הפקחית שלה לגייס למשימה את שני ילדיה. וכך מתייצבים שלושתם מול הדלת הנעולה ובוכים. ואז נפתחת הדלת וג'וזפין נכנסת פנימה. בבוקר, כאשר מגיע ג'וזף ובידו המסמכים הדרושים לשם הסדרת הגירושין, הוא מתאכזב למצוא את שני בני הזוג יחדיו במיטה.

נפוליאון יכתוב בזיכרונותיו:

כשהגעתי לפריז, לבית ברחוב לה ויקטואר, אמרתי לעצמי: שום דבר אינו מקשר עוד ביני ובין ג’וזפין. שוב לא תדרוך כף רגלה על סף ביתי. לא אכפת לי מה יאמרו הבריות. יפטפטו יום יומיים, וביום השלישי יחדלו. לסלוח לה? לעולם לא!!! למחרת אמרתי: ובכן, ובכן היא כאן! לא יעלה על דעתכם שסלחתי לה – לעולם לא!! אבל כמה הייתי נותן שיניו ספיקות בליבי בדבר בגידתה. כשראיתיה חורדת במדרגות ממררת בבכי, הבחינו עיני באג’ן ובהורטונז, והנה הם צועדים בעקבותיה בוכים.

לא רכשתי מאמי לב אדיש לעיניים דומעות. אג’ן הן הוא ליווני בכל דרכי במצרים, וכן ראיתי אותו כבני המאומץ. מה ישר הוא, מה טוב הבחור. הורטונז – החברה תפתח לה זרועותיה. כל מכיריה משבחים ומהללים אותה. אודה כי זועזעתי עד למעמקיי.. לא עמד בי הכוח להתאכזר לבכיים של ילדים מסכנים אלה. אמרתי לעצמי: כלום חייבים הם לסבול בגלל פשעיה של אמם? וכי מה היה לאל ידי לעשות? מי שליבו לא ירך- אינו בבחינת אדם.

אז כפי שאתם רואים נפוליאון היה רגיש ורגשן – הנה דוגמא לכך. הדברים גם מתחברים למה שאמר נפוליאון ב- 1806 לשר האוצר שלו מולאן:

אל תחשוב שאין לי לב רגיש כמו ליתר האנשים. היה עלי לפתח הרגל של שליטה עצמית. עוד מילדותי המוקדמת ביותר עבדתי לנתק את הקורד שעכשיו אינו משמיע לי כל צליל.

מאהבה לידידות

אבל היחסים בין נפוליאון וג'וזפין לא יחזרו לקדמותם. היוצרות יתהפכו. ג'וזפין תיעשה רעיה נאמנה, מסורה, אישה מפנקת מלטפת, דואגת ואת תאוות ההוללות שלה היא תמיר בתאוות בזבוז כספים שאינה יודעת שובע. ואילו הלהבה הבוערת של האהבה, שיקדה בליבו של נפוליאון, תהפוך לידידות מופלאה עם הערכה לכישוריה החברתיים של ג'וזפין, אשר הילכה קסם על אנשי פריז, ותרמה תרומה נכבדה ליחסי הציבור של נפוליאון. אולם נפוליאון ידאג כי חדרי השינה שלהם ימוקמו באגפים נפרדים של הארמון, מרוחקים זה מזה, וכי אל חדר השינה שלו יוביל מסדרון סתרים, דרכו יעבור מצעד ארוך של נשים.

כאשר דבר קיומו של המצעד מגיע לידיעתה של ג'וזפין היא תחולל סצנות קנאה היסטריות. נפוליאון יגיב עליהן באומרו:

היא חושבת תמיד שאני אתאהב ברצינות. האם אינה יכולה להבין שאהבה אינה בשבילי. אהבה היא תשוקה הגורמת לאדם לנטוש הכול בעבורה. לבטח איני אדם מסוג זה שאתמסר כל כולי לאהבה. לפיכך מה אכפת לה, לג'וזפין, שאני משעשע עצמי עם נשים כלפיהן איני חש כל רגש.

ובאחד ממכתביו אליה הוא כותב:

איני מבין את טענותייך כלפי הנשים שעמן אני מתכתב ("מתכתב" – כך הוא קורא לזה). רק אחת אני אוהב וזוהי ג'וזפין הקטנה שלי. היא חביבה, היא קפריזית, והיא נעלבת על נקלה. מריבותיה מלאות חן ככל ייתר מעשיה. והיא, היא נערצת תמיד, חוץ מאשר בהיותה קנאית שאז היא נהפכת לשד קטן…"

הגירושין מג'וזפין

בשנת 1809 נמצא נפוליאון בשיא עצמתו הפוליטית. אמנם זרעי הפורענות נטמנו כבר באדמת ספרד אולם נבטיהם עדין אינם ניכרים לעין. עתה הוא מחליט להתגרש מג'וזפין על מנת להתחתן עם מארי לואיזה מאוסטריה, אשר תוכל ללדת לו יורש. נפוליאון הוא אדם אמיץ – בשדה הקרב, בשדה הפוליטיקה, אולם מול ג'וזפין הוא נתקף במורך לב. לאחר שאינו מצליח לשכנע אחרים להעביר אליה את המסר, הוא נאלץ להתייצב מולה בעצמו.

היא מתעלפת. הוא מזיל דמעה, אולם לאחר שהיא שבה לעשתונותיה היא מבינה כי את ההחלטה אין להשיב. הוא ייתן לה כל מה שתבקש. את הארמון במאלמזון, ארמון ציד בנבאר, קצבה של שלושה מיליון פרנק בשנה וישאיר לה את תואר הקיסרית. הוא גם ימשיך להתעניין בה ולדאוג לה גם לאחר הגירושין.

למרות הגירושים נפוליאון וז'וזפין שמרו על יחסים טובים והיא אף זכתה לראות את בנו של בעלה לשעבר, אשר נולד כשנה אחרי הגירושים. בשנת 1814, זמן קצר לאחר שנפוליאון הוגלה לאי אלבה, הצטננה ג'וזפין בעת שטיילה בגני מלמזון עם הקיסר אלכסנדר ה-1. ההצטננות הופכת לדלקת ריאות וז'ופין מתה ב-29 במאי 1814. כשנפוליאון שומע על מותה הוא מסתגר בחדרו במשך יומיים וממען להתנחם.

נפוליאון המשיך לאהוב את ז'וזפין עד סוף חייו, למרות שעל פי דבריו הוא לא העריך אותה. ולכן אין זה מפתיע שמילותיו האחרונות היו "צרפת, הצבא, ראש הצבא וג'וזפין" ("France, l'armée, tête d'armée, Joséphine").

עשרים ושש שנים לאחר שנפוליאון השאיר פתק למראשות מיטתה של ג'וזפין: "הנני מתעורר וכולי מלא אותך" הוא עוצם את עיניו כשכולו מלא אותה.

יש אומרים כי הטעות הגדולה ביותר שעשה נפוליאון הייתה פלישתו לרוסיה, אולם אם תשאלו אותי הרי הטעות הגדולה ביותר של חייו הייתה גירושיו מג'וזפין מג'וזפין, שכן היא הייתה קמיע המזל של חייו.

כמה מילים על ארז לבנון והעמותה הישראלית לחקר נפוליון

הנני ירושלמי מלידה (1950). עורך דין במקצועי, וההתעסקות בנפוליאון היא אחד מתחביבי לצד פבוריטים נוספים כמו היינריך היינה שחי בפריז 26 שנה עד למותו (קבור במונמרטר).

מעריץ גדול של הספרות הצרפתית של המאה התשע עשרה – שם נותרתי תקוע. עדין לא הגעתי למאה העשרים.

העמותה הישראלית לחקר נפוליאון ותקופתו נוסדה בישראל ב-1997 ע”י פרופ’ מרדכי גיחון ז”ל מאונ’ תל-אביב.

מאז ועד היום היא קיימת באורח פלא ומקיימת פעילות שנתית סדירה, בעיקר בצורת מתן הרצאות מדי חודש בנושאי נפוליאון ותקופתו, לצד סיורים בעקבות מסע נפוליאון בארץ ישראל.

בין חברי העמותה נמנו אחד ממדעני הגרעין הישראליים, רמטכ”ל לשעבר, אחד מגדולי מנתחי המוח בישראל (שמות חסויים כמובן).

בנוסף, העמותה קיימה כנסים בינלאומיים בישראל בהשתתפות חוקרים ידועים מחו”ל. עד כה התקיימו כנסים בנושאים: “מאתיים שנה למסע נפוליאון בא”י” (ב- 1999), נפוליאון והיהודים – מאתיים שנה לכינוס הסנהדרין בפריז” (ב-2006), “מאתיים שנה לקרב ווטרלו” (2015)…

העמותה מסונפת לאגודה הנפוליאונית הבינלאומית מיסודו של בן-וידר ז”ל, יהודי קנדי, אשר תרם ממרצו הבלתי נדלה ומכספו לקידום הנושא. הוא פרסם גם מספר ספרים בנושא ביניהם: “רצח נפוליאון”, אשר תורגם לעברית.

העמותה הבינלאומית מקיימת מדי שנה כנס באחת ממדינות העולם. עד כה התקיימו כנסים באיטליה, צרפת (כמובן), מלטה, קורסיקה, גיאורגיה, רוסיה, ספרד, אירלנד, קובה (שם מצוי אחד המוזיאונים הנפוליאונים החשובים בעולם אשר נוסד לפני המהפיכה ע”י יהודי בשם וולף), גרמניה, הולנד ועוד היד נטויה.

נשמח לצרף חברים חדשים, והמתעניינים יוכלו לפנות לכתובת המייל שלי (erez@erez-law.co.il).

ואדגיש, העיסוק בנפוליאון הוא רק בגדר תחביב אצלי ואינו מחלה.

אנחנו נמצאים בשלהי המאה ה-18 או אף ראשית המאה ה-19. בתקופה הזאת הדינאמיקה של היחסים הסוערים בין נפוליאון וז'וזפין דה בוארנה מתהפכת.

ג'וזפין תיעשה רעיה נאמנה, מסורה, אישה מפנקת מלטפת, דואגת ואת תאוות ההוללות שלה היא תמיר בתאוות בזבוז כספים שאינה יודעת שובע. ואילו הלהבה הבוערת של האהבה, שיקדה בליבו של נפוליאון, תהפוך לידידות מופלאה עם הערכה לכישוריה החברתיים של ג'וזפין, אשר הילכה קסם על אנשי פריז, ותרמה תרומה נכבדה ליחסי הציבור של נפוליאון.

אולם נפוליאון ידאג כי חדרי השינה שלהם ימוקמו באגפים נפרדים של הארמון הטווילרי, מרוחקים זה מזה, וכי אל חדר השינה שלו יוביל מסדרון סתרים, דרכו יעבור מצעד ארוך של נשים.

כאשר דבר קיומו של המצעד מגיע לידיעתה של ג'וזפין היא תחולל סצנות קנאה היסטריות. נפוליאון יגיב עליהן באומרו:

היא חושבת תמיד שאני אתאהב ברצינות. האם אינה יכולה להבין שאהבה אינה בשבילי. אהבה היא תשוקה הגורמת לאדם לנטוש הכול בעבורה. לבטח איני אדם מסוג זה שאתמסר כל כולי לאהבה. לפיכך מה אכפת לה, לג'וזפין, שאני משעשע עצמי עם נשים כלפיהן איני חש כל רגש.

ובאחד ממכתביו אליה הוא כותב:

איני מבין את טענותייך כלפי הנשים שעמן אני מתכתב ("מתכתב" – כך הוא קורא לזה). רק אחת אני אוהב וזוהי ג'וזפין הקטנה שלי. היא חביבה, היא קפריזית, והיא נעלבת על נקלה. מריבותיה מלאות חן ככל ייתר מעשיה. והיא, היא נערצת תמיד, חוץ מאשר בהיותה קנאית שאז היא נהפכת לשד קטן….

הנשים שעברו במסדרון הסודי

כשנפוליאון והמאהבת מסדרים יחד את החדר

אחת הנשים שתעבורנה באותו מסדרון הינה שחקנית תיאטרון, צעירה ויפיפייה. שמה: Marguerite Josephine George Weymer אשר נפוליאון יקצר את שמה כדרכו ויכנה אותה "מדאם ג'ורג'" או "ג'ורג'ינה". חיבתו של נפוליאון לשחקנית הייתה חלק מחיבתו לתיאטרון.

נפוליאון עצמו היה בעל חוש דרמטי מפותח, והוא אף קיבל שיעורי משחק מגדול שחקני פריז באותם Talma. וכי מי אם לא נפוליאון היה גדול השחקנים על בימת ההיסטוריה. מדאם ג'ורג' תתאר בביוגרפיה שלה את ליל האהבה הראשון עם נפוליאון:

"הוא אמר" כך היא כותבת:

בואי שבי לידי. את נראית עייפה. היפטרי נא מן הצעיף ןמן הכובע, בואי נראה אותך. הוא הפשיט אותי אט אט. הוא שיחק את המשרתת של הליידי בכזו עליצות, בכזו עדינות וצניעות, כך שכל אישה הייתה מאבדת את ראשה. איך יכולה אישה שלא להיות מוקסמת מאדם זה.

הוא לא היה עוד הקונסול. הוא היה גבר מאוהב שאהבתו לא הייתה כוחנית וגסה. הוא חיבק אותי בעדינות ומילותיו היו נעימות וצנועות. על ידו היה זה בלתי אפשרי שלא לחוות את מה שהוא חווה בעצמו. נפרדתי מהקונסול בשבע בבוקר, מבוישת מאי הסדר שנותר אחרי הלילה. הרשה לי לסדר את החדר אמרתי. כן ג’ורגיינה היקרה, אני אעזור לך, והוא סידר את הספה יחד איתי ואז אמר: להתראות עד מחר ג’ורג’ינה.

זמרת האופרה המהוללת שהחליפה את נפוליאון בוולינגטון

אישה נוספת שעברה באותו מסדרון הייתה Giuseppina Grassini , זמרת איטלקייה מהוללת. נפוליאון פגש אותה לראשונה בעת המערכה האיטלקית הראשונה במילנו. אולם אז לא שם אליה לב כיוון שליבו היה נתון כל כולו לג'וזפין. הוא יפגוש אותה שוב, לאחר קרב מרנגו, בעת המערכה האיטלקית השנייה ואז הוא ישים לא רק את ליבו אליה אלא את כל כולו.

היה לה קול נהדר, ונפוליאון, אף שהיה מזייף כאשר ניסה לתת קולו בשיר, היה שבוי בקסם המוזיקה. הוא יביאה לפריז, שם תמשיך בקריירה המפוארת שלה. אולם, שלא כיתר מאהבותיו, היא לא תשמור לו אמונים לאחר נפילתו, ותמהר להיכנס למיטתו של גדול אויביו, דוכס הברזל, וולינגטון. היא אף ביקשה מהצייר ז'אק לואי דויד לצייר פורטרט של וולינגטון. אולם הצייר ישיב: "מדאם, אני מצייר רק דמויות היסטוריות".

האישה הראשונה שהביא לנפוליאון בן

לא נסקור את כל מצעד הנשים שעבר באותו מסדרון אולם אישה אחת ראויה לציון – ברונטית יפיפייה, גבוהת קומה עם עיניים שחורות והתנהגות קוקטית. שמה: Louise Catherine Ele'onore De'nuelle de la Plaigne. והיא ראויה לציון משום שהביאה לנפוליאון ילד, בן, בן בשם Le'one

Le'one הוא אמנם מחצית השם Napole'on אולם בן זה לא ירש לא מחצית וגם לא אלפית מכישרונו של אביו. בצוואתו יכתוב נפוליאון כי הוא ישמח אם בנו הקטן, Le'one , יהיה, אם תהא לו נטייה לכך, שופט. Le'one אמנם הכיר היטב את המערכת המשפטית אולם לא מן הצד הנכון. הוא עסק מרבית חייו בהגשת תביעות סרק נגד ממשלת צרפת וגם נגד אמו בגין דרישות כספיות הזויות. הוא הלך לעולמו ב- 1881 לאחר שהותיר חותם שלילי על השם הגדול אותו נשא.

אולם לידתו של ליאון הייתה אירוע מכונן עבור נפוליאון כיוון שעד אז קיננו בליבו ספקות בקשר לכושר פוריותו – יכולתו להביא ילדים. עתה הוכח כי הסיבה, כי ג'וזפין אינה נכנסת להיריון אינה נעוצה בו. הדבר עורר מחדש את המחשבה על גירושין אולם לא מהסיבה הישנה, שכבר נשכחה, אלא מתוך אמונתו של נפוליאון שרק ערבוב של דם בית בונפרט עם דם כחול של אחד מבתי המלוכה הוותיקים של אירופה יבצר את שלטונו ויבטיח לו שושלת לדורות.

אולם השנה הייתה 1806. נפוליאון היה עסוק בהבסת צבאותיהם של הפרוסים ביינה ושל הרוסים באילאו והזמן עדיין לא היה בשל לגירושין. מה גם שנפוליאון חס על ג'וזפין. הוא אמר: "היא לא תעמוד בכך. זה יהרוג אותה".

אולם מהלך הגירושים מז'וזפין כבר הותנע וכעבר 3 שנים יפרד הזוג על מנת שנפוליאון יוכל להתחתן עם בתו של קיסר אוסטריה פראנץ ה-2, אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת.

כמה מילים על ארז לבנון והעמותה הישראלית לחקר נפוליון

הנני ירושלמי מלידה (1950). עורך דין במקצועי, וההתעסקות בנפוליאון היא אחד מתחביבי לצד פבוריטים נוספים כמו היינריך היינה שחי בפריז 26 שנה עד למותו (קבור במונמרטר).

מעריץ גדול של הספרות הצרפתית של המאה התשע עשרה – שם נותרתי תקוע. עדין לא הגעתי למאה העשרים.

העמותה הישראלית לחקר נפוליאון ותקופתו נוסדה בישראל ב-1997 ע”י פרופ’ מרדכי גיחון ז”ל מאונ’ תל-אביב.

מאז ועד היום היא קיימת באורח פלא ומקיימת פעילות שנתית סדירה, בעיקר בצורת מתן הרצאות מדי חודש בנושאי נפוליאון ותקופתו, לצד סיורים בעקבות מסע נפוליאון בארץ ישראל.

בין חברי העמותה נמנו אחד ממדעני הגרעין הישראליים, רמטכ”ל לשעבר, אחד מגדולי מנתחי המוח בישראל (שמות חסויים כמובן).

בנוסף, העמותה קיימה כנסים בינלאומיים בישראל בהשתתפות חוקרים ידועים מחו”ל. עד כה התקיימו כנסים בנושאים: “מאתיים שנה למסע נפוליאון בא”י” (ב- 1999), נפוליאון והיהודים – מאתיים שנה לכינוס הסנהדרין בפריז” (ב-2006), “מאתיים שנה לקרב ווטרלו” (2015)…

העמותה מסונפת לאגודה הנפוליאונית הבינלאומית מיסודו של בן-וידר ז”ל, יהודי קנדי, אשר תרם ממרצו הבלתי נדלה ומכספו לקידום הנושא. הוא פרסם גם מספר ספרים בנושא ביניהם: “רצח נפוליאון”, אשר תורגם לעברית.

העמותה הבינלאומית מקיימת מדי שנה כנס באחת ממדינות העולם. עד כה התקיימו כנסים באיטליה, צרפת (כמובן), מלטה, קורסיקה, גיאורגיה, רוסיה, ספרד, אירלנד, קובה (שם מצוי אחד המוזיאונים הנפוליאונים החשובים בעולם אשר נוסד לפני המהפיכה ע”י יהודי בשם וולף), גרמניה, הולנד ועוד היד נטויה.

נשמח לצרף חברים חדשים, והמתעניינים יוכלו לפנות לכתובת המייל שלי (erez@erez-law.co.il).

ואדגיש, העיסוק בנפוליאון הוא רק בגדר תחביב אצלי ואינו מחלה.

בינואר 1807 נמצא נפוליאון בפולין. בדרכו לוורשה עוצרת כרכרתו בעיירה קטנה בשם: Bromie. בינות האיכרים שהתקהלו על מנת לחזות בקיסר נדחקת לה אישה צעירה, עדינה ושברירית, לבושה בפשטות, כמעט ילדה. הטול השחור המכסה את פניה מסתיר עיניים כחולות ועור רענן.

היא מגיעה לנפוליאון וכשהיא סמוקה ממבוכה ומביישנות היא אומרת: "ברוך הבא אדוני. אלף ברכות להגעתו לפולין. שום דבר לא יוכל לבטא את התענוג שאנו הפולנים חשים נוכח הגעתך לארץ זו המשוועת לישועה". בטרם יספיק נפוליאון לברר את זהות הדוברת היא מסתלקת כלעומת שבאה.

שמה: Laczinska Maria. היא באה ממשפחה טובה אך ענייה ועל מנת לתמוך במשפחתה היא נישאת לאציל פולני רב יחוסין ועתיר נכסים, אלמן בשנית בן שבעים, שגילו היה יותר מפי שלושה מגילה וילדיו היו מבוגרים ממנה, הרוזן Anastase Colonna de Walewska. את ניחומיה היא תמצא בדת וברגש פטריוטי עז.

סיפור האהבה בין מריה ולבסקה ונפוליאון

ראיתי, הוקסמתי וחשקתי רק בך הערב

נפוליאון ימשיך לוורשה שם יזמן הנסיך ג'וזף פוניאטובסקי נשף קבלת פנים מפואר בארמון ה- Blacha. נשף, אליו מוזמנים כל המי ומי מאצילי פולין וביניהם כמובן, הרוזן אנסטאס ולבסקי ואשתו מריה. מריה לא סיפרה לבעלה על הפגישה המוקדמת שהייתה לה עם נפוליאון ב- Bromie, ועתה כשהם עומדים בשורת המוזמנים המצפים לקבל את פניו של הקיסר זה כבר מאוחר לספר לו.

לקול הלמות התופים נפתחת הדלת ונפוליאון שואט פנימה, בהליכתו הקפיצית, ידיו מאחורי גבו וחצי חיוך על פניו. הוא ניגש לשורת המוזמנים ועובר על פניהם כשהוא מפליט הערות חסרות טקט במופגן כלפי נשים. הוא שואל אישה צעירה כמה ילדים יש לה, שואל אישה מבוגרת ובלה אם בעלה מקנא ליופייה, שואל אישה שמנה במיוחד אם היא אוהבת לרקוד, ואז מגיע מול הרוזן ולבסקי ואשתו.

הוא נועץ מבטו במריה ומזהה אותה. היא משפילה את עיניה. הוא מעיף מבט ברוזן ומהנהן בראשו. הוא מבין. ואז הוא אומר: "מדאם, לבן עם לבן זה לא הולך" כשהוא מתכוון לשמלתה הלבנה. נפוליאון תעב שמלות בצבעי שחור ולבן. אלה היו צבעים מתים בעיניו. הוא העדיף צבעים ססגוניים.

מריה מוסיפה להשפיל עיניה, ואז הוא מקרב את פיו לאוזנה ואומר: "לא זו קבלת הפנים שציפיתי לה ממך". היא לא תאמר מילה. הוא ימשיך לסקור את המוזמנים אולם מצב רוחו משתנה. הוא נעשה רציני ועד מהירה יעזוב את האולם.

אחרי הנשף מוסרת משרתת פתק למריה: "ראיתי, הוקסמתי וחשקתי רק בך הערב. רק תשובתך תוכל להרגיע את הלהט המתפרץ בי". מריה מזדעזעת. תמימותה הקדושה אינה יכולה להכיל זאת. היא קורעת את הפתק לגזרים ואומרת למשרתת לומר כי אין תשובה.

מריה ולבסקה "מקריבה את עצמה" למען פולין

אבל בינתיים מתפשטת השמועה על העניין שמגלה נפוליאון במריה ומגיעה לנסיך פוניאטובסקי ולחבר יועציו. מריה הופכת לנכס אסטרטגי לפולין. היועצים סבורים, כי ניתן יהא להשיג דרך חדר המיטות של הקיסר את מה שלא הצליחו להשיג בדרכים דיפלומטיות – את שחרור פולין מן העול הרוסי ואת עצמאותה.

מתחיל מכבש לחצים אדיר על מריה, שאליו נרתמות המאהבת הצרפתייה של הנסיך, מדאם Vauban וכן בת הלוויה של מריה, מדאם אברמוביץ'. אולם מריה עומדת במריה. ואז היא מקבלת מכתב ממשלת פולין:

מדאם, לעתים מעשים פשוטים הובילו לתוצאות גורליות, ונשים מאז ומתמיד השפיעו על הפוליטיקה העולמית. בעולם הקדום כמו גם בעולם המודרני ישנן הוכחות לכך וכך גם יהיה כל עוד גברים ישלטו על ידי התשוקה שרק אשה יכולה לעורר בהם. אם היית גבר ברצון היית מקריבה את עצמך למען המולדת.

אמנם כאישה אינך יכולה להילחם אולם ישנם קרבנות אחרים שאת יכולה לעשות, כואבים ככל שיהיו. האם את חושבת שהיה זה מאהבה שאסתר נתנה עצמה לאחשוורוש?…..זכרי, מדאם, את המלים של אדם דגול, קדוש וחסיד נוצרי, Fenelon שכתב: אנשים אשר השליחות הציבורית ניתנה להם, אינם יכולים להשיג תוצאות ממשיות אלא אם נשים יעזרו להם להגשימן.

סדק נפער בחומה הבצורה של ההתנגדות ומריה תסכים להגיע לארוחת ערב חגיגית לכבודו של הקיסר. אז היא מקבלת מכתב:

מרי, מרי, המתוקה שלי. מחשבתי הראשונה מעלה אותך. תשוקתי הראשונה היא לשוב ולראותך את תבואי שוב, הלא כן? את הבטחת לבוא ואם לאו יעוף הנשר אליך. אראך בשעת הסעודה. כך אמר לי ידידנו. חפץ אני שתקבלי זר זה.

רצוני שהוא ישמש קשר סודי שיאפשר בינינו הבנה פרטית בינות ההמון המקיף אותנו. יהא באפשרותנו לחלוק במחשבותינו אף כי איני העולם כולו תהיינה נתונות בנו. כאשר תלחץ ידי על לוח לבי תדעי כי איני חושב אלא עליך. את תשלחי אלי את תשובתך בכך שתלחצי על זרך. אהביני יפתי ואמצי את הזר ברוב עוז.

העלילה מסתבכת

אולם אז מקבל נפוליאון מכתב מאשתו ג'וזפין המודיעה לו כי היא מתכוונת להגיע לפולין. כנשוך נחש הוא כותב לה תשובה:

קיבלתי את מכתבך מן החמישה עשר בינואר. אני לא ארשה בשום פנים ואופן לאישה שתתנסה בנסיעה לכאן. הדרכים גרועות ביותר, בלתי בטוחות ושקועות בבוץ עמוק. חזרי לפריז. היי מאושרת ושמחה ואפשר ואשוב לשם מיד. הערתך כי נשאת לאיש על מנת לחיות עמו אינה מעלה אלא חיוך על שפתיי.

כסבור הייתי ברוב בורותי, כי האישה נוצרה לבעלה והבעל למולדתו למשפחתו ולתהילה. סלחי לי על חוסר ידיעותיי. תמיד יכול אדם ללמוד משהו מן הנשים הנאות של ימינו. שלום יקירתי. זכרי מה קשה לי לאסור עליך את הנסיעה לכאן. אמרי לעצמך: זה מוכיח עד כמה הוא דואג לי.

אהבה היא לא תמיד כואבת

ומריה? מריה תאמץ את הזר אל ליבה ואז תגלה כי הקרבן אינו כה כואב. להיפך, היא תתאהב בנפוליאון. תתגרש מבעלה ותעבור להתגורר בפריז, בבית מס' 48 ב- Rue de la Victoire. ב-4 במאי 1810 היא תביא בן לנפוליאון: אלכסנדר ג'וזף פלוריאן קולונה ואלבסקי.

אלכסנדר הוא בן מוצלח מאוד שיהיה לימים שר החוץ ואחר כך גם ראש הממשלה בממשלתו של אחיינו של נפוליאון, נפוליאון השלישי (בנם של אחיו לואי ואשתו הורטנז, בתה של ג'וזפין). הוא גם יירש את כישרון הכתיבה של נפוליאון ויכתוב מחזה עם הסופר אלכסנדר דיומא.

הוא גם יירש את אהבתו של נפוליאון לתיאטרון ואת תאוותו לשחקניות, ויהיה לו רומן עם גדולת השחקניות של פריז באותם הימים, השחקנית היהודייה Rachel, Rachel Felix ממנו יהיה לו ילד – Alexandre Antoine Colonna Waleasky הנכד היהודי (אם כי הבלתי חוקי) של נפוליאון (בנה השני, גבריאל ויקטור פליקס, יהא מרומן עם ארתור, אשר נולד באי סנט-הלן, בנו של גנרל ברטראנד, אשר ליווה את נפוליאון לגלותו בסנט-הלן).

ואפרופו ראשל, דמותה שימשה אולי השראה לסופר אונורה דה בלזק כאשר עיצב בספרו: "זוהר ושקיעה של יצאנית צמרת", אשר תורגם לעברית ב-2001 ע"י עידו בסוק, את דמותה של שחקנית יהודייה בשם אסתר המנהלת פרשיית אהבה טרגית בתקופת שלטונו של לואי פיליפ. מומלץ לאוהבי בלזק והז'אנר של הספרות הצרפתית במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה.

מאריה וולבסקי תינשא לקרוב משפחה של נפוליאון, בן דוד שני, בשם Philip Antoni D'Ornano. קצין פרשים אמיץ, אשר בשנת 1813 התמנה למפקד הפרשים של המשמר הקיסרי במקומו של מרשאל Bessieres, אשר נהרג בקרב. מריה תלך לעולמה צעירה, בשנת 1817, בעת לידה שהסתבכה.

סרט מומלץ על מריה ולבסקה

לפני שאנו מסיימים את הכתבה אנו ממליצים לקוראים לצפות בגרסה ההוליוודית של סיפור אהבה זה, בסרטו עטור הפרסים מ-1937 של הבימאי קלארנס בראון, בכיכובם של שארל בויה הצרפתי המגלם באופן מבריק את נפוליאון ושל גרטה גרבו השבדית המגלמת את מריה ואלבסקה, וכדרכה באופן "אלוהי".

הנה אחד מרגעי השיא בסרט:

כמה מילים על ארז לבנון והעמותה הישראלית לחקר נפוליון

הנני ירושלמי מלידה (1950). עורך דין במקצועי, וההתעסקות בנפוליאון היא אחד מתחביבי לצד פבוריטים נוספים כמו היינריך היינה שחי בפריז 26 שנה עד למותו (קבור במונמרטר).

מעריץ גדול של הספרות הצרפתית של המאה התשע עשרה – שם נותרתי תקוע. עדין לא הגעתי למאה העשרים.

העמותה הישראלית לחקר נפוליאון ותקופתו נוסדה בישראל ב-1997 ע”י פרופ’ מרדכי גיחון ז”ל מאונ’ תל-אביב.

מאז ועד היום היא קיימת באורח פלא ומקיימת פעילות שנתית סדירה, בעיקר בצורת מתן הרצאות מדי חודש בנושאי נפוליאון ותקופתו, לצד סיורים בעקבות מסע נפוליאון בארץ ישראל.

בין חברי העמותה נמנו אחד ממדעני הגרעין הישראליים, רמטכ”ל לשעבר, אחד מגדולי מנתחי המוח בישראל (שמות חסויים כמובן).

בנוסף, העמותה קיימה כנסים בינלאומיים בישראל בהשתתפות חוקרים ידועים מחו”ל. עד כה התקיימו כנסים בנושאים: “מאתיים שנה למסע נפוליאון בא”י” (ב- 1999), נפוליאון והיהודים – מאתיים שנה לכינוס הסנהדרין בפריז” (ב-2006), “מאתיים שנה לקרב ווטרלו” (2015)…

העמותה מסונפת לאגודה הנפוליאונית הבינלאומית מיסודו של בן-וידר ז”ל, יהודי קנדי, אשר תרם ממרצו הבלתי נדלה ומכספו לקידום הנושא. הוא פרסם גם מספר ספרים בנושא ביניהם: “רצח נפוליאון”, אשר תורגם לעברית.

העמותה הבינלאומית מקיימת מדי שנה כנס באחת ממדינות העולם. עד כה התקיימו כנסים באיטליה, צרפת (כמובן), מלטה, קורסיקה, גיאורגיה, רוסיה, ספרד, אירלנד, קובה (שם מצוי אחד המוזיאונים הנפוליאונים החשובים בעולם אשר נוסד לפני המהפיכה ע”י יהודי בשם וולף), גרמניה, הולנד ועוד היד נטויה.

נשמח לצרף חברים חדשים, והמתעניינים יוכלו לפנות לכתובת המייל שלי (erez@erez-law.co.il).

ואדגיש, העיסוק בנפוליאון הוא רק בגדר תחביב אצלי ואינו מחלה.

הרצאת הוידאו על נפוליאון והנשים

הכתבה הזאת והכתבות הקשורות לה מבוססות כולן על הרצאות של ארז לבנון "נפוליאון והנשים". תוכלו לצפות בהרצאה כולה כאן:

Cherchez la Femme ("חפש את האישה") – את הביטוי הזה טבע הסופר אלכסנדר דיומא האב בספרו "המוהיקני מפריז" (1864). מאז משמש הביטוי כל אימת שרוצים לרמז, כי אישה, למרות, שהדבר אינו נראה לעין, היא העומדת מאחורי פעולה מסוימת של גבר. האם ביטוי זה היה נכון גם לגבי נפוליאון?

אחד מגדולי חוקרי נפוליאון, Frederique Masson, מונה עשרים ואחת נשים שהיו מעורבות בחייו הפרטיים של נפוליאון, עמן היו לו יחסים אינטימיים. מי מהן, אם בכלל, הייתה האישה של חייו?

את התשובות על שאלות אלה תגלו בסוף המסע – מסע אליו אקח אתכם מיד – מסע בעקבות ואל תוך ליבו של נפוליאון?
נפוליאון, עד כמה שהדבר ישמע תמוה, היה אדם רגיש ורגשן, אולם למרות זאת הוא ידע להפריד הפרדה ברורה בין חיי האהבה שלו ובין חייו הפוליטיים. נפוליאון, אף שהיה אדם מתקדם בדעותיו לעומת בני דורו, הרי ביחסו אל הנשים נותר אותו קורסיקני, בן הדרום, הסבור כי תפקידן הוא לתמוך בבעליהן ולהביא כמה שיותר ילדים.

מדאם דה סטאל

ידוע הסיפור על Mme de Staël ונפוליאון. מדאם דה סטאל הייתה אישה מחוננת, סופרת מוכשרת, אחת הנשים האינטלקטואליות הבולטות ביותר באותה תקופה, הוגת דעות, חדת אבחנה, אישה עצמאית. בימינו היינו מכנים אותה פמיניסטית.

היא ניסתה להתקרב אל נפוליאון על מנת לשבות אותו בקסמיה. באחד האירועים היא ניגשת אליו ושואלת אותו: " מי היא לדעת כבוד הקונסול האישה האידיאלית?",תוך שהיא מצפה כי הוא יצביע עליה כדוגמא לאישה זו. נפוליאון, אשר סלד מנשים אינטלקטואליות, שלח מבט אלכסוני בחזה הגדול שלה ואמר: "מדאם, אישה המביאה כמה שיותר ילדים", ביודעו כי משפחה וילדים הינם בסוף מעייניה של מדאם דה-סטאל.

לא פלא שעד מהירה תהפוך מדאם דה-סטאל למתנגדת חריפה לנפוליאון. ונפוליאון? נפוליאון יגרשה אל מחוץ לצרפת.

לטיציה ראמולינו – אמו של נפוליאון

יחסו של נפוליאון לנשים מפתיע בהתחשב בכך שהדמות הדומיננטית בחייו הייתה אישה – אמו, לטיציה בונפאט לבית רמולינו, אשר בתקופת האימפריה תכונה "מדאם מר". אישה פשוטה, חסרת השכלה, מאוד דתיה, שטופה באמונות טפלות, התאלמנה בגיל שלושים וחמש בהיות נפוליאון בן ארבע-עשרה ונותרה מטופלת בששה ילדים קטנים לבד מנפוליאון ואחיו הבכור ג'וזף בן החמש-עשרה.

היא ניהלה את משפחתה ביד רמה, ונלחמה כלביאה, בימים הקשים, כאשר המשפחה נרדפה עד צוואר ע"י אנשי פאולי ונאלצה להימלט בעור שיניה מקורסיקה לאחר שבית המשפחה הועלה באש ורכושה נבזז. לימים יאמר לה נפוליאון: "אימא, אם תלכי לעולמך אני אשאר האדם החשוב ביותר בעולם".

היא התבוננה בעלייתו המטאורית של בנה בדאגה מסוימת, ונהגה למלמל במבטא קורסיקני בולט: "Pourvou ca dur" (הלוואי וזה יימשך) תוך שהיא חוסכת ליום סגריר, והיא ידעה מה היא עושה.

כאשר נפוליאון מוגלה לאי אלבה היא מצטרפת אליו, וכאשר הוא מתכנן לחזור לצרפת הוא מבקש את עצתה, והיא אומרת לו: " לך בני בעקבות גורלך, ואם נגזר עליך למות, הרי מוטב כי תמות בדרכך שלך". תשובה כיאות לאם ספרטנית. מדאם מר נפטרה ברומא ב-1836 בגיל שמונים ושש, חמש עשרה שנים אחרי מותו של נפוליאון.

האהבה הראשונה של נפוליאון

כיום מקובל לעשות פסיכולוגיזציה מכל דבר בחיים, במיוחד ביחסים שבין הורים וילדיהם. אולם אני אינני פסיכולוג ולא אתיימר לגעת בנושא זה, ואסתפק בסיפור חיי האהבה של נפוליאון, וכל אחד מכם יסיק את מסקנותיו הוא.
אהבה ראשונה, שהופיעה בהיותו של נפוליאון בהיותו בן שבע-עשרה, הייתה אפלטונית לגמרי.

כאשר נפוליאון מסיים את בית הספר לקצינים בפריז הוא מוצב לשרת בעיירה בשם Vallence בדרום צרפת. אישה מכובדת ממשפחה אצילית Gregoire du Colombier מתפעלת מהצעיר וצופה לו גדולות. היא מכירה לו את בתה Charlotte Pierrette Anne Caroline אשר הייתה כנראה טובת מראה, אם כי הדבר אינו משתקף לחלוטין בפורטרטים הבודדים שהצלחתי לאתר, אך כנראה הייתה בעלת רגליים יפות וידיים עדינות כיוון שלנפוליאון הייתה חולשה מיוחדת לאברים אלה, והם יהיו תנאי בל יעבור בכל קשר רומנטי שיהא לו בעתיד.

נפוליאון מעלה בחיוך קשר זה בזיכרונותיו:

"אני זוכר היטב את אותו בוקר קיצי, בדיוק עם זריחת השמש. קשה להאמין כי האושר הגדול שחשתי אותה שעה התבטא בכך שאכלנו ביחד דובדבנים".

אולם הקשר יגיע לסיומו עם מעברו של נפוליאון יחד עם גדודו לעיירה בשם- Auxonne, וקרולין? קרולין תינשא לקצין מבוגר ממנה, בשם Bressieux. נפוליאון ממשיך להתכתב עמה ועם היעשותו לקיסר הוא יקדם את אחיה של קרולין למשרה נכבדה ויבחר בה לשמש כאחת מבנות הלוויה בפמליה של אמו, מדאם מר.

הוא ישפיע עליה ועל קרוביה כל טוב, אולם היא מסרבת לקבל ואומרת, כי די לה בזיכרונות הטובים מאותה תקופה ב- Vallence. נפוליאון אינו מוותר והוא מעניק לה טבעת מהודרת מעשה ידי אומן – טבעת, אשר תישאר בידי המשפחה במשך קרוב למאתיים שנה, עד שלפני מספר שנים נמכרה ע"י אחד מצאצאיה של קרולין ב38,500 $.

מה נפוליאון חשב על האהבה?

ב- Auxonne נהגו נפוליאון וחברו ללימודים וליחידה הצבאית, אלכסנדר דה מאזי, להתווכח ביניהם, לאחר ארוחת הערב במסעדה של אחד בשם Dumont, בנושאים שונים אותם העלו גם על הכתב. אחד הוויכוחים נסוב סביב תשוקתו של אלכסנדר לאדלייד היפה ( La belle Adelaide).

נפוליאון יכתוב חיבור בעקבות וויכוח זה שכותרתו: "Dialogue sur l'Amour" (דיאלוג על האהבה): "לפנים הייתי מאוהב" הוא כותב

וזיכרונות אהבתי דיים לשחררני מן הצורך באותן הגדרות מטפיסיות שתפקידן אינו אלא לסבך. האהבה, אני עומד על שלי, היא אינה קיימת. לדעתי בחבלת האהבה בחברה ובאושרם האינדיבידואלי של בני האדם. בקיצור, האהבה יותר משהיא מועילה לאדם היא מזיקה לו, ויהא זה חסד מן השמיים לעקור אותה מן השורש ולשחרר את העולם מכבליה.

התקפת מצח זו על האהבה תמוהה, שכן לא ידוע על כל קשר רומנטי קודם שיכול היה לגרום לנפוליאון הצעיר לשברון לב. יתכן כי נפוליאון אימץ את סגנונו של ה"מנטור" הרוחני שלו, ז'אן ז'ק רוסו, שכתב בספרו "אלואיז החדשה" כי "יש להעמיד את האהבה לחברה ולמדינה לפני אהבת נשים" – אמירה שז'אן ז'אק רוסו עצמו הפר אותה בפריצותו המינית הידועה.

ויתכן, כי מאמר זה נכתב על רקע טראומה שחווה נפוליאון מספר חודשים קודם לכן, בנובמבר 1787, כאשר עשה בפריז לצורך הסדרת עניין משפחתי מסוים עם הרשויות. באחד הערבים באותו ביקור הוא פוגש בזונה בפאלה-רויאל ולוקח אותה לחדרו בבית המלון.

את שהתחולל בחדר בבית המלון באותו הלילה איננו יודעים, אולם ידוע כי עם היעשותו לקונסול ציווה נפוליאון לגרש את כל הזונות מהפאלה-רויאל ואסר את הזנות בפריז – גזירה שהפריזאים לא יכלו כמובן לעמוד בה.

דזירה קלרי המאהבה שהפכה למלכת שוודיה

אולם חיי האהבה של נפוליאון מקבלים תפנית לאחר שכוכבו דורך בשמי העיר טולון. נפוליאון מתגלה כקצין תותחנים מבריק במערכה לכיבושה של העיר טולון, ומקודם לדרגת ג'נרל דה-בריגד.

שבועות ספורים לאחר מכן, קושרים שני האחים לבית בונפרט, ג’וזף, הבכור, ואחיו נפוליאון, קשר רומנטי עם שתי אחיות, ז'ולי ודזירה קלרי. משפחת קלרי היא אחת המשפחות האמידות במרסיי – והדבר קוסם לשני האחים הדלפונים, מה גם שהיו אלה נערות טובות מראה.

ג’וזף מתאהב בדזירה הצעירה, אולם נפוליאון חומד אותה לעצמו והוא משכנע את אחיו לדבוק בז'ולי באומרו: אתה ודזירה שניכם אינכם אנשים בעלי אופי חזק ואינכם נחושי החלטה בעוד שאני וז'ולי, חזקים והחלטיים, לכן מוטב שאתה תינשא לז'ולי, ואני לדזירה.

וכך אמנם היה, אולם רק כדי מחצית. ג'וזף נישא לז'ולי – ואילו הקשר בין נפוליאון לדזירה הלך והתרופף לאחר שנפוליאון מקבל זימון להתייצב בפריז לצורך הצבה צבאית חדשה. ככל שנפוליאון מתרחק ממרסיי ומתקרב לפריז כן הולכים מכתביו לדזירה ומצטננים.

יש אומרים כי הסיבה לניתוק הקשר היה ביוזמת משפחת קלרי, שאמרה, כי די בקורסיקני דלפון אחד למשפחה היכולה להציע לכל אחת מבנותיה נדוניה של מאה אלף פרנק.

ודז'ירה, דזירה המאוכזבת? היא תינשא לגנרל ברנדוט, אשר נפוליאון ימנה אותו לימים למרשאל, למרות היחסים המסובכים ביניהם הואיל וברנדוט היה בראשית דרכו רפובליקני נלהב והתנגד נמרצות לקשר של השמונה עשר בברומאר – אשר העלה את נפוליאון לשלטון.

לימים יציעו השבדים לברנדוט את כס המלכות של ארצם, לאחר שמלכם, קרל השלושה עשר חדל לתפקד. ברנדוט יהפוך למלך שבדיה, קרל הארבעה-עשר, ודזירה? דזירה תהפוך למלכת שבדיה, אם כי היא תעדיף להעביר את מרבית זמנה בפריז התוססת על פני שטוקהולם הקפואה. היא גם לא למדה לדבר שבדית עד סוף ימיה.

כולכם בוודאי שמעתם על אחד מצאצאיה, הרוזן פולקה ברנדוט, אשר הגיע לארצנו, לארץ ישראל, בעיצומה של מלחמת השחרור, בספטמבר 1948 כשליח האומות המאוחדות וסיים את חייו בפינת הרחובות הגדוד העברי והפלמ"ח בירושלים ע"י חוליה של אנשי לח"י בראשותו של יהושע כהן, אשר התנקשה בנפשו.

סיפור אהבתם של נפוליאון ודזירה היה אפיזודה שולית בין אהבותיו של נפוליאון. אולם מאז שהסופרת האוסטרית, אן-מרי סלינקו, פרסמה את הרומן הידוע:"דז'ירה" ומאז שהוליבוד הוציאה את הסרט דזירה בכיוכבם של מרלון ברנדו בתפקיד נפוליאון ושל ג’ין סימונס היפיפייה בתפקיד דזירה, סברה אמי ורבות מבנות דורה כי דזירה הייתה האהבה הגדולה ביותר של נפוליאון.

ז'וזפין דה בוהרנה

נפוליאון מגיע לפריז ומוכה בתדהמה. כמה חודשים לפני כן נערף ראשו של רובספייר ועמו נגדע שלטון הטרור. הבורגנות משתלטת על המהפכה. את אווירת האימים מחליפות נהנתנות ופריקת עול עליהן מנצחים הסלונים החברתיים בהם שולטות נשים. נפוליאון קולט מהר את המצב והוא יכתוב לאחיו ג'וזף:

המקום גדוש בכל הדברים שיש בהם להסיח את הדעת ולהנעים את החיים. לאיש לא ניתן זמן לחשוב…נשים מצויות בכול – מוחאות כף בהצגות, קוראות בחנויות הספרים, מטיילות בגן. היצורים החמודים חודרים אפילו לחדר עבודתו של הפרופסור.

פריז היא האתר היחיד בעולם בו ראויות הן לאחוז בהגה המדינה. דעתם של הגברים נטרפת אחריהן; אינם חושבים על דבר מלבדן, חיים רק על ידן ולמענן. תן לאישה ששה חודשים בפריז והיא תדע ממלכתה היכן היא ומהו שמגיע לה.

הקצין הצעיר השאפתן בן העשרים וחמש מבין כי הדרך להצלחה בקריירה עוברת דרך הסלונים החברתיים. אבל איזו אישה מנשות הסלונים תגלה עניין בקצין הכחוש וחמור הסבר, ששערותיו השחורות הארוכות, שהשתלשלו משני צדי ראשו עד לכתפיו, זיכוהו בכינוי "בעל אוזני הספנייל", ומבטו הרציני, והחודר אך הוסיף למראה מרתיע זה.

אולם, אלת המזל שחייכה לנפוליאון בשמי העיר טולון, תאיר פניה אליו גם בשמי פריז. הדירקטואר, הגוף ששלט בצרפת באותם הימים, מחפש איש צבא שיגן עליו מפני ההמון העומד להסתער עליו במקום מושבו בארמון הטולרי. נפוליאון מקבל את האתגר.

הוא מקיף את הארמון בתותחים. הורג עשרות אם לא מאות מבין ההמון. מציל את הדירקטואר, מקודם לדרגת גנרל דה דביזיון, ופוגש אישה ששמה אן מארי ג'וזף טאשר דה לה פאגרי, אותה יכנה בקיצור: ג'וזפין. ג'וזפין שתהא קמיע המזל של חייו.

על סיפור האהבה של נפוליון וז'וזפין תוכלו לקרוא בכתבה ז'וזפין דה בוארנה ונפוליאון: סיפור אהבה של אש וגופרית.

המאהבות האלמוניות של נפוליאון

כפי שתראו בכתבה על ז'וזפין, היא לא טרחה לשמור לו אמונים ומהר מאוד מצאה לה מאהבים אחרים מה שהוביל את נפוליאון בתורו לחפש לו מאהבות. להוציא מאריה ולבסקי, עליה נדבר בהמשך, לא מדובר לרוב במאהבות "מיתולוגיות" המוכרות לקהל הרחב ורובן נשארו אלמוניות לרוב רובו של ציבור חובבי ההיסטוריה.

אם תרצו לקרוא עליהן אתם מוזמנים להיכנס לכתבות הבאות:

• מרגריט פולין בליז – האישה שכמעט ולקחה את נפוליאון מז'וזפין
• הנשים שעברו במסדרון הסתרים בארמון הטווילרי

מאריה ולבסקה

כאמור, אם ישנה "מאהבת מיתולוגית" אחת של נפוליאון הרי זאת מריה ולבסקה אותה פגש לראשונה נפוליאון בשנת 1807. סיפור האהבה הזה ימשך במשך כ-10 שנים עד מותה של מריה ויגרום בסופו של דבר לגירושי נפוליאון מז'וזפין.

מכיוון שמאריה ולבסקה ראויה לכתבה נפרדת אתם מוזמנים להיכנס למריה ולבסקי – "מלכת אסתר של פולין"  ולקרוא כיצד "הקריבה את עצמה" למען המולדת.

מריה לואיזה מאוסטריה – אשתו השנייה של נפוליון

בשנת 1809 נמצא נפוליאון בשיא עצמתו הפוליטית. אמנם זרעי הפורענות נטמנו כבר באדמת ספרד אולם נבטיהם עדין אינם ניכרים לעין. עתה הוא מחליט להתגרש מג'וזפין. נפוליאון הוא אדם אמיץ – בשדה הקרב, בשדה הפוליטיקה, אולם מול ג'וזפין הוא נתקף במורך לב.

לאחר שאינו מצליח לשכנע אחרים להעביר אליה את המסר, הוא נאלץ להתייצב מולה בעצמו. היא מתעלפת. הוא מזיל דמעה, אולם לאחר שהיא שבה לעשתונותיה היא מבינה כי את ההחלטה אין להשיב. הוא ייתן לה כל מה שתבקש. את הארמון במאלמזון, ארמון ציד בנבאר, קצבה של שלושה מיליון פרנק בשנה וישאיר לה את תואר הקיסרית. הוא גם ימשיך להתעניין בה ולדאוג לה גם לאחר הגירושין.

ואז, אז יתערבב דם בית בונפרט עם דם בית הבסבורג – בית המלוכה הוותיק באירופה. נפוליאון נישא למארי לואיז, בתו של הקיסר האוסטרי, פרנץ השני. אלה הם נישואין פוליטיים. הם נעשו ע"י Proxy (שליח). נפוליאון לא ראה את הכלה לפני הנישואין אלא את תמונתה בלבד.

אולם הוא התעניין בעיקר בכושר וולדנותה ונרגע רק לאחר שהתברר לו, כי הסבתא רבא שלה, הקיסרית מריה תרזה, הביאה לעולם עשרים ושבעה ילדים, וכי סבתא, מריה קרולינה, אחותה של מארי אנטואנט, אשתו של המלך לואי הששה-עשר, שגם ראשה נערף בגיליוטינה, הביאה שבעה- עשר ילדים, אמה, מריה-תרזה ממלכות נפולי וסיציליה, הביאה רק שלושה עשר ילדים, זאת משום שהלכה לעולמה בלידה השלוש-עשרה שהסתבכה.

מרי לואיז הייתה בת הבסבורג טיפוסית. שיער בלונדיני ארוך וחלק, מצח גבוה, עיניים בצבע כחול בהיר (China Blue), סנטר רחב, שיניים לבנות נוצצות, פנים מנוקדות בסימני אבעבועות, כתפיים לבנות רחבות, גוף מלא, זרועות ארוכות וצרות עם כפות ידיים עדינות ויפות ועם כפות רגליים יפות.

מארי לואיז הייתה חסרת רצון משל עצמה. כמו רובוט, בובה על חוט שהופעלה על ידי אביה. היא למדה ודיברה שבע שפות אירופאיות לרבות לטינית, משום שכבר בילדותה היה ידוע כי היא תינשא לאחד מבתי המלוכה של אירופה, אם כי לא היה ידוע לאיזה מהם.

בארמון בו גדלה הועלם ממנה כל דבר היכול לרמז על קיומו של ייצר המין. במקום כלהים היו תרנגולים. הספרים שקראה צונזרו בקפידה, ובת-לוויה הייתה צמודה אליה על מנת למנוע ממנה כל קשר עם בני המין השני. כל שידעה על נפוליאון היה כי הוא מפלצת, שגרמה למשפחתה ולה להימלט מווינה ארבע פעמים. אולם כאשר אביה הורה לה להינשא לנפוליאון היא צייתה ללא אומר ודברים, ואפילו באדישות מה, שכן לכך חונכה.

נפוליאון היה אמור לקבל את פניה בעיירה בשם קומפיין, על גבול צרפת, אולם בהיותו, כדרכו, קצר רוח, הוא דהר לקראתה על סוסו משך כל הלילה בגשם שוטף, ואז נכנס לכרכרתה כשהוא נוטף כולו מים, והחל לחבקה ולנשקה, כשהיא ממלמלת את המשפטים שלימדוה לומר. והוא, הוא ישקיטה ויאמר : "אין צורך".

את הלילה יבלו בפביליון, אשר נבנה במיוחד עבורם. היה זה בניגוד למקובל שכן הטקס הדתי טרם התקיים. נפוליאון יפטור עצמו באומרו: "גם המלך הנרי הרביעי עשה זאת". בבוקר הוא יאמר לחברו:

ידידי הינשא לגרמניה. אלה הנשים הטובות ביותר בעולם. טובות, ידידותיות, תמימות וטריות כמו וורד.

ומארי לואיז, היא תתעורר עם עיניים נוצצות. היא גילתה עולם חדש, אשר בהחלט מצא חן בעיניה, והיא ביקשה ממנו עוד ועוד. שלושה חודשים לאחר מכן היא תאמר למטרניך, שהיה שגריר אוסטריה בפריז:

אינני מפחדת עוד מנפוליאון. אני חושבת שהוא אוהב אותי.

והוא אכן אהב אותה. ב20 במרץ 1811 היא כורעת ללדת, אולם הלידה מסתבכת. הרופא יוצא מבוהל ואומר לנפוליאון כי עליו לבחור בין האם ובין התינוק. נפוליאון אומר מיד: "האם" אולם מוסיף: "יילד אותה כפי שאתה מיילד אישה מרובע סן דני".

הרופא יתעשת ויחזור לחדר והלידה תסתיים בהצלחה. ייוולד ילד שהוא יותר הבסבורג מאשר בונפרט. בלונדיני עם עיניים כחולות בהירות. נפוליאון השני. בבת עינו של נפוליאון. נפוליאון יכתיר אותו עוד בעריסתו בתואר: "מלך רומא" (Roi de Rome).

בתחילת שנת 1814 עוזב נפוליאון את פריז בדרכו להדוף את אויביה של צרפת אשר פלשו לשטחה. הוא נושק למארי לואיז ולבנו בן השלוש. הוא אינו יודע כי לא ישוב לראותם. נפוליאון יובס. הוא יוגלה לאי אלבה. מארי לואיז תנתק עמו קשר במצוות אביה ותתנחם בזרועותיו של קצין צבא אוסטרי שתום עין, אדם אלברט פון נייפברג, ממנו יהיו לה ארבעה ילדים, שני ילדים ייולדו עוד בתקופת היותה נשואה לנפוליאון.

מריה וולבסקיה, לעומתה, תגיע לבקר את נפוליאון באי אלבה, יחד עם בנם אלכסנדר בן הארבע.

ו- Roi de Rome , הוא יגדל בארמון שננברון בווינה כנסיך אוסטרי, אך למרבה הצער ילך לעולמו בשנת 1832 מדלקת ריאות והוא בן עשרים ואחת.

סוף עצוב לסיפור אהבותיו של נפוליאון בהן נגענו ממש על קצה המזלג. ונשאלת השאלה: מי הייתה האישה של חייו?
דזירה, ג'וזפין, פולין, ג'ורגינה, גרסיני, דנואל, מריה ולבסקה, מארי לואיז?

מבין שלל הנשים הדילמה האמתית היא בין שתיים: ג'וזפין ומריה וולבסקיה. נפוליאון אהב את שתיהן, כל אחת בתקופה אחרת. אולם מי מהן הייתה האישה של חייו?

נפוליאון עצמו ישיב על שאלה זו. בהיותו בסנט הלן הוא יאמר:

אהבתי מאוד את מארי לואיז, אבל אהבת חיי הייתה ג'וזפין.

וב-5 במאי 1821, כשהוא שוכב על ערש דווי בסנט-הלן, ולפני שיוציא נשמתו יאמר נפוליאון ארבע מלים: France, 'Arme'e (הצבא), Tete d'Armme (ראש הצבא), Josephine !!

עשרים ושש שנים לאחר שנפוליאון השאיר פתק למראשות מיטתה של ג'וזפין: "הנני מתעורר וכולי מלא אותך" הוא עוצם את עיניו כשכולו מלא אותה.

יש אומרים כי הטעות הגדולה ביותר שעשה נפוליאון הייתה פלישתו לרוסיה, אולם אם תשאלו אותי הרי הטעות הגדולה ביותר של חייו הייתה גירושיו מג'וזפין מג'וזפין, שכן היא הייתה קמיע המזל של חייו.

וכפי שאמרנו: Cherchez la Femme. חפשו את האישה!

כמה מילים על ארז לבנון והעמותה הישראלית לחקר נפוליון

הנני ירושלמי מלידה (1950). עורך דין במקצועי, וההתעסקות בנפוליאון היא אחד מתחביבי לצד פבוריטים נוספים כמו היינריך היינה שחי בפריז 26 שנה עד למותו (קבור במונמרטר).

מעריץ גדול של הספרות הצרפתית של המאה התשע עשרה – שם נותרתי תקוע. עדין לא הגעתי למאה העשרים.

העמותה הישראלית לחקר נפוליאון ותקופתו נוסדה בישראל ב-1997 ע”י פרופ’ מרדכי גיחון ז”ל מאונ’ תל-אביב.

מאז ועד היום היא קיימת באורח פלא ומקיימת פעילות שנתית סדירה, בעיקר בצורת מתן הרצאות מדי חודש בנושאי נפוליאון ותקופתו, לצד סיורים בעקבות מסע נפוליאון בארץ ישראל.

בין חברי העמותה נמנו אחד ממדעני הגרעין הישראליים, רמטכ”ל לשעבר, אחד מגדולי מנתחי המוח בישראל (שמות חסויים כמובן).

בנוסף, העמותה קיימה כנסים בינלאומיים בישראל בהשתתפות חוקרים ידועים מחו”ל. עד כה התקיימו כנסים בנושאים: “מאתיים שנה למסע נפוליאון בא”י” (ב- 1999), נפוליאון והיהודים – מאתיים שנה לכינוס הסנהדרין בפריז” (ב-2006), “מאתיים שנה לקרב ווטרלו” (2015)…

העמותה מסונפת לאגודה הנפוליאונית הבינלאומית מיסודו של בן-וידר ז”ל, יהודי קנדי, אשר תרם ממרצו הבלתי נדלה ומכספו לקידום הנושא. הוא פרסם גם מספר ספרים בנושא ביניהם: “רצח נפוליאון”, אשר תורגם לעברית.

העמותה הבינלאומית מקיימת מדי שנה כנס באחת ממדינות העולם. עד כה התקיימו כנסים באיטליה, צרפת (כמובן), מלטה, קורסיקה, גיאורגיה, רוסיה, ספרד, אירלנד, קובה (שם מצוי אחד המוזיאונים הנפוליאונים החשובים בעולם אשר נוסד לפני המהפיכה ע”י יהודי בשם וולף), גרמניה, הולנד ועוד היד נטויה.

נשמח לצרף חברים חדשים, והמתעניינים יוכלו לפנות לכתובת המייל שלי (erez@erez-law.co.il).

ואדגיש, העיסוק בנפוליאון הוא רק בגדר תחביב אצלי ואינו מחלה.