כ- 15 שנה לאחר שנחנכה דרך היין של בורגונדי (המוכרת כיום כ- "Route des Grands Crus", "דרך היינות הגדולים"), הגתה לשכת התיירות של מחוז אלזס רעיון לקידום התיירות באזור, ויזמה מירוץ מכוניות בשתי קבוצות שתצאנה האחת לקראת השניה בו זמנית, האחת מהצפון, מהכפר Marlenheim , והשניה מהעיירה המנומנמת Thann שבקצה הדרומי, במרחק כ- 170 ק"מ.
המסלול המתוכנן עבר דרך 67 כפרים וישובים, כולם בעלי כרמים ויקבים פעילים המייצרים יינות שונים, רובם המכריע לבנים. המירוץ, שנערך ב-30 במאי, 1953, לא היה ממש מירוץ מכיון שהנהגים נעצרו במגוון תחנות בדרך, ביקרו ביקבים וטעמו ממבחר יינות האזור. איש לא ניסה לחשוב איך יגיעו הנהגים לנקודת הסיום אחרי ביקור ב-5, 6 או יותר יקבים….
המירוץ, שסוקר בהרחבה על ידי העתונות המקומית זכה לתהודה רבה והגשים בהצלחה את מטרותיה של לשכת התיירות. יש לציין כי באזור Alsace (הכולל שני מחוזות צרפתיים – Haut Rhin ו- Bas Rhin , "הריין הגבוה", ו- "הריין הנמוך", בהתאמה) יש כ-120 ישובים יצרני יין. הוסיפו לכך נופים מטריפים, מסעדות נחשקות, מטבח מסורתי מיוחד – Choucroutte,– שוקרוט (תבשיל כרוב חמוץ עם מבחר בשרים ונקניקיות המתבשל בתנור כמה שעות), או גםBredele, Fleischschnacka (מאכלים מקומיים מסורתיים) – ומרתפי יין (Winstub) עליזים וססגוניים…. ההצלחה מובטחת. ואכן, בתוך זמן קצר הוכר המסלול הכפרי רווי האלכוהול כ-"דרך היין" ושמה יצא למרחוק בכל העולם, כשכולם שוכחים שאלזאס לא היתה הראשונה.
שבעה מיני ענבים גדלים במחוז :
Pinot לסוגיו – אדום כהה (המכונה שחור, Noir), לבן (Blanc) ורוזה (המכונה אפור).
במהלך השנים למדו כורמים וייננים איזה יין מתאים ביותר לחלקתם ומאז הם אינם מפסיקים לחולל נסים ונפלאות.
דרך היין של אלזס
דרך היין של מזרח צרפת מתחילה רשמית בכפר Marlenheim , קצת מצפון-מערב לעיר הגדולה, בירת המחוז, Strasbourg. לא רחוק ממנה, חלקת יין הידועה בשם Cleebourg בה עדיין מניבים פרי גפנים עתיקות שנטעו בכרמים על ידי נזירים מהמסדר הדומיניקני במאה ה-9 (לפני 1100 שנים). הדרך נמשכת דרומה דרך ישובים בעלי שמות המעוררים את כל החשקים והמאוויים – Molsheim, Obernai, Dambach-la-Ville, Ribeauville, Riquewihr ואחרים….
שמות שמזמן כבר הפכו לתחנות חובה לכל תייר המגיע לסבול באזור. הנופים היפים, יחד עם כל המנעמים האחרים שעל דרך היין הפכו פיסת ארץ זו לאחד מהמחוזות המתוירים בכל צרפת – כ- 15 מליון תיירים בשנה פוקדים האזור, 18% מכלל התיירים המגיעים לצרפת, שהיא המדינה המתוירת ביותר בעולם, עם כ- 85 מליון תיירים בשנה (נתוני 2018).
ואם אתם כבר כאן….
פארק הקופים ליד Kintzheim
דרך היין נמשכת כ- 170 ק"מ, דרך 73 ישובים שונים ויותר מ- 300 אחוזות יין. בניגוד לדרכי יין אחרות – בצרפת ובעולם – לדרך היין של Alsace יש נקודות ענין שונות ואחרות שכלל אינן קשורות ליין ומהוות גורם משיכה נוסף, גם לאלו שאינם נמשכים על ידי המשקה הלבן, אף כי יש גם לא מעט יינות אדומים במחוז.
פארק הקופים של קינצהיים
בחלקה הצפוני של דרך היין – ליד Kintzheim – שוכנת שמורה מיוחדת בה מתהפכים התפקידים : התיירים מטיילים בשבילים מסומנים ומוגדרים מהם חל איסור מוחלט וגורף לרדת או לסטות, בעוד מאות (אלפי ?) קופים מסתובבים, מקפצים ומטפסים (גם על המבקרים, להנאת הילדים) בחפשיות מלאה בכל השמורה.
בשעות מסוימות מאכילים אותם עובדי השמורה, בשיתוף המטיילים. אם אתם מתכננים טיול, הזהרו לא להתבלבל עם הישוב Kientzheim (עם E), במרחק 25 ק"מ דרומית משם.
לאחר מלחמת פרוסיה-צרפת (1870-1871), בה נחלה צרפת מפלה צורבת, סופח מחוז Alsace (למעשה, שני מחוזות – אלזאס ו- לוריין, Alsace-Lorraine) לקיסרות הפרוסית. הסיפוח הכפוי גרם לאלפי צרפתים ללמוד שפה חדשה (לא לגמרי. תמיד היו יחסי גומלין הדוקים בין מזרח צרפת למערב גרמניה), להחליף מאכלים במזווה וללמוד מנהגים אחרים.
בין השאר מצא עצמו קיסר גרמניה, וילהלם ה-I לבית הוהנצולרן (Hohenzollern), בעליו המאושר של ארמון Haut-Konigsbourg (בתרגום חפשי, "צוק המלך הגבוה"). ואכן, טירה זו, שנבנתה במאה ה-12, ממוקמת על צוק גבוה (750 מטר) החולש למרחקים על כל האזור ולכל אורך ההיסטוריה היוותה נקודת משמר חזקה. במשך השנים עברה מספר פעמים מיד ליד בין שליטי האזור, מלכים ומפקדי צבאות פולשים עד שנכבשה, נשרפה, נהרסה וננטשה ב- 1633.
טירת הוט קוניקסבורג.
בתחילת המאה ה-20 החליט הקיסר הגרמני שהוא זקוק לארמון ימי-ביניימי הראוי לשמו ובחר לשחזר ולשקם הארמון שנפל לידיו. מיטב האדריכלים וההיסטוריונים נרתמו למשימה ובתוך כמה שנים שיקמו בתחילת המאה ה-20 את הארמון לפנינה ארכיטקטונית מופלאה, עם ספריה עשירה בה כרכים נדירים, חדר נשק מרהיב ועשרות פריטי ריהוט ואמנות תקופתיים ומקוריים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם התפרקות המעצמה הגרמנית, חזרו אלזאס ו- לוריין לידי צרפת.
לאחר מחקרים ונבירה ארוכה במסמכים היסטוריים, נמצא כי המהנדסים והאדריכלים שעסקו בשיקום הטירה לקחו לעצמם קצת חופש ודמיון ולא נשארו צמודים למבנה הטירה המקורי, אך זוהי "פגיעה" באמת ההיסטורית בלבד ואין זה מוריד כהוא זה מיפיה של הטירה הנישאה. האתר מושך תיירים רבים וב-1937 צילם כאן הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר את סרטו האלמותי "האשליה הגדולה" ("La Grande Illusion"), ובכך גילה האתר לשאר במאי הקולנוע. במהלך המאה ה-20 צולמו בטירה עשרות סרטי קולנוע והיא היוותה השראה ורקע לעוד עשרות ספרים, סרטים מצוירים ותפאורות תיאטרון.
פסגות הרי הווז'
גוש הרי ה- ווֹג' (Massif des Vosges) הוא אחד משרשרת גושי הרים נמוכים (גובה ממוצע כ-700 מטר) המקדימים את רכס הרי האלפים (Pre-Alpes). ההרים נמתחים בקשת קמורה מצפון – בערך מול העיר Selestat – עד למבואות העיר המבוצרת היפה Belfort.
במלחמת העולם ה-I (1914-1918) התבצרו באזור הצבאות של גרמניה וצרפת זה מול זה במלחמת התשה נוראית שנמשכה חודשים רבים כשהם מסתתרים בבונקרים וחפירות קרקעיות . כדי לתחזק הקו – חיילים, נשק, תחמושת, ואספקה – יצר הצבא הצרפתי ב-1915 רשת כבישים קטנים שהתפתלו בעורף קו החזית, בין פסגות ההרים הנמוכים. לאורך 88 ק"מ, נמתח כביש מפותל המחבר את מעברי ההרים התלולים ("Col") בדרך לפסגות בין העיירה Sainte-Marie-aux-Mines ("מריה הקדושה של המכרות") בצפון, עד העיר Cernay בחלקה הדרומי של Alsace.
La Petite-Pierre, כפר מבוצר בערי הווז' שבאלזס.
הכביש מפותל, עולה ויורד בין נופי הרים מטריפים ויפהפיים, כשלכל ארכו יערות ירוקים, כרי מרעה פוריים ומאות אגמי הרים קטנים בעלי מי שלגים צלולים וקרים כקרח. הפסגה הגבוהה ביותר בכביש היא במעבר ההרים "Le Grand Balon", 1,343 מטר ("הבלון הגדול" – אין שום קשר לבלון גומי מתנפח. השם נעוץ בנבכי ההיסטוריה של הניב האלזאסי העתיק). בימינו, מזוהים קטעי הכביש על פי מערכת המספור של כבישי צרפת והדרך בנויה מקטעי הכבישים (מצפון לדרום) D48 , D148 , D61 , D417 , D430 ו- D431 . "דרך הפסגות" ו- "דרך היין" מקבילות במרחק לא גדול זו מזו, ומקובל מאד לשלב בין שתיהן כאשר כבר מגיעים לטיול באזור.
נקודה לציון – על אחד ההרים, בין שתי הדרכים, שוכן הכפר הציורי "Munster" בו מייצרים גבינה (בעלת אותו שם) מצוינת וטעימה, טיפוסית לאזור שהיא אחת מהגבינות המסריחות ביותר עלי אדמות.
מתכננים טיול בדרך היין של אלזס?
אם כל מה שקראתם גורם לכם לרצות לנסוע ולטייל בדרך היין של אלזס, אני יותר מאשמח לבנות לכם טיול מושלם המותאם לצרכים ולתחומי העיניין שלכם. כל מה שצריך זה לפנות אלי דרך האימייל yossi.drory@gmail.com.
במידה ותרצו לתכנן את הטיול בעצמכם הנה מעט מידע לוגיסטי שיכול לעזור לכם:
טיסה לאלזס
השלב הראשון הוא למצוא טיסה זולה שתביא אותכם כמה שיותר קרוב לדרך היין של אלזס. מכיוון שאין טיסות ישירות בין ישראל לשטרסבורג תצטרכו להגיע לעיר באזל (Basle) בשוויץ. שדה התעופה שלה Saint Louis נמצא ממש על הגבול בין צרפת לשוויץ וממנו ניתן לקחת רכבת לשטרסבורג או לשכור שם רכב. אופציה נוספת היא לטוס לפריז ומשם לקחת רכבת לשטרסבורג או לשכור רכב.
אז במידה ולא קניתם עדיין כרטיס טיסה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזאת. היא אומנם עוסקת בטיסות לצרפת אך ניתן למצוא שם רשימה של האתרים הטובים ביותר להזמנת כרטיס לכל מקום באירופה.
השכרת רכב
לא ניתן לעשות טיול בין יקבים וכפרים קטנים ללא שימוש ברכב מכיוון שהאוטובוסים בסביבה די נדירים ואיטיים. אז בין אם תשכרו את הרכב בשטרסבורג או בפריז מאוד לקרוא את הכתבה השכרת רכב בצרפת ושם תמצאו טיפים ואתרים שיעזרו לכם לשכור רכב במחיר ידידותי מאוד.
לינה באלזס
על מנת לגלות את כל הכפרים המקסימים שמסתתרים להם בדרך היין צריך לבלות שם לכל הפחות 3 ימים (וזה לא כולל ביקור בשטרסבורג וקולמר). אז אם אתם מחפשים מקומות לינה על דרך היין הנה שתי כתבות, אשר מכילות המלצות על מלונות ודירות נופש בשתי הערים החשובות של אלזס:
במידה ואינכם מעוניינים לחסוך לכם את כל כאב הראש של השכרת הרכב ותכנון הטיול, תוכלו להגיע לעיר שטרסבורג, להתגורר בה ולצאת ממנה לשורה של סיורים מודרכים שונים (הן בתוך העיר והן בדרך היין). תוכלו למצוא מידע על כל זה בכתבה אטרקציות בשטרסבורג וסיורים שאסור לפספס.
כמה מילים על יוסי דרורי
יוסי דרורי הוא שילוב מנצח בין פרנקופיל לבין מתכנן טיולים פרפקציוניסט. אם אתם יוצאים לטייל באחד ממחוזותיה של צרפת וזקוקים למישהו שיבנה בשבילכם מסלול טיול מפורט שיחסוך לכם זמן וכסף, אתם מוזמנים ליצור עם יוסי קשר באימייל yossi.drory@gmail.com.
התערוכה הבינלאומית הראשונה בעולם נערכה בפריז ב-1844 כדי לפאר ולרומם התעשיה הצרפתית – אז, בין המפותחות והמתקדמות בעולם. בריטניה, מעצמה עולמית, ערכה ב- London תערוכה דומה ב-1851, וצרפת ערכה תערוכה נוספת ב-1855, שהוקדשה הפעם לתוצרת חקלאית. לקראת התערוכה, ביקש הקיסר נפוליאון ה-III לשים דגש על היינות הצרפתיים.
לשם כך נקראה "מועצת סוחרי היין" (יש גוף כזה….) שמושבה בעיר הנמל בורדו – נמל יצוא היין העיקרי של צרפת – לסווג ולדרג את יינות צרפת. באמצע המאה ה-19 כמעט שלא הכירו בעולם יינות אחרים מלבד אלו המיוצרים בדרום-מערב צרפת, סביב העיר בורדו. "הרשימה של 1855" היא המסמך הראשון בהיסטוריה המדרג יינות כלשהם בצורה מסודרת, מנומקת, כמעט מדעית.
זוהי גם הרשימה הראשונה המעניקה גושפנקה רשמית למיטב אחוזות היין הצרפתיות, בעיקר האדומים, של מחוז Bordeaux . בעקבות רשימה זו נוסד מאוחר יותר מכון היין הצרפתי שהסדיר החוקים, התקנות והשמות של כל עולם היין הצרפתי (נושא בפני עצמו לכתבה אחרת).
1,160,000 דונם, 57 יינות AOC (דירוג היין הגבוה ביותר), 80% יינות אדומים, 20% יינות לבנים, 9,820 יצרני יין, 590 מליון ליטר יין, 55,000 עובדים בתעשיה ומגיפת Phyloxera אחת – אלו הם המספרים של תעשיית היין בדרום-מערב צרפת (מחוז Gironde).
דרכי היין של בורדו
יין יוצר כאן כבר על ידי הרומאים במאה ה-I לפני הספירה והם אלו שהעניקו את השם Medoc לאחד ממחוזות היין היוקרתיים באזור (לטינית, "In-Medio Aquae", "באמצע, בין המים". חלקות היין שוכנות בין נהר ה- Gironde לחוף האוקינוס האטלנטי).
בצער רב מודים הצרפתים שהם חבים הפרסום העולמי של יינות בורדו…. לאנגלים. בימי הביניים שלט בכיפה יין אדום קל למדי שזוהה עם המונח "Rouge Bordeaux", "בורדו אדום", יין אדום שהגיע מהנמל של Bordeaux (עבור האנגלים בימי הביניים, "יין אדום" הוא…. "יין אדום". הם לא מתעסקים בקטנות כמו Merlot , Cabernet , Syrah או אחרים….).
כרם באיזור בורדו בזמן שקיעה.
יין שהאנגלים, שבמרבית ימי הביניים שלטו בדרום צרפת (Aquitaine), כינו "Claret", שיבוש של השם הצרפתי "Clairet", המציין יין שצבעו אדום בהיר (או ורוד כהה….). האנגלים כה אהבו יין זה, עד שסוחרים ויצרנים, על משפחותיהם, היגרו לדרום צרפת כדי לגדל ולפתח כרמים ולעסוק מקרוב בייצור ושיווק יין למולדת האנגלית (תופעה שחזרה על עצמה מאות שנים לאחר מכן עם יין ה- Port בצפון פורטוגל, לאורך נהר ה- Douro – סיבה שעד היום קיימות אחוזות יין בעלות שמות אנגליים בדרום צרפת ובפורטוגל).
ובכל זאת, עם כל ההיסטוריה הקדומה והעשירה של היין והאזור, רק בדצמבר 2015 הכריזה מועצת התיירות של המחוז על "דרך היין של Bordeaux" – למעשה, כדי לא לקפח אף אחד, הוכרזו במקביל 6 דרכי יין המאפיינות אזורים ומחוזות שונים בין חלקות היין:
Medoc – Route des Chateaux
זוהי הדרך היוקרתית ביותר, לאורך כביש מחוזי מספר 2 (D2, Departementale) המתפתל כמעט במקביל לנהר ועובר בכל אחוזות היין המפוארות ביותר, שמות הגורמים לכל חובב יין לעצום עיניו ולחלום…. Margaux, Lafite-Rotschild, Moulis, Saint-Julien, Saint-Estephe, Mouton-Rotschild ואחרים.
הנה סרטון קצר על האיזור לדוברי צרפתית (אלו שאינם דוברים את השפה יכולים להנות מהנופים 🙂 ).
Sauternes – Route des Graves
האזור שוכן מדרום לעיר בורדו ונמצאות בו אחוזות יין פחות מפורסמות, למעט זו של Yquem , אחד מהיינות היוקרתיים (והיקרים) ביותר בעולם – Brion, Lasalle, Cerons, Smith-Haut-Lafitte ונוספות.
הנה סרטון שמסביר את ההבדל בין יינות מדוק לבין אלו סוטרן:
Route des Bastides
דרך זו מתפתלת ממזרח ל- Bordeaux, יותר בפנים הארץ. הדרך נקראת גם "Entre-Deux-Mers", "בין שני הימים" מכיון שהיא תחומה בין שני הנהרות הגדולים של דרום-מערב צרפת, ה- Dordogne מצפון-מזרח וה- Garonne בדרום-מערב. הדגש באזור זה הוא יותר על מבנים מימי הביניים, מנזרים, טירות וכנסיות מבוצרות ("Bastide" הוא הכינוי לעיר הבנויה בריבוע, רחובותיה ישרים ומצטלבים, מוקפת חומה וכולה מיועדת למלחמה ובלימת אויבים פולשים). היינות באזור זה קלים ורעננים יותר והם נצרכים בדרך כלל צעירים – יינות ה- Garonne אינם מתבגרים….
הנה סרטון חמוד שמצאתי שמראה לכם את הקסם של האיזור:
Saint-Emilion – ימי ביניים וגפנים
באזור קטן זה שוכנות שתי עיירות ששמן מפורסם בעולם כולו – Saint-Emilion ו- Libourne . שתיהן עיירות ימי ביניים ציוריות ויפהפיות שסביבן נטועים כרמים עתיקים ומפורסמים מהם מופקים כמה מהיינות הגדולים של צרפת – Pomerol, Fronsac, Petrus .
הנה סרטון קצר על הכפר סנט אמיליון:
דרך הקונייאק (Route de Cognac)
כמו השמפניה – המיוצרת בלעדית במחוז Champagne (שמפיין) – גם המשקה האלכוהולי המיוצר רק במחוז שסביב העיר Cognac (קוניאק), רשאי להיקרא בשם זה, או כפי שמכנים אותו יצרניו וחובביו – "ליקר האלוהים". כל האחרים, המיוצרים בתהליך זהה – הם "רק" ברנדי (Brandy). האזור נמצא מצפון לעיר Bordeaux ולמעשה, נמתח מהעיר Saintes עד ל- Angoulem.
הקוניאק הומצא במאה ה-16 כשמישהו העלה רעיון לזקק יין פעם שניה, כדי להעלות אחוז האלכוהול שבו. הוא מיוצר מענבים לבנים, לרוב מזן Ugni-Blanc , העוברים סחיטה ותסיסה בת 5 ימים בלבד. לאחר מכן, היין הגלמי מזוקק באלמביק העשוי נחושת בלבד (כל חומר אחר משקיע טעמים בנוזל המזוקק. אלמביק= מיכל זיקוק מסורתי בהרתחה. בתמונה).
מכשיר האלמביק.
הזיקוק הראשון מביא היין לריכוז אלכוהול של 28-30%. לאחר התקררותו, עובר המשקה זיקוק נוסף – עד 60-70% אלכוהול. המשקה המוכן מועבר לחביות עץ אלון צרפתי לתהליך יישון במהלכו יספוג הקוניאק את צבע העץ הזהוב האפייני לו (המהדרים מוסיפים מעט קרמל לחבית כדי לחזק הגוון).
במהלך יישון של 10 שנים מאבד המשקה אלכוהול, עד לריכוז של 40% בערך. כאשר "אדון החביות" (Maitre de Chais , כינויו של האחראי ביקב, מערבב המשקאות) מחליט שהמשקה סיים להתיישן והגיע לגילו האופטימלי, מתחיל תהליך הייצור. בעזרת מים ומשקאות קוניאק ישנים, משנים קודמות, נמהל הקוניאק החדש בכמויות ומינונים מדויקים ומדודים עד לייצוב משקה בעל הטעם מבוקש.
גיל הקוניאק הסופי נקבע על פי גילו של המרכיב הצעיר ביותר בתערובת. הזמן המינימלי ליישון קוניאק הוא 3 שנים (מוגדר בחוק, כדי לקבל הדרגה הראשונה, V.S., Very Special). אך בינינו, צרפתי – וכל חובב אמיתי – לא ישתה קוניאק בן 3 שנים…. הספירה האמיתית מתחילה רק אחרי 6 שנים, וככל שיותר – עדיף.
כוס קוניאק צרפתי.
יש באזור כ- 200 יצרני קוניאק והשמות הגדולים כאן הם Hennessy, Martell, Tesseron, Rémy Martin, Otard, Courvoisier ומפורסמים אחרים, המרעידים כל נימה בלב השתיינים, מזעזעים כל לב למראה הכוס השמנמנה, בעלת הרגל הקצרה, בה שלולית קטנה של משקה כתום-זהוב המדיף ריח אלוהי….
"איגוד יצרני הקוניאק" יצר הדרך המתפתלת בין היצרנים והיקבים השונים, מלווה בטעימות – זהירות, זה לא יין בן 12% ! – ב- 1996. הדרך עוברת בין יקבים לכרמים, עם הסברים על תהליכי הייצור ובעיקר היישון, מלווה בטעימות, בהן ניתן להמחיש היטב ההבדל בין קוניאק בן 3 שנים לזה בן ה-20.
תכנון טיול בדרך היין של בורדו ושל קוניאק
אם כל מה שקראתם גורם לכם לרצות לנסוע ולטייל בדרך היין של בורדו או של קוניאק, אני יותר מאשמח לבנות לכם טיול מושלם המותאם לצרכים ולתחומי העיניין שלכם. כל מה שצריך זה לפנות אלי דרך האימייל yossi.drory@gmail.com.
במידה ותרצו לתכנן את הטיול בעצמכם הנה מעט מידע לוגיסטי שיכול לעזור לכם:
טיסה לבורדו
לשמחתי הרבה כבר כמה שנים מתקיימות טיסות ישירות לבורדו. זה מאפשר לכם לקחת את הרכב משדה התעופה ולהתחיל לטייל או דווקא לבלות כמה ימים בעיר בורדו עצמה לפני שיוצאים לטיול .
אז במידה ולא קניתם עדיין כרטיס טיסה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזאת. שם תמצאו רשימה של האתרים הטובים ביותר להזמנת כרטיס טיסה לבורדו ובעזרתם תוכלו למצוא את הטיסות הזולות והנוחות ביותר.
השכרת רכב
לא ניתן לעשות טיול בין יקבים וכפרים קטנים ללא שימוש ברכב מכיוון שהאוטובוסים בסביבה די נדירים ואיטיים. לכן מומלץ מאוד לשכור רכב בעיר בורדו עצמה או בשדה התעופה (אם אינכם מעוניינים לשכור רכב המשיכו לקרוא כי יש לי עוד אופציה בשבילכם). במידה והחלטתם לשכור רכב אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה השכרת רכב בצרפת ושם תמצאו טיפים ואתרים שיעזרו לכם לשכור רכב במחיר ידידותי מאוד.
בדרך היין של קוניאק ניתן לבקר בעודכם מתגוררים בבורדו (מדובר בכשעה וחצי נסיעה משם) אולי אם תרצו לטייל בניחותא ולא לנהוג שעות רבות ברכב אזי מומלץ לכם להתגורר בקונייאק עצמה. תוכלו למצוא מלונות ודירות שם בקישור הזה.
סיורים מודרכים בדרך היין (ולא רק)
במידה ואינכם מעוניינים לחסוך לכם את כל כאב הראש של השכרת הרכב ותכנון הטיול, תוכלו להגיע לעיר בורדו, להתגורר בה ולצאת ממנה לשורה של סיורים מודרכים שונים (הן בתוך העיר והן בדרך היין). תוכלו למצוא מידע על כל זה בכתבה מה לעשות בבורדו? אטרקציות, סיורים, יקבים, טירות, שייט נהרות ועוד.
כמה מילים על יוסי דרורי
יוסי דרורי הוא שילוב מנצח בין פרנקופיל לבין מתכנן טיולים פרפקציוניסט. אם אתם יוצאים לטייל באחד ממחוזותיה של צרפת וזקוקים למישהו שיבנה בשבילכם מסלול טיול מפורט שיחסוך לכם זמן וכסף, אתם מוזמנים ליצור עם יוסי קשר באימייל yossi.drory@gmail.com.
נורמנדי , בצפון צרפת היא אגן החקלאות של המדינה. פה גדלים עדרי הפרות מהן מיוצרות מיטב הגבינות הצרפתיות וגם החמאה העשירה הכה אפיינית למטבח הצרפתי. ובתוך כל החקלאות הזו, התפתח באזור גם ענף גידול הפירות, בעיקר הנשירים – שזיפים, אפרסקים, אגסים ותפוחי עץ, שגידולם מוכר כאן כבר מתקופת השבטים הקלטיים.
מעבר למאכלים "רגילים" – עוגות (כאן המציאו – יש אומרים, בטעות – עוגת תפוחים "הפוכה", Tarte Tatin . מעוטרת בשמנת עשירה), ריבות, תבשילים – השכילו הצרפתים לפתח באזור משקאות המבוססים על טחינה, ריסוק, סחיטה, סינון ותסיסה של תפוחי עץ.
ה-"סיידר" (Cidre, מבטאים סִידְְר) הוא מיץ תפוחים שעבר תהליך תסיסה, בדומה ליין, בו חלק מסוכר הפרי הופך לאלכוהול. ה- Cidre ה-"רך" מכיל עד 3% אלכוהול והוא עדין, מתקתק ולא חריף. ה- Cidre ה-"חצי יבש" מכיל 3-5% אלכוהול. Cidre Brut ("סיידר" גלמי, טבעי, ללא עיבוד מרסן אלכוהול וללא סינון) מכיל מעל 4.5% אלכוהול ויש המגיעים גם עד 7% אלכוהול.
השלב הבא בזיקוק משקה התפוחים יוצר את ה- Calvados ("קלבדוס". רוב הצרפתים קוראים לו "Calva"). זהו ברנדי תפוחים המיוצר באזור מאז ומתמיד (כמעט. אזכורו הראשון בכתובים משנת 1553). המשקה מיוצר בבסיסו מ- Cidre באיכות טובה שעליו הוסיפו עד 200 סוגים שונים של תפוחים (ב- נורמנדי קיימים מאות זני תפוחי עץ).
התוצאה מזוקקת ומתיישנת בחביות עץ אלון לפחות שנתיים, עד לקבלת משקה בצבע ערמוני (כמו קוניאק) בריכוז של 40-50% אלכוהול. נהוג ליישן המשקה בחביות, כמו הקוניאק, וניתן למצוא בקבוקי Calvados בני 15, 20, 30 שנה ואף יותר. על ייצור ושיווק המשקה חלים חוקים נוקשים וקפדניים, בדומה ליין, שמפניה וקוניאק.
כיצד נוצרה דרך הסידר?
עד שנות ה-70 של המאה הקודמת היתה לאזור נורמנדי בעיה ממשית. Mont Saint Michel , חוף הים היפה ועיירות הקיט שלארכו משכו אלפי תיירים – אך הם לא הגיעו לתוך הארץ. הכפרים היפים המרוחקים רק כמה קילומטרים מהחוף לא נהנו מהתיירות. ב-1973 העלה מישהו במועצת התיירות של העיירה Houlgate , מתחנות התיירות החשובות באזור, רעיון – "לצייר" מסלול טיול פנימי, בתוך הארץ, עם נושא מקומי שימשוך מטיילים.
הדגם היה, כמובן, דרך היין שנפתחה באזור אלזס בשנות ה-50 (ולאחר מכן גם באזורי היין של בורדו), עם הנושא המקומי – התפוח. נבחרו מספר כפרים אפיניים, כאלו בהם יש מטעי תפוחים ואחרים בהם יש מפעלים לעיבוד פרי התפוח, כולל אחוזות ויקבים ליצור משקאות הדגל של נורמנדי: ה- Cidre וה- Calvados.
מועצת התיירות האזורית שילטה הדרך שנבחרה, הוקמו שלטים מזמינים ומאירי עיניים בכניסה ליקבים שנפתחו לביקורים (Visit), טעימות (Degustation) ומכירה (Vente) וב- 25 במאי 1975 נחנכה "La Route du Cidre".
בתי אבן בשילוב קורות עץ. סגנון בנייה אופייני לנורמנדי.
הדרך אינה ארוכה – רק כ-50 קילומטרים – אך היא מעגלית, נופית ומקסימה, מתפתלת בין מטעי תפוחים לכל מלוא העין וכפרים ציוריים, קטנים וקטנים יותר. רשמית, הדרך "מתחילה" בעיירה Cambremer וחולפת בכפרים Beuvron-en-Auge (בוורון-אן-אוז'), Beaufour (בופור), Bonnebosq (בונבוסק), Saint-Ouen-le-Pin (סנט-אואן-לה-פן) ואחרים, אך אפשר כמובן "לעלות" עליה בכל נקודה.
בכל שנה, בתחילת עונות קטיף התפוחים, באביב, מרץ-אפריל, נערך יריד גדול ב- Cambremer (קטיף שני, קטן יותר, נערך גם בסתיו, ספטמבר-אוקטובר) בו היצרנים השונים "פותחים שולחנות" ברחובות העיירה ומציעים לכל אורח את מרכולתם – גבינות, Cidre , Calvados וגם…. תפוחים.
מקומות שאסור להחמיץ
Cambremer
כפר קטן וציורי, ביתם של משפחת Huet, אשר מייצרים כאן סיידר וקלבדוס מאז שנת 1865. אם תגיעו לכאן בימים שני או שלישי בין ה-1 באפריל ל 30 בספטמבר תוכלו להנות מסיור מאורגן באחוזה של המשפחה המוקפת ב-30 הקטרים של מטעי תפוחים. כמו כן תוכלו לקנות כאן קלבדוס שיושן במשך 41 שנה.
הגנים המקסימים של הכפר קמברבר שבנורמנדי
מידע נוסף על הסיורים וטעימות הסיידר ניתן למצוא בקישור הזה.
BEUVRON-EN-AUGE ו BONNEBOSQ
בוברון (BEUVRON-EN-AUGE) הוא כפר מקסים שזכה בתחרות "הכפרים היפים בצרפת" ולא בכדי. תמצאו כאן לא מעט בתים מהמאה ה-17 המשלבים בתוכם אבן וקורות של עץ, סגנון שמאפיין את נורמנדי. הבניין המיוחד ביותר כאן הוא בית אחוזה מרשים מהמאה ה-15, אשר נמצא בסוף הרחוב היחידי של הכפר.
אם תרצו לבקר בעוד כפר מקסים באיזור הרי שמומלץ בחום לעצור בכפר BONNEBOSQ. הוא מעט פחות יפה מבוברון אך בכל זאת יש בו לא מעט קסם בזכות הבתים העתיקים שלו.
Chateau de Breuil
ארמון מקסים מוקף בגנים, אשר נחשב לאחד ממקומות יצור הקלבדוס המשובחים בצרפת. רצוי להגיע אליו בין השעות 11:00 ל 17:00 על מנת להנות מהסיור המודרך בטירה ובמרתפיה.
ודרך אגב, מכיוון שהטירה ממוקמת לא רחוק מחופי הנחיתה, זאת הזדמנות מצויינת לשלב גם אותם בטיול שלכם. תוכלו לקרוא עוד מידע עליהם בכתבתו של דני אשכנזי מסלול טיול בנורמנדי בעקבות הפלישות.
תכנון טיול בדרך הסיידר של נורמנדי
אם כל מה שקראתם גורם לכם לרצות לנסוע ולטייל בדרך הסיידר של נורמנדי, אני יותר מאשמח לבנות לכם טיול מושלם המותאם לצרכים ולתחומי העיניין שלכם. כל מה שצריך זה לפנות אלי דרך האימייל yossi.drory@gmail.com.
במידה ותרצו לתכנן את הטיול בעצמכם הנה מעט מידע לוגיסטי שיכול לעזור לכם:
כיצד מגיעים לשם?
קיימות שתי דרכים עיקריות להגיע לנורמנדי מישראל ושתיהן נפלאות.
הראשונה היא טיסה ישירה לפריז ומשם רכבת לרואהן או השכרת רכב בעיר האורות ונסיעה מערבה לנורמנדי. אם תבחרו באופציה הזאת הרי שתוכלו לשלב אותה בטיול בפריז לפני ו/או אחרי שתגיעו לנורמנדי וכמובן קפיצה לז'יברני, על מנת להנות מביתו וגנו המופלא של מונה.
אופציה נוספת היא לטוס בטיסה ישירה לנאנטשם ניתן לקחת לקחת רכב ואיתו לטייל בברטאן לפני שמצפינים אל דרך הסידר שבנורמנדי. כמובן שאפשר לשלב בין האופציות לדוגמא להתחיל בברטאן ולסיים בפריז, הכל על פי כמות הזמן שיש לכם ותחומיי העניין שלכם.
אז במידה ולא קניתם עדיין כרטיס טיסה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזאת. שם תמצאו רשימה של האתרים הטובים ביותר להזמנת כרטיס טיסה לפריז או נאנט ובעזרתם תוכלו למצוא את הטיסות הזולות והנוחות ביותר.
השכרת רכב
לא ניתן לעשות טיול בין יקבים וכפרים קטנים ללא שימוש ברכב מכיוון שהאוטובוסים בסביבה די נדירים ואיטיים. לכן מומלץ מאוד לשכור רכב בפריז או נאנט. אופציה נוספת שתחסוך לכם נהיגה היא לקחת רכבת מפריז או נאנט אל רואהן שבחבל נורמנדי ושם לשכור את הרכב. במידה והחלטתם לשכור רכב אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה השכרת רכב בצרפת ושם תמצאו טיפים ואתרים שיעזרו לכם לשכור רכב במחיר ידידותי מאוד.
לינה בדרך הסידר
דרך הסיידר איננה ארוכה במיוחד וניתן לעשות את רובה ביום אחד. אולם אם רוצים לעשות זאת בניחותא כדי להתגורר באיזור מספר ימים. כמו כן ניתן להפוך את מקום הלינה לבסיס לטיולי כוכב בחבל נורמנדי ולהנות מהשקט והשלווה שהכפרים בדרך הסיידר מציעים לאלו שהחליטו לעצור שם למספר לילות.
יוסי דרורי הוא שילוב מנצח בין פרנקופיל לבין מתכנן טיולים פרפקציוניסט. אם אתם יוצאים לטייל באחד ממחוזותיה של צרפת וזקוקים למישהו שיבנה בשבילכם מסלול טיול מפורט שיחסוך לכם זמן וכסף, אתם מוזמנים ליצור עם יוסי קשר באימייל yossi.drory@gmail.com.
"דרך נופית" בעברית, "Scenic Road" באנגלית, "Route Touristique" בצרפתית…. בודאי שיש לשם זה מקבילים גם בגרמנית, יוונית, ספרדית ועוד אי אלו שפות. האנציקלופדיה המקוונת "וויקיפדיה" מסבירה (מתוך המילון העברי-עברי "מילוג"): "דרך נופית היא דרך שהנוסעים בה נחשפים לנופי טבע. במקומות מסוימים נסללות דרכים במיוחד למטרה זו, להבדיל מדרכים אחרות, שנועדו להוביל נוסעים ומשאות ממקום למקום".
"כרם גפנים" הוא כנראה נוף טבע (גם אם הוא בטיפול האדם), אך "יקב", "חבית" ו- "כוס יין" – אלו הם בהחלט לא נופים טבעיים…. אבל אל תהיו קטנוניים. בשם הכוללני משהו של "דרכי נוף" יש סוג של דרכי נושא – דרכים המוקדשות לנושא מסוים: "מסלול הבריכות", "שביל העצמאות", "דרך העמקים", ועוד ועוד. אנחנו נתמקד ב- "דרך היין", עם קריצה נוספת בסוף לכמה דרכים מיוחדות.
דרך היין
ההיסטוריה האנושית מלווה בכוסות יין, משקה שזרם עם האדם בכל דרכיו. אין פלא, אפוא, שבמהלך השנים נוצרו במקומות שונים דרכים המוקדשות לנוזל האדום – או הלבן – הזה. בהמשך תופתעו לגלות שהמונח "דרך יין" חדש למדי – עדיין לא מאה שנה – אך זה לא הפריע לאיש ליצור שלל דרכים כאלו בכל העולם. למעשה, כמעט בכל מדינה המייצרת יין. להלן רשימה קטנה מאד, חלקית מאד ואקראית מאד :
אוסטריה – Streirische Weinstrasse , דרך היין במחוז Styria שבדרום מזרח אוסטריה.
קנדה – Routes des Vins du Quebec , דרך היין במחוז קוויבק, במזרח קנדה.
צ'ילה – Rutas del Vino Chileno, מקבץ של כמה כבישי נוף החולפים במספר גדול של כרמים ויקבים במרכז המדינה.
צרפת – Route des Grands Crus, Routes des Vins d'Alsace, Routed des Vins du Cotes-du-Rhone, Routes des Vins
de Bordeaux – אלזאס, עמק נהר הרון, בורדו ועוד (בצרפת יש 11 דרכי יין, באזורים שונים).
גרמניה – Moselweinstrasse (נהר ה- Mosel), Saar-Riesling Strasse, Wurttemberger Weinstrasse .
איטליה – Strada del Vino Costa d'Amalfi , Strada del Barolo , Appia dei Vini , Strada del Vino di Montelpulciano .
וזה לא נגמר. כמעט לכל אזור יין יש "דרך יין" משלו – קצרה או ארוכה, מפותלת או ישרה, עם מסעדות, מלונות ושאר אתרי תיירות לארכה.
איפה ההתחלה ?
שברנו כבר מיתוס אחד – התייר הממוצע בעולם מכיר את "דרך היין" של מחוז אלזאס (אולי גם את זו של עמק Sonoma, בקליפורניה – אך אנו, בצרפת עסקינן) וראינו שאין רק דרך יין אחת. והנה נשבר עוד מיתוס – דרך היין המפורסמת, הידועה, של מחוז Alsace – אינה "דרך היין" הראשונה, המייסדת.
משבר כלכלי חריף פגע בכל העולם בתחילת שנות ה- 30 של המאה הקודמת (לאחר מפולת הבורסה הגדולה ב- 1928), וכדי לנסות ולצלוח אותו, הקימו אנשי היין של מחוז בורגון (Burgundy לדוברי האנגלית), את מסדר היין – ככל הנראה, הראשון בעולם – La Confrérie des Chevaliers du Tastevin , שם שהוא בתרגום חפשי "מסדר אבירי טעימת היין" (Tastevin היא צלוחית טעימה קטנה מיוחדת ליין – ראו בתמונה, הצלוחית התלויה בסרט לאבירים על חזם).
צלוחית ה Tastevin.
המסדר, שהוקם ב- 1934, קיים עד היום ומונה כ- 12,000 "אבירים" בכל העולם. במהלך השנים התפשטה פעילותו גם לתחום האוכל כשמטרתו המוצהרת – לתמוך, לשמר, לקדם ולפרסם בעולם את מסורות היין והגסטרונומיה של המחוז.
ב- יוני 1936, תחת ראש הממשלה היהודי הראשון בצרפת ליאון בלום (Leon Blum, 1872-1950), נחקק חוק חדש בצרפת – בעקבות מדינות אחרות באירופה – "חופשה בתשלום" (Congé Payé). לראשונה יכלו עובדים שכירים לצאת לחופשה שנתית בתשלום, מבלי להפסיד משכורת, מה שגרם למהפכה בהרגלים ויצר את המנהג המקודש כל-כך לצרפתים – החופשה השנתית בקיץ.
מחוזות, ערים ומועצות מקומיות בכל רחבי המדינה תכננו צעדים ומהלכים כיצד למשוך קהל של תיירים ונופשים מצרפת ומחוצה לה. אחד הרעיונות שעלה בדיונים של מועצת מחוז Bourgogne היה מהפכני לתקופה – למשוך תיירים לבקר ביקבי וכרמי המחוז שעד אז היו "מקדשים" סגורים לקהל. תיירות היין הראשונה בעולם יצאה לדרכה. תיירות היין הצליחה בתחילה ב…. קטן. היו תיירים ומבקרים, אבל רוב הנופשים בקיץ חיפשו שמש, חול וים.
בכתבות הבאות תוכלו לקרוא על כל אחת ואחת מדרכי היין המפורסמות ביותר בצרפת אליהן גם הוספתי את דרך הקוניאק ודרך הסידר שבמחוז נורמנדי.
הצרפתים ידועים כשתייני היין הגדולים בעולם (צרפתי שותה כ- 45 ליטר יין בממוצע בכל שנה. אחריו, כמה מפתיע, סלובניה עם 43 ליטר בשנה וקרואטיה עם 42.5 . איטליה במקום ה- 7 עם 37.5 ליטר וספרד במקום ה- 17 עם 22 ליטר (הנתונים לשנת 2017). אין קשר בין כמות השתיה לכמות הייצור.
הפרדוקס הצרפתי
ראינו לעיל כי הצרפתי הוא שתיין היין הגדול בעולם, ואלכוהול עשיר ב…. אלכוהול, וגם בקלוריות…. לכאורה, פתח לצרות. אך למרבה הפלא, גילו הרופאים בעולם כי הצרפתים, ובמיוחד הצרפתיות, שומרים בדרך כלל על גזרה רגילה לחלוטין, שלא לומר רזים (רזות) וחטובים (חטובות). ואם זה לא מספיק, בצרפת קיים אחוז נמוך מאד מהממוצע העולמי של מחלות לב למיניהן.
מחקרים מעמיקים שהתחקו על החידה העלו סברה כי הסיבה להעדר מחלות לב היא דווקא…. שתיית יין. תהליך תסיסת היין בחביות ממצה מקליפת הענב וחרצניו שני חמרים טבעיים – פוליפנול (Polyphenol) ו- רזברטרול (Resveratrol).
הראשון מסייע רבות לתהליכי אנטי חמצון (Antioxidant), שלב חשוב בתהליכי עיכול המזון בגוף, בעוד השני, ממשפחת החמרים ה- Phytoalexin , תורם רבות למלחמת הגוף בוירוסים, חיידקים ושאר מרעין בישין המזיקים לפעולתו התקינה של גוף האדם. יש לציין שסברות אלו קיבלו אישורים לא מעטים במחקרים שונים, אך טרם נמצאו מסקנות חד משמעיות לכך.
ואצלנו?
ישראלי שותה בממוצע 5 ליטר יין בשנה. לא הרבה…. אבל מספיק כדי ליצור "דרך יין" בארצנו הקטנטונת, לכבוש כותרות ואף לזכות בלא מעט פרסים בינלאומיים בתחרויות יוקרתיות.
דרך היין הישראלית מתחילה ביקבים שברמת הגולן (בין השאר יקבי הר אודם, אורטל, אסף, שאטו גולן ואחרים), ממשיכה דרך הרי הגליל (כמו יקבי דלתון, תבור, לוריא, כישור, שטרן ועוד) אל יהודה והשפלה (יקבי ספירה, מוני, קלו דה גת, צרעה, עגור, סוסון ים….), עד אל הנגב הצפוני. שיטות ההשקיה שפותחו בארץ הביאו לגידולי ענבים ייחודיים באדמות החול של הנגב עם יינות מפתיעים באיכותם מיקבים מדבריים (בין השאר, יקב ננה במצפה-רמון, יקבי יתיר, כרמי עבדת, יקב מדבר).
ל ח י י ם, (זהירות ב-"דרך היין" – אם שותים, לא נוהגים) !
כמה מילים על יוסי דרורי
יוסי דרורי הוא שילוב מנצח בין פרנקופיל לבין מתכנן טיולים פרפקציוניסט. אם אתם יוצאים לטייל באחד ממחוזותיה של צרפת וזקוקים למישהו שיבנה בשבילכם מסלול טיול מפורט שיחסוך לכם זמן וכסף, אתם מוזמנים ליצור עם יוסי קשר באימייל yossi.drory@gmail.com.
בעולם הפרנקופוני, היא מוכרת כסמל לאופנה, אישה חזקה. פאם פאטאל היא לא אבל בהחלט ג'דה, אחת שעומדת על רגליה האחוריות, אחת שלא נעלמת לאחר שמוציאה להיט אחד ואחת שמעזה לתבוע חברת הפקה כשצריך. היא דחתה חתונה וילודה בשביל קריירה ונשאה את שלט הבדידות בבטחון מלא בעת הפרידה מבעלה.
למרות "מערכת היחסים" שהיא מנהלת עם הבדידות היא חולקת בחופשיות עם הציבור את אתגרי חייה ומשתעשעת על הדרך. היא עוברת תהליך רוחני, מתמודדת עם בעיות בריאותיות עד עצם היום הזה, והכל בשקיפות ובאומץ.
כן, וכל זה, גבירותיי ורבותיי, מתרחש מאחורי הרכות והאיפוק החנני שלה.
קווים לדמותה של פרנסואז ארדי
פרנסואז ארדי (ניתן לבטא את שם משפחתה גם בתור הארדי), זמרת יוצרת, נולדה בפריז ב-1944 כילדת בייבי בום ובילדותה אביה נעדר מהבית. בגיל 17, היא לקחה שיעורי פיתוח קול כמו גם שיעורי גיטרה, ומעט אחרי, חתמה על חוזה הקלטות. בתחילת דרכה, היו לה חששות לגבי הקריירה שלה, אך כעבר שנה, ב-1962, היא נחלה הצלחה.
ההצלחה הגיעה אליה בקלות מכיוון שהיא לא הייתה צריכה לשיר בקברטים אלמוניים, אלא קיבלה כמעט מיד במה בתוכניות אירוח בטלוויזיה. לאחר שש שנים של הופעות, היא העדיפה להפסיק להופיע ולהתרכז בהוצאת תקליטים.
שיריה עוסקים בתהיות, ספקות וחרדה מייסורי אהבה נכזבת. היא מוכרת לקהל הרחב בתור כזמרת Yéyé (סוג של מוזיקת פופ בשנות ה-60) ומהר מאד מתאהבים בתמימות, בצנעה, בפשטות של הילדה הטובה. לא ברור מה גרם להצלחתה המהירה. האם היה זה המראה שלה שנגע בליבם של כל כך הרבה אנשים? או שמא הייתה זו רוח התקופה, שבע-עשרה שנים לאחר מחלה"ע השנייה, כאשר הצרפתים רק שיוועו לבידור…?
פרנסואז ארדי בשנת 1969. צילם Joost Evers . מקור צילום: ויקיפדיה.
בכל מקרה, בימים ההם, הצרפתים העריכו רוגע, יופי ומעט אותנטיות. סביר להניח שהם היו צמאים לכוכבת צעירה, חדשה, מבטיחה, זוהרת כמו פרנסואז ארדי. הרוך, מבטה הענוג ואולי גם הפוני שהסתיר את אחת מעיניה נגעו בהם. לא היו זמרות יוצרות רבות יחסית באותה תקופה, ולכן, ארדי התבלטה. גם אישה, וגם יוצרת.
היא הייתה שרה בנחת, לאט. שירתה כמעט לא הייתה קצבית. היא לא הפתיעה בטונים הגבוהים שלה או בתוכן השירים. על אף שהתנסתה בקולנוע, היא העדיפה לשיר. תמיד היה לה חשק לשיר. אמנם יצא לה לשיר בשפות אחרות ולהופיע במדינות שונות, אך המבטא הפריסאי, הדיסקרטיות, האלגנטיות והקלאסה מעידים שהיא צרפתיה אמיתית.
היא הודתה שהיא פועלת מתוך לחץ. פרפקציוניסטית, היא חששה שהתוצאות לא תעמודנה בציפיות. היא הייתה מעשית מאד ולא אהבה את ימי ראשון הריקים. היא אהבה רעש, עבודה, חיים.
היא לא נישאה צעירה, משום שעדיין לא רצתה להביא ילדים. היא עשתה הסכמים עם חברות הפקה. היא הניעה את עצמה וכתבה לזמרים אחרים. נראה שצניעות היא אחת מהתכונות הבולטות של הצרפתים. ופרנסואז ארדי אכן מאשרת זאת. כשמאזינים לה, מרגישים בנוכחות מדודה, בלתי כופה.
הנה קטע מאחד מהראיונות הרבים שעשתה, אשר מראה את גודל צניעותה.
האם, לדעתך, יש לך כח?
לא, ממש לא. מגוחך לראות קשר בין כוח לשירים חסרי הערך שלי.
ואת לא חושבת שאם הקהל מריע זה סימן שלאמן יש כח עליו?
לא, הוא מריע כי הוא נהנה, זה הכל.
אינך מרגישה שיש לך השפעה על אנשים שמוחאים לך כפיים?
בכלל לא. אולי השפעה רגעית, כזו שאין לה המשך.
מדוע את שרה בצורה סטטית?
יש לי שירים אטיים, אני מעדיפה אותם כך, אני לא רואה את עצמי משתלהבת. אני לא מעזה להפגין את רגשותיי בגלל פחד במה, אני מפחדת להיראות מגוחכת עם תנועות יד.
יתרון הבדידות
בדומה לאביה, בעלה, ז'אק דוטרון, היה נעדר, דבר שהעצים את בדידותה. שניהם גרו בוילה, אך רחוקים אחד מהשניה ותקשרו באמצעות הטלפון. שיריה דכאו אותו. מסתבר שגם אמה חייתה בבדידות. היא התחתנה עם אביה בשל המיליה הבורגני ממנו הוא בא, לא בהכרח מתוך אהבה אליו. חוסר האהבה הוביל אותה לסלקו בזמן המלחמה למרות שהיה עוצר. אגב, בצרפתית, למילה בדידות אין בהכרח קונוטציה שלילית.
האם הבדידות מלווה אותך?
כן, אך היא דווקא מעוררת בי השראה. כמובן שיש להבחין בין בדידות שגורמת לסבל לבין זו שבוחרים. היום, הבדידות שלי היא מתוך בחירה, אני חופשית יותר. הבדידות מאפשרת לי לאסוף את עצמי, לעשות מה שאני רוצה, בעיקר לאסוף את עצמי… לפעמים אני מרגישה צורך לאסוף את עצמי, ורק כשאני לבד, אני נחה.
איך היית בגיל 18?
הייתי נערה מאופקת, ביישנית, נבוכה מכל מילה, תמימה, אידאליסטית, עם רגשות עזים. עד היום, לא השתניתי, אני אותה נערה פתיה. היום, בסופו של דבר, אני קולטת שהרגשות שלי הגיעו אז לנקודת שבירה מלנכולית, ושרגשות ואהבה לא מועילים לי.
ב1962, הופיע השיר Tous les garçons et les filles אשר התפרסם בעולם ונמכר בשני מיליון עותקים. הדוברת הבודדה צופה בקנאה בזוגות אוהבים שמסתודדים ברחוב, מצטערת, אך מקווה יום אחד להיות כמוהם. שיר זה גילה את ארדי משום שיש בו גילוי לב. בשביל לדבר על רגשות צריך אומץ, ולארדי היה את זה. הלב של אנשים יוצא אל מי שמשתף את מה שהוא חש. היות וארדי הרגישה כמו הדוברת בשיר, השיר אותנטי.
מימד של מודעות
בעקבות לימודי אסטרולוגיה, ארדי גבשה אמונות. לדעתה, אנו, בני האדם, כאן כדי ללמוד (בעיקר מטעויות) ולעמוד באתגרים. היא מאמינה בגלגול נשמות, במשמעות שמאחורי המילה אלוהים. כשנשאלה אם היא מאמינה שקיימים מלאכים שומרים, השיבה שאמור להיות כח בלתי נראה שמגן עלינו. היא מאמינה באהבה, שהיא החשובה ביותר ושרוע בא מאנשים שבילדותם היא הייתה חסרה להם. לגבי אמונה בעצמה? היא באה והולכת.
כשאת מסתכלת על עצמך במראה בבוקר, על מה את חושבת?
אני משתדלת לא לחשוב על כך.
מדוע?
כי אני מפחדת. ממה שאני מפחדת, אני נמנעת.
ממה את מפחדת?
שאמצא בתוכי ריקנות.
על אף התמימות, הייתה לה חוכמה. היא ידעה שהצלחה היא אשליה. מחד גיסא, היא נעתרה לחתום למעריצים, אך מאידך, לא הסכימה שיסגדו לה.
האם שמת לב שאת סמל עבור רבים?
אין זה מעסיק אותי כלל. איני חושבת שאני מהווה סמל עבור אנשים, זו בדיחה. איני לוקחת זאת ברצינות. אם הייתי לוקחת זאת ברצינות, זה היה איום ונורא. איני אוהבת לראות ילדות שמהופנטות ממני בהערצה, זה מבלבל אותי. מה זה אומר שהן מעריצות אותי?! שעליי להתאים לדימוי שהן מתוות לי?! אין סיכוי שאתאים את עצמי לדימוי!
שירים נוספים על בדידות
Le premier bonheur du jour 1963
הדוברת בשיר מתנחמת במראות הטבע כמו השמש המלטפת, הציפור המצייצת, רוח הים הנושבת וכו'. הסיבה לכך היא שהאושר, שהמאהב שלה מסב לה, נעלם כשהוא יוצא בבוקר לעבודה ומשתרר שקט קודר. בשיר עולה הציפייה שהמאהב שלה יחזור מהר מכיוון שבלעדיו היא בודדה.
Mon amie la rose 1964
השיר מבטא צער מפטירתה של השחקנית סילביה לופז, שנגדעה באיבה בשל לוקמיה. הדוברת מדמה את חברתה לשושנה. היא אינה מעכלת את מותה הפתאומי. חל ניגוד: מצד אחד, היא מסכימה שאנו כולנו פגיעים, אך מצד שני, חברתה היא שושנה. בחלומה, נשמתה של חברתה רוקדת ומחייכת אליה.
Comment te dire adieu 1968
אז איך זוג אוהבים נפרד מבלי שזה יכאב? מתעכבים, טורחים להסביר זה לזו ומנגבים את הדמעות עם ממחטה.
במידה ותרצו להקשיב לעוד שירים מפורסמים שלה, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה.
מצבה הרפואי
ב2004, אבחנו אצלה סרטן הלימפה, אך הוא לא היה אלים. עשר שנים אחרי, הסמפטומים החמירו. ב-2015, הזמרת נחלשה ורזתה, התקשתה ללכת, בנוסף נפלה, מה שהוביל לאשפוז. בתחילת 2016, בנה תומא עדכן שהיא מחלימה, אולם בשנת 2019, היא חשפה שהסרטן חזר ושהטיפול בו החריש אותה באוזן אחת, מה שמנע ממנה לשיר. כך, הקריירה המוסיקלית שלה הגיעה לקיצה. היום בגיל 76, ימיה ספורים.
ארדי, כוכבת הזמר הצרפתי, גוללה את זכרונותיה בספר l'Amour fou. נכתב עליה שפניה חתומות, כמו של אנשים שטיילו הרבה בלי להאמין בשינוי, ושאהבו הרבה בלי לוותר על הפרטיות שלהם. כמו בחלום, היא מחייכת בלאט. חיוך זה מוסיף מעין עצבות לפניה המרוחקות שהולמות את הערפל, אך שבירות תחת השמש.
שם הספר הוא כשמה של אחד משיריה האחרונים אותו ניתן לשמוע כאן:
עם קול אוורירי, צללית דקת גזרה, יופי מלא, ארדי נגעה בכמה דורות, מאז ההצלחה הראשונה שלה Tous les garçons et les filles בגיל 18. ארדי נשארת סמל לחירות למרות הבדידות (או אולי בזכותה).
* התמונה הראשית של הכתבה צולמה על ידי Joost Evers.
כמה מלים על הכותב
מתן דרזנר הוא בן 33, מטפל בילדים, כותב סיפורים קצרים ושר בצרפתית. הוא בוגר ביה"ס אליאנס חיפה.
אין כמעט פרנקופיל שלא אוהב את הקולנוע הצרפתי ומתרגש בכל פעם שמגיע סרט צרפתי חדש לקולנוע. והאמת שאין זה מפתיע. ראשית הסרטים מתרחשים בצרפת אותה כולנו אוהבים ואין תענוג גדול יותר מאשר לצפות בנופיה (או בהיסטוריה המרתקת שלה). מעבר לזה, ישנו קסם מיוחד בסרטים הצרפתיים, אשר נוצר בין השאר בזכות התחכום והרגישות שיש בהם. לכן אין זה מפליא שהמסורת הקולנועית הצרפתית אחראית ללא מעט להיטים מאז שהמציאו האחים לומייר את הקולנוע.
במהלך השנים האחרונות שמחתי לשתף פעולה עם סרטי נחשון ולהביא לכם כמה מהסרטים החדשים והיפים ביותר של הקולנוע הצרפתי. אולם מגיפת הקורונה הפסיקה באחת את המסורת המענגת של הליכה לקולנוע וצפייה יחדיו במיטב שהקולנוע הצרפתי יכול לספק.
אז האם לא נוכל להנות מהקולנוע הצרפתי עד שימצאו חיסון לקורונה? לשמחתי התשובה היא לא!
לא רק סרט צרפתי אלא גם הרצאה
בימים אלו, בהם נגיף הקורונה משפיע על מציאות חיינו, אני שמח להציע דרך מיוחדת לחוות קולנוע צרפתי איכותי. הרעיון הוא לספק לכם שני מוצרים בכרטיס אחד:
הרצאה של ד"ר אלון קליבנוב – אלון הוא מרצה בחסד עליון והוא ידבר הסרט אותו אתם הולכים לצפות או על נושאים בהם עוסק הסרט. מטרת ההרצאה היא לספק לכם ידע אשר ישדרג את חווית הצפייה שלכם. ההרצאה עצמה תתקיים בשעה 11:00 באמצעות הזום וניתן יהיה לקבל הקלטה שלה על מנת שתוכלו לצפות בה מאוחר יותר. במידה ועוד לא יצא לכם להנות מההרצאה של ד"ר קליבנוב, אתם מוזמנים לצפות בהרצאה החינמית ז'אן ד'ארק – מכשפה או קדושה?
צפייה בסרט – הסרט יפתח לצפייה בשעה 17:00 וניתן להתחיל לצפות בו עד השעה 22:00. אין בעיה לצפות בסרט עד סופו, גם אם התחלתם לצפות בו בשעה 21:59, אולם, בניגוד להרצאה, לא ניתן יהיה לצפות בסרט במועד אחר, אלא רק באותו יום.
כל הסרטים הם סרטי איכות עתירי פרסים, המהווים השתקפות להישגיו ולאיכויותיו של הקולנוע הצרפתי.
רשימת הסרטים הצרפתיים וההרצאות
יום ג', 25.8 – "להתראות שם למעלה", הבמאי – אלבר דיפונטל, 2017
דרמה צבעונית, עשירה וסוחפת שזכתה לשבחי הקהל והביקורות.
"להתראות שם למעלה" מספר את סיפורם של אדואר פריקור, אמן מחונן, וחברו מנהל החשבונות – אלבר מילאר. היכרותם בשדה הקרב של 1918 קושרת את גורלם לנצח, ובאקט של הישרדות ונקמה כנגד מפקדם תאב הכח והבצע, הם מתכננים תרמית מונומנטלית משל עצמם….
תוך שימוש במסכות, תלבושות ומוסיקה, הסרט מספק יופי חזותי, עושר קולנועי וצלילה אל נפשם מלאת הרבדים של הגיבורים.
הצפייה בסרט תתאפשר ביום ג׳, 25.8.2020, בין השעות 17:00-22:00 (תחילת צפייה). לינק לצפייה בסרט יישלח במייל כשעה לפני תחילת ההקרנה.
שם ההרצאה: מלחמת העולם הראשונה בראי הקולנוע – מטראומה ועד סוריאליזם
מלחמת העולם הראשונה מטלטלת את החברה הצרפתית בעוצמה חסרת תקדים. הקולנוע הצרפתי לא נשאר אדיש ומשקף במגוון מרהיב ומרתק של סרטים את הטלטלה האדירה. הסרט המקורי והססגוני "להתראות שם למעלה" מנהל דיאלוג עם האמנות הפלסטית, עם הסוריאליזם, ותוך שימוש בהומור ובסרקאזם – נוגע בטרגדיה ברמה האינדיבידואלית והקולקטיבית גם יחד.
יום ג', 1.9 – "אדמונד דה ברז'ראק", הבמאי – אלקסיס מישאליק, 2018
בעלילת הסרט אדמונד רוסטאן הוא מחזאי גאון שעד כה נחל רק כשלון… ההזדמנות הגדולה מגיעה כשגדול השחקנים של התקופה מבקש לככב במחזהו החדש ודורש שהבכורה תהיה בעוד 3 שבועות! הבעיה היא שאדמונד עדיין לא כתב מילה אחת… ואין לו מושג איזה סיפור הוא יספר.
כל שהוא יודע זה ששם המחזה יהיה "סיראנו דה ברז'ראק". אחרי הצלחה מסחררת על הבמות בפריז ובבריטניה. העביר אלקסיס מישליק את יצירתו זוכת פרסי המולייר למסך. קומדיה שנונה, מצחיקה ומרגשת, על סיפור לידתו של אחד המחזות המצליחים ביותר של כל הזמנים.
שם ההרצאה: סיראנו דה ברז'ראק – ההרפתקן ארוך החוטם בהיסטוריה, בתיאטרון ובקולנוע
דמותו של ההרפתקן הצרפתי המבריק והססגוני מושכת את הדמיון של כל מי ששומע על ואת סיפוריו. מהי האמת מאחורי דמותו של הלוחם, היוצר וההרפתקן? כיצד מתמודדים התיאטרון והקולנוע עם האתגרים שהוא מציב בפניהם?
יום ג', 8.9 – "פרנץ", הבמאי – פראנסואה אוזון, 2016
בעיירה גרמנית קטנה, מתאבלת אנה על קברו של ארוסה פרנץ שנהרג בצרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא פוגשת את אדריאן, צעיר צרפתי המגיע להניח פרחים על הקבר. נוכחותו, סמוך כל כך לתבוסה הגרמנית, מציתה תשוקות חדשות.
יצירות מופת רבות בספרות, בתיאטרון ובקולנוע בכלל, ובצרפתיים בפרט, עוסקים באמת ובשקר, בזהויות וביחסים מורכבים, במיוחד על רקע מלחמות וטלטלות חברתיות. מדוע התרבות הצרפתית מרבה לעסוק בתחום זה בצורה כה משמעותית?
יום ג', 15.9 – "בציר ראשון", הבמאי – ז'רום לה מר, 2015
בצעירותו, עזב שארלי את הכרם המשפחתי והתפרסם כמבקר יין אנין עם קהל מעריצים בינלאומי.
כשאביו עומד לאבד את הכרם, הוא חוזר הביתה ומגלה שכדי לייצר את היין הטוב ביותר ולהציל את מורשת משפחתו, עליו להתחבר לאדמה, למשפחה ולאהבות ישנות.
תרבות היין מגיעה לצרפת בעת העתיקה עם הלגיונות הרומאיים. הצרפתים יהפכו מרכיב זה למרכזי ולמשמעותי ביותר בתרבותם – הקולינארית והאמנותית. איך אפשר לדמיין את צרפת ללא יין וכיצד משתקפת האהבה הצרפתית האדירה ליין בתרבות ובקולנוע?
כמה זה עולה?
ניתן לשלם באופן אידיבידואלי עבור כל סרט או לרכוש מנוי לכל ארבעה הסרטים. עלות צפייה בסרט אחד היא 49 ₪. מנוי לכל ארבעה הסרטים – 185 ₪. ניתן לשלם ב-bit או ב-PayBox לפי מספר הטלפון 0544860089
המעוניינים לשלם ב-PayPal או בהעברה בנקאית מוזמנים לפנות למספר טלפון זה או למייל weststud@gmail.com ולקבל פרטים נוספים.
אם בית הקברות מונפרנאס נחשב לבית הקברות של אנשי הרוח הרי בית הקברות של מונמארטר נחשב, בצדק או שלא בצדק, לבית הקברות של השחקנים, הרקדנים והאומנים, למרות שקבורים שם גם ענקי רוח כגון היינריך היינה. זהו בית קברות קטן יחסית למונפרנאס ולפר לשז והוא נמצא בסביבה שוקקת חיים בה נמצא בין השאר מועדון המולן רוז'.
כשתכנסו לשם תרגישו כאילו נכנסתם למעין בור ענק באדמה, ולמען האמת, התחושה הזאת לא רחוקה מן האמת. הסיבה לכך היא שבית הקברות של מונמארטר נמצא במקום בו היו בעבר מכרות גבס, וזאת גם הסיבה מדוע הכיכר שנמצאת לא רחוק משם נקראת Place Blanche ("הכיכר הלבנה", על שם האבק הלבן שיצא ממכרות הגבס שבסביבה). חשוב לציין שמכרות הגבס לא הפכו מיד לבית הקברות שאתם מכירים, אלא קודם כל הפכו לקבר אחים גדול של קורבנות המהפכה הצרפתית ורק בראשית המאה ה-19 הוא הפך לבית קברות מסודר.
העובדה שמרגישים כאילו נכנסים לבור באדמה והגשר שעובר מעל בית הקברות, הופכים את חווית הביקור במקום למעט קלסטרופובית. גם המצבות והפסלים הצפופים מוסיפים לאווירה המלנכולית, במיוחד אם תטיילו שם בחורף או בסתיו. אז בקיצור, אם חושבים על זה, בית הקברות של מונמארטר, הוא בית קברות כמו שבית קברות צריך להיות. לא איזה גן ענקי כמו הפר לשז אלא מקום עצוב, כהה ומדכא. בקיצור בית הקברות המושלם 🙂
אז אם המבוא הזה לא גרם לכם לתפוס את הרגליים ולרוץ חזרה אל ארצם של החיים, אתם מוזמנים להצטרף אלי לביקור באחד מבתי הקברות המעניינים ביותר בפריז.
מעט לוגיסטיקה לפני שנתחיל
כיצד מגיעים?
הדרך הטובה ביותר להגיע לבית הקברות של מונמארטר היא לקחת את קו 2 של המטרו ולרדת ב Place Blanche. משם הולכים ברגל ונכנסים דרך Avenue Rachel. אופציה נוספת היא לרדת בתחנה Place Clichy בה עוברים קווים 2 ו- 13 וללכת ב Boulevard Clichy עד שמגיעים ל Avenue Rachel.
שעות פתיחה
בית הקברות של מונמארטר פתוח כל יום עד שעה 18:00. בשבת הוא נפתח ב 08:30, בראשון ב 09:00 ובשאר הימים בשעה 08:00.
מפת בית הקברות
בכניסה לבית הקברות ישנה מפה בה ניתן למצוא את כל הקברים של ה"סלבז". כמו כן ניתן לקנות מפה באחת מחנויות הפרחים בסביבה. אולם אם תרצו אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזהולהוריד את המפה בצורה של קובץ PDF. את הקובץ ניתן להדפיס בבית לפני שטסים או לקרוא ממנו בנייד (קצת פחות נוח).
החתולים של בית הקברות של מונמארטר
במהלך עבודת המחקר שלי לצורך הכתבה גיליתי שבית הקברות הזה משמש מעין אכסניה לחתולי רחוב. למרות שעיריית פריז לא ממש אוהבת את הרעיון האנשים שגרים בסביבה מאכילים אותם ויש האומרים שלכל חתול שם יש שם משלו. אישית לא זכורים לי הרבה חתולים עת שביקרתי שם באוגוסט 2019, אבל נאמר לי שאם אתם נתקלים בחתול אז רצוי להשאיר אותו לנפשו כי חלקם עלולים לשרוט.
אם תרצו לקרוא עוד על החתולים של בית הקברות של מונמארטר אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזאת.
מסלול טיול בין הקברים המעניינים ביותר של בית הקברות של מונמארטר
התחילו את הטיול שלכם ב Avenue Principal עד הכיכר ומשם לכו אל Avenue Dubuisson. אולם לפני שתמשיכו לשם אני ממליץ לכם להציץ בחלקה מספר 19 שם עומד קברו הריק של אמיל זולא(אם תרצו לבקר בקברו הנוכחי תצטרכו להגיע לפנתאון).
דלידה 1933-1987
אחרי שביקרתם במה שהיה פעם קברו של זולא תמשיכו ישר ב Avenue Dubuisson עד למקום שבו הוא מצטלב עם Avenue Hector Berlioz. קחו ימינה ותגיעו לקברה של הזמרת דלידה.
הקבר של דלידה. צילם: צבי חזנוב
דלידה הייתה אחת מזמרות הפופ המצליחות ביותר בתולדות הפופ הצרפתי, אשר למרות הצלחתה הרבה החיים לא תמיד האירו לה פנים. כתוצאה מכך היא החליטה בשנת 1987 ליטול את חייה ונקברה בבית הקברות של המונמארטר (הכיכר הנקראת על שמה נמצאת גם היא במונמארטר במרחק של כ-20 דקות הליכה ברגל מבית הקברות). אין זה מפתיע שהקבר שלה מאוד מטופח וניתן למצוא בו לו מעט פרחים ועציצים של מעריצים.
חזרו לצומת בה פניתם ימינה ב Avenue Hector Berlioz והפעם פנו שמאלה אל חלקה מספר 20. שם תמצאו את קברו של המלחין הקטור ברליוז, אשר על שמו נקראת השדירה.
קברו של ברליאוז. צילם Son of Groucho. מקור צילום: ויקיפדיה.
הקטור ברליוז היה מלחין סימפוני מעולה, אשר זכה להצלחה רבה בתחילת דרכו. אולם הרבה מזל באהבה לא היה לו. החתונה שלו עם אהובתו הראשונה בוטלה מכיוון שאמה של הכלה העתידית התנגדו נחרצות לקשר בינהם. ברליוז המיואש החליט לרצוח הן את האמא והן את הכלה אבל שכח את התחפושת אותה התכוון ללבוש בזמן הרצח בכרכרה…
משם הכל רק המשיך להתדרדר. הוא גילה שאחת מהנשים שהוא אהב מתה עת שטייל בבית קברות ונתקל פתאום בקבר שלה. כשסוף סוף הוא הצליח למצוא אישה בשם הרייט סמית'סון (Harriet Smithson) שלא ברחה או מתה, ואף הצליח להתחתן איתה, הוא גילה שהיא אלכוהוליסטית. אולם אין רע בלי טוב, האישה הזאת, אחרי הכל הייתה ההשראה של היצירה הגדולה ביותר של ברליוז, הלא היא ה"סימפוניה הפנטסטית" (Symphonie fantastique). לפני שנמשיך עם סיפורו של ברליוז ביש המזל, אתם מוזמנים להקשיב לחלק האהוב עלי ביותר בסמפוניה הזאת, הלא הוא הנשף.
אם חשבתם שבזה תמו צרותיו של ברליוז הרי שטעיתם. הוא הצליח להתגרש מאשתו האלכוהוליסטית ולהתחתן עם אישתו השנייה מאריה רקיו (Maria Recio), אשר מתה משבץ בגיל 48, זמן קצר יחסית אחרי החתונה. לפחות ברליוז זכה בחותנת נפלאה, אשר נשארה איתו אחרי מות בתה וטיפלה בו עד מותו בשנת 1869. מילותיו האחרונות היו, דרך אגב, "עכשיו סוף סוף הם ינגנו את המוזיקה שלי".
פרנסואה טריפו (1932-1984)
לא רחוק מקברו של ברליוז נח לו בחלקה מספר 21 הבמאה הנודע פרנסואה טריפו (François Truffaut). אומנם המצבה, כפי שתראו לא מעניינת במיוחד הרי שבכל זאת שווה להתעכב כאן מעט על מנת לתת כבוד לאחד היוצרים הקולנועיים הגדולים ביותר של צרפת במאה ה-20.
קברו של פרנסואה טריפו.
הוא החל את הקריירה שלו דווקא בתור מבקר קולנוע בכתב העט Cahiers du Cinéma, אשר קיים עד היום. בניגוד לאמרה המפורסמת "מי שלא יודע לעשות, מבקר", הרי שטריפו ניצל את כל הידע התיאורטי שצבר ואת אהבתו לקולנוע על מנת ליצור כמה מהסרטים הגדולים ביותר של הגל החדש ובהם 400 המלקות וז'יל וז'ים, שממנו ארצה להביא את השיר המקסים בביצועה של ז'אן מורו:
גוסטב גיומה 1840-1887
חזרו ל Avenue Hector Berlioz ובצומת פנו הפעם שמאלה אל Avenue Cordier. שם בחלקה מספר 3 תמצאו את הצייר גוסטב גיומה (Gustave Guillaumet).
מדובר באחד הציירים הנודעים פחות של המאה ה-19 ובזמנו הוא התפרסם בזכות תמונותיו של צפון אפריקה ותוכלו למצוא כמה מציוריו במוזיאון ד'אורסה. לחוסר מזלו זמן קצר אחרי שהוא מת התפרסמו האימפרסיוניסטים וסגנון הציור הרומנטי שלו הפך בן לילה למיושן.
קברו של גוסטב גיומה. צילם Sichersicher. מקור צילום: ויקיפדיה.
הסיבה שהבאתי אותכם לקבר הזה היא בזכות המצבה היפהפייה שלו המכילה נערה מהעיירה בו סעדה שבאלז'יר, אשר זורקת בעדינות פרחים על הפורטרט של הצייר.
אדולף סאקס 1814-1894
המשיכו אל חלקה מספר 4 שם תמצאו את הקבר הבא אותו רציתי להראות לכם. מדובר בקברו של אדולף סאקס (Adolphe Saxe) מוזיקאי בלגי, אשר בשנת 1846 המציא את הסקסופון.
קברו של אדולף סאקס. צילם: Moonikeur
מה שמעטים יודעים זה שאדולף סאקס תרם לאנושות לא רק את הכלי המפורסם הנקרא על שמו אלא גם שיפר באופן ניכר את אופן פעולתם של לא מעט כלי נשיפה. אולם כאמור, הסקסופון הוא זה שהביא לו את התהילה ומה שמדהים שהכלי הזה לא השתנה בהרבה מאז שנוצר על ידו במאה ה-19.
אלכסנדר דיומא הבן (1824-1895)
הוא אומנם ידוע בתור הבן של אלכסנדר דומא, אחד מגדולי הסופרים הצרפתים, אשר כתב בין השאר את שלושת המוסקטרים והרוזן ממונטה קריסטו, אולם הבן בהחלט זכאי למקום בהיסטוריה בזכות עצמו. יתרה מזאת, באופן מפתיע, כשאלכסנדר דיומא הבן הלך לעולמו הוא היה אף יותר מפורסם מאביו.
קברו של אלכסנדר דיומא הבן בבית הקברות של מונמארטר
הסיבה לכך הייתה יצירתו "הגברת עם הקמליות", המספר את סיפור חייה הקצרים של הקורטיזנה מארי דו פלסי (Marie Duplessis), אולי הקורטיזנה המפורסמת ביותר של המאה ה-19. המחזה מאוד הצליח בזכות עצמו, אולם לאחר שהמלחין ג'וזפה ורדי הפך אותו לאופרה "לה טרויאטה", אלכסנדר דיומא הבן זכה לתהילת עולם. מארי דו פלסי, דרך אגב, קבורה במרחק קטן מאוד מהקבר שלו.
ואיפה אלכסנדר דיומא האב אתם אולי שואלים? הוא קבור בפנתיאון. ואם תרצו לקרוא מעט על מערכת היחסים שהייתה לו עם בנו (ועם לא מעט נשים בחייו) אתם מוזמנית לקרוא את הכתבה שלוש המוסקטריות של אלכסנדר דיומא.
וסלב ניז'ינסקי 1889-1951
ללא ספק אחד הקברים עם המצבות היפות ביותר בכל בית הקברות. מדובר בקברו של הרקדן וסלב ניז'ינסקי, אשר הדהים את פריז בעשורים הראשונים של המאה ה-20.
הבלט שבזכותו התפרסם ניז'ינסקי היא ללא ספק "פולחן האביב" שאת המוזיקה שלו כתב פרוקובייב ואת הכוריאוגרפיה יצר דיאגילב (Diaghiliv). מדובר ביצירה מהפכנית, אשר זעזעה את הקהל הפריזאי אך מהר מאוד נכנסה ל"קאנון" של המוזיקה הקלאסית. אם תרצו תוכלו לקרוא עוד על היצירה בכתבתה של רונית גרומן פולחן האביב – הבלט שהפך לשערורייה הגדולה ביותר של פריז.
אולם בואו נחזור לרגע לדמות שיושבת על המצבה. האם המבט שלה משדר רכות או שמא אנחנו רואים בו את הטירוף, אשר ליווה את ניז'ינסקי כל חייו ואשר גרם לו להעביר את רוב 30 שנותיו האחרונות בבתי חולים לחולי נפש? אשאיר לכם לחשוב על השאלה הזאת בזמן שנתקדם לקבר הבא.
גודפרואה קבאנייאק 1853-1905
את הקבר הזה אני מאוד אוהב בזכות המצבה בה נראית דמותו של גודפרואה בגודל מלא שוכבת על המצבה. בעיניי זוהי מצבה מאוד פוטוגנית ונהנתי מאוד לצלם אותה. מה דעתכם?
גודפרואה קבנייאק. צילם צבי חזנוב
אולם מי היה אותו קבאנייאק (Godfroy Cavaignac)? מסתבר שהיה זה לא פחות מהאדם, אשר הקריא בבית המשפט את המכתב, אשר הרשיע את דרייפוס. קבאנייאק גילה מאוחר יותר שהמכתב זויף על ידי קולונל אנרי ולמרות זאת הוא המשיך לטעון עד סוף חייו שדרייפוס אשם בבגידה והתנגד למשפט חוזר.
היינריך היינה 1797-1856
נסיים את הסיור שלנו בבית הקברות של מונמארטר עם קברו של היינריך היינה: משורר ואיש רוח יהודי (אשר התנצר) מהחשובים ביותר של המאה ה-19.
קברו על של היינריך היינה. צילם: Benutzer:Schreibkraft. מקור צילום: ויקיפדיה.
היינה, אשר נרדף חלק גדול מהזמן בפרוסיה מולדתו עבר להתגורר וליצור בפריז בשנת 1831, שם עבד בתור כתב העיתון "אלגמיינה צייטונג". בשנת 1848 בדיוק בזמן המהפכה שהפילה את לואי פיליפ מכיסאו חלה היינה, ככל הנראה בטרשת נפוצה או ניוון שרירים ונאלץ לבלות את שמונה השנים האחרונות בחייו במיטתו לה הוא קרה "קבר המזרונים שלי". למרות מצבו הפיזי הקשה הוא המשיך ליצור ולכתוב עד יומו האחרון.
אנקדוטה מעניינת: אם תגיעו לקברו של היינריך היינה, אתם תגלו שלמרות שהוא מת בשנת 1856 הרי ששכנו הוא יהודי בשם בוקובזה, אשר מת במהלך המאה ה-20. בוודאי תשאלו את עצמכם כיצד נשארה חלקת הקבר ליד משורר כה גדול פנויה במשך כמאה שנה והתשובה על כך פשוטה. החלקה לא הייתה פנויה אולם על פי חוקי בית הקברות, אלא אם כן שילמתם מספיק כסף על מנת לזכות בקבורה למשך כל הדורות, הרי כעבור מספר עשורים יוציאו את עצמותכם מהקבר, יורידו את המצבה ויאפשרו למישהו אחר להיקבר שם.
האם מר בוקובזה היה סוחר נדל"ן ממולח יותר מאשר שכנו הקודם של היינה? בואו ניפגש שם עוד כמה עשורים ונראה…
אנשים מפורסמים נוספים הקבורים בבית הקברות של מונמארטר
כמובן שלא ניתן בסיור אחד להקיף את כל הקברים החשובים. מכאן שלטובתם של אלו שמעוניינים לעשות "שיעורי בית" לפני הטיול לבית הקברות, הנה עוד דמויות היסטוריות, שקבורות בבית הקברות הזה ועליהן יש כתבה כאן באתר:
מישל ברז'ה – אחד מיוצרי הפופ הצרפתי הגדולים ביותר של המאה ה-20. באותו בית קברות קבורה גם אשתו פראנס גל, אשר התפרסמה בין השאר בזכות השיר Ella elle la ומתה בשנת 2018.
ניסים דה קמונדו – על שמו נקרא אחד המוזיאונים היפים ביותר בפריז (לטעמי לכל הפחות).
ז'אן מורו – שחקנית אהובה, אשר התפרסמה בין השאר בזכות סרטון של טריפו, ז'ול וז'ים, עליו דיברנו קודם.
ארי שפר – צייר נהדר לטעמי אך לא כל כך מוכר לקהל הרחב. תוכלו להנות מיצירותיו במוזיאון החיים הרומנטיים.
שארל אנרי סנסון – בן למשפחת תליינים, אשר היה אחראי להוצאתו להורג של לואי ה-16. תוכלו לקרוא עליו ועל משפחתו בכתבה סנסון הגיבור. כמו כן אם תרצו לגלות היכן עמדה האחוזה המשפחתית שלו אתם מוזמנים להיכנס לכתבה סקוור מונתולון – פינת חמד פריזאית עם סיפור מרתק.
כתבות נוספות על מונמארטר שיכולות לעניין אותכם
סיימתם את הביקור בבית הקברות של מונמאטר ורוצים להמשיך לטייל? הנה כמה כתבות שיכולות לעניין אותכם:
מונמארטר של האומנים הגדולים – זהו מסלול טיול קלאסי שיצר ידידי היקר יואל תמנליס ואשר יאפשר לכם לראות את כל האתרים הכי חשובים במונמארטר (במיוחד אלו הקשורים לאומנים שגרו שם, דוגמת פיקאסו).
ברים מומלצים בפריז, רוף-טופים ועוד מקומות טרנדיים – רוצים להציץ על בית הקברות של מונמארטר מלמעלה? כנסו לכתבה הזאת ותמצאו שם מלון שמהגג שלו ניתן לצפות במראה פנורמי של בית הקברות וחלקים נוספים של פריז.
מדוע כל כך הרבה אנשים אוהבים את בתי הקברות של פריז? ראשית, מכיוון שההיסטוריה של פריז מלאה בדמויות גדולות מן החיים, אשר בסופו של דבר מצאו את עצמם נחים את שנת הנצח באחד מבתי הקברות שלה.
שנית, מכיוון ששם תמצאו כמה מהמצבות היפות והמרגשות ביותר בעולם. מכאן שביקור בבית קברות פריזאי כמוהו כביקור במקום המהווה שילוב בין פארק מקסים ומוזיאון חינמי.
ושלישית, בגלל האווירה המיוחדת והסיפורים הרבים שכל בית קברות יכול לספר לכם ושאת חלקם תקראו בכתבות, אותם תמצאו למטה.
כפי שתראו, בתי קברות לא חייבים להיות רק פארקים רחבי ידיים, דוגמת הפר לשז או בית הקברות של מונפרנאס. הם בהחלט יכולים להיות גם כנסיות שחלקן עברו הסבה למקברות של אח"מים, דוגמת הפנתיאון או קתדרלת סן דני, עליה אכתוב בעתיד הקרוב.
ולבסוף, לא שכחתי את ידידינו ההולכים על ארבע ולכן תוכלו למצוא כאן גם כתבה על בית הקברות לחיות הראשון בעולם, אשר ממוקם בפרבר הצפון מערבי של אנייר.
אך רגע לפני שנצא לדרך למסע בין קברים, הרשו לי להציג בפניכם שיר קטן שכתבתי בעבר על הנושא אשר, כולי תקווה, יכניס אותכם לאווירה הנכונה.
שם בין האבנים
בביקורך הבא בבית קברות אל נא תלך ישר למטרה שוטט לך בנחת דלג מעל בורות הצץ במצבות אולי תמצא שירה.
כי שם בין אבנים ומצבות קבורים האנשים אבל המוזה חיה היא בסלע כתובה בשורות עצובות על קברו של ז"ל-מן או קברה של רעיה.
ואם המצבות אינן אומרות דבר דבר אל המתים אותך הם לא יכזיבו הקשב לסיפורים כאילו אין מחר למרות שעל אושרך הם בוודאי יעיבו
בסוף היום אמור יפה תודה הסר את האבק מן הבגדים חזור אל השירה ואל העבודה אמור “תודה לאל שיש מתים"!
ההיסטוריה של בתי הקברות בפריז
לפני שנתחיל במסע שלנו בין בתי הקברות השונים של פריז, כמה מילים על הסיבה העיקרית להיווצרותם.
עד סוף המאה ה-18 קברו הפריזאים את המתים שלהם בבתי קברות שהיו צמודים לכנסיות הרבות, אשר נבנו בעיר במהלך ימי הביניים והרנסאנס. בית הקברות המפורסם ביותר בפריז באותה תקופה היה זה הצמוד לכנסיית "החפים מפשע" אך גם לשוק הסיטונאי הגדול של פריז לה האל (Les Halles).
הקרבה לשוק יצרה בעיה היגיינית לא קטנה מכיוון שבזמן השטפונות היו המתים, שנקברו אחרונים ונמצאו הכי קרוב לפני הקרקע, מתחילים לצוף ו"לטייל" להם בין דוכני הפירות והירקות. במהלך המאה ה-18 המצב הלך והתדרדר ומרוב עודף קבורה החלו המתים, שנדחסו עוד ועוד בתוך קברי אחים, "לדחוף" את קירות המרתפים של הבתים ששכנו בסביבה. וכך, בעודם הולכים להם למרתף להביא איזה בקבוק יין טוב לסעודה, נתקלו הפריזאים בד"ש מעולם האמת בדמות יד של גופה אלמונית שיצאה מהקיר.
בית הקברות "החפים מפשע". ציור משנת 1550. מקור ציור ויקיפדיה
כתוצאה מהצפיפות בבתי הקברות במרכז פריז הוחלט במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18 להעביר את עצמות המתים מבתי הקברות במרכז פריז אל מספר מכרות עזובים בדרום העיר וכך נוצרו הקטקומבות המפורסמות. במקביל, הוחלט להקים ארבעה בתי קברות שימצאו מחוץ לחומות העיר ויספקו את צרכי הקבורה של עיר האורות.
בתי הקברות החדשים, אשר החלו להיווצר במהלך ראשית המאה ה-19, הם בית הקברות של מונמארטר בצפון
במקביל להקמת בתי הקברות הגדולים "לאוכלוסיה הרחבה", הוקמו בפריז גם כמה מקומות קבורה אקסקלוסיביים יותר.
המקום הראשון הוא קתדרלת סן דני, אשר החל מהמאה ה-7 משמשת בתור המקברה המלכותית של מלכי צרפת. כנסייה אחרת, אשר הפכה לאתר קבורה של אנשים חשובים מאוד, היא כנסיית סן ז'נבייב, הידועה לנו בתור הפנתיאון ובה קבורים כמה מגדולי הרוח של צרפת. ולבסוף, אסור לשכוח כמובן את כנסיית האינווליד, בה קבור נפוליון ולצידו עוד מספר אנשי צבא חשובים.
במהלך הכתבות הבאות, נבקר בכל אחד ואחד ממקומות הקבורה אותם הזכרתי, כל מה שנותר לכם עתה הוא לגלול מעט למטה, לבחור כתבה ולצלול בין הסיפורים.
מקס קלינגר (1857-1920) היה אמן גרמני אדיר, פורה ומגוון, גרפיקאי, מדפיס, מאייר, צייר, פסל, מעצב, תיאורטיקן, ממייסדי הסימבוליזם של ארצו. קלינגר זכה להערכה ולהערצה בימי חייו בהם נחשב לאחד מגדולי האמנים הגרמניים אך לאחר מלחמת העולם הראשונה נשכח מעט. החל מ-1970, במלאת יובל לפטירתו של קלינגר, החלה התעניינות מחודשת באמן הגדול שמתבטאת בתערוכות המתקיימות לכבודו כמו גם במאמרים ובספרים למכביר הנכתבים עליו, כולל הוצאה לאור של מכתביו ויומניו. לא נפקד גם מקומן של תיזות אוניברסיטאיות.
מקס קלינגר היה אחד האמנים המפתיעים ביותר בדורו ואי אפשר לכולאו בהגדרה אחת בלבד. סימבוליסט, כן, אך הרבה יותר מכך. קלינגר היה חוליה מקשרת בין הרומנטיזם לאקספרסיוניזם, בין הסימבוליזם לסוריאליזם. קלינגר חיבר בין קלסיציזם למודרניזם, בין מסורת למהפכנות, בין לאומיות לקוסמופוליטיות. בגרמניה ואף מחוצה לה סגדו לו בחייו כמו למיכלאנג'לו ולליאונרדו דה וינצ'י, כמו לווגנר ולבטהובן.
בין מעריציו נמנים, לא פחות ולא יותר, מאשר ג'ורג'ו דה קיריקו, מקס ארנסט וסלבדור דאלי, רשימה חלקית בלבד. קלינגר היה גיבורו של דה קיריקו, ששאב ממנו הרבה השראה וכתב עליו מסה מפורטת שתרמה לפרסומו באיטליה. גם ביצירות של מקס ארנסט וסלבדור דאלי ניתן לזהות השפעות ישירות של קלינגר.
במלאת מאה שנה למותו, קיים המוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג, שנסגר זמנית עקב מגפת הקוביד-19 ונפתח שוב ב-7 במאי, תערוכת ענק לזכרו: "קלינגר 2020", עד ה-16 באוגוסט. לרגל חגיגות 250 השנים להולדתו של בטהובן, תעבור התערוכה למרכז ה- Bundeskunsthalle בעיר בון, מה-4 בספטמבר 2020 עד ה-10 בינואר 2021. האמן, שלאחר מותו נחשב "מיושן", נחגג כיום כחלוץ המודרניזם!
אולם שלם בתערוכה בעלת השם רב המשמעות, "קלינגר 2020", מוקדש להדפסים ופסלים של אוגוסט רודן, שהובאו מצרפת, ולא בכדי. מקס קלינגר ראה במאסטרו הצרפתי מודל ואף זכה לכינוי "אוגוסט רודן הגרמני". אך לפני שתעמוד הכתבה על מהות קשריו של קלינגר עם רודן, נבקר בתערוכה שהתקיימה ב-2012 במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית של העיר סטרסבור (שטרסבורג), שהוקדשה להדפסיו של האמן הגרמני.
תערוכת ההדפסים של מקס קלינגר במוזיאון בסטרסבור
המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית של העיר סטרסבור קיים מה-12 במאי עד ה-19 באוגוסט, 2012, תערוכה לכבודו של מקס קלינגר, שכללה 14 סדרות הדפסים של האמן, 144 לוחות, מ-1878 עד 1915. שם התערוכה: "מקס קלינגר, תיאטרון המוזר", לפי התבטאותו של דה קיריקו שכינה את קלינגר "הגאון של המוזר".
כל סדרה מכילה בין 4 ל-50 תצריבים שכולם מספרים סיפור שהצופה בהם נוטל חלק פעיל בעיצובו. הסדרה הראשונה נקראת אופוס 1, הסדרה השנייה נקראת אופוס 2, וכן הלאה, על דרך קיטלוג יצירות מוזיקליות. קלינגר היה פסנתרן, מלומן נלהב והעריץ, ביחוד, את בטהובן, ברהמס, מאהלר, שומאן, ליסט ווגנר.
בתערוכה ניתן היה לראות הדפסים פנטסטיים של האמן ליד הדפסים ריאליסטיים שלו, ולעתים עירוב של שני הסגנונות באותו לוח. קנטאורים לוחמים או מעולפים, אלים יווניים, נסיכים עולצים, נימפות ושדים, מדוזות ומפלצות, צבים ענקיים וטריטונים, תגרות ומעשי אונס מיתולוגיים ממלאים את התמונות לצד דרמות ריאליסטיות, בגידות, התאבדויות ומעשי אונס ורצח, שבחלק מהן צפה קלינגר במו עיניו, בלייפציג, ברלין, פריז ורומא.
בהדפסיו אלה נותן האמן, קורא נלהב של דרווין, ביטוי נוקב ליצריותו החייתית של האדם. בעין חדה, לעתים סאטירית, מתעד קלינגר ממראות החיים המודרניים, מרד פועלים מזוין נגד גדודי הממשלה, קרב יריות, זנות, הפלות, אלימות במשפחה, התמכרות לאלכוהול וסמים, טביעה, התאבדות, עיוות דין, פשיטת רגל, עוני ומצוקה.
בחורה שנעזבה על ידי בן זוגה מידרדרת, באין ברירה, לזנות כשהחברה הבורגנית מפנה לה עורף. אם מיואשת מעדיפה להטביע את תינוקה מאשר להפקירו למכות הרצח של אביו. מהו עתיד האנושות? האם היא באמת הולכת ומשתפרת, צועדת אל עבר עתיד אוטופי? שאלות נוקבות עולות מהתמונות.
האמן הצעיר השתחרר מעקרונות הפרספקטיבה, כיווץ או קטע אותה כרצונו, כלא את הדמויות במרחבים מצומצמים, דחק אותן בין סלעים, צמחיה עבותה או כתלים. פה הן מתרוממות באוויר, מרחפות, תלויות במצב לוויטציה בלב שמים, שם הן צוללות במעמקי תהום, נראות כחתך מתוך ספר לתולדות הטבע.
ספרי פרהיסטוריה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, מראשית הראשית ועד תקופתו של האמן, מזינים את הדפסיו בסצנות מחייהם של שבטים פראיים, נוודים, מימי הביניים, ממלחמת שלושים השנים. לזכרונותיו החזותיים נוספים איקונוגרפיה תנ"כית ואלגוריות של קודש וחול, בעלי חיים אמיתיים ודמיוניים, אגדות עממיות ואלמנטים פופולריים. בחירות גמורה שוכן הגרוטסקי והסאטירי לצד הנאצל והנשגב, באותו הדפס, עירום אקדמי מוקפד ליד דוב, אפולו סמוך לשור מחרשה.
הדפסיו הריאליסטיים-המגויסים של קלינגר מועשרים לעתים ברכיבי דמיון ופנטזיה, הבאים להחריף את הביקורת החברתית כמו גם להזמין את הצופה לעקוב אחרי עולמו הסימבוליסטי של האמן. בסדרה "חיים", למשל, מ-1884, בלוח "אל הביוב", המון של נשים דוחף פרוצה לעבר תעלת מים מזוהמים כשביניהן ניתן לראות קוף.
הלוח "אל הביוב" מתוך הסדרה "חיים" (מקור צילום: ויקיפדיה)
רגישותו האמנותית של קלינגר הייתה שלובה בידע אנציקלופדי. קלינגר אחז במכחול ובחרט כמו סופר בעט ובעיפרון. קורא רעבתן של עיתונים, מגזינים וספרים, קלינגר צייר את חזיונות העולם הנצפה והמדומין, כמו משורר או סופר הכותב במילים. ביטוי שפע מחשבותיו בתמונות הייתה דרכו היחידה לשים להן סכר ותרגומן למילים, אם ייעשה, יביא למילוי כרכים על גבי כרכים.
הסדרות מגוונות מאוד, אכן, לא רק בנושאיהן כי אם גם בהשפעותיהן. קלאסיציזם של העת העתיקה, רנסאנס, בארוק, רומנטיזם, ריאליזם, דרוויניזם, אירוטיזם, פרוידיאניזם בחיתוליו, זרמי סוף המאה ה-19 האירופית חותרים גם בנפשו של האמן, זה לצד זה וזה נגד זה, נצרבים-נצרפים למסכת ביזארית מרשימה. תמונה זו מושפעת מהג'פוניזם, אחרת מהציור הפרה-רפאליטי, זו מעולמו של פרנסיסקו דה גויה, ובאחדות ניכרת השפעתם של פליסיאן רופס ואודילון רדון.
גם כשהוא נשען על מסורת של מוטיבים קלאסיים, האמן יוצא מן המקובל והידוע ופורץ לעבר כיוונים חדשים, מוזרים, תמוהים, מביכים, המאתגרים את הצופה ומגרים את שכלו ודמיונו.
קטלוג התערוכה
ניתן לרכוש את קטלוג התערוכה, הכולל את כל סדרות ההדפסים שהוצגו בה, כמו גם טקסטים כתובים, אופרות, שירים ומסות (כולל המסה של ג'ורג'ו דה קיריקו), סביב יצירתו של האמן.
Max Klinger, le théâtre de l'étrange : Les suites gravées 1879-1915, sous la direction de Marie-Jeanne Geyer et Thierry Laps, Mamc Strasbourg, 2012
בתקופה שבין 1875 לבין 1881, הקדיש עצמו קלינגר הצעיר לאמנות ההדפס, ענף שבו הגיע למקוריות עזה, אף יותר מאשר בציור ובפיסול, שבהם עסק מאוחר יותר. אם בפסליו חרג אך במעט מכללי הסגנון הניאו קלאסי, אם בציוריו הפתיע יותר מאשר בפסליו, הרי שבהדפסיו השתחרר לחלוטין מכל עיקרון, קרא תגר על חוקי הפרספקטיבה ונתן חירות גמורה לדמיונו. סדרות ההדפסים שביצע מקס קלינגר, מעל 400 לוחות, מהוות מפנה נחרץ ומכריע בתולדות ההיסטוריה של האמנות, הן מבחינת הטכניקות השונות שבהן שלט שליטה מוחלטת והן מבחינת נועזות הנושאים.
ב-1887 פרסם מבקר התרבות הדני החשוב, גיאורג כהן בְּרָנְדֶס (Georg Cohen Brandes), אבי הספרות ההשוואתית, את המהדורה השניה של חיבורו הנקרא "אנשי רוח מודרניים: דיוקנים ספרותיים של המאה ה-19" והוסיף להם את הנריק איבסן ומקס קלינגר. כך צורף קלינגר לחבורה המכובדת שבה נמצאים, בין היתר, הנס קריסטיאן אנדרסן, גוסטב פלובר, ארנסט רנן, ג'וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל. במאמר המוקדש לקלינגר, שהיה בן 30 כשיצא הספר, משבח הסופר את מקוריותו, דמיונו, חירותו ונועזותו של האמן, שהדפסיו היו כה שונים מכל מה שנעשה קודם לכן.
Georg Morris Cohen Brandes, Moderne Geister: Literarische Bildnisse aus dem neunzehnten Jahrhundert, FRANKFURT A/M. LITERARISCHE ANSTALT, Rütten & Loening,
1901
הסדרה "כסיה" הדהימה, אכן, את מבקרי תערוכת בוגרי האקדמיה בברלין ואף אחד מהם לא יצא ממנה אדיש. טירוף או מקוריות, הסדרה השאירה את צופיה בפה פעור. מדובר בתערוכה שהתקיימה ב-1878 ושבה עוררו עבודותיו של קלינגר הצעיר סנסציה. איזו התחלה מבטיחה לקריירה שלא תכזיב!
הסדרה "כסיה" מתחילה מבילוי פנאי אופייני של הבורגנות הברלינאית במתחם החלקה אופנתי שאותו נהגה לפקוד, מציאות רגילה, כדי לגלוש ממנה אל הביזארי-פנטסטי-פטישיסטי-אירוטי, המתרחש בעולמות וירטואליים מקבילים וקדומים, המתרחקים יותר ויותר מן ההווה המצוי. ההחלקה מקבלת משמעות עמוקה ולא צפויה של גלישה ממצב אחד למצב אחר. בסוף כתבה זו, המתמקדת במקס קלינגר דרך הפריזמה הצרפתית, יובא קישור לכתבה השלמה על האמן, בבלוג האישי שלי, שבו תוכלו לקרוא, בין היתר, ניתוח מפורט של הסדרה המדוברת.
הדפסים פנטסטיים לעומת הדפסים ריאליסטיים
בצד ההדפסים הפנטסטיים מיתולוגיים-פסיכואנליטיים, כדוגמת סדרת "הכסיה", קיים חלק נוסף של הדפסים, ריאליסטיים, חברתיים-פוליטיים. את אמנות ההדפס של קלינגר ניתן אכן לחלק לשני חלקים: החלק הפנטסטי שבו הוביל את קלינגר האמן השווויצרי ארנולד בקלין (Arnold Böcklin) החלק הריאליסטי שבו הוביל את קלינגר האמן הנורווגי קריסטיאן קרוג (Christian Krohg).
ההדפסים הדמיוניים שואבים השראה מעבודותיו של האמן השוויצרי ארנולד בקלין, שנולד שלושים שנה לפני מקס קלינגר וכמוהו התחנך על ברכי התרבות הגרמנית. קלינגר פגש את בקלין במרץ 1887 בברלין, לפני שהתיישב שוב בספטמבר בלייפציג. קלינגר העריץ ללא גבול את בקלין והקדיש לו, באותה שנה, את סדרת הדפסיו "אהבה".
בקלין, שיצירותיו רוויות ברומנטיזם ובמיתולוגיה, נחשב לאחד ממייסדי הסימבוליזם ומחלוצי הסוריאליזם. תמונתו המפורסמת בעלת חמש הגרסאות, "אי המתים", השפיעה במישרין על הדפסיו של קלינגר.
אם הדפסיו הפנטסטיים של קלינגר הולכים בעקבות יצירתו של ארנולד בקלין, הרי שהדפסיו המציאותיים ממשיכים את יצירתו של כריסטיאן קרוג, צייר וסופר נורווגי, שנולד חמש שנים לפני מקס קלינגר.
מקס פגש את כריסטיאן באקדמיה בקַרְלְסְרוּהֶה ולאחר מכן חלק אתו דירה בברלין, בשכונת טירגארטן, מ-1877 עד 1878. דרך שותפו הנורווגי, פגש מקס, באותה שנה בברלין, את הסופר והמבקר הדני גיאורג כהן בְּרָנְדֶס. גם אחרי שחזר קרוג לכריסטיאנה, ב-1879, המשיך לשמור על קשרים עם קלינגר.
כריסטיאן קרוג נלחם בעבודותיו ובכתביו את מלחמתם של הקרבנות, נשים, ילדים, חולים ועניים, שהחברה הבורגנית לא רק שלא סייעה להם אלא השפילה ורמסה אותם. קרוג היה פעיל חברתי, אלטרואיסט, שהוקיע את צביעותה של החברה הבורגנית ואת עמדת הכוח של הגברים שניצלו את חולשתן של הנשים.
יצירות נטורליסטיות מגויסות אלה, בין הומניזם, פמיניזם ופילנטרופיזם, נתנו השראה להדפסי המחאה הריאליסטיים של קלינגר. בסדרה המפורסמת, "חיים", מתאר קלינגר, בהשראת הרומן "אלברטין" של ידידו קרוג, את הדרמה של בחורה שהידרדרה לזנות. התחריטים הריאליסטיים מאשימים באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים את החברה הבורגנית, בעלת המוסר הכפול (מה שמותר לגברים אסור לנשים), בגורלה הטרגי של הצעירה. הוקעה ונידוי חתמו את גזר דינה למוות.
תחריטים דומים נוספים מראים גברים הסוקלים או מטביעים נשים וההמון, במבטיו הלועגים, משתתף בהוצאות להורג. הזדהותו של קלינגר עם המאבק הפמיניסטי מקבלת ביטוי עז בתחריטיו. יולדות שמתו בלידה, נשים מבוגרות שאיבדו את מעמדן, ילדה חולת שחפת שעוד מעט תמות, מבטן של הדמויות יוצר קשר עין היפנוטי עם הצופה.
מבקלין לקח, אם כן, קלינגר את ניצני הסוריאליזם תחת חסותו של אידיאל האמנות לשם האמנות, מקרוג לקח את הריאליזם המיליטנטי שנלחם נגד הקיפוח המעמדי (מיעוטי היכולת) והקיפוח המגדרי (הנשים). הדפסיו הפנטסטיים עשוים לאייר היטב את כתביו של לוטראמון בעוד שהדפסיו הריאליסטיים את אלה של זולא.
פריז, פריז, פריז, בירת האהבה, האמנות והמודרניזם
בעודו ממשיך לעבוד על תחריטיו, חיפש קלינגר מקורות השראה נוספים. פריז, בירת האהבה, האמנות והמודרניזם, מה טוב ממנה!
רק חבל שהעיתוי לא היה מבורך. ב-1883 הגיע האמן לעיר. הצרפתים בשנים ההן התייחסו בעוינות רבה לגרמנים שבאו לארצם. גרמניה הייתה אוייבת ואזרחיה לא היו רצויים. קלינגר כגרמני לא זכה לשום הנחות. מבטאו עורר מיידית תגובות לא נעימות. מכאן יחסו האמביוולטי של האמן אל העיר. הוא אהב וספג אותה, התרשם וניזון ממנה. אך בעת ובעונה אחת גם קילל אותה וחיזק בה את זהותו הגרמנית ורגשותיו הלאומיים. השנים ששהה בה, מ-1883 עד 1887, הטביעו בו, על כך אין עוררים, חותם עמוק. השהות הפריזאית הראשונה, יחד עם השהות השניה שבע עשרה שנים מאוחר יותר, זרעו בו זרעים ועיצבו את התפתחותו האמנותית בעתיד. קלינגר חב לצרפת חוב גדול…
האמן הצעיר התיישב במונפרנאס, בכתובת,9, Impasse du Maine, דרך פרטית, שבשנת 1913 הורחבה, הפכה לדרך ציבורית ושינתה שם לרחוב אנטואן בורדל (rue Antoine Bourdelle) על שם הפסל המפורסם, שבמספר 16 שלו נמצאת סדנתו, שהפכה ב-1949 למוזיאון:
בפריז קרא קלינגר מיצירותיהם של בלזק, זולא, פלובר, מופסאן, ז'וריס-קרל וויסמנס. איך עוד העביר את זמנו בבירה הצרפתית? במוזיאון הלובר שוטט מאולם לאולם (לא כולם מצאו חן בעיניו), לומד וחוקר, בדגש מיוחד על יאן ואן אייק, ליאונרדו דה וינצ'י, פרנסיסקו דה גויה. גם אונורה דומייה, פוביס דה שאבאן, גוסטב דורה והפרה-רפאליטים מעוררים בו עניין רב.
כל ערב כמעט היה קלינגר הולך לראות תיאטרון. חייהן ומעמדן של השחקניות והרקדניות שימשו לו מקור השראה בהדפסיו. קלינגר שיבח את ציורי הבלרינות של דגה אך, שלא בדומה לעבודותיו של זה, דמותה של הבלרינה וייצוגו של עולם הבידור בכלל ביצירותיו של קלינגר מהווים אות אזהרה ברור שאינו משתמע לשתי פנים בפני הידרדרות החברה הגרמנית ושקיעתה בזימה, שתביא עליה מוות. בהדפס "לכולם" מתוך הסדרה "חיים", מתוארת הרקדנית על הבמה כאישה מוחפצת כשראשי הצופים בה דומים לגולגלות שחורות:
הלוח "לכולם" מתוך הסדרה "חיים". מקור ציור: ויקיפדיה.
בבית האופרה גרנייה חולם קלינגר על "יצירה טוטלית", שתאחד ציור, פיסול, ארכיטקטורה, תפאורה, מוזיקה, ספרות, שירה. מה טוב מצפיה באופרה טובה כדי לקבל השראה ליצירה כזאת, גרנדיוזית, מונומנטלית, שתרעיד את כל התחושות, שתפרוט על כל הרגשות.
במועדון בפריז, שבו ניגן בפסנתר, הגה, ערב אחד, בעיצומה של הנגינה, את הרעיון הטורדני, שידבק ולא יעזוב, לפסל בטהובן ענק. מקס היה זקוק לריחוק מארצו כדי לחזור לאהבתו הקדומה למוזיקה גרמנית. פריז ענתה על ציפיותיו, למשך תקופה מסוימת, ושימשה כבית גידול ליצירותיו הגדולות הבאות, ציורים ופסלים.
"בטהובן" של קלינגר, ומה אמר עליו רודן?
מבין כל הפסלים הרבים, שהקדיש קלינגר למוזיקאים מהמאה ה-19, בולט בממדיו ובייחודו הפסל המרשים "בטהובן", עליו עבד האמן מ-1885 עד 1902. באחד ממכתביו מספר קלינגר שמראה הפסל, על כל פרטיו וצבעיו, מהתנוחה, האגרופים, קפלי הגלימה ועד משענות הכורסה המוזהבות והנשר, נגלה לו בבהירות רבה באותו ערב במועדון בפריז בו ניגן בפסנתר. בפריז ביצע קלינגר את רישום הפסל לפי חזיונו, בפריז ביצע את השלבים הבאים שכללו מודל מוקטן מגבס ולאחריו עוד מודל מוקטן מגבס שאותו צבע והזהיב בכל הגוונים העזים שיגלה הפורמט הענקי הסופי.
את הפסל המפורסם, בגרסתו המושלמת, ניתן לראות כיום במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג אך היצירה המונומנטלית הוצגה לראשונה בשנת 1902, בתערוכת הזצסיון בווינה, שהוקדשה כל כולה למוזיקאי המהולל. מארגני התערוכה בארמון הזצסיון, כמו גם קלינגר עצמו, ראו בבטהובן את סמל האמן הסובל, הבודד, השואף אל האושר ומוצא באמנות רגיעה ומנוחה. היצירה עצמה מסמלת את גורל האנושות ואת חיי האדם, התחומים בין לידה ומוות, כשביניהם נחוות חוויות מנוגדות של כאב ואושר, עצב ושמחה.
העברתו של הפסל הכבד מלייפציג לווינה הייתה אירוע חדשותי עוד לפני חשיפתו והצגתו. דמותו של בטהובן, משיש, הובלה בקרון רכבת אחד וכס מלכותו, מברונזה, הובל בקרון שני. פרופסור מקס קלינגר, "האמן הגרמני הגדול ביותר", זעקו הכותרות הראשיות, בא בכבודו ובעצמו לפקח על מבצע ההובלה ולנכוח בטקס פתיחת התערוכה. ה"בטהובן" של קלינגר היה מסמר האירוע שהאפיל על יתר המוצגים. המבקרים נחפזו לארמון הזצסיון כמו אל מקדש יווני:
""בטהובן" בתערוכת הזצסיון (מקור צילום: ויקיפדיה)
המיצב הפוליכרומי, שבוצע מחומרים שונים (שיש, עלי זהב, ברונזה, בהט, ברקת, ישפה, שנהב, הבנה, ענבר, צדף, זכוכית), הוצב באולם המפורסם שיוזף הופמן עיצבו וגוסטב קלימט פיארו בציור הקיר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן. המיצב של קלינגר נצפה ביחסיו עם הסובב אותו – "אמנות מרחבית" רָאוּנְקוּנְסְט (Raumkunst) כמו גם בקשירתו אל הפיסול ענפים אחרים, רבים ככל האפשר, אדריכלות, מוזיקה, תיאטרון, ציור, פילוסופיה, בעקבותיהם של ניטשה ווגנר – "אמנות טוטלית" גֶּזַמְטְקוּנְסְט (Gesamtkunst).
היצירה, המתנשאת לגובה של 3.2 מ', מציגה את בטהובן כאל חשוף חזה ממרומי האולימפוס, ישוב בכס מלכות מקושט, בין דיוקני מלאכים, שולח מבט מרוכז ונחוש, פילוסופי והירואי, מסתורי ועלום. (יש אומרים שמבטו המהורהר מביע דווקא ספקות וחולשה). לרגליו של בן האנוש, המגיע לדרגת כמעט אל הודות לאמנותו, נח לו נשר, סמלו של יופיטר, מביט בו ביראת כבוד.
כמו בציורי הווילה של יוּלְיוּס אַלְבֶּרְס (שעליהם אתם מוזמנים לקרוא בכתבה המלאה בבלוג האישי שלי), גם בפסל זה מנכיחה היצירה את המיתולוגיה היוונית והדת הנוצרית. בצידיו של כס הכבוד חקוקים אדם וחוה בגן העדן. על גבו של כס המלוכה, מגורשת חוה מהגן בנוכחותו של ישו קריסטוס. יוחנן המטביל זוקר אצבע מאשימה אל עבר אפרודיטה חושנית. האם הצליח המוזיקאי, בעיניו של הפסל, ליישב את הניגודים החריפים בין החושניות הפגאנית הסוערת לבין איסורי הדת?
"בטהובן" במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג (מקור צילום: ויקיפדיה)
דרך יצירתו הטוטלית הגשים קלינגר את חלומו והגיע אל הגאולה. בגרמניה ובאוסטריה נחשב ככוכב, אך בצד השבחים הרבים וההתפעלות העמוקה, נתקל המיצב גם בהתמרמרות ובהזדעזעות, אפילו בבוז. שיפוט מוסרי, מצד אחד, העירום החלקי לא מצא חן בעיני הכול. שיפוט אסתטי, מצד שני, יצירה קיטשית, עיקמו אחדים את האף. ומדוע להציג את המוזיקאי המודרני בלבוש עתיק, בגלימה ובסנדלים, ומה הוא עושה בתוך אמבטיה אשורית? אוגוסט רודן, שנכח בתערוכה, הסתייג גם הוא. "זה לא פסל", אמר. ומה אתם אומרים בנידון?
המסה "ציור ורישום"
בפריז כתב קלינגר את המסה הקצרה שלו "ציור ורישום" (Malerei und Zeichnung) ופרסם אותה ב-1891, בגרמניה, בהוצאה עצמית מצומצמת, לחברים ועמיתים בלבד. הספר, בניגוד לציפיותיו, זכה להצלחה רבה ויצא שוב לאור, בשמונה הדפסות נוספות לפני מלחמת העולם השנייה ובשבע הדפסות נוספות לאחריה. המסה תורגמה לאנגלית ולאיטלקית ומצוטטת עד היום במאמרים ובספרים על אמנות.
בחיבור זה מצהיר קלינגר שציור מתאים לתמונות בצבעים המשחזרות את הטבע החיצוני בעוד שהדפסים מתאימים לתמונות בשחור-לבן המביעות פנטזיות כמו גם ביקורת חברתית. ואלה, בדומה למוזיקה ולשירה, מביעות את "הצד השחור" של החיים, הפן האירוני, הגרוטסקי, ההיברידי, הצורם. הפן הלא ברור, המטושטש, חסר הגבולות, זה שמנסים להסתירו, להדחיקו, להכחישו.
העדר הצבע מעניק להן את המרחק הדרוש כדי לתעד את המציאות הכואבת של אכזבות, כשלונות, סתירות, מגבלות, של המאבק בכיעור ובנורא, הנמצא בבסיס כל צורה של פואזיה. אמן ההדפס, המתמודד, לפי קלינגר, עם הפער שבין תשוקה ליכולת, תכנית וביצוע, חייב לקבל עולם של כוחות מנוגדים שאין ליישב ביניהם. תפקיד האמן הוא להשתמש באירוניה, סאטירה וקריקטורה כדי להצביע על החולשות, על כל דבר קשה, חד ורע, באקט של מחאה: העולם אינו צריך להיות כך! מכאן, מהצעקה, מהצריחה, יבקע היופי אותו חיפש האמן בתחילה.
הספר עומד על חשיבות אמנויות ההדפס כמדיום מתאים להתנסויות ולביטוי מקוריות, נכון, אך מאחורי האדרת הענף, שהיה כה יקר לקלינגר, בוקעת עוד משמעות חזקה. בחיבור זה, מראה קלינגר, על רקע התגברות הדבקות הגרמנית באקדמיזם והנטיה הלאומנית עוינת הישגי האמנות הצרפתית, את שביל הזהב בין מסורת לחידושים, בין לאומיות לקוסמופוליטיות.
קלינגר היה קשור מאוד לתרבות הגרמנית ובו זמנית שאף לחדש אותה דרך השפעות אחרות, שאילות ודיאלוגים. מלבד שנותיו בפריז ושנותיו ברומא ובפירנצה, היה חוזר תכופות לביקורים באיטליה ובצרפת גם אחרי שהשתקע בארצו. כמו כן נסע לספרד וליוון תוך חיפוש מתמיד אחרי מקורות השראה שונים וזרים. יש להזכיר שכבר מתחילת הדרך, עוד בזמן לימודיו, יצר קלינגר קשרים חזקים וממושכים עם אמנים זרים, שהכירו לו אנשי מפתח בתחום האמנות במחוזותיהם (סקנדינביה, בלגיה, שוויץ).
זו הסיבה שקלינגר עזב את פריז אחרי שהות ראשונה וארוכה בה. האמן היה זקוק לחידושים. התלהבותו מזולא והנטורליזם הלכה ופחתה. קלינגר מיצה את "הדו"חות העיתונאיים", כלשונו, ושאף לעבור לאומנות סובייקטיבית יותר, המביעה השקפת עולם. מתוך הסבל והכיעור על האמן להוציא יופי והרמוניה. תורו של הסימבוליזם הגיע. יעדו הבא של קלינגר הייתה רומא, דרך קרארה. בסוף יולי של שנת 1887 עזב את פריז. על עלילותיו של קלינגר מהרגע בו עזב את הבירה הצרפתית, מוזמנים לקרוא בכתבה המלאה, החורגת מגבולות הזווית הצרפתית, בבלוג האישי שלי.
שהות שניה בפריז
הפגישה עם אלזה
אחרי שהות ברומא, שהסיימה ב-1893, חזר קלינגר, עטור תהילה, אמן מצליח ומבוקש לגרמניה. חמש שנים לאחר חזרתו, פגש בלייפציג את זו שתהיה בת זוגו במשך חמש עשרה השנים הבאות – אלזה אָזְנִיחֶף, בעשר שנים צעירה ממנו, וינאית נאה, אינטלקטואלית, פמיניסטית, כוכב עולה בסלונים התרבותיים של לייפציג.
כל שנה פרסמה אלזה ספר חדש. בכתביה המגוונים דנה אלזה באינטלקטואליזם, אירוטיזם, מיניות, אהבה רוחנית, התנזרות, מיסטיציזם, חירות היצירה. אלזה כתבה בעיתונים ובכתבי עת ביקורות על ספרות, תיאטרון וקולנוע, נתנה הרצאות והקריאה בהן קטעים מכתביה, התכתבה עם אנשים חשובים, רופאים, נוירולוגים, פסיכולוגים, אנשי רוח, יזמים ואנשי עסקים. יפה וצעירה, סלבריטאית מרשימה ואקסטרווגנטית, אלזה שלטה בסלונים של לייפציג. כתביה ודעותיה, מהפכניים לתקופה, עוררו סנסציה. מחוזרת ונערצת, אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ואמנים שיחרו לפתחה.
מספרים שהמשורר והמחזאי פרנק וִידֵייקִינְט, שחיזר בלהט אחרי אלזה אָזְנִיחֶף, נדחה לא פחות בלהט כאשר שלפה זו, מחביון שמלותיה, פיגיון חד ושמה קץ לנסיונות התקרבותו.
ב-1898, בפסטיבל ספרות לכבוד אותו משורר דחוי, פרנק וִידֵייקִינְט (Frank Wedekind) ועמיתו דֵדְלֶב פוֹן לִילְיֶינְקְרוּן (Detlev von Liliencron) פגשה אלזה אָזְנִיחֶף את מקס קלינגר. מקס היה בן 41, אלזה צעירה ממנו בעשור. מקס שיכן את אהובתו החדשה בדירת 270 מ"ר מפוארת ברובע המוזיקלי היוקרתי ,Schwägrichenstraße 11, Hochparterre, בה גרה לבדה ודאג לכל מחסורה. בני הזוג שוחחו על אמנות, ספרות, פלוסופיה, מעמד האישה, אהבה, על כל הנושאים שעמדו ברומו של עולם, הרבו בנסיעות, ביחוד לרכישת שיש, ארגנו אירועי חברה בהם ארחו את כל המי ומי של עולם התרבות הגרמנית.
אלזה אָזְנִיחֶף (מקור צילום: ויקיפידה)
במשך חמש עשרה שנות הקשר לא הפסיק מקס קלינגר מלשאוב מאלזה אָזְנִיחֶף השראה. הוא סיתת את גופה ופניה באבן, יצק אותם לברונזה, רשם וצייר אותם בגרסות רבות ומגוונות, למשל, אלזה בפסל מ-1900: Neue Pinakothek, Minchen.
אלזה אָזְנִיחֶף (מקור צילום: ויקיפידה)
ועוד דוגמה, אלזה בציור שמן מ-1904 (המוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג):
דיוקן של אלזה אָזְנִיחֶף באוויר הפתוח (מקור צילום: ויקיפידה)
אלזה הייתה אהובה, מודל, מוזה, בת שיח אינטלקטואלית ובת זוג תומכת אך מקס קלינגר מעולם לא נשא אותה לאישה ולא הטביע גושפנקה רשמית על יחסיהם. בני הזוג גרו, כאמור, בדירות נפרדות. אלזה הייתה גרושה ומקס הסתיר את יחסיו אתה מעיני משפחתו וחוגו. קלינגר יצא נגד הערכים הבורגניים בדעותיו ובאמנותו אך בחייו הפרטיים היה שבוי בכבליהם.
לידה בסתר ופגישה עם אוגוסט רודן
ב-1900, עם אלזה ההריונית לצדו, הגיע שוב מקס קלינגר לפריז לשהות שניה בבירת צרפת. המטרה הייתה להסתיר את הלידה מעיני החברה הבורגנית בלייפציג ולהשאיר בפריז את התינוקת.
שהות זו לא שרתה רק את ענייניו הפרטיים של מקס אלא גם את אמנותו. בפריז נפגש מקס קלינגר עם הפסל הגדול אוגוסט רודן ובין השניים נרקמה ידידות עמוקה. באותה שנה בה הגיע לפריז, השתתף קלינגר ברטרוספקטיבה החשובה של רודן בביתן בכיכר האלמה ,La place de l’Alma
בשולי התערוכה האוניברסלית. אחרי שחזר קלינגר לגרמניה, המשיך להתכתב עם רודן ושמר אתו על קשרים. ב-1904 היה אחד ממארגני תערוכותיו של רודן בווימאר ובלייפציג. קלינגר העמיד לרשות רודן את קשריו בגרמניה ואת סדנתו הגדולה בפלגוויץ, פרבר של לייפציג, בה הציג מיצירותיו.
קלינגר זכה לכינוי "רודן הגרמני" משום היקף עבודותיו כפסל אך יש לציין שסגנונו היה שונה מאוד מזה של המאסטרו הצרפתי. וזה האחרון, שבא לתערוכת הזצסיון בווינה, לא אהב, כאמור, את "בטהובן" של ידידו קלינגר… כך או אחרת, קלינגר העריץ את רודן ועשה רבות למענו.
ב-1900, באותה שנה שבה הציג רודן את הרטרוספקטיבה המפורסמת שלו בכיכר האלמה, ילדה אלזה את בתו של מקס בפריז, דֶּזִירֵה. פירוש שמה של התינוקת היה "רצויה ". כמה אירוני לגבי תינוקת שהוריה, פה אחד, חיפשו ומצאו דרך מתאימה להיפטר ממנה! מקס ואלזה עזבו את הרך הנולד, בבירה הצרפתית, תחת חסותה של אם מאמצת וסיועו של רופא, וחזרו בלעדיה ללייפציג. קלינגר נטש את בתו כדי להגן על שמו הטוב בחברה הבורגנית בה היה חבר. הקשרים עם הבת, שתיקרא לימים דֶּזִירֵה אוטימה (Désirée Ottima) ושתחייה שבעים שנה (1900-1970), נשארו רופפים ביותר. מדֶּזִירֵה אָזְנִיחֶף נותר רק רישום אחד מאת אביה לאחר שנולדה:
דֶּזִירֵה (מקור צילום: ויקיפדיה)
אלזה, שכבר נטשה בן בעת שהתגרשה מבן זוגה הראשון, לו הייתה נשואה, נטשה עתה בת, בשם החירות. אלזה רצתה להיות חופשיה לעשות בחייה כחפצה, לנווט אותם כרצונה, בלי שיפריעו לה. היא לא תהיה משוללת חירות, כפי שכופה החברה על נשים – דבקות בעקרונות שתתגלה הרסנית ביותר בהמשך.
אלזה אָזְנִיחֶף / קאמי קלודל – גורל דומה
אחרי תריסר שנות האושר הפוריות כבת זוגו של מקס קלינגר, ידעה אלזה אָזְנִיחֶף גורל טרגי, שלושים שנה של אשפוז כפוי בבתי מחסה עד שהאירועים ההיסטוריים שלחו אותה אל מותה. גורל בלתי צפוי זה מזכיר לא מעט את גורלה של בת זמנה, קאמי קלודל, שאחרי תריסר שנים מאושרות, פוריות וסוערות עם אוגוסט רודן, אושפזה בכוח במוסדות לחולי נפש במשך שלושים שנה עד מותה מתת תזונה עקב אותו רקע היסטורי.
מקס קלינגר – אוגוסט רודן גרמני, אלזה אָזְנִיחֶף – קאמי קלודל וינאית? כדי להבין את השתלשלות העניינים שהביאה להרס חייה של אלזה, בעודה במחציתן, נעבור לרגע בו קבע קלינגר את מגוריו בכפר ציורי, הנקרא גְּרוֹסְיֵינָה.
גְּרוֹסְיֵינָה, חיים חדשים
מקס קלינגר עייף מהסלונים התרבותיים ומחיי החברה הבורגניים בלייפציג. ב-1903 רכש בית כפרי עם כרם בגְרוֹסְיֵינָה (Großjena) ליד העיר נאומבורג. החל מ-1909 פתח קלינגר בעבודות הרחבה ושיפוץ של הבית הכפרי הצנוע שהפך לאחוזה נוחה ומעודנת, בסגנון יוגנסטיל (אר נובו) טיפוסי. קלינגר חידש בעזרת אומנים מהעיר את שתי קומותיו של הבית. בית הכורמים בקומת הקרקע הפך לסדנה רחבת ידיים ושטופת אור, עם נוף מרהיב אל נהר הזאלֶה, אל יובל האוֹנְשְׁטְרוּט הנשפך אליו ואל הנוף העירוני. בית הרועים בקומה הראשונה הפך לחדרי מגורים נוחים.
בית הכפר, שנועד בתחילה לשמש כמקום מרגוע ונופש בסופי שבוע, הפך להיות בית הקבע של האמן המפורסם. מ-1903 ועד מותו, שבע עשרה שנה לאחר מכן, ביצע קלינגר בבית זה יצירות רבות, תחריטים, רישומים, ציורי מים ושמן למכביר וגם תווי ספר (אקס ליבריס). איזה תענוג לאכול ארוחת בוקר מתחת לעץ האגס ולהתבונן בנוף הציורי, להמשיך ליהנות ממנו בטיולים רגליים ארוכים תוך תכנון היצירות הבאות! כדרכו חיפש האמן השראה חדשה.
אלזה מושלכת, גרטרוד מומלכת
מקס התמקם בקומת הקרקע בעוד שאלזה, שהפכה עם השנים רגזנית וממורמרת, תפסה את הקומה הראשונה. היחסים בין השניים הלכו והידרדרו. צעירות בנות עשרים, ששימשו לאמן כמודלים, פקדו את הבית והתהלכו בו עירומות. קנאתה של אלזה עוררה מריבות בינה לבין מקס.
ב-1910, אם ושתי בנותיה, גרטרוד ואלה בוק, עלו לרגל לבית האמן המפורסם מלייפציג. מקס בן ה-53 נפעם מיופיה ועלומיה של גרטרוד בוק (Gertrud Bock) בת ה-17, ואימץ אותה כבת לוויה, כמודל וכמוזה. במהרה שיכן אותה בבית בגְרוֹסְיֵינָה. אלזה המושפלת, בעשרים וחמש שנה מבוגרת מזאת שתפסה את מקומה, עזבה את גן העדן, שהפך עבורה לגיהנום, כשש שנים לאחר מכן.
מקום חדש, אישה חדשה, חיים חדשים, התחדשות היצירה. קומת הקרקע של הבית הפכה לסדנה רחבת ידיים שבה חזר מקס לאהבת נעוריו, תחילת דרכו – ביצוע הדפסים. אמנותו של מקס המזדקן ינקה מעלומיה של גרטרוד הקורנת וקיבלה תנופה יצירתית בלתי צפויה. מקס קלינגר נולד מחדש. ציוריו מתקופה זו שופעים חיוניות ואירוטיות. גרטרוד היפהפיה הייתה המודל של רוב יצירותיו, עד יום מותו שלא אחר, עם זאת, לבוא.
ברישום פחם מ-1910, למשל, מתגלית גרטרוד במלוא הדרה (קוּנְסְטְפָּאלַאסְט, דיסלדורף):
עירום נשי. מקור תמונה: ויקיפדיה.
ב-12 באוקטובר 1919 לקה קלינגר באירוע מוחי שהשאיר אותו משותק בצדו הימני. הזמן דוחק, בת הזוג זקוקה להגנה. ב-22 בנובמבר נשא בטקס חירום פרטי את גרטרוד לאישה. זו, שהייתה בת זוגו מאז כעשור וסעדה אותו עד הסוף, זכתה למעמד רשמי. באומץ רב המשיך האמן לשפץ את תנור האריחים השני (את הראשון כבר סיים קודם לכן) כשהוא משתמש בידו השמאלית. ב-1 ביולי 1920 נסע שוב לזלפלד כדי לאפות אותם בתנור. נסיעתו זו הייתה האחרונה. ב-4 ביולי 1920, נמצא מת בוורנדה שקירותיה זכוכית, שרוע על כיסא נוח. אירוע מוחי נוסף הכריע אותו הפעם סופית.
מקס קלינגר השאיר את כל הונו, נכסיו ויצירות האמנות שהיו ברשותו, שלו ושל אמנים אחרים, לאשתו גרטרוד. לבתו דֶּזִירֵה ציווה קצבה שנתית בסך 7000 מרקים. לתלמידו וידידו, הפסל יוהנס הרטמן, הורה לסייע לאלמנה בתפקיד האחראי על העיזבון.
אלזה, צניחה איטית במדרונות הגיהנום
הפרידה מקלינגר ב-1913 הפכה את אלזה לאישה בודדה, חסרת בית וחסרת כול. מהרגע שבו עזבה את גְרוֹסְיֵינָה, לא פסקה אלזה מלהידרדר במדרונות הגיהנום בשלבים איטיים, במשך שלושים שנה עד שמצאה את מותה בנסיבות דרמטיות במיוחד.
מלחמת העולם הראשונה שמה לאל את המשך תכניותיה הספרותיות של אלזה וקטעה את קשריה הענפים עם הסופרים והאמנים המובילים של גרמניה. אלזה נותרה בודדה לחלוטין, בלי שום קשרים – לא עם אימה בווינה, לא עם שתי אחיותיה, האחת בלינץ והשנייה בסרייבו, לא עם בנה ולא עם בתה.
אחרי מותו של קלינגר, תבעה אלזה בבית המשפט את חלקה בבית בגְרוֹסְיֵינָה אך נדחתה. כתביה לא נמכרו יותר ולא הניבו לה רווחים. ידועה רק כתובת פרטית אחת שלה של דירת מגורים בבניין ראוי במרכז לייפציג,Dufourstraße 18 ולאחריה, מסתבר מחקירות ביוגרפיות, החל מ-1917, התגלגלה אלזה מפנסיון זול אחד למשנהו.
ב-1921 הוכרזה רשמית כאדם חסר יכולת לנהל את ענייניו ואושפזה במוסד פסיכיאטרי. לשווא טענה שהיא סופרת גדולה, לשווא הצליחה עוד להוציא לאור כמה קובצי שירה. אלזה התגלגלה ממוסד למוסד. יצירות האמנות בעלות הערך שהיו ברשותה נגזלו, חפציה האישיים וטיוטות כתביה נגנבו או אבדו.
האירוניה של הגורל – אין דוגמה מובהקת יותר להמחשתה מאשר חייה של אלזה. הגורל התגלה אירוני באופן אכזרי ביותר כאשר חצב את הפער בין רעיונותיה ופעילותה הפמיניסיטיים לבין תלותה בגבר העשיר, מקס קלינגר, שנטש אותה לאנחות. המצליחנית הזוהרת, מלכת הסלונים התרבותיים של לייפציג, שהתיימרה להורות את הדרך לנערות צעירות, נפלה בבור העמוק שהכשיל נשים כה רבות בתקופתה.
ב-5 באפריל, 1941, הוציאו הנאצים להורג את דרי בית המחסה לחסרי בית בברנסדורף, ליד פרייבורג. אלזה אָזְנִיחֶף בת ה-74 הייתה ביניהם. ב-2007 הוקמה לזכרם אנדרטה בבית הקברות המקומי.
אי אפשר שלא לחשוב על קאמי קלודל. לשווא טענה שהיא פסלת גדולה, אימה התנגדה נחרצות לשחרורה מהמוסד הסגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, תנאי החוסים בבית החולים, בו הייתה מאושפזת, הוחמרו וקאמי נפחה את נפשה, כנראה מתת תזונה, ב-19 באוקטובר, 1943, בגיל 78. בהלווייתה השתתף רק צוות המוסד. גופתה של קאמי הוטמנה בקבר זמני ולאחר מכן הועברה לקבר המוני ומשם למקום עלום. איש אינו יודע כיום היכן קבורה הפסלת הגאונית אך יצירותיה, אוטוביוגרפיות-אוניברסליות, כמו אלה של מקס קלינגר, אחרי שנשכחו לפרק זמן מסוים, עומדות לעד.
מוזיאון, הנושא את שמה של קאמי קלודל ומוקדש לה, הוקם ב-2017, בנוז'ן-סור-סן, עיר שבה בילתה קאמי שלוש שנים בילדותה. המוזיאון מהווה קומפלקס אדריכלי וכולל בכניסה את הבית שבו גרה משפחת קלודל מ-1876 עד 1879.
הבית בגְרוֹסְיֵינָה, שבסמוך לו נקבר קלינגר, לבקשתו, הפך למוזיאון לזכרו של האמן, אחרי תהפוכות רבות ובאיחור רב, ב-2006. בבית-מוזיאון ניתן לקבל סקירה מקיפה על חייו ויצירתו של האמן הגדול, לראות יצירות וסרטים תיעודיים, להתרשם משני תנורי החרסינה המרהיבים, האוצרים בתוכם את רוחו. נערכות במוזיאון גם סדנות אמנותיות וניתן ללמוד בו את אמנות ההדפס ולהדפיס את היצירות במקום.
בפתח אחוזת הקבר, בסמוך למוזיאון, ניצבות שתי דמויות משיש, האחת בדמות פניו של מקס והאחרת בדמות פניה של גרטרוד, יצירה של יוהנס הרטמן, ידידו של קלינגר ובן זוגה השני של אלמנתו גרטרוד. מקס וגרטרוד, מעוצבים בשיש, שומרי סף, מגדלי שמירה, מנציחים את הקשר ביניהם מעבר למוות ומסמלים את הגאולה הגלומה באמנות.
ברבות השנים התמסמסה במקצת ראיית השחורות של קלינגר. מפסימיזם בנוסח שופנהאואר, מהתודעה שהמוות אורב לבן האנוש ועלול לתקוף במפתיע, מהיאוש הקודר הבוקע מהתחריטים עבר קלינגר במרוצת הזמן לאמונה האופטימית יותר שבכוחם של יחידי סגולה, גאונים ואמנים, אנשי רוח, סופרים, משוררים, ספורטאים להתעלות מעל מגבלות מצבם הרעוע ולהאציל מגדולתם על אלה הנמצאים בקרבתם וחוסים בצלם. זה, כנראה, מה שילחשו לנו מקס וגרטרוד, המפוסלים בשיש, אם נתקרב אליהם עוד ועוד, עד כמה שאפשר, ונביט ממושכות בפניהם.
פסליהם של מקס וגרטרוד קלינגר בפתח אחוזת קברם בגְרוֹסְיֵינָה. מקור צילום: ויקיפדיה.
אם תרצו לקרוא על שאר עלילותיו של מקס קלינגר, על ירושתו ומורשתו, מזמינה אתכם בחום לעבור לבלוג האישי שלי, לכתבה המלאה, הנקראת מקס קלינגר, האמנות מעל הכול, בעשרים פרקים. כדי לעבור מפרק לפרק, לחצו על החץ למעלה (או על הכתובית לידו), בצד שמאל.
כמה מילים על אורנה ליברמן
אורנה ליברמן היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.
שום דבר לא צובט את הלב כמו סיפור אהבה טוב (וכשאומרים טוב, אנחנו מתכוונים בדרך כלל לטראגי…). בעוד שהספרות זרועה עלילות בדיוניות, ניתן למצוא סיפורי אהבה דרמטיים לא פחות גם בין דפי ההיסטוריה.
סביב חייהם של פייר ומארי קירי נטוו לא מעט מיתוסים רומנטיים. סרטי קולנוע עלילתיים ודוקומנטריים למחצה תרמו אף הם לאגדה ששמה קירי. מאחורי בני הזוג קירי מסתתר סיפור אהבה מרגש.
20 באפריל 1995, פריז
שטיח לבן נפרש ברחוב שלפני הפנתיאון. על המשטח, לצלילי המרסייז, צועדים אנשי משמר הרפובליקה, סגל ההוראה של מכון קירי ובעקבותיהם תלמידי תיכון . אלפי צופים שהתקהלו לאורך הרחובות משליכים פרחים על הפמליה החולפת על פניהם.
על במה בחזית הפנתיאון יושבים אישים רמי מעלה ובראשם נשיא מיטראן שהחליט במחווה דרמתית להעביר את עצמותיהם של מארי ופייר קירי לפנתיאון הלאומי.
עם סיום הנאומים מהדהדים הרחובות מתשואות מחרישות אוזניים…אנשים סגדו לבני הזוג קירי.
ועכשיו מסוף הסיפור להתחלתו…
מארי מגיעה לפריז
בגיל 24 עברה מארי סקלודובסקה מוארשה לפריז והחלה ללמוד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה סורבון. בפולין באותה תקופה, בזמן השלטון הרוסי, נאסר על נשים ללמוד באוניברסיטה. היא למדה בימים ועבדה בלילות כדי להתפרנס ובקושי היה לה כסף לפת לחם. לאחר שנתיים היא השלימה תואר בפיזיקה והמשיכה מייד ללמוד לתואר שני.
המפגש
מארי חפשה נואשות מעבדה שבה תוכל למקם את מכשירי מחקרה בתכונות המגנטיות של מתכות. חבר קרוב הציע לה להיפגש עם פיזיקאי ,שלמרות היותו אלמוני יחסית, היה המומחה הבולט ביותר בצרפת בחקר חוקי המגנטיות והמציא לשם כך מספר כלים משוכללים.
מארי קבלה את ההצעה ונפגשה עם פייר קירי.
"ברגע שנכנסתי לחדר ראיתי גבר שעל פניו הבעה רצינית ועדינה. התנהגותו העידה על אדם חולמני הנוטה לשקוע בהרהורים."
פייר לא חש בנוח בחברתן של נשים והיה שותף לדעה הרווחת כי הן מסיחות את דעתו של גבר מעבודתו החשובה, וגורמות לו לסטות מהאידיאלים הנעלים שלו.
פייר קירי ומארי סקלדווסקה. צילום משנת 1895. מקור צילום ויקיפדיה.
בערב שפייר פגש את מארי לראשונה הופתע להיווכח מה רב המשותף לשניהם. הוא פגש אישה " גאונית " שהבינה " את טבעו ואת נשמתו ". עד מהרה היה מרחק רב ממחשבותיו על נשים בימי נעוריו.
מארי ופייר כאחד לא הקפידו על שמירת מוסכמות המקובלות בזמנם : היא לא ראתה כל רע בכך שנתנה לו את כתובתה ונפגשה אתו לבדה בחדרה המרוהט בצמצום. בבואו הציעה לו מזוודה במקום כיסא, וכך ישבו השניים ושוחחו על נושאים מדעיים ושתו תה.
לימים כתב פייר קירי שהיה הססן גדול בכל דבר שעשה בחייו, לבד מקשריו עם מארי. הוא היה נחוש בדעתו לשאתה לאישה ולעשותה שותפתו למחקר. מארי, לעומת זאת הייתה נחושה לחזור לווארשה. היא אמרה לעצמה שפייר והיא יישארו תמיד חברים טובים אבל היא לא תניח לו להטותה ממטרתה.
נישואין
מארי נסעה לווארשה ופייר סבל נוראות מהחששות שמא לא תשוב עוד לפריז. הוא המשיך לחזר אחריה במכתבים "יהיה נפלא אם נוכל … לבלות את חיינו זה בקרבת זה, מהופנטים מחלומותינו ". היה ברור למארי כי פייר חש כי חייו אינם חיים בלעדיה. בסופו של דבר, היא נעתרה להפצרותיו.
הם נישאו בטקס צנוע, ב 26 ביולי 1895. קבלת הפנים נערכה בגינת ביתם של הורי פייר, ואחריה יצא הזוג הצעיר לטיול על אופניים שקנו לעצמם כמתנת נשואים. במסגרת טיול הנישואים , שנמשך כל הקיץ, שוטטו השניים לאורך חופי בריטני וגלשו במורדות הרי האוברון. כשחזרו לפריז כבר היו השניים לגוף אחד, מאהובים זה בזה מעל ראשם.
פייר לימד בבית הספר לפיזיקה וכימיה תעשייתית. הוא ארגן למארי שטח עבודה קטן באותו בניין וסיפק לה מכשירי מדידה עדינים וחילק איתה את ידיעותיו. בני הזוג שתפו פעולה בדרך המבשרת את העתיד לבוא. פייר כתב: " חלמנו לחיות בעולם שיהיה מנותק משאר בני האדם" ואמירה זאת משקפת בהחלט את האישיות של שניהם.
פייר ומארי המשיכו בעבודתם. פייר היה כה שקוע בעבודתו עד כי לפעמים לא זכר לאכול. כמנהג הימים ההם כל עול הבית היה מוטל על כתפי מארי. מארי נכנסה לנישואיה באותו להט שבו נכנסה לעולם המדע. הסטודנטית שלא ידע להכין מרק למדה את מלאכות הבית כאילו היו פרויקט מדעי.
היא הצליחה לתמרן בין עבודות הבית, עבודת המחקר שלה, קורס לקבלת תעודת הוראה כדי לקבל משרת הוראה וקורס ערב כדי להבין יותר טוב את עבודת בעלה.
היא הצליחה לתמרן בין כל אלה עד שהרתה. היא הייתה אז בת שלושים, גיל שבימים אלה נחשב גבוה ללידה ראשונה.
ב 12 לנובמבר 1897 יילד ד"ר אז'ין קירי ( אביו של פייר ) תינוקת שקבלה את השם אירן. מארי מצאה את עצמה מתמודדת עם עומס עבודה כבד בצד הטיפול בילדה. היא הייתה מותשת ומדוכאת. היא הייתה כה אובדת עצות ומעורערת עד שהרופאים הציעו לשלוח אותה לסנטוריום, אך היא לא הייתה מוכנה לעזוב את עבודתה.
אך המזל העיר פנים לזוג הצעיר. אביו של פייר, שהתאלמן, בא לגור אתם וטיפל בתינוקת ומשק הבית. מעתה שבו הדברים להתנהל בצורה חלקה יותר.
חיים ועובדים יחדיו
פייר ומארי קירי יחד עם ביתם אירן. מקור צילום: ויקיפדיה.
מארי התחילה את עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בקרינה בעלת אנרגיה חזקה המופקת מאורניום ומינרלים אחרים. המחקרים באותה תקופה עסקו בעיקר בקרני רנטגן. מארי בחרה לעסוק בקרינה שגילה החוקר הנרי בקרל , קרני האורניום.
פייר פעל להשיג לה מקום שבו תוכל לעבוד, אבל כל מה שעלה בידו לקבל היה חדר קטן בקרבתו. בלי המכשירים של פייר, שהיו המתקדמים ביותר בזמנם, וללא הדרכתו לא הייתה מארי מצליחה לעולם לבצע את העבודה, עובדה שלרוב נוטים להתעלם ממנה.
יום אחרי יום, בשקדנות ותוך הפגנת יכולת בלתי רגילה, ישבה מארי מול מכשיריה בעבודה מייגעת שדרשה זריזות ידיים וסבלנות אין סופיות.
במארס 1898 מארי הציעה שיטה חדשה לגמרי לגילוי יסודות כימיים באמצעות מדידת הקרינה שלהם : הרדיואקטיביות.
כך או כך ,תגליותיה התקבלו באדישות רבה. כי מי היא הייתה בעצם ?! מדענית שולית, מהגרת פולניה ומעל הכל אישה…
פייר נטש את עבודתו והצטרף למארי. עבודתם של בני הזוג קירי התקדמה בקצב מהיר. הם הצליחו לגלות שני יסודות חדשים בעלי קרינה רדיואקטיבית שכונו : פולוניום ( על שם ארץ הולדתה של מארי – פולין ) ורדיום ( שם נגזר מהמילה רדיוס שפירושה " קרן " בלטינית ).
לאחר גילוי היסודות החדשים באמצעות הקרינה הייחודית שלהם היה צורך לבודד אותם.
מארי ופייר היו מעורבים במסע גילויים במידה שווה, כמו בכל דבר אחר בחייהם המשותפים.
כדי לבודד את הרדיום הם נזקקו לכמויות גדולות מאד של עופרה בשם פצלת העטראן שמקורה הייתה במכרה הנמצא בגבול גרמניה וצ'כיה.
בני הזוג קירי קבלו לרשותם צריף עץ נטוש שעמד בשולי חצר רחבה מול מעבדתם. בעבר שימש צריף העץ את הסטודנטים לניתוח גופות. "הוא נראה כמו אורווה או מרתף לאחסון תפוחי אדמה ".
פייר פנה לברון רוטשילד וביקש ממנו תרומה לכיסוי הוצאות ההובלה של העופרה. במהלך ארבע שנים הבאות תרם ברון רוטשילד, בעילום שם , כספים רבים למטרה זאת.
עיבוד העופרה ממנה הופק הרדיום דרש כוח פיזי רב שהתאים יותר לפועל תעשיה מאשר למארי השברירית. פייר נעשה מודאג ממצבה הגופני של מארי שהלך והתדרדר. עם הזמן התחוור לפייר יותר ויותר שאשתו לקחה על עצמה משימה בלתי אפשרית. לא רבים יודעים כי פייר היה זה שהפך את המשימה הבלתי אפשרית למשימה אפשרית, אם כי קשה להחריד. למרות שהיו עדיין דחוקים בכסף הוא שכר עוזר במשרה מלאה. הוא הצליח לשכנע את בעליה של חברה צרפתית למוצרים כימיים לשלם את משכורתם של העובדים שמארי נאלצה להעסיק.
למרות העבודה המתישה והחד גונית הרגישה מארי שדווקא " תקופה הרואית " זו של מחקרם הייתה מלהיבה במיוחד.
היינו מאושרים…ימינו עברו עלינו בצריף העלוב והרעוע שלנו…דעתנו הייתה נתונה לעבודתנו בצורה כה מוחלטת, עד שהיינו כמו בחלום.
לעתים קרובות צעדו פייר ומארי למעבדתם בלילה, כשהם אוחזים יד ביד, נמשכים בחבלי קסם אל אותו יסוד מסתורי רדיום, בעל הקרינה הרדיואקטיבית העוצמתית. עם כל היותם מדענים הסתכלותם לא הייתה נטולת רומנטיות.
הרומן עם הרדיום חיזק את זיקתם ההדדית. "ימי העבודה הפכו לחודשים ושנים, אבל רוחם לא נפלה…מאוחדים ברגשותיהם, מאוחדים בשאיפות האינטלקטואליות, ניהלו שניהם, בצריף העץ שלהם…את אורח החיים …שהתאים להם כמו כפפה ליד"
הנישואים שלהם התפתחו לאהבה עזה. פייר לא עבר לידה מבלי ללטף את שערה. בלילה הם ישנו חבוקים. בכיס מעילו החזיק פייר תמיד את התמונה החביבה עליו של מארי.
החיפוש אחר הרדיום הטהור נכנס לשנה השלישית. שמונה טונות של עופרה כבר טופלו ב – 400 טון מי שטיפה ואלפי פעולות זיקוק…החומרים שהופקו מזקוק העופרה " האירו באור קלוש ( כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיבית ) כמו אורה הענוג של פיה ". בני הזוג קירי לא ידעו שהחשיפה לחומרים אלה מסכנת את בריאתם. גם כעבור מאה שנים עדיין היו חפציהם האישיים נגועים ברדיואקטיביות. פייר סבל עכשיו מכאבי פרקים, שאותם ייחס ללחות ששררה במבנה הדולף. מארי ירדה במשקל במהירות.
פייר ומארי קירי במעבדה. מקור צילום: ויקיפדיה.
ב יוני 1903 הגנה מארי על תזת הדוקטורט שלה בפני המועצה המדעית, האישה הראשונה בצרפת שהגיעה לרמה זו.
בנובמבר 1903 נשלחה לבני הזוג קירי הודעה רשמית על זכייתם בפרס נובל בצירוף הזמנה לבוא לשוודיה לטקס הענקת הפרס שייערך בנוכחות המלך אוסקר ה – 2. להפתעת הקהילה כולה, הסכימו בני הזוג לקבל את הפרס אבל דחו את ההזמנה לנסוע לשוודיה, הראשונים בין מקבלי הפרס עד כה שעשו זאת. הסיבה לכך, שהוסתרה בעת ההיא מידיעת הציבור, הייתה מצבה הנפשי של מארי. היא הייתה מותשת מבחינה גופנית ומתאבלת על מות אביה בפולין ועל הפלה שעברה.
מחיר התהילה "האסון של חיינו".
מארי ופייר קירי התחילו לשלם מחיר יקר על הצלחתם. עד כה הם נאלצו להילחם בדעות קדומות, בהתעלמות, בזלזול. עכשיו הם התחילו לאבד את הדברים שהיו חשובים להם יותר מכל בחייהם הישנים. העיתונות שמה מצור על בני הזוג שחלמו פעם " לחיות בעולם מנותק מכל מגע עם בני אדם ", הם לא היו מוכנים להתפתחויות המטורפות שבאו בעקבות הצלחתם.
העיתונות עטה על סיפור חייה של מארי. היא תוארה כמהגרת יפת תואר וחסרת כל, מין סינדרלה הגרה בעליית הגג, הפוגשת יום אחד את אביר חלומותיה בדמותו של פייר קירי. ובסוף הטוב היא מגלה חומר זוהר וקסום.
מארי, שחונכה למשמעת עצמית ודיכוי רגשות , קבלה את התהילה בשוויון נפש. פייר, האדם הנחבא אל הכלים, כינה את הפרסום הרב " האסון של חיינו ".
"היינו מאושרים"
בריאותם המשיכה להתדרדר בגלל מגעם עם החומר הרדיואקטיבי. פייר סבל מכאבי רגליים עזים ושווי משקלו היה לא יציב. מארי התקשתה לישון בגלל כאבי גב מתגברים מיום ליום מלווים בהתקפים של חולשה.
לאור התהילה והסגידה שהתחילה לחרוג מכל פרופורציה, הרגישה מארי צורך ללכד את המשפחה. עכשיו כשהכסף לא היווה בעיה היא נהנתה מהזמן שבילתה בחיק המשפחה.
ב – 6 בדצמבר 1905 נולדה בתה השנייה איב דניז.
למרות בריאותו הלקויה של פייר, חשבה מארי שיש לה כל מה שאישה יכולה לאחל לעצמה וכי " שום דבר לא יטריד אותנו בעתיד…היינו מאושרים "
18 באפריל 1906
פייר לקח את מטרייתו ויצא אל הגשם הפריזאי הטורדני. התחבורה בפינה שטופת הגשם שבה מתמזג הפון נף עם רחוב דופין הייתה פקוקה בערב רב של עגלות משא, מרכבות, מוניות, הולכי רגל – כולם נדחקים יחד. התאונה התרחשה כהרף עין…פייר החליק ונפל וקרון עבר מעליו.
פייר מת. מת. מת ואיננו?
כעבור שנים כתבה איב קירי : " צנחה על כתפיה גלימה של בדידות וניתוק שעטפה אותה לתמיד. עד אחרית ימיה לא ניצת בה שוב כל זיק של שמחה ".
ב – 11 במאי 1906, פחות מחודש אחרי מות פייר הוצע למארי לקבל את תפקידו של פייר בסורבון. לסורבון נדרשו שנתיים נוספות כדי להכיר במעמדה. בעת ההיא הייתה מארי כל כך מפורסמת עד שלא היה מנוס מלהעניק לה פרופסורה. ביומנה כתבה :
אני חשה היטב שכל רצון לחיות מת בקרבי, ולא נותר לי דבר לבד מהחובה לגדל את בנותיי ומרצון להמשיך בעבודה שהסכמתי לקבל כדי להוכיח לעולם כולו שלדבר הזה שאהבת יש ערך אמיתי.
ולסיום…
אסיים בציטוט מנאומו של הנשיא מיטראן במעמד העברת עצמותיהם של הזוג קירי לפנתאון :
צרפת מצהירה על אמונתה במדע ובמחקר, מצהירה את הערצתה לגדולי האומה הטמונים במקום זה, לפועלם ולחייהם.. זהו צד סמלי שנועד להסב את תשומת לבה של אומתנו למאבקה של אישה שהחליטה לכפות את כישרונותיה על חברה שבה כישרונות, חקרנות אינטלקטואלית ואחריות ציבורית היו נחלתם של גברים בלבד.
חבל נורמנדי הוא אחד החבלים הפופולאריים ביותר בקרב התיירים הישראלים וזאת בזכות ההיסטוריה העשירה שלו, הקולינאריה והנופים. המטרה של הכתבה הזאת היא לתת לכם, המעוניינים לבקר בחבל ארץ זה, מעט רקע היסטורי וקולינארי, אשר ישדרג לכם את הטיול ויהווה מבוא למסלול הטיול בנורמנדי, אותו אספק לכם מאוחר יותר.
ההיסטוריה של חבל נורמנדי
הויקינגים יוצרים את חבל נורמנדי ואז…כובשים את אנגליה
מפת מחוז נורמנדי. מקור תמונה ויקיפדיה.
בשפות העתיקות של אירופה – לטינית, קלטית ואחרות – משמעות השם NOR-MAN , גם אם מופיע בתעתיקים שונים, הוא אחד – "אנשי הצפון". זה השם שהעניקו תושבי אירופה ללוחמים הוויקינגים שפלשו לתוך היבשת בדרכי הים והנהרות במהלך המאה ה- 9 לספירה.
השליט הוויקינגי (Rollo 846-930) שפלש לחופי צרפת מהצפון היה הראשון שהצליח להשתלט כמעט על כל צפון צרפת ולהפכה לישות אחת תחת שלטונו, לאחר שכבש את העיר Rouen ב- 876. הוא נסמך על שלטונו של מלך צרפת ותמורת הסכמתו להתנצר ושבועתו לכתר הצרפתי, שמר על אוטונומיה נרחבת ששמה נגזר משם העם, "אנשי הצפון" – נורמנדי (נורמנדי).
רולו הקים שושלת מלוכה ואחד מצאצאיו, "וויליאם הכובש" (William the Conqueror, 1027-1087) כבש האי הבריטי, לאחר נצחון מוחץ בקרב הסטינגס (Hastings) בשנת 1066 והכתיר עצמו למלך אנגליה השולט גם על חלק מצרפת.
ב- 1204 הצליח המלך הצרפתי פיליפ ה-2 המכונה "אוגוסטוס" (1165-1223) לכבוש בחזרה את האזור ומלך אנגליה הכיר בשלטון הצרפתי בנורמנדי. בכך למעשה, חזר מחוז נורמנדי לחיק הכתר הצרפתי, לתמיד. במהלך ימי הביניים ולאחריהם, היווה האזור שטח מריבה בין האנגלים לצרפתים, בעיקר על רקע עשרו החקלאי והשליטה בים, התעלה האנגלית (English Channel), הצרפתים קוראים לה "לה מאנש" (La Manche), "השרוול", בשל צורתה.
הערת הפרנקופיל: צרפת אכן זכתה בכל שטחי נורמנדי בשנת 1204, להוציא איי התעלה ג'רזי והאי גרנזי. הסיבה לכך הייתה טעות של עורך דין, אשר ניסח את הסכם השלום בין מלך אנגליה למלך צרפת ושכח להכליל את האיים בתוכו. כתוצאה מכך האיים הללו שייכים עד היום לכתר הבריטי ומלכת אנגליה שולטת בהם בתור דוכס נורמנדי (כן, לא טעיתי, מכיוון שעל פי החוקים של דוכסות נורמנדי, היא יכולה להישלט רק על ידי דוכס, הרי שגם אישה מקבלת את התואר הזה).
קברו של הדוכס רולו. צילם: Raimond Spekking. מקור צילום: ויקיפדיה.
ימי הביניים: בזיליקות קתדרלות וז'אן ד'ארק
חבל נורמנדי המשיך לפרוח תחת שלטונם של מלכי צרפת, אשר בנו טירות לשם הגנה מפני האנגלים ופולשים אחרים, ערים וכפרים. אולם המבנים החשובים ביותר, בהם ניתקל במהלך טיולנו בנורמנדי, הם המבנים הדתיים (כנסיות, בזיליקות, קתדרלות וכו') ושווה להתעכב מעט ולומר עליהם כמה מילים.
מה בין קתדרלה, כנסיה, בזיליקה ו- קפלה ?
בעולם הנוצרי קיימות הרבה מאד כנסיות, ולא אחת תמצאו כנסיות רבות בעיר אחת (גם ביהדות יש הרבה בתי כנסת בישוב אחד – לפי עדות, לפי משפחות, תרומות לרגל אירוע ועוד סיבות כהנה וכהנה. התופעה דומה בכל הדתות – באסלאם, בבודהיזם ועוד).
הכנסיה – בית תפילה – היא שכונתית, קהילתית, היא זכר לאירוע או לתרומה מסוימת ולמעשה, כמעט כל סיבה טובה להקמת כנסיה, כמקום פולחן דתי. לעומתה, למעט מקרים חריגים ובודדים, בכל עיר גדולה יש קתדרלה אחת בלבד. השם נגזר מהמלה הלטינית "קתדרה" (Cathedral) שמשמעה "מושב", מכיון שבעיר זו ישב וכיהן הבישוף – אחד ויחיד – נציג הכנסיה הקתולית במחוז. מכאן התגלגלה המלה ונעשתה "קתדרלה" כדי לציין את מקום מושבו של הבישוף.
הבזיליקה היא כנסיה לכל דבר והכינוי המיוחד בא לציין כי במרתפיה שמור פריט קדושה יחיד ומיוחד ("רליק" – קוץ מכתרו של ישו, מסמר, או שביב עץ מהצלב, וכדומה….). יש בזיליקות בודדות שקיבלו אישור מיוחד מהאפיפיור להתהדר בכינוי זה מסיבה מיוחדת (שירות מיוחד שהעניקו לכנסיה הקתולית).
לעומת אלו, הקפלה – במקור – היא כנסיה בתוך בית מגורים, כלומר חדר אחד בבית המיועד לתפילות. המנהג התפתח בתקופת הטירות והארמונות כאשר בעלי הטירה נמנעו מלבוא בקהל פשוטי העם והעדיפו כנסיה "פרטית" במקום משכנם. במשך השנים נתקבל כינוי זה גם לחדר תפילה ייעודי בתוך כנסיה, בדרך כלל בכוך מעוגל מפולש מתוך גוף הכנסיה עצמה.
אחרי שהבהרנו זאת נוכל להמשיך בשבילי ההיסטוריה של נורמנדי.
ז'אן ד'ארק ומלחמת מאה השנים
לאחר קצת יותר ממאה שנים בהם הייתה דוכסות נורמנדי חלק ממלכת צרפת, פרצה מלחמת ירושה בין מלך צרפת פיליפ ה-6 לבין מלך אנגליה אדווארד השלישי. במהלך המלחמה הזאת עברה נורמנדי מיד ליד ובמשך שנים לא מעטות נשלטה על ידי האנגלים.
הדמות המפורסמת ביותר של אותה תקופה היא כמובן ז'אן ד'ארק, אשר הצליחה לשנות את מהלך המלחמה אך סופה שהועלתה על המוקד בעיר רואהן, בירת חבל נורמנדי.
אם תרצו להעמיק ולקרוא על ז'אן ד'ארק וההיסטוריה של מלחמת מאה השנים, אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה ז'אן ד'ארק – מכשפה או קדושה?
מלחמת העולם ה-2 והנחיתה של בעלות הברית בשנת 1944
ב- יוני 1940 השלים אדולף היטלר את כבוש צרפת. יחד עם Franco בספרד ו- Mussolini באיטליה, שחברו אליו, השתלטה המפלגה הנאצית על כל יבשת אירופה. כמובן, נותרו כיסי התנגדות של צבאות סדירים מרוסקים, של פרטיזנים ביערות ועדיין לא הושלמה מלאכת השמדת עמים לא רצויים ולא טהורים (צוענים, להט"בים, יהודים ועוד), אך היבשת שלו.
מנגד, "בנות הברית", צבאות המדינות החפשיות המשיכו במאבקן ובנסיון להפיל ולהשמיד שלטון הרשע האפל. ב- מאי 1943 נערכה ב- Washington פגישה סודית (וועידת "Trident") בין ראשי המדינות המעורבות בחזית המערבית – ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה ו- פרנקלין רוזוולט, נשיא ארה"ב, יחד עם קצינים בכירים של שני הצבאות.
שלושה נושאים עמדו על הפרק – פתיחת חזית חדשה באיטליה, לאחר הנצחון בצפון אפריקה ועם תכנון הפלישה לסיציליה, תכנון הסיוע לסין במאבקה בצבא היפני בגזרת האוקיינוס השקט ומזרח אסיה וההכנות לקראת פלישה מכרעת לאירופה, ככל הנראה בחופי נורמנדי .
בפרידת המנהיגים ב- 25 במאי 1943 הוסכם על המסגרת המבצעית. מבצע Overlord הוכרז כמבצע הפלישה לאירופה והקמת ראש גשר לוחם ביבשת הכבושה ב- מאי 1944 . מבצע Neptune הוגדר כמבצע בפני עצמו – תכנון הפלישה לחופי תעלת La Manche , בחופיה הצפוניים של נורמנדי .
מבצע Neptune הורכב מ- 3 חלקים.
חציית התעלה הבריטית בלילה באמצעות אלפי כלי שייט כדי להגיע לחוף עם שחר.
הצנחת צנחנים בריטיים ואמריקאיים בעורף העמדות הגרמניות בחופי נורמנדי כדי לסייע בהסטת תשומת הלב הגרמנית מהחופים עצמם.
הפצצות מהאויר של מרכזי תעשייה ואזורי ביצורים גרמניים כדי להחלישם מצד אחד, וכדי להטעות ולשכנע כי הפלישה מתוכננת לחוף הצפוני של צרפת.
מפת הפלישה לנורמנדי. מקור: ויקיפדיה.
ב- 6 ביוני 1944 (לאחר דחייה של חודש, בגלל מזג אויר סוער בתעלה) פלשו בנות הברית ליבשת אירופה הכבושה, בחופי נורמנדי . הפלישה ביום המכונה "D-Day" (ומתוארת היטב בסרט האלמותי "היום הארוך ביותר") התבצעה ב- 5 ראשי גשר, ל- 5 אזורים שונים בחופי נורמנדי:
חוף Sword במזרח (אזור Ouistreham)
חוף Juno (אזור Ver-sur-Mer)
חוף Gold (אזור Arromanches-les-Bains)
חוף Omaha (אזור St.-Laurent) וחוף Utah במערב (אזור St.-Martin-de-Varreville).
לאחר קרבות קשים בכל הגזרות, אירועים וסיפורים שנתקבעו בהיסטוריה האנושית לעד, התקדמו כוחות הברית וכבשו בתחילה את נורמנדי ולאחריה את כל צרפת (הכח הגרמני המוצב בפאריס נכנע ב- 25 באוגוסט 1944). גרמניה הנאצית ראתה את סופה מתקרב, עד שנכנעה לכוחות הסובייטיים ממזרח ב- 2 במאי 1945 – הגנרל הגרמני Weidling , מפקדה הצבאי של ברלין, הורה לכוחותיו להניח נשקם בפני הגנרל הרוסי Vasily Chuikov .
כיום, נורמנדי הוא חלק בלתי נפרד מהרפובליקה הצרפתית, בניגוד לחבל ברטאן, השכן ממערב, השואף לעצמאות, אך מסתפק – בלית ברירה – באוטונומיה חלקית.
מחוז נורמנדי– מה יש בו?
מאז ומתמיד היה נורמנדי אזור חקלאי בעיקרו. יש בו כמה ערים בינוניות – הבירה Rouen וכן Caen, Le Havre, Lisieux ועוד, אבל עיקר האוכלוסיה בו, כ- 3.5 מליון תושבים – מתגוררים בעיירות שדה קטנות או בכפרים.
כיום, הכלכלה של מחוז נורמנדי מגוונת מאד – אנרגיה, אלקטרוניקה, טקסטיל ועוד, אך, ללא ספק שני הענפים הבולטים ביותר הם התיירות והחקלאות.
תיירות
תיירות ים, תיירות נוף ותיירות הנצחה הם סוגי התיירות המובילים באזור. למרות הזמן החולף, חופי הפלישה במלחמת העולם ה- II הם עדיין אבן שואבת לאלפי תיירים. חופי הים ונמלי הקיט לכל אורך התעלה האנגלית רק מתחרים ביניהם על מספר המבקרים, והאתרים והנופים שבכל האזור נחשבים יפים ומושכים. חלק מהאזור המשופע בגבעות ונופים יפים נקרא ("Suisse Normande" או "Norman Switzerland", "שוויץ הנורמאנית").
חקלאות
המחוז נחשב ל-"רפת של צרפת". רק הפרות הישראליות עוברות בתפוקת החלב את אלו של נורמנדי ותפוקת החלב כאן מהווה 35% מכלל התעשייה החקלאית במחוז. שפע החלב יצר באזור מסורת עתיקת יומין של תוצרת מגוונת – שמנת, חמאה ואין ספור גבינות על מדפי החנויות היכול לבלבל כל תייר (בצרפת מייצרים כ- 1,000 גבינות שונות).
גם הדיג משופע באזור שבו הים אינו באמת רחוק משום ישוב. שילוב חמרי הגלם מן הים עם משק החלב ועם דמיון ויצירתיות שטופחו במשך מאות שנים הביאו המטבח הצרפתי לשיאים גסטרונומיים שאין להם מתחרים בעולם כולו – הבישול בחמאה ובשמנת הפך מזמן לסמל של בישול צרפתי עשיר (ומשמין).
תעשיית החקלאות הצרפתית עשירה ומגוונת מאד. היא מוסדרת ומפוקחת כולה ובה מספר ענפים להם חוקים ותקנות מפורטים המגדירים למי ולאיזה מוצר מותר לקרוא בשם כזה או אחר.
לדוגמא, לא כל ברנדי המיוצר במקום כלשהו רשאי להיקרא "קוניאק" (Cognac), אלא רק הברנדי המיוצר במחוז בשם זה. בדומה לכך, לא כל יין מבעבע רשאי להיקרא "שמפניה" (Champagne), אלא רק אלו המיוצרים במחוז שמפאן (Champagne).
חוקים אלו, הנקראים בצרפתית "Appellation d'Origine Controlee" ("שם מקור מפוקח", מתן שם מקורי למוצר, בפקוח) הוגדרו בסוף המאה ה- 19 ונועדו בתחילה לתעשיית היין. מהר מאד אומצו המסגרת והרעיון גם לתחומי מוצרים אחרים. כך, קיימים חוקים כאלו לגבינות, בשר ונקניק, פלפל אדום חריף, בישום לבנדר, דבש ועוד.
במשך השנים אימצו מדינות נוספות באירופה הרעיון והשיטה. מתוך כך תוכלו להבין כי השוואת גבינת "Brie" עם "Pont l'Eveque", "Picodon", "Boursin" או "Reblochon" היא חטא ופשע ופגיעה חמורה בכל הקדוש לצרפתים. אבל אין ברירה, חייבים להסביר זאת לתיירים שגדלו רק על "גבינה לבנה" ו-"גבינה צהובה", או שאינם אוכלים גבינות כלל.
תפוחי העץ של נורמנדי
תפוחי עץ בשוק.
מה עושים עם כל-כך הרבה תפוחים ?
בתוך כל החקלאות הזו, התפתח באזור ענף גידול הפירות הנשירים – שזיפים, אפרסקים אגסים ובעיקר…. תפוחים, שגידולם מוכר כאן כבר מתקופת השבטים הקלטיים – רק במחוז נורמנדי מוכרים כ- 700 זני תפוחי עץ, וכמה אלפים בכל צרפת.
המחוז מייצר בכל שנה כ- 330,000 טון תפוחי עץ, כמחצית מכל תפוקת התפוחים בצרפת. מעבר למאכלים "רגילים" – עוגות, ריבות, תבשילים – השכילו הצרפתים לפתח (ולשתות) באזור שני משקאות על טהרת התפוחים. ה-"סידר" (Cidre, מבטאים סִידְְר) הוא מיץ מסחיטת תפוחים שעבר תהליך תסיסה, בדומה ליין, בו חלק מסוכר הפרי הופך לאלכוהול.
ה- Cidre ה-"רך" מכיל עד 3% אלכוהול והוא עדין, מתקתק ולא חריף. ה- Cidre ה-"חצי יבש" מכיל 3-5% אלכוהול. Cidre Brut ("סידר פרא", גלמי, שלא עבר עיבוד מרסן אלכוהול) מכיל מעל 4.5% אלכוהול ויש המגיעים גם עד 7%. בשלב הבא בזיקוק משקה התפוחים מפיקים Calvados ("קלבדוס". הצרפתים אומרים בקיצור "Calva"). זהו ברנדי תפוחים המיוצר באזור מאז אמצע המאה ה- 16 (אוזכר לראשונה בכתובים ב- 1553).
המשקה מיוצר בבסיסו מ- Cidre באיכות טובה שעליו הוסיפו עד 200 סוגים שונים של תפוחים, כדי לגוון ולעדן טעמו – כמו היינן ביקב היין, וגם כאן נקרא היצרן Maitre de Chai ("אדון החביות"). ה- Calvados מזוקק ומתיישן בחביות עץ אלון לפחות שנתיים, עד לקבלת משקה בצבע ערמוני (כמו קוניאק) בריכוז של 40-50% אלכוהול. ניתן למצוא בקבוקי Calvados בני 15, 20, 30 שנה ואף יותר. על ייצור ושיווק המשקה חלים חוקים קפדניים מאד, בדומה ליין, שמפניה וקוניאק.
סיפורים קטנים על הרבה תפוחים
"חור נורמאני", Trou Normand
תרבות נורמנדי מושפעת וטבולה כולה בתפוחי עץ, ובעיקר במשקה הפופולארי Calvados . יחד עם המטבח העשיר והכבד (חמאה, שמנת. הזכרנו?) האפייני למחוז, התפתח כאן – והתפשט לכל צרפת – מנהג "משקה האמצע" (Coup du Milieu).
כדי להקל על הבטן הדואבת במהלך ארוחה עשירה ועתירת מנות (ארוחה חגיגית בצרפת יכולה להכיל עד 7 מנות: פתיחה, דג, מרק, בשר, סלט ירוק, גבינה, קינוח) נהוג להגיש אחרי המנה הבשרית כוסית קטנה של משקה אלכוהולי חריף "לניקוי" הקיבה והמעי…. באופן טבעי, ב- נורמנדי מגישים כוסית Calva.
במשך השנים נוספה לכוסית המשקה קערית קטנה של גלידת סורבה פירות (גלידה קלה על בסיס מים, במקום שמנת). היסטוריונים וגסטרונומים טוענים שמנהג זה, ה- Trou Normand מתועד בשם אחר, כבר בשיריו של המשורר הרומאי Terence שחי ברומא במאה ה- 1 לפני הספירה, אך כנראה עדיין בלי הגלידה….
טארט טאטין, Tarte Tatin
כולם מכירים ואוהבים את עוגת התפוחים ההפוכה (Tarte= עוגה אפויה, צרפתית), שרבים מייחסים למטבח הנורמאני (תפוחים, לא ?!). מעטים יודעים מה מקורה, מתי וכיצד נוצרה ? סיפור שהיה, כך היה….
בין השנים 1894-1906, ניהלה קרולין (Caroline Tatin) מלון משפחתי ("Hotel Tatin"), עם אחותה הצעירה ממנה, סטפני (Stephanie), בעיירה הקטנה Lamotte-Beuvron , כ- 50 ק"מ דרומית לעיר Orleans אורליאן וכ-200 ק"מ דרומית ל- פריז. קרולין על הניהול והשירות וסטפני על המטבח….
באחד מימי ראשון, הראשון לפתיחת עונת הציד ביערות האזור, נוכח העומס במסעדת המלון, שכחה סטפני את הבצק והכניסה לתנור האפיה תבנית מלאה בפלחי תפוחי עץ מכוסים בשכבת סוכר, ללא תחתית הבצק הנחוצה לעוגה. לאחר סיום האפיה בזמן המיועד, הוציאה סטפני העוגה מהתנור ופניה נפלו למראה תבנית התפוחים המעוטרת בשכבת סוכר שנמס והיה לקרמל חום. אולם מיד הבריק בה רעיון והיא כיסתה העוגה בשכבת הבצק הנשכחת, החזירה לתנור לכמה דקות ולאחר מכן הפכה העוגה לצלחת הגשה…. טארט טאטין המפורסמת נולדה !
טארט טאטין
ובכן, האמת היא שהסיפור קצת שונה. בין הציידים הרבים שהגיעו לאזור לפתיחת העונה, היה גם המסעדן Louis Vaudable , בעליו של Café Maxim's המפורסם בפריז . כמקורב לתחום המסעדנות, קשר שיחה עם סטפני, השפית במלון בו התארח, וזו סיפרה לו על עוגת תפוחים מסורתית, אפיינית לאזור Sologne (מדרום לנהר ה- Loire) , הנאפית במהופך מזה דורות רבים.
הסיפור נחמד ותרם לפרסומה והפצתה של העוגה בכל צרפת, אך האמת בכל זאת שונה (כן, פנים רבות לה לאמת….).
Louis Vaudable אכן יצא למסע ציד באזור Sologne בתחילת המאה ה- 20 והתגורר מספר לילות במלון המשפחתי של האחיות לבית Tatin . כקינוח לארוחתו במלון קיבל פלח מהעוגה הטעימה – ובתור מסעדן, ביקש לקבל המתכון כדי להכניסו למוסדו המפורסם בבירה. הוא נענה בסירוב מנומס.
מלון טאטין חי וקיים עד היום. צולם על ידי עיריית Lamotte-Beuvron. מוצג כאן על פי הרישיון Creative Commons 4.0.
בחזרה בפריז, שלח את אחד מטבחיו לכפר הקטן במשימה: להתקבל לעבודה במלון, לרגל אחר סטפני, שפית המלון, ולחזור עם המתכון הסודי. הטבח הפריסאי התקבל לעבודה כגנן במלון, התיידד עם סטפני והשלים משימתו בהצלחה. עם חזרתו לפאריס הוכנסה העוגה לתפריט המסעדה המהוללת. לזכות הבעלים יש לציין כי שמר על כבוד האחיות והעוגה זכתה לשם הרשמי "Tarte des Demoiselles Tatin" ("העוגה של העלמות טאטין").
לסיכום, העוגה המזוהה ביותר עם נורמנדי , מקורה בכלל מאזור עמק הלואר….
מלון Tatin, בכפר Lamotte-Beuvron – קיים ופועל עד היום. ניתן להציץ באתר שלו באמצעות הקישור הזה.
תודה על כל המידע על נורמנדי. אז מה עכשיו?
זהו, סיימנו את הרקע ההיסטורי והקולינארי של נורמנדי. מה הלאה? עכשיו כשיש לכם את הידע הנדרש אתם מוזמנים להיכנס לכתבה 3 מסלולי טיול בנורמנדי ומקומות שאסור להחמיץ לבחור את המסלול שהכי מתאים לכם ולהתחיל לתכנן את הטיול שלכם.
כמה מילים על יוסי דרורי
יוסי דרורי הוא שילוב מנצח בין פרנקופיל לבין מתכנן טיולים פרפקציוניסט. אם אתם יוצאים לטייל באחד ממחוזותיה של צרפת וזקוקים למישהו שיבנה בשבילכם מסלול טיול מפורט שיחסוך לכם זמן וכסף, אתם מוזמנים ליצור עם יוסי קשר באימייל yossi.drory@gmail.com.
ניתן לטייל בנורמנדי יומיים-שלושה (לממהרים שביניכם), אך עדיף שבועיים-שלושה (לנהנים שביניכם).
ברשימה שלהלן, אין ממש מסלול טיול, למרות שגם זאת אני עושה ומכין, אלא רק ציון מקומות נבחרים עם פירוט קצר של האתרים הבולטים לראותם ולהתעכב בהם – ללא שום יומרה. אם הנושא אינו מדבר אליכם, דלגו הלאה. הרשימה אינה מחייבת וכמובן, רחוקה מלהיות מלאה.
כדי לטייל בנורמנדי , צריך להגיע לצרפת, לכן סביר שטיולכם יתחיל משדה התעופה Charles-de-Gaulle . אחרי מבט קצר במפה תראו שעיקר אתריה של נורמנדי נמצאים מדרום-מערב לנהר ה- Seine , ובכל זאת, אשלח אתכם אל מצפון לנהר – לא תצטערו!
מפת מחוז נורמנדי. מקור תמונה ויקיפדיה.
רגע, מה לגבי מון סן מישל?
כפי שתראו מון סן מישל איננו מופיע במסלולים שלי למרות שהוא רשמית חלק מנורמנדי (אל תגלו את זה לאנשי מחוז ברטאן מכיוון שהם טוענים שהוא שייך להם). הסיבה שלא הכנסתי אותו למסלולים שלי הוא מכיוון שמדובר באטרקציה כל כך מוכרת כך שרוב התיירים מגיעים אליה כך או אם כך. לכן אני מעדיף להקדיש את המסלולים הבאים למקומות המוכרים מעט פחות.
יתרה מזאת, אם אתם מעוניינים לבקר דווקא שם אז ישנם לא מעט סיורים מאורגנים מפריז שיאפשרו לכם לעשות זאת בקלות רבה ותוכלו למצוא אותם בכתבה יום מחוץ לפריז.
ועוד דבר קטן לפני שנתחיל
אם עוד לא הספקתם לעשות זאת אני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה ההיסטוריה והקולינאריה של נורמנדי על קצה המזלג. הכתבה, כשמה כן היא, תתן לכם רקע היסטורי, אומנותי וקולינארי על נורמנדי ותעזור לכם להכיר טוב יותר את המקומות, אשר יופיעו במסלול הבא.
מסלול טיול בנורמנדי בעקבות ההיסטוריה והאומנות
Giverny
לחובבי האמנות, אך לא רק. הכפר Giverny שוכן על גדות נהר ה- Seine , כ- 90 ק"מ מערבית לשדה התעופה. ב- 1883 שכר כאן הצייר Claude Monet (1840-1926) בית למשפחתו הגדולה והחל לטפח סביבו גן נרחב. ב- 1890 הצליח לרכוש הבית בו העביר חייו עד ליום מותו.
הבית של מונה בז'יברני. צילם: צבי חזנוב
יורשיו שמרו על הבית וסטודיו הציור שבו וב- 1980 נפתח הבית למבקרים כמוזיאון המוקדש לחייו וליצירתו של Claude Monet . צוות הגננים המטפל בגינה שסביב האחוזה עבר הכשרה מיוחדת כדי להחזיק ולטפח הפרחים והעצים בדיוק כפי ש- Monet העלה אותם על בד הקנבס.
לינה בז'יברני
היתרון הגדול ביותר בלינה בכפר ז'יברני הוא שתוכלו להגיע מוקדם בבוקר לביתו של מונה ולהנות ממנו לפני שהמקום מתחיל להיות מוצף בתיירים. כמו כן אם תתגוררו כאן תוכלו גם לגלות את הכפר עצמו שיש בו מקומות קסומים שחלק גדול מהתיירים מפספסים.
אם החלטתם להתגורר בז'יברני תוכלו למצוא מקומות לינה לא רעים בקישור הזה.
Lyons-la-Foret
פעמיכם אל עיר הבירה של המחוז, Rouen . לפני שתגיעו, עצרו לחניית ביניים בכפר Lyons-la-Foret (לא מבטאים ה- S . ="ליון היער". לא להתבלבל עם העיר הגדולה Lyon ). זה המקום להזכיר את אגודת "הכפרים היפים בצרפת" – כפר זה הוא אחד מהם. אין בו שום אתר מיוחד. הוא פשוט…. יפה !
הכפר Lyons La Foret.
לינה ב Lyons-la-Foret
מכיווון שמדובר בכפר קסום שממנו ניתן לצאת לטייל בחלקה הצפוני של נורמנדי, הרי שבהחלט כדאי לשקול להתגורר כאן מספר לילות.
במידה ותחליטו לעשות זאת תוכלו למצוא מלונות ודירות לא רעות בקישור הזה.
מה הם "הכפרים היפים ביותר בצרפת" "Les Plus Beau Villages de France"?
הכל נולד ממפגש של איש עם ספר. Charles Ceyrac , ראש עירית Collanges-la-Rouges, קיבל לידיו ב- 1981 ספרון בשם "הכפרים היפים בצרפת" ("Beautiful Villages of France"), בהוצאת "Reader's Digest", בו הוצגו בתמונות מספר כפרים יפים בצרפת, ללא מיון וסיווג כלשהם. Ceyrac פנה לראשי ערים וכפרים אחרים בצרפת בשאלה "מדוע הכפר הזה, ולא כפר אחר ?". 66 ראשי ערים אחרים נענו לקריאתו, וב- 6 במרץ 1982 הוקמה רשמית האגודה בשם "הכפרים היפים בצרפת". האגודה בנתה סולם שאלות ונקודות לציון, מחולק ל- 3 קבוצות:
איכות, בה נמדדים 30 קריטריונים, בעיקר בנושא שמירת איכות הסביבה, שמירת היסטוריה ומרקם של הכפר, מניעת מסחור יתר ועוד.
פרסום וקידום שם המקום, בו נמדדים הפרסומת, הקמת עסקים מסחריים רק לשם קידום (כמו מסעדות ומלונות), תרומת העסקים המסחריים לקידום הכפר וכדומה.
פיתוח. קידום התיירות והכלכלה בכפר ובאזור, תוך הקפדה על העקרונות הקודמים, שמירה על איכות החיים, מרקם התושבים, ואיכות החיים בכפר.
כפר המגיש מועמדותו לארגון חייב לעבור מבחנים ובדיקות ארוכות על ידי ועדות של הארגון, כולל ועדות ובוחנים אנונימיים שאינם מזוהים. אם התקבל – חותם ראש הכפר על תעודת התחייבות המקדשת את עקרונות הארגון כפי שמתבטאים לעיל. כפר המתקבל לארגון רשאי לקבע סמל הארגון בכניסה לכפר והוא מתפרסם בכל אתרי התיירות הצרפתיים. חברות בארגון אינה מקנה מענקים ותמיכה כספיים ממשיים, אך תורמת בעקיפין לפיתוח וקידום הכפר.
במהלך השנים קנה לעצמו ארגון זה שם של כבוד וכפרים החברים בו מקבלים עדיפות רבה במסלולי טיול ותיירות, הן בתיירות פנים והן בתיירות בינלאומית.
כיום, חברים באגודה זו 159 כפרים, מתוך למעלה מ- 32,000 כפרים ברחבי צרפת.
Rouen
זוהי כאמור, עיר הבירה המחוזית, העיר המרכזית בסביבה. כמו בכל עיר גדולה, יש מן הסתם שפע של אתרים, מוזיאונים ושאר יעדים לביקור – לא אפרט וכל מדריך כתוב יענה על כך.
הקתדרלה של רואן.
יחד עם זאת, אזכיר את הקתדרלה Notre-Dame של Rouen, שהיא גדולה ויפה במיוחד, אך זכתה בפרסום עולמי לאחר שהצייר Claude Monet ציירה ב- 30 ציורים – בדיוק מאותה נקודת מבט – בשעות שונות ובמזג אויר שונה. כך המחיש הצייר האמן את מושג האימפרסיוניזם (=התרשמות): הקתדרלה אותה קתדרלה, ובכל זאת היא נראית אחרת.
כאן הועלתה ז'אן ד'ארק על המוקד בכיכר העיר לאחר ששפטוה האנגלים, כאן תראו שוק ססגוני בכיכר העיר העתיקה, פה – במוזיאון האמנויות היפות (Musee des Beaux-Arts) – תמצאו האוסף הגדול בעולם של יצירות אימפרסיוניסטיות מחוץ לפאריס (Musee d'Orsay), ועוד ועוד….
לינה ברואן
ללינה בעיר רואן ישנן מספר יתרונות:
אם תתגוררו שם תספיקו להכיר היטב את הרובע העתיק ולא להסתפק רק בביקור חפוז בקתדרלה.
רואן היא עיר גדולה עם לא מעט מסעדות וחנויות כך שאם תגורו שם לא תהיה לכם בעיה של אוכל או קניות.
מקום טוב לטיולי כוכב בצפון נורמנדי או בדרך לפריז.
אז אם החלטתם להתגורר בעיר רואן תוכלו למצוא מקומות לינה מומלצים בקישור הזה.
Fecamp
עיר נמל ודייג על חופה הצפוני של נורמנדי – אם אתם קצרים בזמן, דלגו עליה. העיר היתה זמן מה מקום מושבם של דוכסי נורמנדי , ובסיס יציאה לדייגי הים הפתוח לציד דג הקוד (Cod , Morue בצרפתית, המוכר אצלנו בשם בקלה).
כיום, מנזר Sainte-Trinite ("מנזר השילוש הקדוש") הוא האתר העיקרי בעיר – ולא בשל קדושתו, אלא מכיון ששם מיוצר על ידי נזירים בנדיקטינים הליקר המתקתק והנפלא Benedictine , על פי מתכון סודי המוכר בו זמנית ל- 3 אנשים בלבד. ידוע רק כי המתכון מבוסס על 27 עשבים ותבלינים.
בשנת 1863 רקח סוחר יין בעיר שכינה עצמו בשם היומרני קמעא "אלכסנדר הגדול", ליקר צמחי, כשהוא נעזר ברוקח מקומי ומתבסס על מתכוני תרופות שונים. הוא מזג הליקר לבקבוק בצורה מיוחדת, הוסיף לתווית האותיות D.O.M:
(Deo, Optimo, Maximo) (לאלוהים, הטוב ביותר, הגדול ביותר) – וקיווה לטוב.
ההצלחה לא איחרה, והליקר סובב עולם. כדי להבטיח ההישג, בדה סביב המשקה אגדה על נזירי המנזר הבנדיקטיני ומתכון סודי שאבדו באודים עשנים של המנזר של Fecamp במהלך המהפכה הצרפתית….
Etretat
לא רחוק משם, פחות מ- 20 ק"מ (מומלץ לנסוע בכביש החוף, הקטן יותר D11, ולא כפי שישלח אתכם ה- Waze לכביש הפנימי, הרחב, D940), נמצאת אחת מפניני נורמנדי – Etretat . ההמשך הגיאולוגי הישיר של צוקי Dover הלבנים בחוף האנגלי, גם החוף הצרפתי כאן בנוי מצוקי גיר לבנים, פריכים, גבוהים ויפהפיים.
צוקי גיר לבנים ב- Etretat
במפרץ קטן בין צוקים אלו הוקמה עיירת דייג קטנה – תושביה דגים כיום תיירים ולא דגים – עם בתים קטנים ואפייניים למחוז כולו – קירות אבן משולבים בקורות עץ, מה שהמקומיים מכנים Maison a Colombages (Half-Timbered House).
העיירה יפה, אך ללא אתר מיוחד כלשהו (למעט כמה מסעדות וחנויות, מלכודות תיירים), אך המיוחד הוא הטיולים הקטנים ברגל במסלולי הטיול המסומנים על הצוקים, משקיפים על מושבות צפורי הים ועל עמוד האבן הזקוף אל תוך הים המכונה "רגל הפיל". זהירות, השביל בראש המצוק אינו מגודר!
Le Havre
עיר נמל גדולה ואפורה השוכנת בשפכו הרחב של נהר ה- Seine אל תעלת La Manche . בשל היותה הנמל הגדול בסביבה הופצצה העיר במלחמת העולם ה- II, בתחילה על ידי הגרמנים, שלאחר מכן הפכו הנמל שלה לאחד מהראשיים ליציאת הצי הגרמני לאוקיינוס האטלנטי, מה שגרם לבנות הברית להפציצה בתורם. התוצאה ? העיר נהרסה ב- 82% ולמעשה נבנתה כולה מחדש לאחר המלחמה.
בעיר, בה מתגוררים כ- 180,000 תושבים, אין כיום אתר תיירות יוצא דופן. כמו בכל עיר גדולה – מוזיאונים, מרכזי ספורט, תיאטראות וכדומה. האתר היחיד המעניין ב- Havre היא הקתדרלה. זו הקודמת נהרסה כליל בהפצצות ועם שיקום העיר, נתבקש האדריכל August Perret לתכנן קתדרלה חדשה, מה שעשה בשיתוף האדריכל Raymond Audigier.
הראשון, אתאיסט מושבע, ביקש שהקתדרלה תהיה אנדרטה לכל קרבנות המלחמה, בעוד השני, מאמין קתולי אדוק, ביקש לבנות מעין נר הודיה לבוא השלום. במשותף, בנו השניים כנסיה בעלת צריח גבוה (107 מטר) הנראה למרחוק. המיוחד בקתדרלה – היא בנויה כולה מבטון מזוין, חומר חריג למוסד דתי שהיה מאד אפנתי בשנות הבניה והשיקום שלאחר המלחמה.
פון דה נורמנדי (Pont de Normandie)
כבר ב- 1931 ביקשה מועצת המסחר והתעשיה של העיר Le Havre לבנות גשר מעל לשפכו הרחב של נהר ה- Seine כדי לקצר הגישה מעיר הנמל לתוך הארץ, דרומה. לאחר עיכובים בשל מלחמת העולם ה- II, נערכה תחרות בינלאומית ונבחרה תכנית להקמת Pont de Tancarville .
Pont de Normandie.
בנית הגשר החלה בנובמבר 1955 והוא נפתח לתנועת כלי רכב ביולי 1959 . במשך עשרות שנים היה זה עורק התחבורה העיקרי בין צפון ודרום נורמנדי , הגשר התלוי הארוך בצרפת. כאשר עומס התחבורה גבר, הוחלט באמצע שנות ה- 80 להקים גשר חדש, גדול וגבוה שיאפשר תנועת ספינות גדולות על נהר ה- Seine . בניית הגשר החלה ב- 1989 והוא נפתח בינואר 1995 , ארכו 2,143 מטר והוא מתנשא לגובה 214 מטר מעל פני המים. במשך כמה שנים החזיק בשיא הגשר התלוי הארוך בעולם, עד שנסתיימה בנייתו של גשר Tatara ביפן (1999).
שימו לב, הנסיעה על הגשר כרוכה בתשלום (5.50 אירו למכונית רגילה). כדי לראות פיסת הנדסה מופלאה זו במלוא הדרה, מומלץ לאחר המעבר עליו, להתקדם לקו החוף של העיירה Honfleur (התחנה הבאה בטיול) – בכניסה לעיירה פנו ימינה בשד' הנשיא דוּקֵן – Avenue du President Duchesne , המשיכו ישר, צפונה עד לקו המים ופנו ימינה – הכביש יביאכם ממש אל מתחת לגשר.
הונפלר (Honfleur)
הונפלר היא עיירה קטנה המונה קצת יותר מ- 8,000 תושבים, אך כמו כל ערי החוף הצפוני, אוכלוסייתה מוכפלת ומשולשת בעונת הקיץ – אלפי תיירים, צרפתים וזרים – מגיעים לכל ערי החוף. אחד מהאתרים המעניינים ביותר בעיירה היא כנסיית Sainte Catherine (קתרין הקדושה).
העיירה הונפלר וכנסיית קתרינה הקדושה.
היא בנויה כולה מעץ ומתוארכת למחצית השניה של המאה ה- 15. כיאה לתקופה, מגדל הפעמון של הכנסיה בנוי בנפרד – במידה ואש תאחז באחד ממבני העץ, יישרף רק אחד מהם…. הכנסיה בנויה על פי דגם השוק העירוני המקובל לתקופה בו תוכלו עדיין להבחין בישובים רבים באזור – גג רעפים משופע העומד על מספר עמודים חזקים ויציבים כמו כיכר מקורה במרכז העיר. השוק השבועי התקיים תחת הגג גם בעתות גשם ושלג.
יש בעיירה כנסיות נוספות, אך מרכז ההתעניינות חג סביב "Vieux Bassin" ("המעגן הישן", מהמאה ה- 17), נמל קטן, צבעוני וציורי המעניק נופך מיוחד לכל העיירה המקסימה. הנמל, שהיה שייך לדייגי העיירה בעבר, נכבש מזמן על ידי בתי קפה ומסעדות המקיפים אותו סביב סביב וכמו במקומות רבים מסוג זה, אין יותר קסום מלהשען אל גב כסא הקש, פנים אל המים הרגועים, העוברים ושבים חולפים על פניכם כשבידכם כוס קפה, יין, אפריטיף, בהתאם לשעת הישיבה.
בעיירה תמצאו גם מוזיאון המוקדש לצייר אז'ן בודן (Eugene Boudin 1824-1898), אחד מהציירים הראשונים בצרפת ש-"העז" לצאת ולצייר בחוץ, בטבע ובכך נחשב לאחד מחלוצי האימפרסיוניזם, עוד בטרם קראו להם כך.
עוד מוזיאון קטן מוקדש למלחין הצרפתי אריק סאטי (Erik Satie 1866-1925), בן המקום. אתר נוסף, קצת מחוץ לעיירה לכוון צפון, אל קו החוף, הוא ה- Naturospace – גן טרופי גדול סגור בתוך חממת ענק ובה מעופפים אלפי פרפרים צבעוניים, מוזרים ויפהפיים מכל העולם. זהירות, בשל האוירה הטרופית, המקום חם ולח.
לינה בהונפלר
מאוד מומלץ להתגורר בהונפלר הן בגלל שמדובר בעיירה מקסימה והן בגלל שהיא יכולה להוות בסיס מצויין לטיולי כוכב לאורך החוף של נורמנדי.
אם החלטתם להתגורר שם תוכלו למצוא דירות נופש ומלונות טובים בקישור הזה.
Trouville ו- Deauville
אזור החוף, מערבה מ- Honfleur , הוא אזור קיט לעשירים. במהלך המאה ה-19, כאשר תיירות ונופש היו מותרות שלא כולם יכלו להרשות לעצמם, חוף הים הקרוב ביותר אליו יכלו להגיע עשירי Paris היה החוף האטלנטי בנורמנדי. אלו שיכלו להגיע לחוף, יכלו גם להרשות לעצמם לבנות חוילות יפות ומנקרות עיניים.
אט אט הפך החוף האטלנטי הצפוני של צרפת לאזור יוקרתי, כפי שהריביירה הדרומית היא כיום. בתים מפוארים, מועדונים עשירים, חופשות מפנקות עם משרתים וטיפולי ספא מהודרים…. כיום, העושר נעשה פחות מנקר עיניים, אך ההדר והיוקרה עדיין קיימים.
בדרך מ- Honfleur אל Deauville אפשר לנסוע בכביש הראשי D579 ולאחריו D74 , אך אני ממליץ לכם להתפתל על קו המים, לאורך החוף, בכביש הפנימי D513 – שם תוכלו לראות מדי פעם חוף ים וגלים ואף ליהנות מחוילות יפהפיות, גם אם חלקן סגורות ומסוגרות מאחורי תריסים או חומות אבן השומרות על פרטיות הבעלים.
החוף המפורסם של טרוביל
כמעט כל החוף הוא רצף מיושב אחד ואין באמת "גבול" בין ישוב לישוב. לפני Deauville , על חופה צולמו כמה סצינות מפורסמות בסרטו של קלוד ללוש, "גבר ואשה" ("Un Homme et Une Femme"), תעברו עיירה בשם Trouville הידועה בעיקר בשל חופי החול הישרים ושטוחים שלה וזה המקום הטבעי להתפתחות ספורט מיוחד שאין כמעט בשום מקום אחר בעולם (קיים גם בחופי צפון צרפת באזור Calais ו- Dunkerque וכן בחופי בלגיה).
כרכרות מפרש
Char a Voile Sand Yachting ובתרגום מילולי "כרכרת מפרש". זהו כלי תחבורה המשלב בין כרכרה לבין סירות מפרש והוא קיים מאות רבות של שנים.
"כרכרת מפרש" ("Char a Voile").
כיום זהו מרכב קל מאד, עשוי קורות אלומיניום על 3 גלגלים שמעליו מתנשא מפרש גדול. הרוחות החזקות המנשבות בחופים אלו הן המניעות רכבים אלו, המסוגלים להגיע למהירויות גבוהות (השיא העולמי – 152 קמ"ש). במועדון הספורט הימי של Trouville-Hennequeville (C.N.T.H – Club Nautique de Trouville-Hennequeville) ניתן לשכור רכב כזה לפי שעות ולאחר מספר הנחיות והסברים לצאת להרפתקה עצמית עם החול והרוח.
העיר דוביל (Deauville)
כביש D513 עובר בגשר מעל לנחל בשם La Touques ואתם באחת בלבה של העיר Deauville . עיר קטנה ועשירה, מקום מושב לעשירי עולם שהקימו להם כאן חוילות מפוארות ומצועצעות.
בטיולכם לאורך הטיילת או רחובות העיירה לא תרפה מכם הרגשת התחרות – בעלי הבית מתחרים זה בזה מי יבנה יותר "מוזר", יותר "משוגע", או סתם מוחצן ובזבזן.
Deauville נחשבת לאחד ממקומות הקיט היוקרתיים ביותר בצרפת. מתקיים בה פעם בשנה מירוץ סוסים חשוב ומפורסם המושך את כל המי ומי בעולם כולו, פסטיבל סרטים אמריקאיים שנתי (נוסד ב- 1975) הנערך בה הוא אחד מהחשובים באירופה.
יש בה מרכז כנסים בינלאומי מפואר (CID, Centre International de Deauville), אשר נפתח ב- 1992 וקבור מספר קומות עמוק באדמה כדי שלא לפגוע בנוף קו החוף של העיר). כמו כן תמצאו שם קזינו גדול ומפואר (הכניסה מגיל 18 בלבד) ושפע של בתי מלון ומסעדות מהיקרים בעולם.
עד 1860 היתה העיירה מחוסרת כל ייחוד ופרסום. אז הגיעה לכאן אשתו של הדוכס מ-מורני (Duc de Morny) , תוארו הרשמי של אחי הקיסר נפוליאון ה- III . זו התאהבה במקום והפצירה בבעלה לפתחו כדי שתוכל לחזור לשם שוב ושוב….
במקום נבנה מלון ראשון ולאחר מכן אף נסללה מסילת רכבת, מהראשונות בצרפת. לאן שהולכים מכובדי המלוכה נודדים גם שאר הנלווים וכך הגיעו למקום שאר פמליות הקרובים והמלווים מסביבת הקיסר ואחיו. נפתח מעגל קסמים – העיריה צריכה לספק צרכי האורחים המכובדים, אלו מביאים משרתיהם ופמלייתם. האחרונים זקוקים לשירותים ושעשועים שונים…. והשאר היסטוריה.
מבין החוילות המפוארות בעיר, אחת המיוחדות ביותר היא (Villa Strassburger (1, Avenue Strassburger. נבנתה ב- 1907 על ידי הברון הנרי רוטשילד ונמכרה ב- 1924 למליונר האמריקאי Ralph Strassburger. כיום, שייכת לעירית Deauville , העורכת בה תערוכות ואירועים מיוחדים (בשאר ימות השנה – סגורה לביקור). תוכלו להציץ בוילה המעניינת הזאת באמצעות הסרטון הזה (לצערי הוא בצרפתית):
לפחות תוכלו להציץ בבנין מבחוץ – החוילה גדולה ומפוארת ונבנתה בסגנון מקומי תוך שמירה על כל מאפייני הבתים הנורמאנים הטיפוסיים – קורות העץ, ארובות מרובעות, צריחים עגולים ועוד.
לינה בדוביל
אהבתם את דוביל? מוזמנים להפוך אותה לבסיס שלכם לטיולי כוכב. תוכלו למצוא דירות נופש טובות וכמה מלונות לא רעים בקישור הזה.
Caen
30 ק"מ מפרידים בין Bayeux ל- Caen (כביש N13). עירו של "וויליאם הכובש", תקופה מסוימת אף שימשה כבירת נורמנדי . כנסיות (היא מכונה "העיר בעלת 100 מגדלי הפעמונים", "Ville aux Cent Clochers"), מבני דת, מבני ציבור, ועוד…. כמו בכל עיר קטנה (105,000 תושבים).
ב- 1969 הגה ראש העיר דאז להקים בעיר "יד זכרון לשלום" ("Memorial pour la Paix") – בניגוד ל-"מוזיאון המלחמה" שהוקמו ברחבי העולם. הבנין המיוחד נחנך בספטמבר 1986 והוא אחד המוזיאונים המבוקרים ביותר בצרפת, מחוץ ל- Paris .
אמנם מוצגים במוזיאון הרבה פריטים, מסמכים ואוספים הקשורים למלחמת העולם ה- II, אך הם ערוכים ומוצגים מנקודת ראיה של שלום והסכם, ולא מתוך מלחמה והשמדה. במשך השנים נוספו במוזיאון מסלולי ביקור נוספים העוסקים במלחמות אחרות בעולם, כולל מלחמות אחים והשמדת-עם (ג'נוסייד, Genocide) שאירעו במקומות שונים על פני הגלובוס.
Bayeux
העיר הקטנה באייה (Bayeux) , בת כ- 13,500 תושבים, זוקפת לזכותה שתי עובדות הקשורות למלחמת העולם ה- II. זוהי עיר שלא נפגעה כלל במהלך המלחמה (אחת הבודדות בצפון צרפת) והיא גם העיר הראשונה ביבשת אירופה בה נכנעו הגרמנים והעבירו הפיקוד לידי בנות הברית לאחר הפלישה.
המרכז ההיסטורי של העיר Bayeux
Bayeux קיימת מתקופת הקלטים והרומים. במהלך פלישות הוויקינגים היוותה מרכז מסחר חשוב. כמו ערים קטנות רבות – יש בה תיאטרון, מספר כנסיות, מוזיאונים אחדים וכדומה. אך פרסומה העולמי מגיע לה משני דברים – התחרה והשטיח.
רקמת התחרה של Bayeux היא מסורת שהתפתחה באזור החל מהמאה ה- 17, כאשר ב- 1676 הופקד חינוך הילדים בעיר בידי הנזירות-אחיות בבית החולים של העיר. אחד העיסוקים שאלו העסיקו הילדים היה רקמת תחרה מחוטי פשתן בטכניקה מיוחדת בעזרת פלכים (Dentelle aux Fuseaux).
התוצאה היא רקמה עדינה להפליא בעלת מבנה וצורות מסובכים במיוחד, שהלכה והשתכללה במשך השנים והתפשטה בכל נורמנדי . שמעה יצא למרחוק ומפיות, סדינים וחלקי לבוש מתחרה נמכרו במחירי עתק.
השטיח של Bayeux , מוכר גם בשם "השטיח של המלכה מתילד", או בשמו העתיק "רקמת הנצחון". השטיח אינו ממש שטיח אלא 9 רצועות בד רקומות, מחוברות ביניהן בתפר בלתי נראה, לרצועה ארוכה (רוחב 50 ס"מ, ו- 70 מטר ארכה). על ה-"שטיח" רקומה עלילת כיבוש אנגליה בידי "וויליאם הכובש" (קרב הסטינגס, 1066).
השטיח של Bayeux
היצירה הוזמנה ככל הנראה על ידי Odon , הבישוף של Bayeux , שהיה גם חצי אחיו של "וויליאם הכובש". הרקמה היא מסמך היסטורי נדיר מכיון שעל הבד נרקם סיפור העלילה מנקודת המבט הנורמאנית בנסיון להצדיק הפלישה לאנגליה, בעוד מרבית המסמכים הקיימים הם מנקודת הסתכלות אנגלית (שכמובן, אינה מצדיקה הפלישה לארצם).
הרקמה נשמרה בקתדרלה של העיר וכאשר ב- 1562 נפוצה שמועה על הגעת חיילים פרוטסטנטים (הוגנוטים, Huguenots), הוחבאה – ונשכחה. היא נמצאה שוב רק ב- 1728 על ידי היסטוריון שחקר הנושא והוא שקרא לה על שם המלכה מתילד, שם שנשאר עד למחקרים מתקדמים אודות הרקמה שנעשו בסוף המאה ה- 20 (1982-83). כיום מוצגת הרקמה ב-"מוזיאון השטיח" ("Musée de la Tapisserie").
לינה בעיירה באייה
ישנן שתי סיבות עיקריות להפוך את העיירה הזאת לבסיס שלכם לטיולים בנורמנדי. הראשונה היא, שכפי שקראתם, שמדובר בעיירה מקסימה. הסיבה השנייה היא המיקום שלה שיאפשר לכם לבקר בקלות בחופי הנחיתה עלהם נדבר עוד מעט.
אז אם תרצו להתגורר שם אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה.
Lisieux
בדרך חזרה לפריז תוכלו לעצור בעיר הקטנה ליזייה (Lisieux), בת ה-20,000 תושבים. גם כאן אין אתרים מיוחדים, למעט – הבזיליקה. Basilique Sainte-Therese הצחורה, משיש לבן, בנויה בראש גבעה ונראית למרחוק. בנייתה החלה ב- 1929, נסתיימה רק לאחר המלחמה, והוקדשה ב- 1954.
הבזיליקה של תרזה הקדושה מ Lisieux
היא מוקדשת ל- Sainte Therese (תרז הקדושה), נזירה במסדר הכרמליתיות (מסדר לנזירות בלבד) שנולדה ופעלה באזור. היא נולדה ב- 1873 ומתה ב- 1897, בת 24 . לאחר מות אמה כשהיתה בת 4 , גודלה על יד אחיותיה הגדולות, שתיהן חברות במסדר הכרמליתי. החינוך הדתי השפיע עמוקות על הצעירה ובגיל 15, כשהיא עדיין מתחת לגיל החוקי, נסעה לרומא כדי לבקש מהאפיפיור אישור מיוחד להצטרף למסדר בנימוק של הכרה דתית עמוקה.
האפיפיור התרשם עמוקות מהשאיפות הדתיות של הצעירה ואישר הצטרפותה החריגה. לאחר מותה ממחלת השחפת, יצאו לאור מספר כתבים פרי עטה בהם נחשפה הגותה העמוקה, בעלת צביון תיאולוגי מפותח מאד לגילה הצעיר. דמותה וכתביה התפרסמו בכל צרפת, ובעולם (500 מיליון עותקים) וב- 1925 זכתה בתואר "קדושה". לאחר בניית הבזיליקה התפתחה מאד הנהייה אחריה והבזיליקה הלבנה היא אתר העליה לרגל השני בחשיבותו בצרפת (אחרי העיר Lourdes).
* * *
כאן תם "המסלול הקלאסי". מכאן, המשיכו אתם מוזמנים להמשיך לפריז (או לשדה התעופה) או לחלופין לנסות את שני המסלולים הבאים.
דרך הסידר – Route du Cidre
אם אתם מתעניינים דווקא בקולינאריה ובמיוחד במשקאות אלכוהוליים הרי שבמיוחד בשבילכם נוצרה דרך הסיידר.
לא תמצאו כאן המון מבנים היסטוריים עתיקים או נופים מהממים אך אם אתם מתעניינים בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אסור לכם לוותר על המסלול הזה, אשר הולך בעקבות נקודות הנחיתה העיקריות של בעלות הברית.
מפת הפלישה לנורמנדי. מקור: ויקיפדיה.
Ouistreham
המפגש הראשון שלכם עם ההיסטוריה יהיה במקום קטן ונחמד (כ- 9,500 תושבים) בשם Ouistreham (מבטאים ווִיסְטְרְהָאם). עיירת דייגים קטנה עם נמל חמוד וצבעוני השוכן ממש בשפך נהר ה- Orne אל האוקיינוס . זוהי נקודת הפלישה המזרחית ביותר (חוף "חרב", Sword Beach ) אליה הגיעו ספינות הנחיתה הראשונות מתוך כל הארמדה הבינלאומית שבים.
זהו גם אחד מאתרי הצילומים של הסרט "היום הארוך ביותר". במקום היה בונקר גדול של הצבא הגרמני שחלקו פוצץ על ידי הקומנדו הבריטי במהלך כיבושו ביוני 1944. רק המגדל נותר והוא כיום מוזיאון קטן המוקדש כמובן לאירועי אותם ימים. כאן מתחילה תיירות ההנצחה של מחוז נורמנדי , ונמשכת לכל אורך החוף, עד "חוף יוטה".
Arromanches
Arromanches-les-Bain, או Arromanches בפי כולם, תישמר בהיסטוריה כמקום מרכזי בפלישה ל- נורמנדי מכיון שחופיו היפים והשטוחים נבחרו להקמת הנמל המלאכותי הראשון במהלך הפלישה.
לשני הצדדים היה ברור מלכתחילה כי הפלישה תלווה בציוד כבד ולא רק בחיילים רגליים, וציוד כבד חייב להגיע לנמל מסודר ולא בנחתות על חוף הים. הנחת היסוד היתה שהצבא הגרמני יבטיח השמירה וההגנה על הנמלים הקיימים – Le Havre ו- Cherbourg. לכן לא היה מנוס מבניית נמל ארעי, לפחות עד שחרור הנמלים הגדולים, הקיימים.
בימים הראשונים של הפלישה, מרגע שהובטח ראש הגשר של כוחות הברית והגרמנים נהדפו מקו החוף, הובאו מבריטניה ב- 9 ביוני 1944, בגרירה בים – הסוער לעיתים – קוביות בטון גדולות ששוקעו בחופי הפלישה בשני אתרים – Arromanches בחוף Gold (נמל Mulberry B), ובחוף Omaha (נמל Mulberry A).
העיירה ארומנש.
כיום, Arromanches היא אתר הנצחה וכפר שלו ותיירותי. בכפר מתגוררים כ- 500 תושבים העוסקים בעיקר בהיסטוריה ותיירות. בכפר הוקם מוזיאון להנצחת הפלישה וזהו אתר ההנצחה הראשי והרשמי של הפלישה – כאן מתקיים טקס האזכרה השנתי. במוזיאון מוצגים פריטים רבים מתקופת הפלישה, עם מדים, מסמכים ושולחנות חול של הקרבות והיערכות הכוחות. מחוץ למבנים, על החוף עדיין ניתן לראות שרידי בונקרים מבטון וחלקי נמל ומזחים מפלדה. ליד המוזיאון הוקם בית קולנוע קטן המקרין סרט על הפלישה ב- 360 מעלות.
לינה בארומנש
ארומנש ממוקם מעולה בין כל האתרים העיקריים של הפלישה לנורמנדי ולכן יכול להוות בסיס מצויין לטיולים באיזור. אם תרצו להתגורר שם תוכלו למצוא כמה דירות ומלונות נחמדים בקישור הזה.
Colleville-sur-Mer
צאו מ- Arromanches מערבה על כביש D514 , לאורך החוף. 19 קילומטרים משם שוכן כפר קטן בשם Colleville-sur-Mer (קולוויל על הים) – הדבר המעניין ביותר בכפר הוא שמו. בתחילת ימי הביניים (מאה 9 בערך) היתה באזור חווה חקלאית מבודדת בה התגורר וויקינג בשם Koll , צאצא של הפולשים מהצפון. סביב החווה נוצרה עיירה קטנה שכולם קראוה "הכפר של Koll".
במשך השנים נוצר השם העכשווי – Colleville (בתרגום מילולי, "העיר של Colle" . האות K אינה מאד מקובלת בשפה הצרפתית, ובאופן טבעי הוחלפה ב- C ). בשל הקרבה לחוף הים, נוספה במהלך הזמן התוספת "על הים". כאמור, אין בכפר הקטן, בו כ- 170 תושבים, שום דבר מעניין, למעט מה שמחוצה לו – בית הקברות האמריקאי של חללי מלחמת העולם.
כ- 100,000 חיילים נהרגו במהלך הפלישה ל- נורמנדי . רובם המכריע נקבר בחפזה במהלך ימי הקרבות, ולאחר המלחמה הועברו כמעט כולם ל- 27 בתי קברות מסודרים לאורך חופי הפלישה. חלק קטן מאד מהנופלים הוחזרו לארצות מוצאם.
בית הקברות של קולביל סיר מר.
בית הקברות הצבאי ב- Colleville-sue-Mer הוא הגדול מבין בתי הקברות הצבאיים של חיילי בנות הברית במלחמת העולם ה- II ב- נורמנדי וטמונים בו 9,387 חיילים אמריקאיים. בית העלמין מטופח ומטופל והוא פשוט…. יפה ! מוזר לומר משפט כזה על בית קברות, אבל הוא בהחלט שווה ביקור.
Musee Utah Beach
בשנים בשנים האחרונות, במיוחד לאחר יום השנה ה- 50 לפלישה (1995), הוקמו מוזיאוני פלישה נוספים במקומות אחרים לאורך החוף, רובם פרטיים, של בעלי אוספים ו-"משוגעים לדבר". הביקור ב-"חוף יוטה" אינו בעיר או כפר מסוימים, אלא במוזיאון מיוחד שהוא כיום אחד המרשימים ביותר בכל מרחב הפלישה.
הטנק מחוץ למוזיאון בחוף "יוטה".
ב- 1962 החליט ראש העיר Sainte Marie du Mont (בתרגום מילולי, "מריה הקדושה של ההר") להקים בחוף הפלישה מוזיאון לזכר הפלישה ולציון חובם של אזרחי צרפת לחיילים האמריקאיים. מאז, הורחב המוזיאון מספר פעמים (כיום, 3,000 מטרים רבועים של שטחי הקרנה ותצוגה), אוספיו הוגדלו על ידי תרומות שונות או חפצים וכלים שונים שנמצאו ושרדו בעולם הרחב.
במבנה מיוחד מוצג מפציץ B-26 "Marauder", אחד מהבודדים שנותרו בעולם, באולם אחר תוכלו לראות דגם של הנמל המלאכותי שהוקם בחוף ובאולם נוסף מוקרן הסרט התיעודי "La Plage de la Victoire" ("חוף הנצחון") עטור הפרסים המספר את סיפורם של 830,000 חיילים, שפלשו לחופי נורמנדי עם 725,000 טון של ציוד מלחמה.
יוסי דרורי הוא שילוב מנצח בין פרנקופיל לבין מתכנן טיולים פרפקציוניסט. אם אתם יוצאים לטייל באחד ממחוזותיה של צרפת וזקוקים למישהו שיבנה בשבילכם מסלול טיול מפורט שיחסוך לכם זמן וכסף, אתם מוזמנים ליצור עם יוסי קשר באימייל yossi.drory@gmail.com.
לפני כשנה חגגתי עם הורי 50 שנות נישואים שלהם באמצעות טיול תענוגות בברטאן ופריגור. אם הקורונה לא הייתה מגיעה אל חיינו אני משער את שאת יום הנישואים ה-51 היינו חוגגים בפריז. אולם לאלוהים היו כנראה תוכניות אחרות ונאלצנו לחגוג את המאורע בארץ בחום של מליון מעלות. לשמחתי שמעתי שהבולנז'רי/פטיסרי המפורסם של אריק קייזר (Maison Kayser) החליט לפתוח דווקא עכשיו סניף ראשון בארץ הקודש. לכן החלטנו שאם אנחנו לא יכולים לבוא לפריז, אז שלפחות שפריז תבוא אלינו.
יום הנישואים יצא ב 6 בספטמבר ובאותו יום שמנו פעמינו לנמל תל אביב ונכנסנו בחרדת קודש לסניף שנפתח רשמית רק כמה ימים לפני כן. האם הציפייה וההתרגשות הצדיקו את עצמם? מבטיח לספר לכם ממש עוד מעט, אולם קודם כמה מילים על צמד המילים " אריק קייזר " שגורמים ללא מעט פרנקופילים וחובבי פחממות להתרגש.
אריק קייזר – מסורת של אפייה
אריק קייזר (Éric Kayser), אשר נולד בשנת 1964, הוא בן למשפחת אופים מחבל לוריין (אביו, סבו ואבי סבו עסקו במקצוע). קייזר, אשר מגיל צעיר התאהב בתחום המציא בשנת 1994, יחד עם ידידו פטריק קסטנייה (Patrick Castagna), מכשיר חדש ומהפכני להכנת לחם מחמצת.
בשנת 1996 פתח אריק קייזר את המאפיה הראשונה שלו ברחוב Monge שבגדה השמאלית והיא זכתה להצלחה כמעט בין לילה בזכות אותו לחם מחמצת מופלא. כתוצאה מכך החל קייזר לפתוח עוד ועוד מאפיות, בהתחלה בפריז ואחר כך ברחבי צרפת ובסוף מחוצה לה.
הלחם המפורסם של אריק קייזר. צילם: צבי חזנוב
בולנז'רי האריק קייזר "שלי" נמצאת ב 16 Rue des Petits Carreaux, ממש לא רחוק מרחוב מונטרגיי ואהבתי לבקר שם בעת שהתגוררתי בדירה חמודה ברובע השלישי, ממש על הגבול המערבי של המארה. אני זוכר שהייתי קם כל בוקר, הולך מספר דקות ונהנה מהאוויר הקריר של פריז (שכל כך חסר לנו עכשיו) ומהשקט של העיר המנומנמת (עיר האורות מתחילה להתעורר לרוב רק בסביבות תשע בבוקר). כשהייתי מגיע לבולנז'רי/פטיסרי כבר היו עומדים בו כמה פריזאים מנומנמים מעט (אני קם באופן טבעי בשעה שבע בבוקר, כך שבשבע וחצי כבר הייתי שם) מחכים בשקט לתורם.
מה הייתי קונה שם? כמובן שאת לחם המחמצת המפורסם שלהם, אשר נראה כמו גלגל עצום (הם אפשרו לי לקנות חצי כיכר, ואם אינני טועה, אפשר גם לקנות פרוסות אחדות). הלחם הזה הולך נהדר עם חמאה ועם כל סוגי הממרחים, הנקניקים והגבינות, שאת כולם ניתן לקנות ברחוב מונטרגיי, בו נמצאות כמה מחנויות האוכל הטובות בפריז. אישית, מה שהכי אהבתי לעשות היה דווקא לקנות ממרח טונה אלוהי בשוק אליגרה ולמרוח אותו על הלחם הזה. לתת לזה ביס זה קצת כמו לדבר עם אלוהים…
מעבר ללחם, הבולנז'רי של קייזר סיפק לנו כמובן את כל מה שפטיסרי צרפתי טוב יכול לספק: החל מקרואסונים אווריריים וחמאתיים וכלה בעוגות מצויינות. כשהייתי מבקר שם הייתי מנסה בכל פעם עוגה אחרת. אולם כחובב שוקולד הייתי חוזר לבסוף אל עוגת ה"פאלה רויאל" או אקלר השוקולד.
אני מודה ומתוודה, עם כל אהבתי לבולנז'רי/פטיסרי של קייזר, לא שמרתי לו אמונים ו"בגדתי" בו עם לא מעט מאפיות אחרות (הבולנז'רי האהובה עלי היא Boulangerie bo, אשר אופה לחם שחור אלוהי וניתן למצוא אותה ב 85bis Rue de Charenton). אולם אין ספק שיש לי ממנו זכרונות טובים ולכן, כמו לא מעט פרנקופילים מקומיים, התרגשתי לשמוע שהוא החליט לפתוח כאן סניף חדש (אחד מכ-200 סניפים שיש לו בכל העולם).
אז חמוש בזכרונות וגעגועים לצרפת התייצבתי יחד עם הורי בנמל תל אביב ונכנסתי לחנות החדשה והאלגנטית. האם נהנתי או התאכזבתי?
אז האם הסניף המקומי של Maison Kayser טוב כמו זה שבפריז?
אנחנו הישראלים עם פרקטי. לכן אחרי שקראנו את ההקדמה על מאפיותיו המפורסמות של אריק קייזר, אנחנו מיד רוצים לדעת האם מדובר בחוויה הדומה לביקור באחד מסניפיו הפריזאיים או בפלופ מפואר, דוגמת הסניף הישראלי של פושון. אז הרשו לי לאכזב אותכם מעט ולא לספק לכם אמירה חד משמעית משתי סיבות.
הסיבה הראשונה היא שמדובר במקום שעדיין נמצא בהרצה (הוא הרי נפתח פחות משבוע לפני כתיבת הכתבה הזאת) וככזה יש לו עוד קצת Fine tuning שצריך לעשות. הסיבה השנייה היא שלא קניתי במקום את לחם המחמצת המפורסם ולכן יהיה זה לא הוגן לתת ציון למקום מבלי לטעום את מוצר הדגל שלו. מדוע לא עשיתי זאת? את זה תקראו עוד מעט, אך בנתיים הרשו לי להבטיח לכם שבעתיד אטעם את הלחם ואעדכן את הכתבה.
אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן במקום זאת אכתוב לכם על דברים שאהבתי בסניף המקומי של אריק קייזר ודברים שאהבתי פחות. כך אאפשר לכל אחת ואחד מכם להחליט אם המקום מתאים לו או לא.
דברים שאהבתי אצל אריק קייזר בתל אביב
אפשר לאכול עוגה או סנדוויץ ולהסתכל על הים
כששמעתי שהחליטו לפתוח את הסניף המקומי של אריק קייזר דווקא בנמל תל אביב (על חורבות מסעדת "מול ים") אני מודה שמעט הופתעתי. מאפייה אמורה הרי לספק לחם לתושבי הסביבה וככל שידוע לי אף אחד לא גר בשטח הנמל עצמו. מכאן שהרבה יותר הגיוני היה לפתוח אותה באחד מרחובותיה הראשיים של העיר תל אביב (דוגמת פטיסרי לה מולן המצויינת, אשר נמצאת ברחוב בוגרשוב 72).
כסאות הנוח מחוץ לבולנז'רי של אריך קייזר. צילם צבי חזנוב.
אולם כשבאתי וראיתי את כסאות הנוח בחזית הפטיסרי והשולחנות הקטנים שלידם הבנתי מיד מה עבר לבעלי המקום בראש. נכון,הטמפרטורות בחוץ בעת הביקור שלי היו רק מעט קרירים יותר מהטמפרטורות של התנורים בפנים, אך כל זה לא מנע ממני לדמיין את עצמי יושב שם עוד חודש או חודשיים, כשמזג האוויר יחזור להיות שפוי, ונהנה מהבריזה של הים יחד עם איזה סנדוויץ' או עוגה. בקיצור, שאפו על הרעיון!
אקלר השוקולד ועוגת הפאלה רויאל
כפי שכבר כתבתי קודם, אני טיפוס של שוקולד ולכן הזמנתי את אקלר השוקולד ואת עוגת הפאלה רויאל, שאת שתיהן זכרתי מפריז. לשמחתי הרבה לא התאכזבתי.
אקלר השוקולד של אריק קייזר. צילם: צבי חזנוב
הבצק של אקלר השוקולד היה לא רע בכלל והשוקולד היה מצויין. ההערה היחידה שהייתה לי היא שהם הסתפקו בתחתית מנייר ולא טרחו לתת לאקלר צלחת קטנה לשבת עליה.
עוגת הפאלה רויאל.
גם עוגת הפאלה רויאל, המורכבת משתי שכבות שוקולד, הייתה מצויינת ובהחלט הורגש שם השימוש בשוקולד איכותי ובאגוזים מצויינים. לא פלא שהיא נטרפה תוך זמן קצר.
המחיר יותר מסביר
להפתעתי מחירי העוגות באריק קייזר לא היו גבוהים במיוחד (25 ש"ח לעוגה אותה ניתן לאכול במקום). נכון, זה עדיין יותר יקר ממחיר עוגה שכזאת בפריז (שם מדובר על 3-4 יורו לעוגה), אך יחסית למחירים בארץ, לא מדובר במשהו יקר במיוחד. אין לי מושג אם זו מדיניות המחירים של המקום או שמה מדובר במחירי השקה, אך הרשו לי לפרגן על כך שלא ניסו לנצל את העובדה שאיננו יכולים לבקר כעת בפריז על מנת לעשוק אותנו.
דברים שאהבתי פחות
הקרואסון שיצא מבידוד
נתחיל מיד עם הפיל (המת) שעמד בחדר – הקרואסון. מכיוון שמדובר במאפיה לא ניתן היה לבקר בה מבלי לטעום לפחות מאחד ממוצרי המאפה. מכיוון שכבר אכלתי צהריים, החלטתי לוותר על הסנדוויצ'ים מהלחם שהם אופים במקום, ובמקום זאת הלכתי על הקרואסון.
הקרואסונים של אריק קייזר. צילם: צבי חזנוב.
ביס אחד גרם לי להבין את גודל הזוועה. במקום בצק פריך, חמאתי ומתפצפץ בפה קיבלתי בצק עייף וקשה, אותו היה צריך ללעוס כפי שלועסים סטייק. אין לי מושג מה קרה שם ואיך מקום רציני נפל חזק כל כך. האם מדובר בקרואסון שהגיע אלינו היישר מצרפת ונאלץ לשהות שבועיים בבידוד לפני שהגיע עייף וחבוט אל סל הקש בפטיסרי? אינני יודע אך כולי תקווה שמדובר בנפילה חד פעמית.
תשכחו מאווירה פריזאית
אם בניתם על עיצוב פריזאי ומוזיקת שאנסונים המתנגנת במתיקות, בעודכם יושבים ולועסים Sandwich au Camembert, אז הרשו לי לאכזב אותכם.
האווירה במקום רועשת ואף מעט כאוטית. אולי זה נובע מכך ששמו של המקום יצא לפניו ולא מעט אנשים באים לראות את הפלא? או שמא הדבר נובע מכך שמדובר בצוות חדש שעוד צריך ללמוד לעבוד אחד עם השני? על כל אלו ניתן לסלוח ואני בטוח שעם הזמן העסק ישתפר. מה שקצת יותר בעייתי כאן זו המוזיקה.
התחושה כאן היא שהבעלים אמרו לעצמם "אנחנו לא נהיה קלישאה של צרפתים ולכן במקום שאנסונים נשמיע כאן איזו מוזיקה אלקטרונית לא ברורה". התוצאה רעש והיעדר אווירה, מה שהופך את הישיבה במקום ללא נעימה במיוחד.
קנו כיכר שלמה או שלא תקנו בכלל
מכיוון ששמו של אריק קייזר יצא בזכות לחם המחמצת המפורסם שלו רצינו לקנות הביתה חצי כיכר שאותה נקפיא ונטעם מאוחר יותר.
לחם התפוחים של אריק קייזר.
בפריז אין זאת בעיה. הם ימכרו לך חצי כיכר, רבע כיכר או אפילו כמה פרוסות. כאן הועמדנו בפני הברירה האכזרית או שתיקנו את כל הכיכר או שום דבר. אז מכיוון שלא היה לנו מקום במקפיא לכזאת כיכר, החלטנו לוותר על הלחם ולהסתפק, כאמור, באכילת עוגות. אז גם אם לא טעמנו מלחם המחמצת אין ספק שיצאנו מהמקום עם טעם מעט חמוץ.
תם ולא נשלם
כפי שאתם רואים יצאתי מהסניף של אריק קייזר בהרגשה מעורבת. מצד אחד נהנתי מכמה דברים אך מצד שני בהחלט הורגשו חריקות. אז, בשורה התחתונה, האם אני ממליץ לכם להגיע למקום? אני חושב שהתשובה היא "כן".
ראשית אין בארץ הרבה פטיסרי ברמה גבוהה ולכן כל מקום חדש שנפתח מהווה ברכה לאוהבי המתוקים והפחמימות. שנית, הפוטנציאל של לשבת על כיסא נוח מול הים עם עוגה או סנדוויץ' הוא מאוד מפתה מאוד. ושלישית, מדובר במקום חדש ובכל מקום שכזה יש חריקות בהתחלה. אני די בטוח שלאט לאט כל הבעיות הקטנות והקטנות פחות יפתרו והמקום יהפוך לעוד יותר טוב ממה שהוא היום (ושלא יהיו אי הבנות, גם עכשיו המקום לא רע בכלל).
אז כל עוד הטיסות לפריז סגורות בפני רובנו, אפשר בהחלט לנסות ולהתנחם בפטיסרי הזאת שצצה לנו על שפת הים ולהמשיך לחלום על הפטיסרי הנהדרות של עיר האורות.
כתובת המקום
הבולנז'רי של אריק קייזר נמצא בנמל תל אביב כשחזיתו פונה אל הים. מי שהכיר את מסעדות "מול הים" או גיליז ז"ל יוכל למצוא את המקום בקלות. כל השאר יצטרכו לחפש אותו בחלק הצפוני של הטיילת של הנמל וימצאו אותו בקלות.
חבל לוריין נחשב בעיני הישראלים בתור האח הקטן והלא מעניין של חבל אלזס וחבל, מכיוון שיש כאן קרוב לאלף שנות היסטוריה מרתקת, ארכיטקטורה נפלאה ואוכל לא רע בכלל.
קחו לדוגמה את ננסי (Nancy), בירת חבל לוריין. זוהי עיר מקסימה שיש בה את אחת הכיכרות היפות ביותר בצרפת. תמשיכו לעיר מץ (Metz), פעם מקום מושבו של אחד הבישופים החשובים של צרפתוהיום היא עיר המשלבת ישן וחדש בצורה נפלאה. ועוד לא דיברנו על ז'אן ד'ארק, הקרב על ורדן ועוד ועוד ועוד.
בקיצור, חבל לוריין יכול לספק לכם לא מעט חוויות והנאה, בין אם תטיילו בו בדרך לאלזס ובין אם תחליטו להקדיש את מירב הטיול לו. אז בואו נלך ונגלה את סודותיו.
לוריין: תעודת זהות
תחבורה
כיצד מגיעים לחבל לוריין?
מכיוון שאין טיסות ישירות בין ישראל לנאנסי (בירת חבל לוריין) הייתי ממליץ להגיע בטיסה לפריז ומשם לקחת רכבת לנאנסי. לחלופין אפשר לשכור רכב בפריז ולהגיע לשם תוך מספר שעות נסיעה.
אופציה אחרת היא להגיע לחבל אלזס ומשם לקחת רכבת (לדוגמא משטרסבורג או קולמר) אל נאנסי (או לנהוג לשם ברכב).
תחבורה ציבורית
כמו תמיד, גם כאן האופציה הנוחה ביותר היא לטייל באמצעות רכב שכור מכיוון שזה יאפשר לכם להגיע במהירות ובקלות ליעדים שלכם (במיוחד אם תרצו לבקר בכפרים הקטנים בדרך היין).
מצד שני, להבדיל מחבל אלזס בו יש לא מעט כפרים קטנים אליהם לא תמיד קל להגיע בתחבורה ציבורית, הרי שבחבל לוריין רוב האטרקציות נמצאות בערים ובעיירות אליהן ניתן להגיע בקלות יחסית עם רכבת.
כפי שתוכלו לראות במפה, חבל לוריין גובל בחבל אלזס ולכן יהיה זה הגיוני מאוד לשלב את שני חבלי הארץ הללו בטיול שלכם. אופציה נוספת היא לנסוע מערבה לחבל בורגונדי.
אטרקציות ומקומות מעניינים
חבל לוריין מוכר לרובנו בזכות מלחמת העולם הראשונה וקרב ורדן המפורסם. אולם לחבל זה ישנה היסטוריה ארוכת שנים במתחילה בשנת 843, עת נוצר החבל הזה ונקרא לותרינגיה, ע"ש המלך לותר, נכדו של הקיסר קארל הגדול. מכאן שחובבי ההיסטוריה והמונומנטים יוכלו להנות כאן מטירות מרשימות, ערים תוססות ולא מעט יופי והיסטוריה.
נכון לעכשיו לא הספקתי עדיין לכתוב על חבל ארץ זה בו ביקרתי לפני כעשרים שנה, אולם פטור בלא כלום אי אפשר אז הנה כמה מהמקומות שממש לא כדאי לכם לפספס בביקור הבא שלכם בלוריין:
נאנסי (Nancy)
זוהי הבירה ההיסטורית של דוכסי לוריין ושם נמצאת גם הטירה שלהם. למרות שמדובר בעיר עתיקה מאוד, הרי מי שהשאיר עליה את החותם הגדול ביותר היה דווקא דוכס לוריין האחרון סטניסלס לישנסקי (אביה של אשתו של לואי ה-15), אשר קיבל את הדוכסות בתור סוג של "פרס ניחומים" אחרי שהפסיד את כתר פולין. סטניסלס אהב מאוד את הדוכסות החדשה שלו והפך את בירתה לפנינה אומנותית של המאה ה-18.
בעתיד אני מבטיח לכתוב כתבה מושקעת על העיר המקסימה הזאת ובנתיים אתם מוזמנים ללמוד עליה עוד באמצעות האתר של לשכת התיירות המקומית.
לונוויל (Lunéville)
זוהי עיירה קטנה הנמצאת לא רחוק מנאנסי ואפשר להגיע אליה גם בתחבורה ציבורית. האטרקציה המרכזית של המקום הוא ארמון לונוויל, המכונה גם "ארמון ורסאי של לוריין" ולא בכדי. את הארמון הזה בנה הדוכס לאופולד בסגנון בארוק והוא אומנם מתקשה להתחרות בארמון ורסאי(לטעמי) אך יש לו לא מעט קסם.
בשנת 2003 הייתה בארמון שריפה, אשר פגעה בחלק גדול מחדריו. מאז הארמון נמצא בשיפוצים ולכן כדאי להיכנס לאתר של הארמון ולבדוק מה הן שעות הכניסה המותרות.
מץ (Metz)
עיר מעניינת שנעה על הציר בין העבר להווה ובהחלט שווה ביקור.
מצד אחד מדובר בעיר עתיקה, בה ישבו הבישופים של מץ במשך מאות רבות של שנים. זאת הסיבה שתמצאו כאן קתדרלה מפוארת, שחגגה לא מזמן 800 שנה, ולא מעט בתים עתיקים. מצד שני תמצאו כאן גם את מרכז פומפידו של מץ לאומנות מודרנית (אחיו הצעיר של מרכז פומפידו של פריז).
מכיוון שיש כאן לא מעט בשביל כל אחד, בהחלט שווה להקדיש לעיר הזאת, לכל הפחות חצי יום. בעתיד אני מתכנן לכתוב על מץ אך בנתיים לא נותר לי אלא להפנות אותכם ללשכת התיירות שלהם על מנת לקבל מידע נוסף על המקום.
דומרמי (Domremy)
העיירה המיתולוגית בה נולדה ז'אן דארק. תוכלו לבקר בבית בו היא נולדה וללמוד על חייה ועל משפחתה.
פסלו של ז'אק דארק בכפר דומרמי.
אם תרצו לעשות מעט "שיעורי בית" לפני כן הייתי ממליץ בחום לראות את ההרצאה של ד"ר אלון קליבנוב ז'אן ד'ארק – מכשפה או קדושה?
ורדן (Verdun)
העיר ורדן הפכה לסמל במהלך מלחמת העולם הראשונה בעקבות ההגנה ההרואית של הצבא הצרפתי, אשר הצליח, במחיר דמים כבד מאוד, למנוע את נפילתה של העיר בידי הגרמנים.
אולם מעבר לכל הקשור למלחמת העולם הראשונה, ורדן היא עיר חמודה מאוד (כפי שתוכלו לראות בסרטון הוידאו למעלה) וגם אנשים שמתעניינים פחות בהיסטוריה צבאית יוכלו לבקר ולהנות בה.
ההמלצה שלי היא להתגורר בבירת חבל לוריין נאנסי, אשר נמצאת במרכזו ולכן מתאימה כבסיס לטיולי כוכב בין הערים והעיירות של האזור. אם תקבלו את הצעתי ותחליטו להתגורר שם תוכלו למצוא מלונות ודירות טובות בקישורים הבאים:
מזג האוויר בחבל לוריין יכול להיות קר מאוד וגשום בחורף וחם בקיץ. נכון, הטמפרטורות בקיץ יהיו נמוכות יותר מהגיהנום הישראלי (ברוב המקרים), אולם חבל ארץ זה, כמו חלק גדול מצרפת, עוד לא לגמרי שמע על המצאת המזגן. לכן ההמלצה החד משמעית שלי היא לטייל באיזור בסתיו או באביב, כאשר הטמפרטורות נוחות יותר.
מזג אוויר ממוצע בחבל לוריין לפי עונות השנה
חורף (ינואר מרץ): 1-6 מעלות צלזיוס אביב (אפריל-יוני): 10-19 מעלות צלזיוס קיץ (יולי-ספטמבר): 13-25 מעלות צלזיוס סתיו (אוקטובר-דצמבר): 5-16 מעלות צלזיוס
אני מאוד מקווה שהכתבות באתר יעזרו לכם בתכנון הטיול הבא שלכם לצרפת. אני משקיע המון זמן ולא מעט כסף על מנת לספק לכם מידע איכותי ובחינם. אז אם במקרה אתם באמצע תכנון טיול ובא לכם לפרגן לי, כל מה שצריך לעשות זה להזמין את מקומות הלינה שלכם והכרטיסים לאטרקציות השונות והמופעים דרך האתר שלי.
ההזמנות הללו לא יעלו לכם יורו אחד נוסף אך כל הזמנה כזאת תספק לי עמלה קטנה שאותה אשקיע חזרה באתר. הנה הדפים העיקריים מהם ניתן להזמין מקומות לינה וכרטיסים:
חיפוש טיסות לפריז הוא תמיד השלב שמלווה עם פרפרים בבטן והתרגשות, אבל הוא גם יכול להיות מלווה בלא מעט כאב ראש וחיפושים קדחתניים אחר הטיסה המשתלמת ביותר. המטרה של הכתבה הזאת היא לעזור לכם למצוא טיסה משתלמת ולספק לכם את כל המידע הדרוש על שדות התעופה שלה, על מנת שתוכלו לתכנן היטב את החלק הזה של הטיול שלכם.
אתרים להזמנת טיסות לפריז
אז באילו אתרים אני משתמש על מנת למצוא טיסות זולות ומשתלמות לפריז? הנה כמה מהמועדפים עלי:
ראשית אשמח לחלוק אתכם את ההמלצה הפחות מקורית, הלא הוא אתר Sky Scanner. אם זו לא הפעם הראשונה שלכם בחו"ל, אז אני משער שאתם מכירים אותו כמו את כף ידכם.
זהו אתר מאוד מאוד נוח ומחינתי הוא מהווה סוג של ברירת מחדל, במיוחד בשלב הראשוני שבו אני "בוחן את השטח" ומנסה להחליט לאילו תאריכים אני רוצה לתכנן את החופשה שלי. אך עם כל הכבוד לסקייסקנר, לפעמים הוא מביא לנו טיסות מאוד יקרות, או כאלו שמשתלמות מבחינת מחיר ולא מבחינת קונקשנים או שדות התעופה שאליהם מגיעים.
במקרה הזה, אשמח לחלוק אתכם את האתרים הפחות מוכרים לקהל הרחב, אלו שאני משתמש בהם כשאני מחפש אחר טיסות זולות לפריז. בהחלט שווה את הניסיון, לעתים יש מציאות שוות.
ועכשיו באווירת חו"ל יותר, אתר לא ישראלי שאני משתמש גם בו לא מעט. לרוב תמצאו כאן דילים שווים של מלונות והשכרת רכב בצרפת, אך לפעמים יש כאן גם טיסות במחירים דיי משתלמים. בהחלט שווה הצצה.
פיצ'ר חמוד שיש באתר הוא שבהזמנת טיסה, מלון או רכב, היוזר שביצע את ההזמנה אוסף נקודות שאחר כך אפשר להמיר להנחות בבתי מלון.
מכיוון שפריז היא העיר הגדולה בצרפת יש לה 3 שדות תעופה עיקריים ועוד אחד בתכנון. הנה כמה מילים על כל אחד מהם:
שארל דה גול (Charles de Gaules או CDG)
שדה התעופה הגדול והמוכר ביותר בפריז. לשדה התעופה הזה יש מספר טרמינלים שמתפרסים על שטח רחב מאוד וקיימת רכבת פנימית שמחברת ביניהם. רוב הסיכויים שתגיעו לשדה התעופה הזה אם הזמנתם טיסה בחברה סדירה כגון אלעל או אייר פראנס, למרות שגם לא מעט חברות זולות יותר מגיעות לכאן.
שארל דה גול נמצא צפונית לפריז בקרבת העיירה Roissy ולוקח כ-30 דקות להגיע ממנו לתחנת הרכבת Gare du Nord, בתנאי שלוקחים את הקו הישיר של רכבת הפרברים RER B. דרך נוספת ונוחה יותר להגיע משדה התעופה הזה לפריז היא באמצעות מוניות שירות שמחירן גבוה מעט יותר ממחיר כרטיס לרכבת הפרברים אך הן חוסכות לכם את הנסיעה במטרו אל המלון בפריז. אם אתם מחפשים מונית שירות שתיקח אותכם משדה התעופה ובחזרה אני ממליץ בחום על עובדיה הסעות.
אורלי (Orly)
שדה התעופה אורלי
שדה תעופה אורלי נמצא דרומית לפריז. זהו שדה התעופה הותיק מבין השלושה ואם תראו קולנוע צרפתי משנות ה-50 עד שנות ה-70 אז הוא בהחלט יככב שם. לכאן תגיעו ברוב המקרים אם תחליטו לטוס עם חברות התעופה הזולות.
היתרון הגדול ביותר של אורלי הוא הקרבה שלו לפריז (35 דקות נסיעה במכונית לעומת כשעה נסיעה במכונית משארל דה גול). החיסרון שלו נובע מהעובדה שאין רכבת ישירה מאורלי לפריז ויש לנסוע קודם לתחנת Robinson ומשם לקחת RER B לעיר האורות. לכן אם הגעתם לכאן אני ממליץ בחום לקחת מונית שירות לשדה התעופה וחזרה ולחסוך לכם את ההסתובבות בתחנות הרכבת.
בובה (Beuavais)
שדה התעופה של בובה. צילם: Валерий Дед. מקור צילום: ויקיפדיה
הרשו לי להגיע כאן היישר אל השורה התחתונה. במידה ואתם טסים לפריז אל תבחרו טיסה שמגיעה לשדה התעופה הזה. הסיבה העיקרית היא המרחק הרב לפריז שאורך כשעתיים ברכב. מכיוון שאין שום רכבת שמגיעה לשדה התעופה הזה אתם תהיו באוטובוסים שיביאו אותכם לקצה המערבי של פריז או מוניות יקרות. אז נכון הטיסות לשדה התעופה הזה זולות מאוד אבל בחשבון הכולל הן אינן משתלמות ברוב המקרים.
מתי הטיסות לבובה כן יכולות להשתלם לכם? אם אתם מתכוונים להגיע ל Amiens ברכב פרטי או נוסעים לנורמנדי ומחיר של הטיסה משתלם במיוחד. אז אולי זה ישתלם לכם. בשאר המקרים תתרחקו משדה התעופה הזה כמו מאש.
מצאתם טיסה לפריז? אל תפספסו את הכתבות הללו
אם כבר מצאתם לכם כרטיסי טיסה טובים לפריז, אז עכשיו תכנון הטיול מתחיל באמת. ראשית הרשו לי להמליץ לכם על פריז למטייל, המדריך המפורט שלי על פריז. מכיוון שהמדריך מאוד מפורט וארוך אני ממליץ לכם להתחיל בכתבות הבאות על מנת לסגור מקום לינה, לתכנן את הנסיעה שלכם משדה התעופה אל העיר ולקנות כרטיסים לאטרקציות ומופעים (מאוד מומלץ כי זה יחסוך לכם כסף וזמן).
מומלץ מאוד לקנות כרטיסים למופעים השונים כמה שיותר מוקדם כדי להימנע מעוגמת נפש (הכרטיסים למופעים הפופולריים נגמרים מהר מאוד). אז אם תרצו לקבל מידע על כל המופעים הטובים ביותר בפריז אתם מוזמנים להיכנס לכתבה המלצות על מופעים בפריז וקברטים: לא רק מולן רוז' והלידו.
ז'אן דה בלוויל, שודדת הים הראשונה בעולם, זרעה טרור ומוות במחצית המאה ה-14, על רקע מלחמת ירושת ברטאן, שבה חשקו ועליה התמודדו שתי האויבות הגדולות דאז, צרפת ואנגליה. אחרי שמלך צרפת, פיליפ השישי, הוציא להורג את בעלה, אוליבייה הרביעי דה קליסון, בעוון בגידה לטובת הכתר האנגלי, מכרה האישה המאוהבת את תכשיטיה ויצאה למסע נקמה יקר וממושך ביבשה ובים. הרי סיפורה של זו שכונתה "הטיגריסית מברטאן" או "הלביאה צמאת הדם".
ז'אן דה בלוויל, בת אצילים, רעיה ואם ענוגה
ז'אן דה בלוויל, (Jeanne de Belleville) בת אצילים, נולדה בסביבות 1300 בחבל פּוּאטוּ לבעל קרקעות במקום וגם בחבל ברטאן. משפחתה השיאה אותה, כנהוג בימים ההם, בגיל 13 לברון ז'וֹפְרוּאה השמיני דה שטובריאן ,(Geoffroy VIII de Châteaubriant) אחד מבני שושלת שטובריאן, שאביה בנה את הטירה האפונימית בברטאן בתחילת המאה ה-11. לזוג נולדו שני ילדים.
הבעל הראשון נפטר ב-1326, וז'אן נישאה לגי דה פַּנְתְיֵיבְר, בנו של דוכס ברטאן ארתור השני, כשנתיים מאוחר יותר, כפי הנראה כדי להבטיח את עתידם של שני ילדיה שנותרו יתומים מאב. נישואים אלה בוטלו לאחר זמן קצר על ידי האפיפיור, לבקשת משפחת הדוכס שחששה לגורל ירושתה.
ב-1329 נישאה ז'אן לאוליבייה הרביעי דה קליסון,(Olivier IV de Clisson) גם הוא בן אצילים מברטאן, בעל טירות וקרקעות: טירת קליסון,(Château de Clisson), טירת בְּלָן (Château de Blain) ואחוזה בעיר נאנט.
ז'אן ירשה ממשפחתה קרקעות בחבל פּוּאטוּ ובברטאן ונכסיהם המשותפים של הזוג חיזקו עוד יותר את מעמדו של אוליבייה, אציל רב השפעה, אחד מהבולטים והחשובים בברטאן. ז'אן הייתה האישה האידיאלית לאוליבייה, אוליבייה היה הגבר האידיאלי לז'אן.
לא היה זה שידוך כפוי או נישואי תועלת. הפעם חגגה ז'אן נישואים מתוך בחירה, תשוקה ואהבה. עוד לפני נישואיהם ניהלו ז'אן ואוליבייה פרשת אהבים לוהטת, במשך זמן רב, בסתר, בצל ביתו של אוליבייה בעיר נאנט. אוליבייה היה נשוי לאצילה בשם בלאנש דה בּוּבִי. איזבּוֹ, בתם הראשונה של אוליבייה וז'אן, נולדה, אם כן, מחוץ לנישואים בסביבות 1325.
ב-1329 נפטרה אשתו של אוליבייה, בלאנש דה בּוּבִי, ובאותה שנה מיהר האלמן לתת תוקף חוקי לאהבתו החשאית ונשא לאישה את ז'אן. לזוג נולדו עוד ארבעה ילדים לאחר מכן. עושרם ואושרם של הזוג עורר קנאה. גבירה יפהפיה ועדינה נשואה ללוחם עשוי ללא חת, בצל ברכתו של אלוהים שהעניק להם צאצאים, לא רק בנות, גם בנים (חשוב מאוד בתקופה ההיא).
ז'אן דה בלוויל הרכה והענוגה, "היפה בנשות צרפת", יכלה להמשיך ימיה בשלווה וברוגע, באושר ובעושר, עם בעלה האהוב וילדיה המרובים, בטירותיהם המבוצרות והמפוארות, בנוף ילדותה הפראי המרהיב. החופים, הים, הגלים, הזרמים, הגאות והשפל, האיים, ז'אן מכירה היטב את סודותיהם ושולטת באמנות השייט. אך חייה אלה נותקו באחת. השתלשלות אירועי מלחמת ירושת ברטאן שינו את גורלה מן הקצה אל הקצה. נקודת האל חזור, בה הפכה ז'אן את אופיה וחייה, הייתה הוצאתו להורג של בעלה אוליבייה.
חלקו של אוליבייה הרביעי דה קליסון במלחמת ירושת ברטאן
ב-1341 נפח נשמתו הדוכס ז'אן השלישי מברטאן, ללא יורשים ישירים. נלחמו על ירושתו, דוכסות ברטאן, שני מחנות: בראש המחנה האחד, ז'אן דה פַּנְתְיֵיבְר, בתו של אחיו של הדוכס המנוח ואשתו של שארל דה בְּלוּאה, אחיינו של פיליפ השישי, מלך צרפת. ז'אן דה פַּנְתְיֵיבְר הייתה בתו של גי דה פַּנְתְיֵיבְר, בעלה השני של ז'אן דה בלוויל. בראש המחנה האחר , ז'אן דה מונפור, אחיו למחצה של הדוכס המנוח ובעלה של ז'אן דה פלאנדר.
אנגליה וצרפת נמצאות בעימות כבר מ-1337, מלחמת מאה השנים, כך ששארל דה בְּלוּאה נמצא בצדו של מלך צרפת, דודו פיליפ השישי בעוד שז'אן דה מונפור נמצא בצדו של מלך אנגליה, אדוארד השלישי, בנם של איזבל דה פראנס ואדוארד השני. שתי המעצמות, אנגליה וצרפת, חושקות בברטאן, איזור אסטרטגי, ונלחמות עליו בחירוף נפש, לא מוותרות. ובברטאן עצמה, מלחמת אחים.
אוליבייה דה קליסון בחר בכתר הצרפתי בעוד שאחיו, אֲמוֹרִי דה קליסון,(Amaury de Clisson) בחר בכתר האנגלי! מלחמת ירושת ברטאן נמשכה עשרים ושלוש שנים, מ- 1341 עד 1364, מלחמה בתוך מלחמה.
שארל דה בלואה. מקור תמונה: ויקיפדיה.
בעלה של ז'אן, אוליבייה, אציל ברטוני, נשבע אמונים למלך צרפת, פיליפ השישי, ונלחם למענו. שני המחנות, זה של שארל דה בְּלוּאה, הנתמך על ידי פיליפ השישי, מלך צרפת וזה של ז'אן דה מונפור, הנתמך על ידי אדוארד השלישי, מלך אנגליה, נלחמים על העיר ואן (Vannes), השנייה בגודלה בבראטן אחרי ננט, בסדרה של מצור אחרי מצור, ארבעה במספר (1342).
בחודש נובמבר נפלה העיר ואן בידי המחנה האנגלו-ברטוני. אוליבייה יצא מכליו, גייס כוח של 12,600 איש וגירש את האנגלים. כך הסתיים המצור השלישי בנצחון המחנה הצרפתי. תודה לאוליבייה הרביעי דה קליסון.
אדוארד השלישי, מלך אנגליה, ששמע על תבוסת כוחותיו, יצא גם הוא מכליו וחש אל ואן בכבודו ובעצמו. במרוצת המצור שהטיל על העיר, נתפסו ונלקחו בשבי שני מפקדי הצבא של העיר מטעם הכתר הצרפתי, אוליבייה הרביעי דה קליסון ואֶרְוֵוה השביעי דה ליאון.
נפילתו בשבי של שארל דה בלואה. מקור תמונה ויקיפדיה.
המצור הרביעי הסתיים בתפיסת ואן על ידי האנגלים, שישבו בה עשרים שנה עד 1365. אוליבייה דה קליסון הוחזק זמן מה בשבי האנגלי עד שבמסגרת ההסכם להפסקת פעולות האיבה למשך שלוש שנים, שחתמו פיליפ השישי ואדוארד השלישי ב-19 בינואר 1343, חזר לביתו תמורת שחרורו של הרוזן סטנפורט בצירוף תשלום כופר.
פיליפ השישי תבע דווקא את שחרורו של אֶרְוֵוה דה ליאון אך אדוארד השלישי לא הסכים ועמד על שחרורו המיידי של אוליבייה דה קליסון. אֶרְוֵוה דה ליאון נשאר בינתיים בשבי ושוחרר מאוחר יותר תמורת סכום כסף גבוה.
אוליבייה הרביעי דה קליסון נאשם בבגידה ומוצא להורג
התעקשותו של המלך האנגלי לשחרורו המיידי של אוליבייה במקום זה של אֶרְוֵוה ודרישת הכופר הנמוך העלו את חשדותיהם של פיליפ השישי ויועציו. אלה הסיקו שאוליבייה בגד בכתר ושיתף פעולה עם האויב האנגלי תמורת הבטחה שנתן לו אדוארד השלישי למנותו למשנה שליט ברטאן. בתקופת שביו שוחח אוליבייה עם אדוארד השלישי וכרת אתו ברית!
את החשדות נגד אוליבייה עורר והזין בנו הבכור של פיליפ השישי, ז'אן דה פראנס, דוכס נורמנדי, זה שיעלה על כס המלוכה ב-1350 וייקרא ז'אן השני. ז'אן דה פראנס בושש לבוא עם גדודיו לעזרת אוליבייה דה קליסון בעת המצור הרביעי על ואן. אחרי שהגיע באיחור לעיר, סיפר למלך שאוליבייה נכנע לאנגלים מוקדם מדי ובמתכוון. גם שארל דה בְּלוּאה הצטרף להאשמותיו של ז'אן דה פראנס וראה באוליבייה בוגד.
ז'אן דה פראנס ואוליבייה דה קליסון היו אויבים בנפש. בנו הבכור של המלך טיפח רגשות קנאה לגבי אוליבייה, לוחם רב כוח, שליט עצמאי ואהוד, נועז וגאה, חם מזג. זוהי הסיבה שז'אן הסית את אביו נגד אוליבייה בנצלו כל אירוע כדי להפוך את לב המלך נגד בעל בריתו מברטאן.
עוד לפני שאוליבייה נלקח בשבי, ז'אן דה פראנס, ששהה עם כוחותיו בעיר אַנְזֵ'ה, יצא לפעולת סיור בננט, שהייתה אז נתונה במצור על ידי גדודיו של אדוארד השלישי. אנשיו זיהו שלושים מאנשי ננט, ממחנה ז'אן דה מונפור, יוצאים בחשאי מהעיר כדי להצטרף לאנגלים. האומללים נערפו ראשיהם וז'אן סיפר לאביו שיציאתם מהעיר, כדי לסייע לכוחות האויב, נערכה תחת חסותו של אולייביה.
אוליבייה, ששב לחיק אשתו האהובה וילדיו, נקרא על ידי פיליפ השישי, לתחרות אבירים בבירה, שנערכה לכבוד נישואי בנו השני של המלך. אוליבייה לא חשד במאומה, נהפוך הוא, אף ראה בהזמנה זו אות שהמלך ימנה אותו בקרוב לתפקיד מפקדו העליון של הצבא, שבו חשק בכל לבו. כך בחר לו ארבעה עשר אצילים ברטונים, מחבריו הקרובים ביותר, ויחד איתם יצא לבירה בלב קל ושמח. קרוב לוודאי שינצח בתחרות ויוכיח שוב למלך את כוחו, תעוזתו ועליונותו!
מכל רחבי הממלכה הוזמנו האצילים הגדולים לתחרות אלא שעל אוליבייה ועמיתיו מברטאן, שנאסרו בעיצומן של החגיגות, נסגרה מלכודת מוות. אוליבייה הוצא להורג, למען יראו וייראו, יחד עם ארבעה עשר חבריו, למחרת. המחזה היה מבוים באופן מחריד.
הוצאתו להורג של אוליבייה דה קליסון ה-4 בשנת 1343. מקור תמונה: ויקיפדיה.
ב-3 באוגוסט 1343 נערף ראשו של אוליבייה, בפקודת המלך, ללא משפט, במגדל ההוצאה להורג בשוק המרכזי של פריז דאז, לֶה אָל (Les Halles), ביזוי מאין כמוהו, לעין כול. גופו של הנידון נתלה בבתי השחי לגרדום שנועד לפושעים הגדולים בגבעת מוֹנְפוֹקוֹן ברובע ה-19 בפריז (רחוב אלבר קאמי כיום), ראשו הוצג לראווה, נעוץ על יתד, במרום שער סוֹבְטוּ בעיר ננט ומה שנותר מגווייתו פוזר בשערי העיר פריז.
הוצאתו החפוזה להורג של אוליבייה דה קליסון ללא משפט והשפלתו הציבורית, כנקלה בפושעים, עוררו זעם רב בקרב האצילים, הכרוניקאים ורבים מבני דורו. אשמתו של אוליבייה לא הוכחה, טענו האצילים, וגם אם בגד במלך, זכותו הייתה לבחור למי להעניק את נאמנותו (לפי הקוד של הימים ההם), כמו שעשו אלה שתמכו בז'אן דה מונפור.
יש לחזור ולהדגיש שאצילים ברטונים רבים, כמו אחיו של אוליבייה עצמו, אֲמוֹרִי דה קליסון, בחרו להילחם לצד הכתר האנגלי. מהי האמת? האם בגד אוליבייה דה קליסון בכתר הצרפתי לטובת אדוארד השלישי? ההיסטוריונים של היום אינם יודעים לענות בפסקנות על השאלה.
מסע נקמה ביבשה
אלמנתו של אוליבייה הרביעי דה קליסון, ז'אן דה בלוויל, טרופה מכאב ומזעם, החליטה לצאת למסעות נקם. ז'אן הביאה את שני בניה אוליבייה וגיום לראות את ראש אביהם הנעוץ במרום שער סוֹבְטוּ בעיר ננט ונשבעה לנקום את נקמת הרצח השפל של אביהם שבוצע על ידי פיליפ השישי ושארל דה בְּלוּאה.
טירותיה וקרקעותיה הוחרמו על ידי הכתר אך ז'אן מכרה נכסים אחרים כדי לגייס צבא שאליו הצטרפו אצילים ברטונים רבים, מזועזעים ממעללי המלך. יחד יצאו למלחמת חורמה נגד הטוען לירושת דוכסות ברטאן, שארל דה בְּלוּאה ונגד תומכו, פיליפ השישי, מלך צרפת.
בראש ובראשונה פנה הכוח של כארבע מאות איש כשבראשו ז'אן אל טירת תֵּבּוֹ (Château-Thébaud), שהייתה בבעלותו של גַּלוּאה דה לה אֵז (Galois de la Heuse), תומך נאמן של שארל דה בְּלוּאה. קפיטן גַּלוּאה דה לה אֵז נלחם לצדו של שארל דה בְּלוּאה ואף נלקח בשבי על ידי הגדודים האנגלים בקרב קַדוֹרֵה (1345).
בקרב זה נלחמו כוחותיו של שארל דה בְּלוּאה בגדודים האנגלים שהמטירו על אויביהם גשם של חצים במשך אחר צהרים שלם וגרמו להם אבידות קשות. הרוגים רבים בקרב הצרפתים, האנגלים יצאו מנצחים. איך יכול היה קפיטן גַּלוּאה דה לה אֵז לדעת שאחרי שיצא בחיים מקרב קשה כזה ואחרי שחזר מהשבי לטירתו הבטוחה, יפול תחת חרבה של אישה נוקמת, על לא עוול בכפו?
ז'אן נקטה בתכסיס ערמומי, מלכודת שדמתה לזו שבה נפל בעלה: הגבירה היפהפיה העמידה פנים שהיא חוזרת, עייפה, ממסע ציד ארוך וביקשה מבעל הטירה, גַּלוּאה דה לה אֵז, להכניס אותה כאורחת לשעה קלה, רק לזמן הדרוש כדי להתחמם מעט.
ז'אן דה בלוויל לבושה בשריון אבירים. ציור מהמאה ה-19. מקור ציור: ויקיפדיה.
גַּלוּאה דה לה אֵז, שלא ידע על הוצאתו להורג של אוליבייה ולא חשד במאומה, קיבל את הגבירה כיאות למעמדה ופתח לפניה ולפני חבורתה את שעריו. בבואו לברך את הציידת היפה, בעודו עומד על הסף, התנפלה עליו ז'אן ושיסעה אותו בחרבה. האציל האומלל התמוטט וצנח, מתבוסס בדמו. זה היה האות. בני לווייתה של הגבירה פרצו אל תוך הטירה ורצחו בדם קר את כל דריה, גברים, נשים וטף, בעוברם מחדר לחדר, בלי לפסוח אף על אחרון המשרתים ואחרונת האומנות.
כך בזזה והחריבה ז'אן, בסיוע נאמניה, עוד שש טירות לפחות, רצחה ללא חמלה את כל דריהן, חיילים ואזרחים, נשים וילדים, חיסלה ללא הינד עפעף את כל תומכי הכתר הצרפתי שאיתרע מזלם ונקרו בדרכה. לא לחינם יצא שמעה כלביאה טורפת, צמאת דם. כשהגיע המידע אל המלך, פקד על הפרלמנט לשלוח לאלמנה זימון. אך ז'אן הבינה יפה מה יקרה לה אם תגיע לבירה ולא נפלה במלכודת המלכותית.
אישה זו, אחרי שיצאה במפגיע נגד מלך צרפת והתקוממה נגדו, ממרה את פיו! פיליפ השישי, זועם וזועף, שלח בלית ברירה לברטאן כוחות צבא כדי לעצור את הלוחמת הנועזת אך ז'אן הקדימה את רודפה, רכשה אוניה ונמלטה עם גדודיה אל חצר המלכות האנגלי. "תן לי שלוש ספינות מלחמה ואפגע קשות בצי הצרפתי", תבעה מאדוארד השלישי.
מסע נקמה בים
כך החליפה ז'אן את ההרג ביבשה בהרג בים. מצוידת בשלוש ספינות מלחמה, צבועות בשחור, כסמל לאבל על מותו של אוליבייה, מפרשיהן מבד אדום, כסמל לדמו שנשפך לשווא, יצאה להמשיך במסע נקמתה.
באופן שיטתי רדפו היא ומלחיה את כל הספינות הצרפתיות, מצי הסוחר ומצי המלחמה. ז'אן ולוחמיה שדדו, בזזו, הטביעו כל ספינה נושאת דגל צרפתי שזיהו בשטח. את מלחי האוניות ונוסעיהן רצחו בעריפת ראש, אך בכל ספינה השאירו שני עדי ראיה בחיים כדי שיוכלו לספר את הזוועות ממקור ראשון.
וכך, במשך תשעה חודשים תמימים, זרעו ז'אן ואנשיה אימה בתעלת הלמאנש ולחופי האוקיינוס האטלנטי בהנחיתם מכות כבדות על אויביהם. אוניות המלחמה של ז'אן היו חזקות ומשוכללות יותר מאוניות המלחמה של חיל הים הצרפתי וגם צי הסוחר נפגע קשות.
סיפרו שמפעם לפעם הייתה השודדת היפה מניחה את כפות רגליה על חופי נורמנדי כדי לבזוז ולהרוס עוד טירות, לרוקן אותן מיושביהן שנטבחו ללא רחם. לאחר מכן הייתה נעלמת שוב בערפל כדי לפקד על אוניותיה ולהמשיך להכות בנאמניהם של שארל דה בְּלוּאה ופיליפ השישי.
סיפרו שהלוחמת ללא חת הייתה ניצבת בחרטום אנייתה, חצאיותיה תחובות בחגורה, חרב שלופה בידה, אורבת לרגע המתאים כדי להתנפל על האויב ולהשקיעו בתהום, לעיניהם המשתוממות והמעריצות של לוחמי הים נוכח אכזריותה ונחישותה של המפקדת היפה.
סוף מסע הנקמה
ב-1345 החליט פיליפ השישי לשים סוף למפלותיו ושלח שש ספינות מלחמה כדי לעצור את מסע ההרג. קרבות ימיים אלימים התחוללו בין שני המחנות ויום חורף אחד, שבו היה הים סוער במיוחד, נלכדה אניית הדגל של ז'אן, זו שנקראה "נקמתי", על ידי אנשי המלך. ז'אן ירדה לתאה בו רעדו מפחד שני בניה, אוליבייה וגיום, חרדים מנהמת הגלים מכל עבר ומנחרות הגוססים על הסיפון.
אנשי המלך צעקו לה להיכנע, אך הלביאה לא ויתרה, היא לא תפקיר את ילדיה בידי צבא האויב שרודף אותה מזה שנים! בתושיה שתמיד עמדה לה, ניצלה את ההמולה סביב כדי לרדת עם בניה ועם עוד כמה מהמלחים אל סירת הצלה. בשקט בשקט ובאין רואה, נמלטו מהטבח.
ז'אן ה-2 מלך צרפת. מקור ציור: ויקיפדיה.
שישה ימים נסחפה הסירה במים הסוערים והקפואים, עוד מעט ותתהפך, מסע מפרך בקור, ברעב ובצמא. בנה הקטן של ז'אן, גיום, לא שרד את ימי הזוועה ונפטר בזרועותיו של אחיו הבכור, אוליבייה, מאפיסת כוחות. לשווא ניסה אוליבייה בן ה-8 לחמם את אחיו בן ה-4 והמשיך לחבקו ביאוש, גם אחרי שנפח נשמתו. ז'אן ומלחיה חתרו וחתרו, המשוטים כה כבדים, והינה ראו מרחוק סוף סוף את החוף.
מותשים, כושלים ומזי רעב, ירדו הניצולים אל נמל העיר מוֹרְלֵה (Morlaix), מבצר נאמניו של ז'אן דה מונפור, חסידי המלך האנגלי. ז'אן דה פלאנדר, אלמנתו של ז'אן דה מונפור, "ז'אן השלהבת", לוחמת נועזת היא עצמה, שאחרי מאסרו של בעלה, יצאה בלילה עם פלוגת חיילים והציתה את אוהלי האויב, לקחה את ז'אן ואוליבייה תחת חסותה והעניקה להם מקלט בטירתה, טירת אֶנְבּוֹן (Château de Hennebont).
שנים אחרונות רגועות עד סוף המירוץ בגיל 59
ז'אן מצאה מקלט במקום בטוח, החיים חזרו למסלולם השליו. כמה שנים מאוחר יותר, בסביבות 1349, נישאה ז'אן למפקד הכוחות האנגלים בברטאן, גותייה דה בנטלי. האציל האנגלי, שהיה גם הוא לוחם נועז, קיבל ממלכו אדוארד השלישי, כאות הוקרה על הצטיינותו במלחמת ירושת ברטאן, טירות וקרקעות לרוב במקום.
ז'אן שלחה את בנה אוליבייה בן ה-12 לחצר המלכות האנגלי שבה התחנך במשך עשר שנים, יחד עם בנו של ז'אן דה מונפור. אוליבייה החסון, מוכשר לקריירה צבאית, כמו אביו, עושה חיל ליד דודו, אֲמוֹרִי דה קליסון, יועץ למלך אדוארד השלישי. אֲמוֹרִי דה קליסון, אחיו של אוליבייה הרביעי דה קליסון, היה מופקד על חינוכו של בנו של ז'אן דה מונפור ומשהצטרף לחצר המלכות אחיינו, השתתף גם בחינוכו.
ב-1359 הגיע אוליבייה בן ה-23 לברטאן יחד עם אדוארד השלישי כדי להמשיך במלחמת ירושת ברטאן. באותה שנה נפטרה אמו ז'אן. הנוקמת האכזרית, שודדת הים הראשונה בעולם, מאהבה, שההיסטוריה לא זיכתה אותה בפרסום רב מחוץ לגבולות ברטאן, עזבה את העולם בגיל 59. אוליבייה ירש את רכוש המשפחה ונעשה אציל רב קרקעות ובעל הון.
שלט האצולה של אוליבייה דה קליסון יחד עם חרב הקונטבל של צרפת
שנה לאחר מכן, ב-1360, טיהר מלך צרפת ז'אן השני את שמו של אוליבייה הרביעי דה קליסון. ומי היה זה ז'אן השני אם לא ז'אן דה פראנס, דוכס נורמנדי, מפקד כוחות צבא אביו, פיליפ השישי, בתחילת מלחמת ירושת ברטאן, יריבו האישי של אוליבייה, זה שהבאיש את ריחו והביא למותו! ז'אן, שנפטרה שנה קודם, לא זכתה לראות בהשבת כבודו האבוד של בעלה האהוב.
גם בעלייתו לגדולה של בנה אוליבייה החמישי, שהמשיך את מסורת אביו, אוליבייה הרביעי, בקריירה צבאית מפוארת לא זכתה לראות. אוליבייה החמישי הסתכסך עם בנו של ז'אן דה מונפור. נפשו נקעה מהאנגלים ובעלי בריתם. לכן, לאחר שנלחם בשירות האנגלים, החליף מחנה ועבר להילחם בשירות הכתר הצרפתי.
ב-1380 העלה שארל השישי, מלך צרפת, את אוליבייה החמישי דה קליסון לדרגת המפקד העליון של הצבא. תפקיד שבו חשק אביו לפני שהוצא להורג! אך ז'אן כבר לא הייתה, כאמור, בחיים ולא יכלה לצפות בעליית בנה לתפקיד ראש הצבא וגם לא בהרפתקאות האקסטרווגנטיות, לא יסופר כי יאומן, שחווה לאחר מכן.
רוצים לקרוא עוד על עלילותיו של אוליבייה החמישי דה קליסון?
אורנה ליברמן היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.
הערה קצרה לפני שנתחיל: אם חיפשתם את אתר מסעדת הוטל דה ויל ניתן למצוא אותו בקישור הזה. כל השאר מוזמנים להמשיך ולקרוא על אחד הבניינים הכי אייקוניים של פריז…
כשמטיילים לאורך רחוב ריבולי צץ לכם פתאום ארמון יפהפה עם כיכר רחבה בה ניתן למצוא מיצגים מתחלפים, מגרש החלקה על הקרח (בחורף) וקרוסלה שתמיד נמצאת שם. זהו מבנה עיריית פריז והוא נקרא הוטל דה ויל (Hôtel de Ville). זאת יש לדעת, בפריז ישנם 20 רובעים, עליהם ניתן לקרוא בכתבה מפת פריז ולכל רובע עירייה משלו. עיריית פריז מהווה מעין "עיריית על" אשר עוסקת בנושאים אסטרטגיים, הרלוונטיים לכל העיר ולא לרובע מסויים.
ועוד דבר שכדאי לדעת. בשביל רבים מהישראלים המילה הוטל פירושה מלון וכבר שמעתי על כמה וכמה אנשים שהתעניינו כמה יעלה לילה בהוטל דה ויל (מוזמנים לשאול את רובספייר שהעביר שם את הלילה האחרון בחייו עם כדור בלסת "על חשבון הבית"). זאת טעות נפוצה מכיוון שהמילה הוטל בה אנו משתמשים היא בעצם קיצור למילה הוטל דה טוריזם (Hotel de Tourisme) או "בית תיירות".
מכאן שפירוש המילה הוטל הוא בית ולא מלון וזאת הסיבה שיש המון ארמונות ברובע המארה שנקראים "הוטל דה…". לכן "הוטל דה ויל" פירושו "בית העיר או עירייה". אחרי שהבנו זאת והתפעלנו מהבניין המפואר, עולה שאלה נוספת. מדוע המבנה כל כך מפואר? הם לא יכלו להסתפק באיזה מבנה משרדים יותר קטן ופונקציונלי?
יכולתי כמובן לספק לכם את התשובה לשאלה הזאת בפסקה הבאה. אולם, במקום זאת, הרשו לי להאריך מעט את הדרך ולצאת אתכם למסע בין מאות שנים ברחבי ההיסטוריה של עיריית פריז, אשר במהלכו תגלו לא מעט סיפורים מרתקים על תולדותיו של ההוטל דה ויל (וכמובן, לבסוף, את התשובה לשאלה שנשאלה זה עתה).
ההיסטוריה של ההוטל דה ויל
לא כולם יודעים אבל פריז הייתה פעם עיר נמל, אשר הצליחה להתעשר בזכות סחר עם ערים אחרות בצרפת. את הסחורות העבירו באמצעות נהר הסיין והגילדה, אשר הייתה אחראית על כך נקראה גילדת סוחרי המים (ולא, הם לא עברו ברחובות ומכרו מים). הגילדה הזאת הפכה במהלך ימי הביניים לגילדה החזקה ביותר בפריז, בזכות עושרה, ומכיוון שעסקיה צמחו היא נזקקה לבניין בו תוכל לנהל את עסקיה.
בכיכר העירייה של פריז שורפים ספרים או אנשים (תלוי ביום)
המקום שנבחר הייתה כיכר הסמוכה לחוף בו היו פורקים חיטה וסחורות נוספות, אשר הגיעו דרך הסיין. הכיכר נקראה על שם אותו חוף (Grève בצרפתית פירושו חוף נהר ולכן לכיכר קראו Place de Grève). מכיוון שהייתה לא מעט עבודה בפריקה והטענת סחורה, הרי שלא מעט אנשים מובטלים היו מתאספים בכיכר הזאת על מנת לחפש עבודה.
באופן משעשע שמה של הכיכר הפך עם השנים לשם נרדף דווקא לשביתה (faire une Grève פירושו בצרפתית הוא לשבות) וזאת כנראה בזכות המוני הפועלים המובטלים, אשר היו מתאספים שם. במהלך המאה ה-20 הפכה השביתה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית ולסוג של ספורט לאומי. אם תרצו לקרוא עוד על הנושא אתם מוזמנים להיכנס לכתבה שביתה בפריז.
כאשר לא פרקו שם סחורה הייתה הכיכר המקום המועדף להוצאות להורג ולשריפת ספרים (לואי ה-9 ציווה לשרוף שם את ספרי התלמוד בשנת 1242). מכיוון שהכיכר הייתה במרכז העיר לא עסקו בה בתליית פושעים, את זה השאירו למונפוקון, אשר נמצא מחוץ לחומות העיר ושם גופות הפושעים יכלו להישאר תלויות במשך שבועות. אולם אל דאגה, המוח הצרפתי המציא לנו פטנטים ואיפשר הוצאה להורג במגוון רחב של דרכים.
אם הייתם אצילים אז היה לכם מזל מכיוון שהייתם "זוכים" למוות מהיר באמצעות עריפת ראשיכם (כך קרה למרקיזה דה ברנווילייה, אשר הוצאה להורג לאחר שהרעילה לא מעט אנשים ממשפחתה). לעומת זאת, אם למזלכם הרע הואשמתם בכישוף או בסטייה מהדת הרי "שתזכו" להישרף שם חיים.
הוצאתו להורג של רובר פרנסואה דמיאן בכיכר גרב מול ההוטל דה ויל. מקור תמונה: ויקיפדיה.
אולם האנשים האומללים ביותר היו אלו שהואשמו בפגיעה במלך. העונש שהם קיבלו היה להיקשר לארבעה סוסים, כאשר כל אחד הלך לכיוון אחר. כתוצאה מכך נקרעו הידיים והרגליים של הפושע בעודו בחיים (לפני זה דאגו גם לענות אותו ולשפוך עופרת לוהטת לתוך פצעיו). ואם חשבתם שהוצאה להורג כה ברברית הייתה נפוצה רק בימי הביניים, הרי שתתפלאו לשמוע שרובר פרנסואה דמיין (Damien), משרת חולה נפש, אשר ניסה בשנת 1757 לדקור את לואי ה-15 באמצעות סכין לקילוף פירות, זכה לאותו טיפול.
עם רקורד כזה אין פלא שבשלהי המאה ה-18 "זכתה" כיכר Grève להפוך למקום שבו התקיימה ההוצאה להורג הראשונה באמצעות גיליוטינה. הקורבן היה גנב פשוט בשם "לה פלטייה" וראשו נערף שם ב-25 באפריל 1792. בכיכר הזאת המשיכו ההוצאות להורג על פשעים פליליים עד שנות ה-30 של המאה ה-19, עת העביר המלך לואי פיליפ את הגיליוטינה לרובע ה-13.
לעומת זאת ההוצאות להורג על פשעים "אידיאולוגיים" נערכו לרוב בכיכר הקונקורד (לואי ה-16, מארי אנטואנט, דנטון ועוד), הבסטיליה ו Nation (אם כי היו יוצאים מהכלל. לדוגמא ראשו של ראש התביעה המהפכני, פוקייה טינוויל, נערף בכיכר העירייה).
מתנדנדת אך לא שוקעת
הוצאות להורג זה דבר מעניין אך אנחנו באנו לדון בהיסטוריה של ההוטל דה ויל, אז בואו נחזור אלא גילדת סוחרי המים. הם כאמור הקימו משרדים ובית משפט לענייני סחר בצמוד לכיכר Grève בבניין אשר נקרא בניין העמודים (מכיוון ש…. הוא עמד על עמודים מעץ. לא לכל שם יש סיפור מעניין לצערי).
כפי שכתבתי בתחילת הכתבה,גילדת סוחרי המים הייתה הגילדה החשובה ביותר בעיר. לכן בשנת 1357 הפך הבניין הזה לעירייה הראשונה של פריז והסמל של גילדת סוחרי המים הפך לסמל של העיר.
דגל העיר פריז. מקור תמונה: ויקיפדיה.
הסתכלו על הסמל שאתם רואים כאן. באמצע אתם ניתן לראות את הספינה השטה לה על הנהר. זוהי ספינת הסוחרים ששטה לה על הסיין. מתחתיה אנחנו רואים את המוטו בלטינית של העיר פריז, גם הוא נלקח מגילדת הסוחרים,ופירושו "מתנדנדת אך לא שוקעת". ואכן אם נעבור על כל ההיסטוריה של פריז נגלה שהמוטו הזה מתאים לה כמו כפפה (שנקנתה באיזה בוטיק בפובור סנט אונורה). והאמת, נראה לי שגם מדינת ישראל יכולה לאמץ אותו…
ולבסוף, שימו לב לצבעים של הדגל אדום וכחול. מדובר בשני שליש מדגל צרפת של היום, אשר נוצר בזמן המהפכה הצרפתית (הצבע הלבן באמצע הוא הצבע של בית המלוכה הצרפתי והוא נשאר שם זמן רב אחרי שהמלוכה בצרפת חדלה מלהתקיים).
דגל צרפת. מקור: ויקיפדיה.
אטיין מארסל ראש העיר המיתולוגי של פריז
מי שהפך את משרת ראש גילדת הסוחרים של פריז לראש העיר בפועל הוא אטיין מרסל (1302-1358 Étienne Marcel) שאת פסלו ניתן לראות בגינת העירייה ושעל שמו ישנם רחוב ותחנת מטרו בפריז. אז מי היה אותו אדם אשר זכה לתהילה כה רבה בחייו ואחרי מותו?
אטיין נולד למשפחת סוחרים עשירה וותיקה בפריז (אימו הייתה נצר לשושלת Barbou אחת המשפחות החזקות והעשירות ביותר של פריז בימי הביניים). לכן אין זה מפתיע שאטיין הצליח להתקדם במעלה הסולם הפוליטי עד אשר בשנת 1354 הוא הופך לראש גילדת הסוחרים (בצרפתית Prevost de Marchands).
בשנת 1356 נפל המלך ז'אן ה-2 בשבי האנגלים וצרפת המרוששת משורה של הפסדים במלחמת מאה השנים, נאלצת לגייס כסף על מנת לשלם את הכופר שלו. בתקופה הזאת הופף אטיין מרסל לאופוזיציונר חריף של הדופין (יורש העצר) שארל דוכס נורמנדי והקשר בין המלוכה למנהיגי העיר פריז הולך ומתערער.
פסלו של אטיין מרסל בגן של ההוטל דה ויל. צילם: יואל תמנליס.
כעבור כשנתיים הגיע הסכסוך לשיא כאשר אטיין מרסל פרץ בראש ההמון הפריזאי אל ארמון המלך, אשר עמד אז באיל דה לה סיטה (היכן שבית המשפט וארמון הקונסירז'רי). התוצאה של הפריצה הזאת היה טבח נוראי בו נרצחו המארשלים של מחוז נומרנדי ושמפנייה. הדופין שארל הצליח לברוח וכאשר הפך למלך שארל ה-5 הוא החליט לא לחזור יותר לארמון הזה, בו לא הרגיש בטוח, ולעבור אל רובע המארה, שם הוא הקים את ארמון סן פול (Saint Pol), אשר לצערנו לא קיים יותר.
זה היה השיא אליו הגיע אטיין מארסל כי משם השתן עלה לו לראש. הוא האמין שאם ישתף פעולה עם מלך נווארה, אשר באותה עת נלחם כנגד מלך צרפת, הרי שיוכל להפוך את פריז לסוג של אוטונומיה. אולם ב-31 ביולי 1358 עשה אטיין מרסל שגיאה וניסה לפתוח את שערי פריז בפני כוחותיו של אותו מלך. כשתושבי פריז שמעו על כך הם רצחו את אטיין מרסל ותומכיו ואילו הדופין חזר לפריז, אחרי שנאלץ לברוח ממנה.
למרות כל זאת אטיין מרסל הותיר אחריו מורשת חשובה, אשר בזכותה הוא זכה לפסל מול ארמון העירייה. ראשית, הוא הפך את ראש עיריית פריז לדמות פוליטית חשובה ואת פריז לעיר החשובה בצרפת. שנית אטיין מרסל יצר כאן מורשת של מרידות פריזאיות כל מאה שנה, מורשת הממשיכה עד ימינו. לא מאמינים? תראו מה קרה מאז ימיו:
המאה ה-15: פריז מתמרדת כנגד מלך צרפת ופותחת את שעריה לבורגונדים והאנגלים
המאה ה-16: במהלך מלחמות הדת פריז מסלקת את המלך אנרי ה-3 ומתמסרת לליגה הקתולית.
המאה ה-17: מרד הפרונד כנגד החשמן מזרין ואן מאוסטריה.
המאה ה-18: המהפכה הצרפתית, אשר החלה בפריז.
המאה ה-19: מהפכות 1830, 1848 והקומונה הפריזאית של שנת 1871.
המאה ה-20: מרד הסטודנטים של מאי 1968.
המאה ה-21: האפודים הצהובים ומהומות המהגרים בפריז ופרבריה.
בקיצור, מאז אטיין מרסל פריז היא בהחלט עיר שלא כדאי להתעסק איתה ואם יש שיר שמתאר זאת טוב יותר מכולם הוא השיר הבא של מיריי מאת'יו:
התסיסה הפוליטית אשר יצרה פריז במהלך ההיסטוריה גרמה לכך שהחל מהמאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 לפריז לא היה ראש עיר נבחר משלה ובמקום זאת היא נשלטה על ידי Prefet שמונה על ידי הקיסר או הנשיא. זאת הסיבה שהברון אוסמן, אשר השפיע יותר מכולם על מראה העיר בזכות הבנייה מחדש של העיר, מעולם לא נשא בתואר של ראש עיריית פריז, אלא בתואר Prefet de la Seine (אם תרצו לקרוא עליו ועל בנייתה מחדש של פריז אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה פריז בתקופת הבל אפוק (1853-1914)).
פריז שווה ארמון
נראה לי ששוב סטינו מעט מהנושא שלכבודו התכנסנו כאן אז הרשו לי לחזור שוב מעט אחורה בזמן ולדבר על בניין העירייה עצמו.
בניין העירייה הראשון של פריז, אותו בנה אטיין מרסל, נקרא, כאמור, "בית העמודים" ושילב בתוכו מנהלה מוניציפלית ובית דין מסחרי בו דנו בתביעות הקשורות למסחר בפריז.
בית העמודים של פריז. ציור משנת 1530. מקור: ויקיפדיה.
במהלך המאה ה-16 הלך מצבו של בית העמודים והורע עד שהוחלט להרוס אותו לחלוטין ולבנות ארמון בסגנון הרנסאנס. את הבניין החדש תכנן הארכיטקט בוקאדור (Bocador) והוא מומן על ידי המלך פרנסואה ה-1, אשר קיווה באמצעות מתנה זו, לזכות באהדת אזרחי פריז. מכיוון שמדובר היה במבנה יקר מאוד לקח לא מעט זמן לסיים לבנות אותו והוא נפתח לציבור באופן מלא רק בתקופת לואי ה-13.
ההוטל דה ויל החדש בשנת 1610 (סמוך לפתיחתו). מקור תמונה: ויקיפדיה.
כפי שאתם רואים בתמונה למעלה, הבניין הזה מזכיר את הבניין שאנו רואים היום למרות שאין מדובר באותו בניין. ההוטל דה ויל של פרנסואה ה-1 הצליח להחזיק מעמד במהלך כמעט כל המהפכות, אשר עברו על פריז, ואותן ציינתי קודם. אולם בשנת 1871 הוא נשרף על ידי הקומונה הפריזאית (ניתן לקרוא את הסיפור על שריפתו בכתבה כשפריז כמעט נשרפה).
צילום של האוטל דה ויל השרוף בשנת 1871. צילם: Auguste Hippolyte Collard. מקור צילום ויקיפדיה.
אחרי קריסת הקומונה והקיסרות השנייה, אשר קרסה קצת יותר מחצי שנה לפניה, קמה הרפובליקה השלישית. בשנותיה הראשונות חסרה הרפובליקה לגיטימציה ציבורית ובין לאומית מכיוון שחלק גדול מתושבי צרפת היו מלוכנים וכך גם לא מעט מדינות אירופה.
מכיוון שההוטל דה ויל היה סמל רפובליקני, הוחלט לבנות אותו מחדש בסגנון דומה לסגנון הקודם, אך במקביל להגדיל ולפאר אותו במטרה ליצור מעין ארמון ורסאי רפובליקני. המבנה נבנה כולו מחדשה בין השנים 1874-1882 על ידי הארכיטקטים תיאודור באלו (Théodore Ballu 1817-1885) ואדואר דפרת' (Édouard Deperthes 1833-1898).
גם עיצוב הפנים לא נזנח ולמשימה גויסו כמה מהאומנים המפורסמים ביותר של התקופה כגון פובי דה שוואן (Puvis de Chavanne) ואוגוסט רודן.התוצאה הייתה לא פחות ממרהיבה. אם תיכנסו פנימה תגלו חדרים מפוארים ואפילו אולם מראות המתחרה בזה של ורסאי. אכן, בפרפרזה על אמירתו של אנרי ה-4 "פריז שווה מיסה", פריז בהחלט שווה ארמון שכזה!
כיום ממשיך ההוטל דה ויל לשמש בתור בניין עיריית העל של פריז ובכיכר שלו כבר לא מוציאים להורג אלא מחליקים על הקרח (בחורף) או מציגים תערוכות מתחלפות (בשאר השנה). זהו מקום נפלא וממש פוטוגני ואף פעם לא משעמם להסתכל על החזית העצומה שלו. מדובר בחזית באורך 183 מטר, עליה ניתן למצוא פסלים של לא מעט מהאנשים הגדולים של צרפת ואשמח פעם לעשות תחרות עם הפרנקופילים בפריז, על מנת לראות כמה פסלים כל אחד מאיתנו יכול לזהות.
כל אלו הופכים את ההוטל דה ויל למקום חובה בעת ביקורכם בעיר האורות. ועכשיו אחרי שגרמתי לכם לרצות לבקר שם (כך אני מקווה) בוודאי תרצו לקבל מעט מידע פרקטי על המקום.
הוטל דה ויל – מידע שימושי
הגעה להוטל דה ויל
ניתן להגיע לשם באמצעות מטרו בקווים 1 או 10 (תחנת Hôtel de ville). כמו כן ניתן להגיע לשם באמצעות קווי האוטובוס 70 ו 72.
ביקור בהוטל דה ויל
אומנם ההוטל דה ויל מאוד יפה מבחוץ אך בהחלט מומלץ לבקר בתוכו ולהינות מהיופי של האולמות שלו. וכאן יש לי בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. הבשורה הטובה היא שהסיור בהוטל דה ויל הוא לגמרי בחינם. הבשורה הרעה היא שיש צורך להזמין את הביקור הזה מראש. כמה מראש? ההמלצה היא חודשיים מראש (למרות שישנם מקרים בהם אנשים הצליחו לבקר בפנים עם התראה קצרה יותר).
כיצד מזמינים ביקור בהוטל דה ויל?
על מנת להזמין את הביקור בהוטל דה ויל יש צורך להתקשר לטלפון 1 42 76 54 04 (0) 33+.
שימו לב: ממה שאני יודע הסיורים הללו כרגע מוקפאים בגלל מצב הקורונה בצרפת, אולם אם אתם מצליחים איכשהו לבקר בפריז בתקופה הזאת בהחלט שווה להתקשר ולנסות.
גינת ההוטל דה ויל
גינת ההוטל דה ויל. צילום: יואל תמנליס
גינת הוטל דה ויל היא הגינה הציבורית הפתוחה של עיריית פריז. זהו מקום שקט מאוד ואינטימי למדי. הגינה הקטנה, המטופחת מאוד והבלתי מוכרת הזו נמצאת בצמוד לדופן הדרומית של בניין העירייה, זו הקרובה לנהר והיא מיועדת רק למי שאינו מעשן…
בעבר הגינה הזאת הייתה שייכת לראש עיריית פריז והציבור הרחב לא יכל לבקר שם. אולם בשנים האחרונות המצב השתנה והגן נפתח לציבור. אז בפעם הבאה שתהיו בפריז אתם בהחלט מוזמנים להגיע אל הגן, היחסית פחות מוכר הזה, להנות מהצמחיה וכמובן לצפות מקרוב על הפסל של אטיין מרסל, עליו דיברנו קודם.
שעות פתיחה:
בחורף המקום פתוח עד 17:00.
באביב הוא פתוח עד 18:00.
בקיץ הפארק פתוח עד 20:30.
לינה ליד ההוטל דה ויל (מלונות ודירות נופש)
ההוטל דה ויל ממוקם ממש במרכזה של פריז. מצד אחד הוא נמצא קרוב מאוד למארה, מרכז פומפידו ומוזיאון הלובר. מצד שני הוא נמצא ממש קרוב לאיל דה לה סיטה וכנסיית הנוטרדאם, מה שמאפשר לכם לדלג בקלות אל הרובע הלטיני, אשר נמצא בגדה השמאלית של נהר הסיין.
מכאן שמומלץ מאוד להתגורר ברחובות הסמוכים להוטל דה ויל בין אם זה במארה (בעיקר הרובע ה-4) או ברובע ה-1. אם אתם מחפשים מלונות מומלצים ודירות נופש מצויינות ברובעים הללו תוכלו למצוא אותם כאן:
ברוכים הבאים לטור דה פראנס 2019. כאן תמצאו סקירה של מהלך המירוץ ופרשנויות של נמרוד רגב פרנקופיל ורוכב אופניים חובב, אשר עוקב אחרי הטור דה פראנס שנה אחר שנה.
אולם לפני שתתחילו לקרוא את הכתבה אני ממליץ לכם בחום לקרוא קודם כל את הכתבה טור דה פראנס – כל מה שרציתם לדעת על מירוץ האופניים של צרפת. תמצאו שם את ההיסטוריה של המירוץ, הסבר על החוקים והחולצות וגם מידע על כמה מהתחנות הכי מעניינות בטור דה פראנס. בקיצור כל מה שאתם צריכים כדי להיכנס לעיניינים 🙂
סיימתם לקרוא? בואו נצא לדרך!
מהלך טור דה פראנס 2019
המסלול של טור דה פראנס נחשף
השנה, נחשף מסלול הטור דה פרנס מוקדם מהרגיל וניתן לראות אותו בסרט המקסים הזה:
זו ההזדמנות לנצל מידע זה, על מנת לתאם את הטיול שלכם עם המסלול.
חוויה שלא תישכח מכם- בין אם אתם חובבי מירוץ הטור דה פרנס, בין אם לא.
החוויה הזו היא חוויה תרבותית, מלבד היותה חוויה של מפגשים בין לאומיים, לאורך המסלול ואפילו מעבר להיותה חוויה ספורטיבית בקנ"מ בין לאומי מהמדרגה הראשונה.
כל צרפת ערוכה ומגויסת לקראת המירוץ הזה, שיחות היום בכל ביסטרו הן סביב ועל המרוץ. העיתונים מלאים תמונות וסיפורי הדרמות, שכל יום מירוץ זה מספק לנו. הטלביזיה משדרת בכל שפה (כולל עברית) את המירוץ וסביבתו, מכל זווית אפשרית.
מי שלא יזכה לחוות ולעקוב פיזית, בשטח, אחר החוויה הזו, יכול להסתפק במעקב מכורסת הסלון, בטלביזיה.
(המלצות על איך לעקוב אחר המירוץ, בשטח או בטלביזיה, בהמשך).
6.7.2019 – המירוץ מתחיל בבלגיה
אז זהו. הג'ירו הסתיים, הרוכבים הספיקו לנוח ולהתאושש ועכשיו הגיעה השעה להעלות את המסך על ההצגה הגדולה מכולן. הטור כאן! אני מקווה שכולכם כבר התמקמתם בהתאם לבחירתכם לעקוב אחרי הטור קיץ 2019.
אני מקווה שהמלצותיי והסבריי עזרו לכם לבחור צורת מעקב נוחה ומהנה עבורכם. מי בכורסה שבסלון, מי שלצידי הכבישים בין אם כתחנה כאן או שם לבחירתכם, או בין אם כליווי תוך כדי טיול או אפילו ברכיבה של חובבנים במסלולי הטור.
היכונו לפסטיבל הגדול והממושך בעולם. שלושה שבועות של חגיגה של ממש. חגיגת נוף, ספורט ותרבות. חגיגה של מפגשים בין לאומיים והזדמות להכרת צרפת והצרפתים שאין אתם פוגשים בד"כ בטיולים רגילים.
הזינוק דווקא בבלגיה. בריסל בריסל דרך "שארלהרוא". רק למחרת הטור יכנס לצרפת דרך עיר הגבול הבלגית "בינש" . שהטוב ביותר ינצח ושיעבור בלי שום נפגעים!
13.7.2019 – אלזס
אתמול הגיעו לקולמאר היפיפיה והיום יצאו ממולוז לתחנת הסקי המתקרת בשם הכל כך צרפתי- "משטח הבנות היפות"… La Planche des Belles Filles רום התחנה 1148 מ' עדיין תחת ה- 2000 מ', שם הרוכבים מתחילים לחוש במצוקת החמצן הדליל יותר. אבל, לעומת זאת, העלייה לפסגה נמתחת באחוזים שיפועים חריפים ביותר, לעתים עד כדי 20%, שזהו שיפוע מטור. לא זאת בלבד, אלא שקטע של כק"מ בסוף העליה החריפה, עשוי מחצצים כבושים!
שיפועים כאלה, כאשר המרוץ עדיין לא נכנס לשלבים הטקטיים שלו, כלומר מוביל העוקב אחר מוביל מסכן – שלא יברח לו, ופחות עסוק בשאר הרוכבים במרוץ, היא ההזדמנות ל"ברחנים". מה עוד שבטור הזה, אין מועדף ברור והאפשרויות נראות פתוחות.
הצרפתי Alaphilippe. המוביל, בימים האחרונים, עם החולצה הצהובה, אולץ היום לוותר עליה לטובת האיטלקי ,G. Liccone שהצליח לעשות בריחה ספקטקולארית בלא ש Allaphilippe היה מסוגל לענות לבריחתו זו. הפער המצטבר בין השניים הוא בסה"כ של 6 שניות. על פניו, פער זעיר ושברירי. אבל לפי איך שהשניים נראו בתום המקטע, נראה לי ש- Allaphlippe סיים את מופע ההיבלטות שלו (חייב להודות שאני הגעתי איתו, מהכורסא בבית, חסר נשימה כמעט כמותו לקו הסיום…), במיוחד לעומת האיטלקי שנראה מסיים רענן.
אבל, אם הייתי מהמר, לא הייתי מהמר על אף אחד מהשניים הללו. הימים הנוכחיים הם הימים של הזוטרים להתבלט. התותחים האמתיים מופיעים בהרים הגבוהים.
אבל מי יודע? במיוחד בטור מיוחד כמו הטור הזה.
20.7.2019 – הפירנאים
הטור הזה הולך ומקבל את צבעי ה"טריקולור". כמה שהצרפתים התגעגעו לזה.
טוב, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה ולמעשה רק עתה נכנסנו למהלך האמיתי של הטור עם הכניסה להרים- לרכס הפירנאים ואיזו כניסה!!! אבל בכל זאת היום הייתה אמירה! במיוחד אחרי המרוץ נגד השעון של אתמול.
ז'וליין אלאפיליפ הולך ומסתמן כמועמד רציני ביותר לשאת את הגופיה הצהובה אל סוף הטור.
בתחילת הטור, איש לא הימר עליו. גם אני, כשלקח לראשונה את הגופיה הצהובה, כתבתי שהוא לא יהיה איתה עם הגומרים את הטור . אבל מאז, עברו הרבה מים בירדן, ובעצם הרבה מאוד ק"מ, עם הרבה מאוד מבחנים מגוונים והוא לא רק שעמד בהם, אלא הלך והגדיל את הפער שבינו לבין הרודפים אחריו.
פעם לצרפתים היה זה חלום שלפחות ל 14 ביולי יישא צרפתי את הגופיה הצהובה או שלפחות יצליח לקחת את המקטע ביום חג זה של צרפת והינה, אלאפיליפ לא רק שהצליח לרכב ביום זה עם הגופיה הצהובה, אלא שגם המשיך לשאת מאז את הגופיה הצהובה מבלי שאף אחד לא ממש הצליח לסכן אותו.
היום היה זה ניצחון צרפתי כפול! במקטע הכניסה להרים, עם המעלה הסופר יוקרתי של "הטור מאלה", שעליו התעכבתי באחת הכתבות הקודמות שלי ניצח צרפתי והשני אחריו היה לא אחר מאשר אלאפיליפ! מה שאיפשר לו להגדיל עוד יותר את הפעם עם תומס הבריטי, הרודף אחריו עד לכדי 2.02 ד'. מי ציפה שאלאפיליפ יקח אתמול את המקטע כנגד השעון? מי היה מאמין שהיום בקטע הקורע הזה, של המעלה הרצחני הזה, יצליח אלאפיליפ לא רק להגיע שני, אלא ובעיקר, לברוח לתומס ,שנשבר אי שם לקראת סוף מעלה מתיש זה.
היה זה מעלה שלא נגמר, מעלה שלקח ממני את כל הנשימה! מעלה שהפלוטון הצליח לבלוע את הבורחים ואט אט השיר ממנו, אחד אחד, את הרוכבים, עד כי לקראת הסוף נותרו רק שישה רוכבים.
המתח במעלה היה קורע, כאשר החשש שאוטוטו אלאפיליפ יישבר אף הוא וינשור עם אותו דימום מטפטף זה, מהפלוטון. הטור הזה, בכלל, מאופיין בשלושה דברים מפתיעים.
א- עם היציאה לטור לא היו שום פיבוריטים לניצחון הטור.
ב- כל יום רוכב אחר לקח את המקטע של אותו יום.
ג- הובלה צרפתית מפתיעה, שהולכת ומסתמנת.
בד"כ השלבים האלה הם טכניים. המוביל שומר על המסכנים אותו, שלא יברחו פיתאום ויסגרו את הפער ו/או אפילו יברחו לו בזמנים. כאן, שלוש פעמים ברצף, דווקא המוביל, אלאפיליפ הצליח לברוח לרודפים אחריו.
בד"כ הקבוצות שומרות על ה"אסים" שלהם, בכדי למקמם בעמדות תקיפה, שהכי טובות לפריצה. בטור הזה, כמעט כל המקטעים נוצחו ע"י ברחנים ולא ע"י ספרינטרים (ה"אסים"), הפורצים ולוחמים ראש בראש, זה כנגד זה, במאות המטרים האחרונים של המרוץ.
בד"כ המובילים מובילים בפער כזה , שהברחנים לא מטרידים אותם ולכן, למה להם לבזבז אנרגיה כדי להדביקם. הם, כאמור מסתפקים בלשמור שהמסכנים האמתיים, לא יפתיעו אותם ויברחו להם.
במרוץ הזה, מי שברח היה המוביל!…
מרוץ מטורף, אמרתי כבר?!
מצפה לבאות במתח בלתי רגיל. ההרים הם הזירה המכריעה ומסתמן שאלאפיליפ עומד בזה!!!
אלה לה בלו! אה, סליחה, זו הקריאה לנבחרת צרפת בכדורגל. כאן זה אמור להיות קדימה הצהוב!
26.7.2019 – הטור המשוגע ביותר בכל הזמנים
מיום ליום הטור הזה מדהים ומפתיע ,יותר ויותר.
42 מעלות בפריז, אבל בטור, במעלה הסופי של המקצה של היום, ברום 2770 מ' , סופת ברד קשה.
סופה זו הביאה, לראשונה בכל תולדות הטור, לעצירת הטור בעודו באיבו.
תוך כדי כך ייצר טרגדיה בלתי רגילה.
אלאפיליפ, התיקווה הצרפתית המפתיעה מזה כמה עשורים לקחת את הטור הזה, איבד את החולצה הצהובה. חולצה שזכה בה ורכב עימה מזה כשבועיים. ייצר פער סביר ודי מבטיח מהמקום השני הדולק אחריו.
אלא שהיום, מה שכבר הסתמן אתמול, בגבהים האלה, מחוסרי החמצן, נוצר יתרון בולט לקולומביאנים, המורגלים לרכב בגבהים שכאלה. אבל מה שהצליח בו אלאפיליפ, למרות זאת, אתמול (לשמור על החולצה הצהובה) לא הצליח בכך היום.
אם אתמול, הפער שנוצר בעליה בין אלאפיליפ לקולומביאנים, ניסגר בירידה מסחררת של אלאפיליפ. הפעם, היום, עצרו את הטור, תוך מהלך ירידה המסחררת של אלאפיליפ ותחילת צימצום הפערים. במקום שיבטלו את היום הזה כליל, החליטו להחשיבו עד לנקודת בחירה שרירותית – שיא המעלה האחרון.
החלטה שרירותית שתפסה את אלאפיליפ בנקודת שיא השפל שלו מול ברנאל, המוביל . והירידה הארואית של אלאפיליפ לא נחשה עוד וכמובן, שעם זה גם הסיכוי שלו לצמצם מחדש את הפער, לפחות למזער נזקים כמו אתמול ולהשאיר לעצמו את הסיכויים פתוחים למסלול השטוח שבהמשך.
שיברון לב בלתי רגיל לצרפתי המפתיע, אבל צרפתי כפול ומכופל, כאשר תיקוותם בת העשורים, שסוף סוף צרפתי יקח את הטור, הולכת ונגנזת ולא מטעמים ספורטיביים, אלא שרירותיים בלבד. השד יודע, מדוע, פשוט לא ביטלו את היום הזה מהספירה, כפי שבהחליטו לבטל את הזוכה של המקטע הזה, שכן ברור לחלוטין שהרוכבים מחשבים דרכם על פי המסלול שעומד לפניהם ובהתאם מחליטים, היכן יתקפו והיכן ירפו. וכאן, גדעו את התחרות הזו בדיוק במעבר, היכן שאלאפיליפ עבר ממגננה להתקפה.
לא רק זאת שאלאפיליפ הופשט מחולצתו הצהובה, אלא שפינו, תיקוות המשנה הצרפתית, נאלץ לפרוש בשל פגיעה בברך! כולי תיקווה שרוחו של אלאפיליפ לא תישבר ושיוסיף לתת פייט כזה, למרות ה- 45 שניות פער שנוצר בינו לבין הקולומביאני המוביל עתה. ובכל זאת תיקוותי שההכרעה, תהיה שוב ללא תקדים, בעשורים האחרונים, ותגיע לפריז, למקצה האחרון בסיסובים בשאן-אליזה.
28.7.2019 סיום המירוץ
איך מסכמים כזה טור?
טור ללא תקדים, כמעט בכל תחום.
אם נתחיל מהסוף זו הרשימה:
1- ללא תקדים, שיום בטור הופסק באמצע המקצה. (תוך כדי כך יצר דרמה גדולה וחילופי החולצה הצהובה בין מי שלבש אותה בגבורה בלתי רגילה משך כשבועיים לבין מי שלקח אותה ביום האחרון של המרוץ).
2- בפעם הראשונה שקולומביאני לוקח את הטור.
3- בפעם הראשונה שצעיר (שלהם מיועדת החולצה הלבנה) לוקח את הטור.
4- לא בפעם הראשונה, אבל אחת הבודדות, שאת החולצה הצהובה לוקחים במקצה הלפני אחרון .
5- לא בפעם הראשונה אבל נדיר מאוד, שמי שלוקח את הצהובה לא לקח אף מקצה בכל הטור.
6- אני לפחות, לא זוכר טור, שכל מקצה נוצח ע"י רוכב אחר (אלאפיליפ ניצח שני מקצים, אבל אחד מהם היה מקצה נגד השעון).
7- נדיר ביותר שטור יוצא בלי מנהיג טור, בלי מועמדים רציניים לזכות בו ולמעשה בלי מנהיגות של ממש בקבוצות עצמן.
8- נדיר ביותר טור, שהרוב המוחלט של המקצים מנוצחים ע"י "ברחנים" ולא בפרץ של ספרינטרים המובלים ע"י הקבוצות שלהם לקראת קו הסיום.
העובדה שלא הייתה מנהיגות של ממש בטור הזה, איפרה לו להיות "פרוע" למדיי ובכך לתת בו עניין מיוחד. "פועלים" פשוטים של הקבוצות יכלו להעז לפרץ ולעתים אף לקחת מקצה כזה או אחר.
9- לי לא זכור על טקס הסיום שנעשה בלילה. אז הינה עוד מהמיוחדים של הטור המיוחד הזה.
אז זהו, הסתיימו שלושה שבועות של שכרון חושים של נופים, פסטיבלים וספורט. מופע הספורט השלישי הגדול והמסוקר ביותר בעולם אחרי האולימפיאדה והמונדיאל.
אלאפיליפ לא יזכה אפילו לעלות על הפודיום. הוא מסיים חמישי.
הטור מסתיים בשאן-אליזה כשצליליות הרוכבים הולכות ומתארחות אל תוך שעות הבין ארבעיים. בעלי המזל שהצליחו להתארגן לאורך המסלול של השאן-אליזה, זוכים בצפיה בטור החולף על פניהם, שמונה פעמים!
מנצחי הטור בפריז.
1- אגאן בארנל הקולומביאני הצעיר (22) המנצח הגדול עם החולצה הצהובה.
2- גריינט תומאס (בריטניה) 1:11+ דקות (פער מהמקום הראשון)
3- סטיבן קרויסוויק (הולנד) 1:31+
החולצה המנוקדת (המטפס הטוב ביותר, החולצה שניה ביוקרתה אחרי הצהובה)- הצרפתי רומן בארדה.
החולצה הירוקה המגיעה לספרינטר החזק ביותר לאהוב הקהל – פטר סגאן הסלובקי.
חולצת הניחומים שמגיעה ללוחם האגרסיבי ביותר הוענקה ל- איך לא?… לג'וליאן אלאפיליפ הגיבור הטרגי של הטור הזה.
טור דה פראנס 2020 עומד להתחיל ואנחנו פה בשביל ללוות אותו ולדאוג שלא תפספסו את הקטעים הכי מעניינים. בכתבה הזאת תמצאו סקירה של מהלך המירוץ ופרשנויות של נמרוד רגב פרנקופיל ורוכב אופניים חובב, אשר עוקב אחרי הטור דה פראנס שנה אחר שנה. בקיצור חגיגה לפרנקופילים חובבי המירוץ :-).
אולם לפני שתתחילו לקרוא את הכתבה אני ממליץ לכם בחום לקרוא קודם כל את הכתבה טור דה פראנס – כל מה שרציתם לדעת על מירוץ האופניים של צרפת. תמצאו שם את ההיסטוריה של המירוץ, הסבר על החוקים והחולצות וגם מידע על כמה מהתחנות הכי מעניינות בטור דה פראנס. בקיצור כל מה שאתם צריכים כדי להיכנס לעיניינים 🙂
סיימתם לקרוא? בואו נצא לדרך!
טור דה פראנס 2020 – מהלך המירוץ
שימו לב שהכתבות מסודרות מהסוף להתחלה על מנת שתוכלו לראות את הקטע הכי עדכני. לכן במידה ותרצו לקרוא את כל הפרשנויות מההתחלה לסוף תצטרכו לגלול למטה עד סיום הכתבה ואז להתחיל לעלות למעלה.
20.9.2020 סיום המירוץ
זהו. חגיגת הטור המופלא הזה הסתיימה, בתחנה הסופית בפריז, בכיכר שער הניצחון.
הפעם, בניגוד לכל מהלכי הטור המטורף הזה, הטור הסתיים בדיוק כצפוי, בלי שום שינויים בדירוגים.
למעשה הטור התחיל להאיץ ולרוץ רק עם הכניסה לשאנז-אליזה. עד לשם האווירה הייתה יותר של קרנבל ומסיבת סיום. הכול בירכו את הכול ובעיקר את הצהוב – פוגצ'ר.
למען האמת, לטעמי מאז שנות השמונים הוכנסו יותר מידי מסורות וטקסיות ליום האחרון הזה. אני הייתי רוצה לראות, פייט עד הסוף.
למשל אותה תהלוכה חגיגית עד פריז, לטעמי פוגעת בטור. המסורת שביום הזה, אין מאיימים על הצהוב, לטעמי ממש מסרסת את הטעם מהפינלה. אני יודע שכולם עייפים עד מוות. אני יודע שכל מי ששרד מאושר שהצליח לשרוד. אני יודע שלא רוצים הידחקויות, בעיקר בספרינט הסופי, כדי להימנע מנפילות ופגיעות.
אבל דחילק! זה הטור דה פרנס!!!
למעשה, בגלל שהמסלול לפריז למעשה שטוח וניקוד עבור הטיפוס הוא מינימלי, לא הייתה תחרות גם על הגופיה המנוקדת שהובטחה כבר לפוגצ'ר. התחרויות היחידות שנותרו היו על מנצח המקצה היוקרתי הזה ועל החולצה הירוקה (הלבנה כבר, הובטחה כמובן, ל…פוגצ'ר, שמחר יחגוג את יום הולדתו ה-22).
8 סיבובים בני כ 7 ק"מ כל סיבוב, נותרו למרוץ "האמיתי" של היום. ספרינט אחד ארוך על כביש ה"פאווה" (עשוי שילוב אבנים שמאז מהומות 68 סולקו מרחובותיה של פריז, שכן, הסטודנטים, נהגו לשלוף אבנים אלה מהכבישים וליידות אותם בכוחות הסדר). כל סיבוב כזה חציו היה בעליה מתונה ומשהגיעו לכיכר שער הניצחון רווח לרוכבים עם הגיעם למשטח כביש חלק וישר, לתפוס ממנו תנופה לחצי השני שבירידה.
אז זהו- לראשונה בהיסטוריה של הטור דה פרנס זכה בו צעיר ולא סתם צעיר, אלא ילד בן 21 בלבד!!!
ליבי ליבי לבן ארצו, שהוליך במרביתם של שלבי הטור, עד ליום המכריע, שם הוכנע במקצה הראש בראש נגד השעון ע"י פוגצ'ר, שעד כה עקב אחריו ממרחק של 57 שניות מבטיחות.
רוגליק בן ה- 30 כנראה פיספס את ההזדמנות האחרונה של חייו לזכות בטור.
פוגצ'ר עולם ומלאו עוד לפניו.
תוכלו למצוא בקישור הזה הדירוג הסופי של כל הרוכבים. הדירוג לפי חולצות ולפי קבוצות:=ץ
להתראות בטור הבא!
19.9.2020 יום מטורף
טוב, אז כבר אמרנו שהטור הזה מטורף. אז הינה היום באה החתימה על ההצהרה הזו.
הכל כבר היה חתום ומסודר. המקום הראשון, המקום השני וכו' עם ההפתעות, שכבר מוכלות בהם – שני סלובנים מובילים בבטחה, כתף אל כתף, שומרים זה את זה מפני זה. זה שההוא לא יברח לו וההוא שזה לא יפתיע איתו. הפעם בין שני הסלובנים היה פער מבטיח בן 57 שניות, שנשמר היטב.
הטרגדיה הגדולה התרחשה כבר ביום הראשון של הטור, כשהמועמד מספר אחד לנצח בטור התרסק בטיילת האנגלית של ניס (כן, ההיא מהפיגוע ההמוני של המשאית הדורסת). הכול נבנה כבר עבורו. היום הזה, היום הלפני האחרון, המקצה "נגד השעון", נבחר, שלא במקרה, לעבור לכל אורך הכפר שלו. אבל מה לעשות שמאז ההתרסקות הקשה שלו חדל להיות מתחרה, אלא רק מתאמץ, בסבל, לשרוד את כל ימי הטור הקשה והמיוחד הזה.
אז כבר אמרנו – היום זה היום הלפני האחרון, לפני הפיאנלה בפריז. יום של תחרות נגד השעון, שהמאפיין העיקרי שלו, זה שכאן נבחן הרוכב הבודד, בלי סיוע של הקבוצה שלו.
מסלול קצר יחסית, עם ציוד רכיבה שונה מהשגרה. קסדות אווירודינמיות, אופניים מיוחדים חותכי רוח, כידון מיוחד, המאפשר רכינה שפופה לכל אורך המקצה הזה.
איש לא האמין שמה שקרה יקרה.
פער בן 57 שניות, שנשמר היטב כמעט לכל אורך הטור, נמחק תוך פחות משעת רכיבה מדהימה של Tadej Pogacar שגמא את כל המסלול ב: 55 דקות ו 55 שניות וסיים במקום הראשון של המקצה הזה, הרחק לפני בן ארצו ויריבו, זה שהוביל עד היום בבטחה את הטור- ' PRIMOŽ ROGLICשסיים במקום החמישי במקצה זה ב- 57 דקות ו 51 שניות…
ראיתי את רוגליק מתיישב על אספלט הכביש, מובס, המום, מתנשם עדיין מהמאמץ, פולט – "לא יאומן". ואכן זה היה לא יאומן.
פוגצ'ר הוכיח באופן חד וחלק שהוא חזק מרוגליק, שכנראה הקבוצה המאורגנת היטב שלו הצליחה להוביל אותו לכל אורך הטור לעמדה הבטוחה של הניצחון, עד… עד שנותרו השניים האלה להתחרות זה בזה בלא הגנת הקבוצות שלהם.
אבל בזה לא הסתיים המדהים והללא תקדים בטור הזה.
פוגצ'ר זכה למעשה גם בחולצה המנוקדת הנחשקת, זה של המטפס הטוב ביותר. אבל כזאת אומנם כבר, ראינו, אומנם נדיר אבל כבר ראינו.
מה שלא ראינו מעולם בכל תולדות הטור, זה שצעיר זכה בטור דה פרנס!
כלומר – פוגצ'ר זכה בשלוש חולצות: הצהובה, המנוקדת והלבנה….
אם דאגתם לישראלי שלנו- גיא ניב, הוא סיים במקום ה- 137 מתוך ה- 146 ששרדו את הטור.
אם תרצו לראות מי נמצא בעשרת המקומות הראשונים תוכלו למצוא אותם בקישור הזה.
16.9.2020 משוגעים הרוכבים הללו!
"משוגעים הרומאים האלה" זו הקריאה של אובליקס, לפני שהסתער על הרומאים. "משוגעים הרוכבים האלה" זו הקריאה שקראתי לפני שהרוכבים של המקצה הזה הסתערו על הקיר שבקצה המסלול הזה. מקצה ללא תקדים! מקצה היסטורי מכל בחינה.
170 ק"מ מגרנובל למעבר ההרים תחנת הסקי – מריבל- קול דה לה לוז. לפני שנמשיך, ספוילר קטן שכולם מחכים לו: הקבוצה הישראלית במקום ה- 15 מתוך 22 קבוצות (עד כה). גיא ניב, הרוכב העברי הראשון בטור מזה 2000 שנים, במקום ה128 מתוך 150 הרוכבים ששרדו עד כה.
אז מה כל כך היסטורי במקצה הזה?
זו הפעם הראשונה בימי הטור, שמגיעים לנקודה זו (לאור הניסיון המוצלח, סביר מאוד שיחזרו אליה).
הסיום ללא שום תקדים ברמת הקושי, בשום טור עד כה. עליה, מה אני אומר עליה- קיר! קיר המוות שמגיע במקומות מסויימים לכדי הזדקרות, ללא תקדים, של כ- 24%!!!! פשוט מטורף! אורך העליה המטורפת הזו? 21 ק"מ! וזה אחרי 170 ק"מ רכיבה, שרובה בעליות! אז הם לא מטורפים, הרוכבים האלה?
בתחנה חיכה לרוכבים ובירך אותם על דוכן חלוקת החולצות, לא פחות ולא יותר מאשר מקרון, נשיא צרפת.
את המקצה הזה לקח אחרי מאבק, שוב המילה הזו- "מטורף", הקולומביאני מיגל אנג'ל לופז (Miguel Angel Lopez), שבהזדמנות זו הצליח לשפר מקום במדרג הכללי ודילג למקום השלישי. אחריו, בכמה שניות, הגיע הצמד הבלתי נפרד מסלובניה: רוגליק ופוגצ'ר. שניהם מבססים, כנראה, סופית את מקומם- רוגליק עם החולצה הצהובה (המקום הראשון הכללי בטור) ואילו ה"קומפטריוט" שלו בלאום, אך לא בקבוצה – פוגצ'ר, כנראה, יסיים את הטור במקום הכללי השני וגם כנושא החולה הלבנה.
כלומר הצעיר הטוב ביותר (צעיר בטור זה מגיל 25 ומטה). שוב, לא מוצא מקום איך להעביר לך תמונה של חתך המקצה הזה.
ובכל זאת, אי אפשר להיפרד מבלי להזכיר את הרוכב החביב על הקהל ועלי הרוכב הצרפתי שאיבד את החולצה הצהובה בגלל שטות טכנית, שמארגני הקבוצה שלו עשו- דניאל אלאפיליפ- מקום שני במדרג המטפס הטוב ביותר (חולצה מנוקדת), מקדים אותו אותו ריצרד קאראפז הקולומביאני רק ב- 5 נק' ריצ'רד קאראפז הוא זה שהיום לקח את המקצה הרצחני הזה בסיומת מסחררת של ממש.
12.9.2020 מחר מתחיל המירוץ האמיתי
המקצה של היום- מקלרמון פרו עם הקתדלה השחורה, הדרמטית, שרובצת על עיר צמיגי המישלן- קלרמון-פרו עד לליון ,עם הבזיליקה הלבנה שלה, הצופה מהרכס על העיר ומפגש שלושת הנהרות: רון, גרון והבוז'ולה (האחרון הוא סוג של יין צעיר, מקומי, מאוד פופולרי), שהרי אי אפשר להזכיר את ליון ולא להזכיר שזהו מוקד המקדש של המטבח הצרפתי…
בכל מיקרה, המקצה של היום, שבעיקרו היה מקצה ארוך של 220 ק"מ ושטוח, היה בבחינת – "היום או לעולם לא". באשר ל"לעולם לא":, אולי הגזמתי. מקווה שהגזמתי. על כל פנים, היום הם לא ניצלו את ההזדמנות האחרונה שלהם להתבלט בדבר מה.
לא ביקשתי לנצח במקצה הזה, אבל גם לא בריחה מרשימה או בריחה כל שהיא להתבלט בה, לא דחיפת הקבוצה מפיגורה קדימה, ואפילו לא לשוב על ההישג הראשוני והחד פעמי בהחלט שזכינו בו בתחילת הטור- החולצה האדומה. שכן ממחר מתחיל המשחק האמיתי, המשחק של הגדולים והחזקים באמת- האלפים! עכשיו מה שנותר לנו זה רק להחזיק מעמד ולהצליח לסיים את הטור.
לפני כמה ימים נפסל אחד מהרוכבים של הקבוצה (השוויצרי) על רקע לקיחת סמים. זה כמעט האזכור היחיד שבו הוזכרה הקבוצה שלנו, מאז ימי החולצה האדומה בפתיחה.
אבל מי יודע, אתם יודעים למי ניתנה הנבואה. אז אני אינני רוצה להיכלל בין אלה, אז אינני מתנבא. אגב, בימים האחרונים מובילים את הטור שני סלובנים. אומה בת כ- 2000000 תושבים בלבד. ובכל זאת נשאר צמודים למרקע ולו כדי לראות את המבצעים הבאמת על אנושיים, שהרוכבים מחוללים במרוץ המפרך ביותר בעולם ובנופים הנפלאים של צרפת, שהם חולפים על פניהם.
אפרופו "המרוץ המפרך בעולם", בהיותי בעצמי רוכב חובב ותיק מאוד, אני יודע כמה מאמצים וסבל מושקעים ברכיבה ובטח שברכיבה תחרותית ובהיותי ארכיאולוג מקצועי, לא אחת עלתה במוחי ההשוואה בין הטור דה פרנס עם הקהל המריע, הצובא והצובע על ואת הדרכים ובין הקולוסאום והקהל הרעב לשעשועים בכל מחיר ועל חשבון כל "שחקן" שבזירה.
מה אתם אומרים על ההשוואה הזו?
1.9.2020 הקבוצה הישראלית מטפסת על האלפים
אני מתנצל בפני צבי.
לא יכול לעמוד בהבטחה שלי. הבטחתי שאכסה רק בסיכומים פה ושם כמה קטעים חריגים.
אבל מה לעשות שהקבוצה הישראלית מספקת לי כל יום אירוע חריג מדהים אפילו מהיום הקודם.
היום הוא היום הרביעי למרוץ. קטע קשה של עליות באלפים ו…
שפשפתי את עיניי לכל אורך המרוץ, סירבתי להאמין למה שאני רואה. לא מטפורה- באמת! חזרתי ובדקתי אם אני מאבחן נכון, אם אני צופה ברוכבי הקבוצה הישראלית באמת?- חולצות תכלת לבן? V מכנסיים שחורים? V המספר שעל הגב הוא מאה שבעים ומשהו? V ובסוף הכתובת שעל הגב, מה כתוב בה? ישראל?! כן! ישראל!!! לא להאמין.
רוב המרוץ הקבוצה הישראלית הובילה. שלושה ארבעה רוכבים מהקבוצה בקבוצת הבריחה ואז כמו כדור מקנה רובה יורה עצמו ניילנדס מקבוצת הבריחה ונותר להיאבק לבדו כמוביל של הטור, עם פער משמעותי למדיי מהפלוטון. שוב ושוב בדקתי עצמי אם הראיה שלי תקינה, אולי אני לא מבין בדיוק מה שאני רואה ואולי מראים אותו אבל לא בקדמת הטור?…
לבסוף, השתכנעתי. משהשתכנעתי כבר שיערתי לעצמי ניילנדס יזכה לפחות בחולצה האדומה. לא העזתי לחלום על ניצחון המקטע הקשה הזה, אבל נראה היה לי בטוח, שלפחות יזכה בחולצת הלוחם של היום הזה- יעלה על הפודיום וילבש את החולצה האדומה!
רק כשבעה קילומטרים מהסיום, עם העליה הגדולה שבסיום, הוריד את הרגל מהגז ובסופו של דבר סיים במקום ה- 86. וואו איזה כבוד הקבוצה הישראלית הזו מביאה לנו! רק שימשיכו כך להחזיק מעמד. באשר לישראלי שבחבורה גיא ניב- הוא ממשיך להשתפר בכל יום, ועולה בדירוג בקפיצות של כעשרה מקומות במיקום במרוץ. היום סיים במקום ה- 123.
ממשיך ללבוש את החולצה הצהובה הצרפתי זוליין אלהפיליפ.
31.8.2020 הישראלי מגיע רביעי במקטע השלישי
מקטע שלישי בן 198 ק"מ. "ישראלי" צרפתי הופשטטר הגיע למקום הרביעי כשניה אחרי הראשון! למקום ה 13 הגיע עוד "ישראלי" בלגי. גיא הישראלי ניטיב היחיד בקבוצה הגיע למקום ה 133. שיפור ניכר על פני המקומות שהגיע אליהם במקצים הקודמים.
אלפיליפ הצרפתי ממשיך להחזיק בחולצה הצהובה. יפה ונעים היה לראות שני דגלי ישראל בתבלת ה- 20 הראשונים.
30.8.2020 היום הראשון של הטור דה פראנס
זהו הטור יצא לדרך. יצא מהפינה הדרומית של צרפת, מניס. כמעט כל הטור הזה מתקיים בחלק הדרומי של צרפת (עם גיחה קטנה לשוויץ). הפתיחה היתה קשה מאוד בגלל תנאי מזג האוויר- גשם כל הדרך, סיבובים חדים ולמרוב מירב הזהירות, עדיין מדובר כאן בתחרות והמהירויות גבוהות ( מעל 40 קמ"ש ממוצע) = החלקות ונפילות בכמות כמעט ללא תקדים.
אבל אנחנו העניים שלו על הקבוצה המיצגת לראשונה את ישראל בתחרות ההכי יוקרתית בעולם וההכי נצפת. מחפשים את התכלת המאפיין כל כך את צבעי הלאום שלנו ומה אם לא שם קבוצה כמו – Start up nation… שם בתוך התכלת הזה, תחת השם הזה רוכב לו לראשון הרוכב העברי הראשון בטור- גאי ואם תחפשו היטב בחולצות התכלת תחת המספרים 170 ומעלה תוכלו למצאו את זה הנושא את המס 176. 176 זה הוא!
זהו גאי שלנו. היום ביום הראשון הגיע למקום ה- 145 אבל זה לא אזור רכיבת הנוחות שלו. בטח לא גשם ובטח שגם לא המישורים. הרי הוא איש טיפוס הרים. תעקבו אחריו ותחזיקו לו ולקבוצתו אצבעות. קדימה סטרט אפ נישון! קדימה גאי שלנו! אל אל ישראל!
27.8.2020 – רוכב ישראלי ראשון בטור דה פראנס
הטור השנה הוא בסימן קורונה.
בעצם בו נתחיל את זה אחרת, יותר אופטימי- הפעם, לראשונה בכל תולדות הטור דה פרנס יתחרה בו רוכב עברי משלנו!
3500 ק"מ של עליות מטורפות וירידות לא פחות מכך ב- 21 ימי רכיבה מול גיא ניב- הרוכב העברי הראשון בטור דה פרנס הספורט הקשה והמאתגר והמתיש ביותר בעולם.
מי אתה גיא ניב?
מהקב' הישראלית "אקדמי"- " סטארט אפ ניישן" שהתחרתה בג'ירו, כבר אז עם הפנים והמטרה להגיע לטור דה פרנס. לצערו גיא ניב נאלץ לפרוש מהתחרות היוקרתית הזו ביום החמישי שלה בגין מחלה…
גיא ניב בן 26 (זה בעצם זה הגיל שבו נחשב הרוכב בטור לבוגר. עד 25 שייכים לצעירים).
גל ניב הוא מומחה בטיפוס שזה כנראה מה שעשה אותו להיות לנציג הישראלי היחיד בקב' הישראלית. הטור דה פרנס מוכרע בד"כ בהרים. זה שיש לו את השילוב של בעל היכולת הפיזית וקשיחות האופי הוא בעל הסיכויים. ולגיא ניב יש את זה!
גם ברקורד המקצועי שלו – גיא ניב השתתף כרוכב אופני הרים ואף נטל חלק בקמפיין של איגוד האופניים הישראלי על השגת נקודות בתחרויות בינלאומיות שאיפשרו לרוכב שלומי חיימי את ההשתתפות באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו – 2016. עם זאת גיא ניב לא זנח את מרוצי הכביש.
בתחילת 2017 עבר לקבוצת רוכבי הרים שהקימה סייקלינג אקדמי כפרוייקט צדדי לקבוצת אופני הכביש. באפריל 2017 עבר לקבוצת אופני הכביש של סייקלינג אקדמי, ובספטמבר 2017 צורף לסגל הקבוצה הראשונה.
בשנת 2019 סיים גיא ניב את הג'ירו ד'איטליה במקום ה-113 מבין 176 רוכבים שהחלו את המירוץ ושרק-142 רוכבים הצליחו לסיימו. ביוני 2019 ניצח באליפות ישראל במרוץ נגד השעון.
בד"כ רוכבים חדשים, צעירים, אנונימיים כמו גיא מנסים להתבלט בקבוצות הבריחה. "נוח" לרוכב אלמוני שאיננו מסכן ממש את המתחרים הראשיים לנצל אלמוניותו זו כדי לנסות להתבלט בבריחה כזו או אחרת. לכן אני מצפה שגיא ינסה לעשות כזאת, מין הסתם בקטע טיפוס שהוא מתמחה בו.
נאחל לגיא תחרות מוצלחת והפעם עם הרבה יותר מזל משהיה לו בג'ירו.
שבת שלום.
25.8.2020 – התפרסם המסלול של השנה
השנה בגלל מגיפת הקורונה נדחה מועד הטור דה פראנס ל 29 באוגוסט. בקרוב מאוד יתחילו להתפרסם כאן עידכונים מהתחרות אז בהחלט שווה לחזור ולעקוב. בנתיים אתם מוזמנים לצפות בסרטון הזה שמציג את המסלול של טור דה פראנס 2020:
שדה התעופה שארל דה גול (אשר נקרא בצרפתית Roissy Charles De Gaules או בקיצור CDG) נקרא על שם נשיא צרפת שארל דה גול והוא ככל הנראה המזוהה ביותר עם צרפת בכלל ועם פריז בפרט.
מביקור בו, מרבית הסיכויים שתיווכחו גם לגלות שהוא שדה התעופה הגדול במדינה, ובתוכו רכבת המחברת בין טרמינלים שונים. בהחלט לא קנה מידה שמזכיר לנו את נתב"ג.
בכתבה הזאת אשתדל לספק לכם את המידע הכי עדכני על שדה תעופה עצום זה, על מנת להפוך את השהיה שלכם שם לכמה שיותר מהנה וקלה.
שארל דה גול – מידע למטייל
אילו חברות טסות לשארל דה גול והיכן ניתן למצוא טיסה זולה?
נתחיל קודם כל עם הטיסה עצמה. קיימות לא מעט חברות תעופה, אשר טסות לשדה תעופה זה:
אל על
ארקיע
אייר פראנס
ASL איירליינס צרפת
XL אירוויז
איזיג'ט
ועוד לא מעט חברות תעופה קטנות יותר
בימים כתיקונם (נכתב בעת מגפת הקורונה), מתקיימות טיסות סדירות לשארל דה גול על בסיס יומי. מרביתן מתקיימות על-ידי אל-על ואייר פראנס.
טיסה ישירה לפריז לוקחת כ 4.5 שעות. טיסה לא ישירה יכולה לקחת בין 7 שעות ל…(כיד הדמיון הטובה, הכל תלוי בכמות עצירות הביניים).
במידה ואתם מחפשים כרטיס טיסה זול מנתב"ג לשארל דה גול ובחזרה, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה טיסות לצרפת – לאילו ערים ניתן לטוס ישירות ובזול? ולמצוא שם שורה של אתרים מומלצים שבהם אני משתמש כדי לקנות כרטיסי טיסה לחופשה שלי.
מידע על המראות ונחיתות
במידה ואתם רוצים לעקוב אחרי הטיסה שלכם משדה התעופה שארל דה גול או אליו, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה.
מבנה שדה התעופה
נמל התעופה מורכב מ-3 טרמינלים כאשר טרמינל 1 ו-2 מחוברים ברכבת.
בכל טרמינל שבו תהיו, תוכלו ליהנות מ-Wi Fi חינמי, או לבחור באינטרנט אלחוטי בתוספת תשלום שיאפשר לכם ליהנות ממהירות גלישה גבוהה יותר. אישית, תמיד מומלץ להסתמך על חבילת גלישה ולהיות כמה שיותר עצמאיים בשטח.
קו המטרו החינמי שמקשר בין הטרמינלים נקרא CDGVAL, וניתן גם למצוא שאטלים שונים שמתופעלים על-ידי נמל התעופה ומטרתם לאפשר לנוסעים לבצע מעבר מהיר עבור טיסות קונקשן.
תחבורה אל ומשארל דה גול
משדה התעופה, תוכלו למצוא מספר דרכים קלות ופשוטות שיביאו אתכם הישר לפריז או לחילופין ממנה חזרה לשדה.
אובר
ראשית כל, כדאי לדעת ששירות אובר כבר הפך לחלק בלתי נפרז מהנוף הפריזאי, והוא בהחלט דרך נוחה (ולפעמים גם משתלמת למדי) להגיע לפריז או חזרה ממנה אל השדה.
למי שעדיין לא ערך היכרות קודמת עם האפליקציה של אובר, כל שאתם צריכים לעשות הוא להזין את כרטיס האשראי שממנו תרצו שירדו החיובים. מהרגע הזה, ניתן לסמן עם סיכה את המיקום המדויק שלכם, ולקבל מידע על נהגים שזמינים סביב + מחירים + סוג הרכב.
אם מדובר בטיול משפחתי, תוכלו לבחור ברכבים גדולים בהתאם, ואפשר גם להוזיל עלויות עם בחירת הסעה משותפת יחד עם נוסעים זרים נוספים.
אם עוד לא הורדתם את האפליקציה תוכלו למצוא אותה כאן:
אם עובדיה הסעות איננו פנוי אתם מוזמנים לפנות לחברות הסעות הללו. אומנם לא ניסיתי אותן באופן אישי אבל קיבלתי עליהן המלצות מקהילת הפרנקופילים כך שאני יכול להמליץ עליהם בלב שלם:
זאת היא אופציה זולה יותר ממוניות אבל היא לא תמיד הכי מומלצת (לדוגמא אם מגיעים בשעות מאוחרות או אם המלון או הדירה שלכם לא נמצאים על הציר של הרכבת).
רכבת RER B, מגיעה משארל דה גול אל מרכז פריז תוך כחצי שעה וממנה ניתן לקחת מטרו או אוטובוסים פנימיים. רכבת RER מגיעה לכל התחנות המרכזיות שבעיר פריז, כך שתוכלו למצוא אינספור אפשרויות החלפה הן בקווי מטרו פנימיים והן באוטובוסים.
ניתן לקחת את הרכבת מטרמינל 1 או 2 ושימו לב שהיא פעילה אך ורק בין 5 בבוקר לבין 12 בלילה. אגב, אם התכוונתם בכלל לפקוד את מרחביה של צרפת, אז עליכם להשתמש ברכבות ה-TGV שיוצאות משדה התעופה.
קו הרכבת לפריז הוא B. את הכרטיסים תוכלו לקנות דרך מכונות אוטומטיות. מומלץ לקנות את כרטיסי Carnet, אלו 10 כרטיסים שמוזילים מעט את העלות שתסתכם לכם אם תרכשו 10 כרטיסים בנפרד. בנוגע להחלפה שתצטרכו לעשות במטרו, אל דאגה: ההחלפה איננה דורשת כרטיס נוסף, רק הקפידו לוודא שהכרטיס אתכם בכל רגע למקרה של ביקורת.
אוטובוסים
ביציאה משארל דה גול, תוכלו להשתמש גם ב-Roissy Bus שפעיל גם הוא בטווחי שעות שדומים לרכבת. שימו לב שבמקרה הזה, מדובר בנסיעה של כשעה לפריז.
ניתן גם להשתמש באוטובוסים שמספרם 350 ו-351. הם זולים ביחס ל-Roissy Bus; בעוד שהוא עולה 11 יורו, עלות הכרטיס עבורם היא 6 יורו. הנסיעה עם זאת היא ארוכה יותר ונמשכת כשעה ועשרים דקות.
השכרת רכב בשארל דה גול
כיאה לכל שדה תעופה, שארל דה גול מציע מגוון רחב של סוכנויות להשכרת רכבים ובמחירים משתנים.
אם היעד שלכם הוא להגיע לפריז בלבד, הרי שמומלץ לבחור בתחבורה ציבורית / ספיישל. פריז עיר עם תנועה סואנת נורא, וזו בהחלט לא חוויית חופשה או נופש אידיאלית. גם אם אתם מתכוונים לצאת לטיול מפריז לערים או חבלי ארץ נוספים, הרי שמומלץ לשכור את הרכב כבר בתוך העיר עצמה, ולחסוך את החוויה מן השדה אל העיר.
אחרי שסגרתם את נושא הטיסות מגיע השלב המעניין באמת, תכנון הטיול בפריז! על מנת להפוך את החיים שלכם לקלים יצרתי את פריז למטייל – מדריך הפרנקופיל המלא, אשר מכיל את כל מה שתזדקקו לו כדי לבנות חופשה (המלצות, מסלולי טיול, מידע היסטורי ועוד).
מה עושים אם יש לכם קונקשן קצר בפריז?
במידה ואתם מגיעים לשדה התעופה שארל דה גול לקונקשן בן 5 שעות או יותר, ואתם שואלים את עצמכם מה אפשר לעשות בזמן הזה, יש לי את הפתרון המושלם!
יצרתי בשבילכם מסלול טיול שיאפשר לכם לקפוץ לכמה שעות לפריז ואז לחזור לשדה התעופה לקראת הטיסה הבאה שלכם. תוכלו למצוא אותו בכתבה קונקשן בפריז.
