מיריי דארק (Mireille Darc) ידועה לקהל הרחב כבלונדינית התמירה בשמלת מחשוף הגב עוצר הנשימה מול פייר רישאר המשתומם, "הבלונדיני עם הנעל השחורה". מי לא זוכר את הסצנה המפורסמת מקומדיית הריגול של איב רובר, שהייתה להיט בינלאומי ענק ב-1972. במאי הסרט לא עדכן את פייר רישאר בנוגע לצד האחורי הנועז של השמלה השחורה, הנזירית מלפנים, וזאת כדי להשיג אפקט הפתעה אותנטי שאכן לא הוחמץ. השמלה, שעוצבה על ידי גי לרוש, מוצגת כיום, לא פחות ולא יותר, במוזיאון הלובר. ב-2005 מכרה מיריי דארק במכירה פומבית 165 תלבושות, מעילים ושמלות של מעצבים, שלבשה בסרטים ובמחזות בהם שיחקה, אך שמלה מיתית זו העניקה למוזיאון.
הלב של מיריי חדל לפעום
השחקנית והבמאית מיריי דארק נולדה ב-1938 עם רשרוש בלב. הוריה לא לקחו אותה לטיפול רפואי. את מחיר ההזנחה שילמה מיריי שנים לאחר מכן, בגיל 41, כשאושפזה בדחיפות לניתוח לב פתוח שנמשך 7 שעות. ניתוח לב פתוח נוסף עברה כ-4 שנים לפני מותה. במשך חייה הבוגרים, שבהם הפכה לכוכבת עשירה ומאושרת, נותחה אם כן פעמיים, קיבלה את מיטב הטיפול ועמדה בכל הנסיונות בגבורה רבה. עם זאת, הנזק והסבל לא הרפו ממנה. לבה, שהיה מלא אהבה למקורביה ולקהל בכללו, הפסיק לפעום ב-28 לאוגוסט שנה זו.
בגיל 79 מיריי לא רצתה שחייה במחיצת בן זוגה האהוב, מעצב הפנים פסקל דֶפְּרֵה, ייקטעו. היא ידעה איזה סבל היעלמותה תגרום לו. והיא אהבה את החיים וידעה להסתגל לאירועיהם. אך אחרי שנה דרמטית של אשפוזים תכופים לאחר ניתוח הלב הפתוח השני, נחתם הגורל ומיריי חצתה את הגבול לעבר הלא נודע בלילה שבין יום ראשון ליום שני כשבעלה הנאמן פסקל דֶפְּרֵה וידידהּ הנצחי אלן דלון אוחזים בידה. גם אנטוני דלון, בנו של אלן, שמיריי גידלה אותו כמו היה בנה אך בלי לקחת את מקומה של אמו נטלי, לא עזב את מיטתה.
מיריי דארק הייתה מהפופולריות שבשחקניות צרפת בשנות השבעים והשמונים ובת זוגו של אלן דלון במשך 15 שנה, אך גם הרבה יותר מכך. בסרטיה התיעודיים, הקריירה השנייה שלה, עוררה מודעות לסבלם של אנונימיים ולא חסכה מעצמה מאמצים בפעילותה ההומניטרית. מיריי דארק ידעה סבל מהו, נפשי ופיזי. הבלונדינית הסקסית וההדורה, הכוכבת הנערצת, שצילומיה קישטו את שערי המגזינים, לבדה או בזרועותיו של דלון, צמחה מילדות כאובה שהיה עליה לרפא בכוחות עצמה.
ילדות
ילדות
מיריי אֶגְרוֹז, שנולדה בטולון לאב גנן ולאם בעלת מכולת קטנה, הייתה ילדה עצובה ולא רק משום שהוריה היו עניים ובנות כיתתה לעגו לה על בגדיה הישנים והמרושלים. מיריי גדלה בבית ללא חשמל, מים זורמים וחימום. הוריה עבדו מבוקר עד ערב. אמה שירתה לקוחות במכולת באדיבות ובנאמנות כשהיא מגלה נדיבות רבה כלפי הנזקקים שבהם, אך את בתה הקטנה, הצמאה לתשומת לב, הזניחה. אביה, מרסל, גידל ירקות ופירות בגן והביא אותם למכולת, בשתיקה. כשפתח את פיו, היה זה כדי לזרוק הערות לעבר מיריי הקטנה בנוסח "הינה באה הממזרה אל השולחן", כשהאם הפנתה את גבה או לא הייתה נוכחת.
מהרגע שבו הבינה הילדה את משמעות הכינוי שהצמיד לה, חשדה שמרסל איננו אביה הביולוגי. חשד זה קיבל ביסוס כששנים רבות לאחר מכן, ב-2007, בעודה חוצה את שנז אליזה, קיבלה שיחת טלפון ממדיום בשם פטריסיה דַארֵה שביקשה לפוגשה. פטריסיה סיפרה לה שאמה של מיריי, שנפטרה כעשר שנים קודם לכן, שוחחה אתה, עם פטריסיה, וכמו כן שוחחו עם המדיום גם שני האבות. מיריי, לדבריה, לא הייתה אכן בתו הביולוגית של מרסל כי אם של אדמון, חייל בחיל הים הצרפתי שנהרג בהודו-סין.
השערה זו, בהנחה שהיא נכונה (אמה של מיריי הכחישה אותה מכול וכול), מסבירה את היחס הלא אוהב של ההורים אל הילדה. בתכנית הטלוויזיה הצרפתית "לה דיוואן" ("הספה"), שבה ראיין העיתונאי מרק-אוליבייה פוז'ייל את מיריי דארק, סיפרה מיריי על אפיזודה משמעותית מאוד בילדותה. כשהייתה בת 6, הוביל אותה יום אחד אביה מרסל לעליית הגג והראה לה חבל תלייה. בכוונתו הייתה לתלות את עצמו. "זו אשמתך, קיומך הרס את חיי", הטיח בילדה שבכתה, צעקה, ביקשה סליחה, התחננה שלא יגשים את איומו.
מפליא לראות באיזה איפוק והבנה דיברה מיריי דארק בת ה-77 על אירועי ילדותה הכאובים. מיריי הסבירה שכל המשפחה סבלה מהמצב. עבור האב מרסל הילדה סימלה בגידה ועבור האם הילדה סימלה תאונה. כיום, אמרה מיריי לידידהּ מרק-אוליבייה פוז'ייל, אהבתה אל שניהם רק הולכת ומתעצמת. הם גידלו אותה, הם היו שם, והשאר לא חשוב. אך בזמן אמת, לא היו הדברים כך. הילדה כהת השיער, העצובה והדאוגה, הבלתי אהובה, הטמינה את הסצנה המקברית בנפשה וחיכתה לרגע שבו תגדל כדי שתוכל לצאת לחיים ולהיות עצמאית ומאושרת. מיריי החליטה שחייה יהיו עליזים ושמחים ונמלטה מהמסגרת המשפחתית כשרק התאפשר לה הדבר.
קריירה בפריז
מיריי צפתה בהתפעלות בבריז'יט בארדו בסרט "ואלוהים ברא את האישה" וקיוותה להיות כמוה. היא סיימה בהצטיינות את בית הספר האזורי לאמנויות (החינמי) ובגיל 18, מכתבי המלצה וכריך בכיס, עלתה על רכבת לפריז. בצד עבודות כשמרטף, כמטיילת עם כלב של רוזנת, כדוגמנית, ועוד כהנה וכהנה, לקחה מיריי שיעורי משחק והתפרנסה בדוחק אך עד מהרה האירה לה ההצלחה פנים. תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע הוצעו לה ולא פסקו.
חבורתו של הבמאי ז'ורז' לוטנר – לינו ונטורה, ז'אן לֶפֵבְר, פרנסיס בלאנש – מצ'ואים לא קטנים ואף מיזוגנים, אימצה אותה לחיקה כאחות קטנה וכיבדה אותה כאישה שנונה ופקחית, בעלת הומור, חזקה ונחושה. לוטנר ידע שמיריי התמירה, החכמה, החרוצה, המוכשרת והאופטימיסטית תוכל לגלם את ערכיה החדשים של האישה המודרנית. חינה וחוצפת נעוריה שבו אותו. הוא הפך אותה לכוכבת והיא, בדרך לכך, החליפה תדמית. מיריי שינתה את שם משפחתה לדארק, כמו ז'אן דארק, וצבעה שערה לבלונדיני, מעשה שסימל עבורה את המעבר אל האור, השמחה, ההצלחה והתהילה – פיצוי, לא נקמה, על ילדותה הזנוחה.
מיריי לא רצתה מעולם לנקום אך צילומי העירום הנועזים שלה, שפיארו את שערי המגזינים של התקופה, נועדו למשוך את תשומת לבם של הוריה ואף להתגרות בהם ולהכעיסם. ז'ורז' לוטנר, שתחת שרביטו שיחקה ב-13 סרטים, המציא עבורה את דמות הבלונדינית החושנית והאנושית. מנערה חששנית שסבלה בשל גופה הנערי מעט הפכה מיריי לאישה קוקטית, בטוחה בעצמה, סמל מין. מיריי דארק שיחקה לצד גדולי התקופה, ז'אן גאבאן, לואי דה פינס, לינו ונטורה, ברנאר בְּלִיֵיה, ז'קלין מַיָיאן, מישל סֶרוֹ. מישל אודייאר כתב תסריטים במיוחד בשבילה ושיתף אותה באהבתו למילים, לספרות ולספורט ההיאבקות.
בבית ילדותה של מיריי לא היו ספרים אך היא השלימה את החסר וקראה בכוחות עצמה את מולייר, רסין, וולטר, רמבו, ורלן, סאד, מונטרלאן, קפקא, סלין, קאמי ועוד. לא מפליא שחבורתו הסגורה של לוטנר, על טהרת הגבריות, קיבלה אותה אליה ועוד כשוות ערך. אחרי סרטים קומיים רבים של לוטנר ואחרים, רצתה לשחק בסרטים אינטלקטואליים יותר ופנתה אל ז'אן-לוק גודאר שבסרטו "סוף שבוע" מ-1967 הופיעה בתפקיד הראשי, קורין, לצדו של ז'אן יאן.
תפקידי התמימה או הפרוצה לא סיפקו יותר את מיריי. היא הציעה ללוטנר לביים את הסרט הנועז והמהפכני לתקופה, "גליה", שבו תגלם אישה מסוג חדש, שכמוהו עוד לא נראה בקולנוע, צעירה משוחררת ואחראית שנטלה את הכוח לידיה, שניהלה את חייה כרצונה והחליפה מאהבים כאוות נפשה. לא פרוצה ולא בורגנית. וכך שנתיים לפני מאי 68 נעשתה מיריי דארק לאייקון של דור שלם של צעירות שראו בדמותה על המסך מודל חיקוי. מיריי דארק הפכה לסמל התנועה לשחרור האישה.
בחיים עצמם מיריי דארק הייתה גם היא אישה חופשייה ואחראית שהחליטה בעצמה על גורלה, אך בניגוד לגליה, הדמות שגילמה, לא הרבתה לצבור הרפתקאות כי אם חוותה שלוש אהבות גדולות ומשמעותיות שעיצבו את חייה.
15 שנים עם אלן דלון
כשאלן דלון היה בעיצומי צילומיו של הסרט המפורסם "הבריכה" עם רומי שניידר, נוצר הרושם שזוג הנאהבים לשעבר משחזר את סיפור תשוקתם ההיסטורי לא רק בסרט כי אם גם במציאות, אך האמת הצרופה הייתה מורכבת הרבה יותר. אלן דלון מיהר כל סוף שבוע אל רומא, להצטרף אל מיריי דארק שהשתתפה בצילומיו של "הראלי של מונטה קרלו" בבימויו של קן אנקין, לצד בורביל, פיטר ברוק וטוני קרטיס. דלון שלח טלגרמה למיריי כדי להציע לה לשחק בסרט הגנסטרים של ז'אן ארמן, "ג'ף". "זה יהיה תפקיד חייך", כתב לה. "מדוע לא תבוא לרומא להביא לי את התסריט בעצמך?", ענתה מיריי. "ג'ף" לא היה אולי תפקיד חייה, אך אלן נכנס אליהם בסערה ולא יצא מהם עד נשימתה האחרונה, פשוטו כלשונו.
עבור דלון התחילה מסכת הייסורים של פרשת מרקוביץ'. שומר ראשו ועוזרו לשעבר, העבריין סטפן מרקוביץ', נמצא ב-1 לאוקטובר 1968 ירוי למוות ודלון עבר חקירות ממושכות בחשד שהזמין את הרצח. אלן דלון היה בעיצומו של תהליך פרידה וגירושים מנטלי דלון, האישה היחידה שאותה נשא רשמית. מרקוביץ' ניהל, למורת רוחו של דלון, הרפתקאת אהבים קצרה עם נטלי ופוטר ממשרתו על ידי דלון זמן קצר לפני הרצח. מרקוביץ' השפיל את דלון בחיזוריו אחרי נטלי וזה, לפי שמועות, איים עליו במשפט: "אהרוג אותך אם תיגע באשתי". מכאן ועד לחשד בדלון הדרך הייתה קצרה.
ב-8 באוקטובר 1968 הגיעו שני מפקחי משטרה לסט הצילומים של הסרט "הבריכה", בביומו של ז'אק דֶרֵה, בווילה ברמטואל כדי לחקור את אלן דלון בדבר יחסיו עם ידידו לשעבר מרקוביץ', שהתגורר שנתיים בביתו. בסרט עצמו לא מגיעים שני מפקחים לווילה ברמטואל, כי אם רק מפקח אחד, אך הדמיון בין המציאות לעלילת הסרט מצמרר. גם בסרט משחק אלן דלון תפקיד של חשוד ברצח שנחקר על ידי המשטרה. ז'אן-פול (אלן דלון) גורם לטביעתו של הארי (מוריס רוֹנֵה), ידידו הקרוב ומאהבהּ לשעבר של בת זוגתו מריאן (רומי שניידר). מריאן מחפה על ז'אן-פול ולא מגלה למפקח המשטרה שהוא זה שהטביע בשעת התקף טירוף את הארי היהיר, שלא הפסיק להשפילו. יש לציין, עם זאת, שבעוד שבסרט אלן דלון משחק תפקיד של רוצח, במציאות עצמה, אחרי 8 שנים מייגעות, תוסר כל אשמה מאלן דלון שלא היה מעורב ברצח של סטפן מרקוביץ'.
בכל אותן שנתיים קשות שבהן נחקרו דלון ומקורביו, גם מיריי, בחשדות שווא, עמדה מיריי לצדו ותמכה בו ללא סייג בעוד שרוב חבריו הפנו לו עורף. ולא רק במבחן זה עמדה מיריי. דלון היה באותו זמן בזוגיות עם רקדנית ושחקנית מגוודלופה, מדלי במי, המופיעה, אגב, בתפקיד שולי בסרט "הבריכה" שבו היא רוקדת פעם לבד ופעם עם דלון. מיריי הסכימה לחיות במשולש עד שב-1972 נסעה מדלי לאיים הקריביים לשחק בסרט הרפתקאות של קלוד ללוש עם ז'אק ברל ולא חזרה יותר. מדלי וברל התאהבו ממבט ראשון וחיו יחד עד יומו האחרון של ברל. בהשראת חייה כצלע במשולש, כתבה מיריי דארק תסריט. רוז'ה קאהן לקח על עצמו את הביום, אלן דלון את ההפקה וב-1969 יצא הסרט "מדלי" בכיכובם של דלון, מיריי ומדלי. המשולש במציאות שיחק את עצמו בסרט.
מיריי ודלון שיחקו יחד ב-13 סרטים, ביניהם "בורסלינו" ב-1970 וסרט ההמשך שלו "בורסלינו ושות", ב-1974. באותה שנה "הזמין" דלון אצל לוטנר סרט שבו הוא ומיריי יככבו בתפקידים הראשיים. התוצאה הייתה "שדיים של קרח" שבו גילם דלון תפקיד של עורך דין בעל השפעה שלקח תחת חסותו פסיכופטית מסתורית ומושכת, פגי, שאותה גילמה מיריי דארק. פגי רצחה את בעלה בדוקרן קרח וחשודה ברציחות נוספות (מזכיר משהו?). ב-1977 יצא "האיש הממהר", בבימויו של אדואר מולינרו, לפי הרומן האפונימי של פול מוראן, משנת 1941. דלון ומיריי כיכבו בו בתפקידים הראשיים, דלון בתפקיד סוחר עתיקות ואספן אמנות תזזיתי ומיריי בתפקיד אשתו שלא עומדת בקצב חייו הנלהב.
![אלן דלון - מקור צילום ויקיפדיה]()
אלן דלון – מקור צילום ויקיפדיה
דארק ודלון, דלון ודארק. אט אט דחקה מיריי לקרן זווית את הקריירה הפרטית שלה והתמסרה לשירותו של אהובהּ אותו העריצה בלי גבול. אחרי עשר שנים שבהן הקדישה עצמה לקולנוע ללא הפסק, רצתה להיות אישה בלבד, לא שחקנית. במשך תקופה זו, החל מ-1968, הייתה מיריי דארק מאושרת. היא שיפצה, עיצבה וניהלה את מקומות מגוריו של הכוכב המצליח, דירת ענק ברציף קנדי – טריפלקס בן 1200 מ"ר, המשקיף על נהר הסן ברובע ה-16 בפריז, חוות סוסי מירוץ ליד אקס אן פרובנס, אחוזת כפר בדוּשי, במרחק של כ-150 ק"מ מפריז, ארמון במרקש. באחוזה בדוּשי, שבה הרבה הזוג לבלות את סופי השבוע, בנתה מיריי מחדש, במשך 3 שנים, את הטירה שנחרבה, עיצבה בית לאירוח חברים, מגורים ומחנה אימון למתאגרפים, אגם ברווזים, קפלה, בית קברות לכלבים, הכול לפי רצונותיו וגחמותיו של אלן, אלה שאמר ואלה שניחשה, הקימה לו גן עדן.
מיריי חייתה בצלו, מילאה את כל התפקידים, הייתה לו אם, רעייה ואחות. היא טיפלה ב-25 הכלבים, ניהלה את צוות העובדים, הייתה אחראית לעסקיו של דלון – עניבות, בשמים,שעונים, משקפיים, רהיטים ועוד, גידלה את אנתוני בן ה-4, בנם של אלן ונטלי, הגנה על הילד התזזיתי וגישרה בינו לבין אביו בעדינות ובסבלנות. מיריי דארק אהבה והייתה נאהבת, לא דאגה עוד לפרנסתה, נהנתה מהחירות שהיא ואלן העניקו זה לזה, צברה נסיון חיים מעשיר, נהנתה מהכול, הייתה מוכנה להכול. אך לא אלן דלון. ב-1980 עברה מיריי ניתוח לב פתוח בניצוחו של פרופסור קריסטיאן שברול. מיריי הוזהרה שלא תשרוד הריון. חלומה להקים משפחה עם אלן נגוז. אלן רצה עוד ילדים.
בשנת 1981, במשך צילומי סרטו "בעורו של שוטר", התאהב דלון עד כלות הנשמה בשחקנית הצעירה, בת ה-21, אן פאריוֹ ונפרד ממיריי. לאחר כמה חודשי חיים במשולש (מה שהתחיל במשולש, נגמר באותה דרך), ארזה מיריי מזוודה ועזבה את טירת הכפר בדוּשי כדי לבכות בדירת חדר שהשאיל לה ידידהּ, מעצב האופנה גי לרוש. לא להרבה זמן. מיריי המשיכה לטפל בעסקיו של דלון ונסעה לאיטליה ולשוויץ כדי לפקח על ייצור מותג העניבות של אלן. במנהרה בעמק אאוסטה באיטליה נפצעה בתאונה שגרמה לה לשבר רציני בעמוד השדרה. לא, מיריי לא התכוונה להתאבד, לא היא נהגה. המשאית, שבקרביה ננעצה המכונית, מעכה אותה כהוגן אך בנס לא פגעה בלבה של מיריי שרק יצא מניתוח.
אלן דלון מיהר לבית החולים באאוסטה והעביר את מיריי לזה בז'נווה, מילא כהלכה את תפקידו כבן זוגה, העביר מידע לתקשורת, מחייך אל מול המיקרופונים. אף אחד לא ידע עדיין שאלן ומיריי כבר לא. היה שם, ליד מיטתה, גם מנהל תחנת הרדיו אירופה 1, העיתונאי, ההיסטוריון (מחבר ספרים על מסעות הצלב), הספורטאי (אופנוען נלהב), תמלילן שירים (לזמר מישל סרדו) – פייר בַּארֵה, אהבתה השנייה של מיריי. באותו יום שבו נפצעה, עמדה לאכול אתו ארוחת ערב, בדייט ראשון. אך החלימה מהפציעה אחרי שלושה חודשים של גבס בלי תנועה, מיהרה להצטרף אליו, חגוּרה במחוך גב, לראלי נועז במדבר, בג'יפ ובהליקופטר, "ראלי הפרעונים".
פייר בַּארֵה היה הגבר הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. שונה מאוד מאלן, אך לא פחות מרתק ממנו, פייר פתח לפני מיריי עולם חדש שמילא אותה שמחת חיים. האידיליה נמשכה חמש שנים והסתיימה באופן טרגי כשפייר בַּארֵה נפטר ב-1989 בגיל 52 מסרטן הכבד לאחר כשל השתלה. מיריי "גנבה" את גופתו מבית החולים כדי שישהה זמן סמלי בבית. כשיבוא יומה, תבקש למות בביתה, מוקפת במקורביה. עד כמעט הרגע האחרון, מיריי הייתה בטוחה שפייר יחלים. הצער היה כבד. מיריי בכתה וצעקה בלילות אך בבוקר העלתה חיוך על פניה.
מיריי לא הכבידה מעולם על אחרים, לא באבלה ולא במצוקותיה ובמועקותיה. כמה שעות לפני מותו, בעודו שוכב גווע, שלח פייר לקרוא לאלן לבית החולים והשביע אותו לדאוג למיריי. אלן דלון נשבע. קשר הידידות בין אלן דלון ומיריי דארק לא נפסק מעולם, עד הרגע האחרון. כל אחד מהם היה נוכח בחייו של האחר. על אלן אמרה שהוא בנה, אביה, אהובהּ, ידידהּ. אחרי מותה הצהיר דלון שהיא, מיריי דארק, הייתה האישה של חייו. ובנו אנתוני אישר. מיריי דארק הייתה נוכחת גם בחייהם של בתו ובנו של אלן שנולדו לו מנישואיו לדוגמנית ומנחת טלוויזיה הולנדית.
ב-2007 התאחדו שוב אלן דלון ומיריי דארק והפעם על בימת תיאטרון מריניי, בשנז אליזה, במחזה שהתבסס על סרטו המפורסם של קלינט איסטווד מ-1995, לפי רב המכר של רוברט ג'יימס וולר, "הגשרים על מחוז מדיסון". המחזה גרם התרגשות רבה לשחקנים ולקהל ורץ שישה חודשים.
נישואים מאושרים ובימוי סרטים תיעודיים
בשנות התשעים חזרה מיריי דארק לשחק במספר סרטי טלוויזיה פופולריים. אך כוכבה כשחקנית זהר פחות מאשר קודם ואז הוצע לה מטעם הטלוויזיה הצרפתית לעבור לצדה השני של המצלמה. לאחר שבן זוגה פייר נפטר מכשל השתלת כבד, התבקשה מיריי לביים סרט תיעודי על השתלות. זה היה סרטה התיעודי הראשון שנקרא "חיים שניים" ובו סיפרה על מאבקו של בן זוגה נגד המחלה. החל מתקופה זו ועד שנת 2015 ביימה מיריי 13 סרטים תיעודיים על נושאים חברתיים, ביניהם: אסירות משוחררות ("מהצל לאור"), פרוצות ("פגישה חטופה"), נערות ליווי ("לא על הפה"), חסרות בית ("עשרות אלפי נשים הן חסרות בית"), סרטן ("הספק והתקווה"), שחקניות פורנו ("חיים בסימן אקס"), נזירות ("לחיות מאהבה"), תגובה לעוול ("לסלוח"), מוות ("המסע לעבר הבלתי נודע").
סרטה האחרון עסק במילת נשים וייצא לאוויר בקרוב. מיריי בילתה ימים שלמים ברחוב, בבתי אנשים, בבתי חולים, בבתי סוהר, בספריות, קראה, חקרה, דיברה, ראיינה. היא חשה חמלה רבה למוכי הגורל, הזדהתה אתם וסייעה להם ככל שיכלה אך בעת ובעונה אחת ידעה להגן על עצמה ולא לתת לכל הסבל להציף ולהשקיע. מיריי לא שקעה מעולם בהרס עצמי. בשעותיה הקשות ביותר התמודדה עם הפציעות והמחלות בגבורה. מיריי ידעה תמיד להעריך את העובדה שהתאפשר לה, בכל פעם, לקום מהמיטה ולהמשיך בחייה.
13 סרטים תיעודיים שביימה מיריי דארק שבהם גדלה וצמחה מבחינה אנושית כנגד 13 הסרטים בבימויו של ז'ורז' לוטנר שבהם השתעשעה ונהנתה, יצאה מן הצל אל האור. מיריי הייתה שחקנית פופולרית שהקולנוע לא אפשר לה דייה להתממש בתפקידים טרגיים אך סרטיה התיעודיים מילאו את החסר. בנוסף, היוו אלה עבורה מעין תרפיה שבה התמודדה עם פחדיה והתגברה עליהם. סרטים מקצועיים, רגישים, אנושיים שבהם רואים אותה מעיינת בספרים, במסמכים, חוצה רחובות וגנים, שומעים את קולה מפעם לפעם אך עיקר האור מופנה אל האנשים שראיינה ואל סיפור חייהם. בסרט התיעודי "לסלוח" בוחנת הבמאית ארבעה מקרים של תגובות הנפגע על נטישת בן זוג, על טעות משפטית, על טעות רפואית, על אונס.
אחת מהנפגעות היא אם שבתה קפוסין איבדה את חייה בבית חולים לאחר טעות גורלית שחזרה על עצמה פעם נוספת. קפוסין עמדה בפני השתלת מח עצם. במקום להזריק לה 8 מיליגרם של חומר שמטרתו למנוע את דחיית השתל, הזריקה לה האחות 8 גרם ממנו. הצוות לא הבין את תגובת החולה והורה על הזרקה נוספת. שוב קיבלה הילדה מנה טעויה, פי אלף מהנדרש. בניגוד למצופה, אמה של קפוסין מכירה תודה לצוות המטפל שהיה אכן מסור ואוהב. היא סלחה סליחה גמורה. לא לסלוח, אמרה, פירושו כליאה עצמית בעמדה של קורבן. לסלוח פירושו מאידך לשחרר את האשמים מרגשות אשמה ולתת להם להמשיך בחייהם.
![מיריי דארק ובעלה השלישי]()
מיריי דארק ובעלה פסקל דפרה
חיים מקצועיים עשירים וגם פגישה ששינתה שוב את חייה של מיריי ועיצבה אותם מחדש. מיריי הגדירה את בן זוגה השלישי כ"מתנה בלתי צפויה". בעשרים ושתיים שנות חייה האחרונות חייתה מיריי דארק באושר רב עם מעצב הפנים, פסקל דֶפְּרֵה. היא אימצה את ילדיו ולאחר מכן את נכדיו והוא עצמו הפך להיות ידיד קרוב של אלן דלון, ללא שום רגשות קנאה. במסע הלווייתה של מיריי דארק שהתקיים ב-1 לספטמבר 2017 תמכו שניהם זה בזה. לאחר טקס האשכבה בכנסיית סן סולפיס, נקברה מיריי בבית הקברות של מונפרנאס, ליד קברם של סרז' גנסבור ובתה של ג'יין בירקין, קתי ברי. צירוף מקרים: מיריי לא הייתה זמרת אך, כמו ז'אן מורו ובריז'יט בארדו, שרה כמה שירים, שניים מהם בניצוחו של סרז' גנסבור: "פתחו מרכאות, סגרו מרכאות"
ו-"הליקופטר":
מיריי דארק, שלבה הרחום פעם פעימות חזקות במיוחד, ולא רק משום קוצב הלב, תמכה בארגונים הומניטריים, ביניהם ארגון המסייע לילדים חולי לב מכל העולם לעבור טיפולים מתאימים וארגון המסייע לקשישים באשפוז. "אני כדור של אהבה", אמרה לעיתונאי לורן דֶלַאוּס בתכנית ,Un jour, un destin שהוקדשה לה.
מכל הדמויות שאותן חקרתי לאתר "פרנקופילים אנונימיים", אם יורשה לי לסיים בנימה אישית, הערצתי הגדולה ביותר נתונה למיריי דארק. התרגשתי גם מאישיותם של סלבריטאים רבים אחרים אך מיריי דארק הפעימה אותי באופן מיוחד בחוכמתה, באצילותה, בכנותה ובנדיבותה הטבעיות. מיריי דארק מהווה מודל חיקוי ועידוד. חברתה הסופרת קתרין פנקול סיפרה שיום אחד, כשישבו שתיהן בבית קפה, ניגשה אליהן בחורה והציגה עצמה כילדת מוסדות. בתיקה שמורה תמיד תמונתה של מיריי ובכל פעם כשעובר עליה רגע קשה, היא חושבת על מיריי ומתעודדת. מיריי נתנה לה את מספר הנייד הפרטי שלה למקרה שתרצה לדבר אתה שוב. אפיזודה קטנה אבל גדולה.
כמה מילים על אורנה ליברמן
אורנה ליברמן בעלת דוקטורט בספרות צרפתית היא חוקרת תנ"ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.
הפוסט הלב הפועם של מיריי דארק מאת אורנה ליברמן הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים
