jבכתבה הקודמת עסקנו בתקופה הסוערת והדינאמית ביותר בהיסטוריה של פריז, תקופת המהפכות הגדולות של סוף המאה ה-18 ורוב המאה ה-19. תקופה שבה ידעה צרפת כמעט כל סוג של שלטון אפשרי ממונרכיה ועד קומונה חצי אנרכיסטית. אולם, אם חשבתם שהמאה ה-20 תהיה תקופה שקטה ורגועה יותר אז טעיתם לחלוטין…..

פריז בזמן מלחמות העולם 1914-1944

ב 28 ביוני 1914 נורו למוות יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואשתו בעיר סראייבו. כתוצאה מכך החלה אירופה גולשת במהירות לעבר מלחמה עולמית בגלל שרשרת בריתות, אשר הכריחו כל מעצמה להתגייס לטובת בעלת בריתה. צרפת שהייתה בברית עם רוסיה ואנגליה מצאה את עצמה עומדת מול גרמניה, אשר חשה לעזרתה של בעלת בריתה אוסטרו-הונגריה, שניצלה את הרצח על מנת לפלוש לסרביה. נשמע מסובך, אולי השיר הזה יעזור לכם להבין זאת:

כאשר החלה המלחמה פלשה גרמניה לבלגיה ומשם בתנועת איגוף דרומה. הצבא הצרפתי והבריטי הופתעו מהאסטרטגיה הגרמנית וצבאות גרמניה הגיעו קרוב מאוד לפריז במה שנראה כמו חזרה על מלחמת פרוסיה צרפת. אולם אז גנרל גאלייני (Galigani) המפקד הצבאי של פריז הצליח לאסוף כח צבאי משמעותי ובזכות נהגי המוניות של פריז להביא את החיילים לנהר המארן (Marne) ולתקוף את האגף הגרמני ובכך להרחיק את צבא האויב מפריז (בעלי המוניות דרך אגב, לא התביישו לגבות תשלום מלא מהחיילים). התוצאה של הקרב הזה הייתה התחפרות של שני הצדדים לאורך קו שעבר מהאוקינוס האטלנטי ועד לגבול עם שוויץ והפיכת המלחמה ממלחמת תנועה למלחמת חפירות סטטית. במהלך ארבעת השנים הבאות שכלה צרפת מליונים מחייליה ותושביה ובהם כמה מאנשי הרוח הבכירים שלה כגון שארל פגי (Charles Peguy) וגיום אפולינר (Guillaume Appolinaire), אשר נפצע קשה באחד הקרבות ומת משפעת ביום האחרון של המלחמה. פריז, במהלך רוב המלחמה לא נפגעה מכיוון שהקרבות התרחשו רחוק יחסית ממנה. אולם, בתחילת שנת 1918 פתחו הגרמנים במתקפה ותותחיהם החלו להפגיז את פריז. התוצאה הייתה כמה מאות הרוגים ופגיעה בכמה מהאטרקציות של העיר. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא נפילת הפגז לתוך כנסיית סן זן ז'רבה (Saint Gervais) בזמן מיסת יום א', שהרג לא מעט אנשים והחריב את גג הכנסייה. אולם, כל זאת לא עזר לגרמנים ותוך מספר חודשים, עם כניסת צבאות ארה"ב למערכה, נאלצו הצבאות שלהם לסגת ומאוחר יותר להיכנע ולבקש הפסקת אש. הפסקת האש הושגה ב 11.11.1918 בשעה 11:00.

פריז בין שתי מלחמות העולם 1918-1939 – השנים המטורפות

התקופה בין שתי מלחמות העולם בפריז נקראה ובצדק בתור "השנים העליזות" או "השנים המטורפות". לאחר 4 שנים של מלחמה ושכול היה צורך עז בפריז לחזור ולשמוח בכל דרך אפשרית. אליהם הצטרפו לא מעט אמריקאים שהגיעו לצרפת בעקבות מלחמת העולם הראשונה והחליטו להשתקע בפריז  בזכות הדולר החזק שאפשר להם לחיות בעיר האורות ברמת חיים גבוהה ובמחיר נמוך. הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא הסופר ארנסט המינגווי, אשר בילה בפריז את שנותיו היפות ביותר ואף כתב על כך בספרו "חגיגה נודדת". פריז משכה אמריקאים לא רק בזכות העלות הזולה ושמחת החיים הצרפתית אלה גם בגלל הליברליות שלה. כתוצאה מכך אפרו אמריקאים רבים החליטו להשתקע בה והביאו אתם את מוזיקת הג'ז שהפכה מיד ללהיט בעיר האורות ועד היום ניתן למצוא בה לא מעט מועדונים מעולים בהם ניתן לשמוע את המוזיקה הזאת. ובכלל בתקופה הזאת הפכה הגדה השמאלית ובמיוחד איזור מונפרנאס למרכז הבוהמה הפריזאית שהתאספו בבתי הקפה שלה שחלקם הגדול כגון לה דום (Le Dome) לה קופול (La Coupole) ולה קלוזרי דה לילה (La Closerie de Lilas) קיימים עד ימנו.

אנשי בוהמה צרפתים יושבים בבית הקפה לה רוטונד בשנת 1924. מקור צילום: ויקיפדיה.

אולם, אסור לשכוח שאותה תקופה שידעה פריחה תרבותית כה רבה ידעה גם לא מעט קיטוב פוליטי, אשר יגרום לקריסת צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. צרפת נחלקה באותה תקופה בין השמאל הקיצוני לימין שהיה קיצוני לא פחות. השמאל הקיצוני כלל, בין השאר את תומכי תנועת ה"דאדא" ומאוחר יותר את הסוריאליסטים שתמכו בפציפיזם כתוצאה מהטבח של מלחמת העולם הראשונה. אליהם הצטרפו סוציאליסטים וקמוניסטים שיצאו כנגד השיטה הכלכלית של השוק החופשי, אשר לדעתם הביאה לפרוץ המלחמה ושגרמה לעוני בלתי נסבל אצל שכבות נרחבות של העם. מולם עמדו אנשי ימין, אשר ראו בתנועה הפאשיטית שקמה באיטליה בשנות ה-20 בתור מקור לחיקוי ורצו להגן על צרפת מהשמאל הקיצוני. כתוצאה מכך סבלה המערכת הפוליטית מחוסר יציבות כרונית ובשנת 1934 אף הייתה תחושה שאוטוטו עומדת להיות הפיכה פאשיסטית בצרפת על פי המודל של "המצעד על רומא" של מוסוליני. התוצאה הייתה איחוד נדיר בין הסוציאליסטים לקומוניסטים שהביאה לזכייה בבחירות ולעלייתו לשלטון של לאון בלום. ממשלתו של בלום לא החזיקה מעמד זמן רב מידי, אולם היא הספיקה לשנות את חוקי העבודה בצרפת. בין השאר צומצמו שעות העבודה היומיות והפועלים קיבלו בפעם הראשונה חופשה שנתית בת שבוע. החופשה הזאת שינתה את מפת התיירות בצרפת באופן טוטאלי ואפשרה תיירות המונים במחוזותיה השונים.

מלחמת העולם השנייה 1939-1944 – כתם בל ימחק על פריז והצרפתים

בעוד הצרפתים המשיכו להתקוטט בינם לבין עצמם הלכה גרמניה הנאצית והתעצמה. בשנת 1939 אחרי שהשתלטה על צ'כוסלובקיה ואוסטריה פולשת גרמניה לפולין וצרפת יחד עם אנגליה נאלצות להכריז מלחמה. הצרפתים, מתגייסים ללא שום חשק ומתבצרים להם בקו מאז'ינו (שרשרת ביצורים שנועדו להגן על צרפת מפני פלישה גרמנית). אולם הגרמנים מצליחים להערים על הצרפתים וב 1940 פולשים לצרפת דרך הארדנים ועוקפים את ביצורי קו מאז'ינו. התוצאה הייתה קריסה מוראלית שהפכה במהירות לקריסה צבאית. וכך תוך מספר שבועות מגיעים הגרמנים אל פריז, הצבא מוכה הדפיטיזם דורש להיכנע וכתוצאה מכך הממשלה מתפטרת ובמקומה מגיע המארשל פטן (Marechal Petain). אולם, למרות התקוות שתלו בו הצרפתים בזכות הצטיינותו בעת מלחמת העולם הראשונה, פטן מעדיף להיכנע לנאצים. כתוצאה מכך הופכת פריז לחלק מאזור הכיבוש הכגרמני (האזור שלא נשלט על ידי הנאצים ישירות הפך לדיקטטורה פאשיסטית בראשות פטן). כתוצאה מכך שארל דה גול, קצין בכיר יחסית בצבא צרפת החליט לעבור לאנגליה ולהקים את "צרפת החופשית", ארגון אופוזיציוני שתפקידו להילחם בכיבוש הגרמני. בפועל עסק דה גול בלעצבן את צ'רצ'יל ורוזוולט והתרומה שלו לשחרור צרפת מהגרמנים הייתה זניחה.

האנדרטה לגירוש היהודים ל Vel d'Hiv באי הברבורים ברובע ה-15. מקור צילום ויקיפדיה

השנים הבאות היו מהקשות ביותר שפריז ידעה מכיוון שככל שהלכה מלחמת העולם השנייה והתארכה כך הכבידו הנאצים את ידם על תושבי פריז. אולם, בעוד שלצרפתים נגרמה לרוב אי נוחות, הרי שהיהודים בפריז היו בסכנת מוות. בהתאם לדוקטרינת הפתרון הסופי הוקם בפריז "המשרד לפתרון הבעיה היהודית" שנמצא באופן פרדוקסלי בכיכר פסטורלית ליד "פלאס דה ויקטואר" (אני לוקח לשם מטיילים בטיול הפסאז'ים שלי כדי להראות להם באיזו אווירה שלווה תכננו את הרצח של יהודי פריז). במשרד הזה תכננו לפרטי פרטים את חיסולם של יהודי פריז ובשנת 1942 פשטו כוחות המשטרה הצרפתים ועצרו חלק גדול מיהודי פריז, כולל ילדים והעבירו אותם לאיצטדיון אופניים ברובע ה-15 (האיצטדיון נקרא Velodrome d'Hiver או בקיצור Vel d'Hiv). באצטדיון הזה מתו לא מעט אנשים מתנאים סניטאריים מזעזעים ומי ששרד נשלח לדראנסי ומשם למחנות ההשמדה בפולין. היום ניתן לראות מחוץ ללא מעט בתי ספר לוחיות שחורות שמספרות כמה תלמידים יהודים למדו בהם וכמה מהם נשלחו אל מותם למחנות הריכוז. אל תטעו, אין זו יוזמה של הממשלה הצרפתית, אשר עד לנאומו של שיראק ב 1995, אף התכחשה לאחריותה לרצח היהודים. זוהי יוזמה של ארגון יהודי שלקח על עצמו לשמור על זיכרון הקהילה היהודית שהתגוררה בפריז מאז המאה ה-19 ושרק מעטים ממנה שרדו את השואה.

ומה לגבי הרזיסטאנס אתם שואלים? אכן לא מעט צרפתים התגייסו לריזסאטנס. הבעיה היא שרובם עשו זאת בשנת 1946….

פרקים מ"היה היה" על התקופה

ישנו פרק אחד מ"היה היה" שעוסק בתקופה שבין מלחמת העולם כולל מלחמת העולם השנייה:

פרקים מ"היה היה" על התקופה

הסרט הראשון עליו אני ממליץ הוא "שנים ארוכות של אירוסין" בכיכובה של אודרי טוטו, האחת והיחידה, אשר מספר את סיפורה של אישה שמנסה להבין מה אירע לארוסה בזמן מלחמת עולם הראשונה.

הסרט השני, הוא סרטו האלמותי של וודי אלן "חצות בפריז" שחלקים ממנו מתרחשים בפריז של "השנים העליזות" ומפגישים אותנו עם קהילת הסופרים האמריקאיים שגרו באותה עת בעיר האורות ובראשם המינגווי וגרטרוד שטיין.

הסרט השלישי הוא Faubourg 36, סרט מוזיקאלי נהדר שמתאר את סצנת השאנסונים של פריז בשנות ה-30. מה שמקסים בסרט הזה הוא שלמרות שהמוזיקה והשירים נשמעים כאילו נכתבו באותה תקופה בה מתרחש הסרט, הרי שכולם נכבתבו לכבוד הסרט עצמו.

ולבסוף, אי אפשר שלא להמליץ על הסרט "דיפלומטיה" שיצא ב 2014 ומתאר את הימים האחרונים של הכיבוש הגרמני ואת הסכנה שריחפה על פריז.

כתבות של "פרנקופילים אנונימיים" על התקופה

מסלול טיול בפריז בעקבות המינגווי

מסלול טיול בפריז בעקבות ג'וזפין בייקר

מסלול טיול בפריז בעקבות אדית פיאף

סיפורם הטראגי של בני משפחת קאמונדו

כשפריז כמעט נשרפה

 

פריז מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו

פריז כאמור שוחררה על ידי בעלות הברית בשנת 1944 ושארל דה גול הצליח לשכנע אותם לא להפוך את צרפת לאיזור כבוש כפי שהפכו מערב גרמניה ואוסטריה בשנת 1945. הרפובליקה הרביעית שקמה על חורבותיהם של הרפובליקה השלישית ומשטר וישי סבלה מחוסר יציבות פוליטית חריף שנבע הן משיטת הבחירות היחסית והן משתי מלחמות קולוניאליות בהן הייתה צרפת מעורבות במהלך שנות ה-50 וה-60 (וויטנאם ומאוחר יותר אלז'יריה). בסופו של דבר בשנת 1958 הביאה החוסר יציבות לקריסת הרפובליקה הרביעית, דה גול נקרא לשוב לקדמת הבמה והקים את הרפובליקה החמישית, אשר קיימת עד ימינו. החוקה של הרפובליקה החדשה הפכה אותו לשליט כמעט אבסולוטי (לא סתם אחד הכינויים שלו היה "שארל ה-11") אך הוא הצליח להביע יציבות ופריחה כלכלית שנמשכה עד ראשית שנות ה-70.

קפה דה מאגו – כאן נהגו לשבת סארטר, בובואר וחבריהם. מקור צילום: ויקיפדיה.

שנות ה-50 וה-60 התאפיינו בפריחה אינטלקטואלית ותרבותית. סארטר, בובואר וקאמי יצרו את פילוסופיית האקזיסטנציאליזם בבתי  הקפה של פריז (קפה "פלור" ו"דה מאגו" הם המפורסמים שבהם). מעט אחריהם יצר פוקו את פילוסופיית הפוסט מודרניזם, אשר התפשטה כאש בסיגריית ז'יטאן בקרב האוניברסיטאות בעולם ויצרה רעות חולות כגון ה"פוליטיקלי קורקט" (לא סתם כינו את הפוסט מודרניזם כפי שכינו בעבר את העגבת בתור "המחלה הצרפתית"). אולם במקביל לפריחת הפילוספיה, ואולי בזכותה, פרחו להם גם השאנסונים והתקופה הזאת הייתה ללא ספק תור הזהב של הזמר הצרפתי עם זמרים גדולים מהחיים כגון איב מונטאן, ברברה, ז'ולייט גרקו, אדית פיאף, ברסאנס ואחרים. כמה כסף הייתי נותן בשביל מכונת זמן שתחזיר אותי לאולמות ה"בובינו" וה"אולימפיה" של אותה תקופה על מנת שאוכל לראות אותם על הבמה…

במקביל עברה פריז מהפכה אורבנית הן על ידי בניית אזורים חדשים ומודרניים כגון "לה דפאנס" והן על ידי שימור איזורים ישנים, דבר שהיה די מהפכני לזמנו, מכיוון שלאורך ההיסטוריה העדיפו הצרפתים להרוס את הישן ולבנות משהו חדש במקומו (ראו הפרק השלישי של הסדרה הזאת). מי שעשה זאת היה אנדרה מאלרו, שר התרבות הצרפתי, אשר במקום להרוס את רובע המארה, אשר שנים של הזנחה הפכו אותו לאזור שאינו ראוי למגורי אדם, הוא החליט להשקיע מיליארדים בלשפץ אותו. התוצאה, המארה הפך להיות לאחד הרובעים האהובים בפריז בזכות השילוב של ארמונות ישנים ובוטיקים ומקומות בילוי טרנדיים.

פריז 1968-2017 בנייה בצל דעיכה

כפי שראינו היו שנות ה-60 ללא ספק שנים של צמיחה כלכלית ותרבותית אולם כל זה החל להתהפך בשנת 1968. כמו בתקופות צמיחה ופריחה, כגון הבל אפוק, מתחת לאדמה רחשו זרמי עומק הרסניים של אנשים, אשר תיעבו את הסדר הקיים. בשנות ה-60 היו אלו הסטודנטים שהושפעו מאינדוקטרינציה מרקסיסטית ופוסט מודרניסטית. התוצאה הייתה מרד סטודנטים שפרץ ב 1968 בעקבות אירוע של מה בכך (לא איפשרו לסטודנטים גברים להיכנס למגורי נשים באוניברסיטת ננטר). המרד התפשט במהירות בכל פריז והגדה השמאלית (היכן שהיו ממוקמות רוב הפקולטאות של הסורבון) הפכה לשדה קרב בו השליכו הסטודנטים אבני מדרכה על השוטרים (זו הסיבה שכיום רחובות פריז מרוצפים באספלט ולא באבני שפה). את השלכות מרד הסטודנטים של אותה שנה צרפת סובלת עד ימינו. ממדינה עובדת ויוצרת הפכה צרפת למדינה ממורמרת ועצלנית שכמו ילד מפונק בן שנתיים פורצות מידי פעם ב"טאנטראם" שמתבטא בשביתות אין סופיות ומהומות. על מנת להתמודד עם ה"טאנטראם" הזה זכו החלק הניכר של העובדים בצרפת לתנאים מפליגים (חודש-חודשיים חופשה בשנה, שבוע עבודה מקוצר, יציאה לפנסיה בגיל 50+ ועוד). התוצאה הגיעה במהירות. החל משנות ה-70 סובלת צרפת בחלק ניכר מהזמן ממיתון שהולך ומחריף ובשנים האחרונות גם מאבטלה הולכת וגדלה.

במקביל להגדלת הקצבאות והתנאים הסוציאליים בשנות ה-60 וה-70 פתחה צרפת את שעריה להגירה ערבית מאסיבית, אשר החלה עוד בשנות ה-50. התוצאה הייתה צמיחה מואצת של האוכלוסיה המוסלמית, אשר חלקה הגדול איננו עובד וחי על הקצבאות אותן הוא מקבל מהמדינה. הגידול באוכלוסיה המוסלמית הוביל ליצירת גיטאות בפרברי הערים שחלקם הפכו לאיזורים אליהם המשטרה כמעט ולא נכנסת. הגידול באוכלוסיה המוסלמית האיץ את ההידרדרות הכלכלית של צרפת ובמקביל הביא טרור שכמוהו צרפת לא ידעה, כאשר השיא היו הפיגועים ב"שארלי אבדו" ובבטקלאן. האם זה אומר שצרפת בכלל ופריז בפרט הפכו לאזורים בלתי נסבלים ומסוכנים דוגמת ונצואלה? כלל וכלל לא.

אין ספק שלמרות שצרפת עברה ועוברת לא מעט משברים פוליטיים וכלכליים בעשרות השנים האחרונות, הרי היא עדיין מדינה עשירה מאוד. במהלך שנות ה-70, ה-80 ואף ה-90 השקיעה ממשלת צרפת במפעלי בנייה ושיפוץ אדירים מהם נהנים תיירים רבים כל שנה. ממוזיאון פומפידו, אשר הפך למוזיאון המצליח בפריז, דרך הפיכת תחנת רכבת מראשית המאה למוזיאון רואסה ועד השיפוץ המאסיבי של הלובר. כל אלו לצד אוכל נהדר, תחבורה ציבורית מעוררת קנאה ואלפי שנים של היסטוריה צרפתית שהשאירו את רישומם הופכים את פריז למקום שלא ניתן לוותר עליו.

 

הפרקים הקודמים

המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 1: מימי האימפריה הרומית ועד ימי הביניים

המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 2: מהרנסאנס ועד למהפכה הצרפתית

המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 3: מהמהפכה הצרפתית ועד 1914

 

הפוסט המדריך המלא להיסטוריה של פריז חלק 4: ממלחמת העולם הראשונה ועד ימנו הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

לא רחוק ממרכז העיר, במרחק כעשר דקות הליכה משדרות מיראבו, נמצאת פינת חמד מרהיבה, אחוזה עירונית מהמאה ה-17, פביון ונדום, המוקפת בפארק מטופח שהרבה מעציו גזומים באופן אמנותי ומקורי, בצורת סליל מתפתל, עשן מסתלסל. פרחים ססגוניים בצבעיהם הנועזים מרשימים את העין ומרחיבים את הלב במקוריות שילובם.

הדוכס מוונדום מוצא אהבה

נועזות אפיינה גם את הקמתה של החווילה בנסיבות ייחודיות במיוחד על ידי לואי השני, דוכס ונדום. לואי השני היה נכדם של מלך צרפת, אנרי הרביעי וגבריאל דֶסְטְרֵה. אביו היה סזאר דה ונדום, בנו של המלך ואהובתו גבריאל. סזאר דה ונדום, שהיה הומוסקסואל מוצהר, הוכרח להתחתן עם היורשת העשירה ביותר בממלכה, פרנסואז דה לורֵן, אדוקה ורוחנית מאוד אך בעת ובעונה אחת גם אשת עסקים מעשית. לזוג המוזר נולדו שלושה ילדים שהבכור בהם היה כאמור לואי השני, דוכס ונדום, שיצא לאוויר העולם בשנת 1612. לואי השני פתח בקריירה מפוארת של איש צבא ונפצע קשות במצור על אראס. גם הוא הוכרח להתחתן והפעם עם אחיינית של קרדינל מאזארן, לאורה מנצ'יני. בשנת 1651 נחגגו אם כן נישואיהם של לור-ויקטואר, אחיינית של מאזארן, ולואי השני, נכד של אנרי הרביעי. לור נפטרה ב-1657, בגיל 21, כשילדה את בנה השלישי שנפח את נשמתו שלוש שנים אחריה. לואי השני, שנותר אלמן, התאהב עד כלות הנשמה, כמה שנים מאוחר יותר, באלמנתו של אנרי דה ראסקאס (Henri de Rascas) בעל אחוזה נכבד בקאנה, קונסול ראשון של אקס אן פרובנס. אנרי דה ראסקאס היה בן למשפחת אצולה מקומית מפורסמת שהעמידה מדינאים, שופטים ומלומדים. דודו של אנרי דה ראסקאס היה פייר-אנטואן דה ראסקאס, סוחר עתיקות ומלומד מופלג, שאנרי הרביעי התרשם כל כך מידיעותיו עד שהתיידד עמו והביאו לחצר המלכות. שם הפקיד בידיו את הקמת קבינט המדליות המפורסם. עם מותו של המלך, חזר פייר-אנטואן דה ראסקאס לאקס, עטור תהילה. אחיו, דוד שני של בעלה של היפה מקאנה, נלחם (לשווא) במידותיהם הנלוזות של אנשי אקס, אצילים כמו גם פשוטי העם, שניצלו את נשפי המסכות והקרנבלים כדי להשתובב ללא בושה תחת כל עץ רענן, תחת כל שער משערי העיר הפוחזת. אלה היו שני דודיו של אנרי דה ראסקאס, שבמותו השאיר את אשתו היפהפיה בודדה, לא לזמן רב. לוקרס דה פורבן-סולייס (Lucrèce de Forbin-Soliés) הייתה ידועה בכינוי "היפה מקאנה".

מימין: לואי ה-2 דוכס ונדום. משמאל לוקרס דה פורבן סולייה המכונה "היפהפייה מקאנה". מקור תמונות: ויקיפדיה.

האלמנה העליזה לא נשארה אדישה לקסמיו של לואי השני, דוכס ונדום, והשניים נהגו להיפגש בארמונו שלו או בביתה שלה, רי דה לה וררי (Rue de la Verrerie) קירות חדר השינה של הזוג בביתה של היפה ותקרתו כוסו במראות, קישוטי זהב, כרכובים ועיטורים מעוגלים וכמו כן תמונות מיתולוגיות. סלנה, אלת הירח ואנדימיון, רועה צאן, עלם חמודות, שבו התאהבה, כמו גם פרוקריס, נסיכה מאתונה בעלת מזג סוער, וקפלוס, גבר יפה להפליא, צוירו בדמותם של זוג המאוהבים. לואי השני והיפה מקאנה, שניהם אלמנים, תכננו למסד את אהבתם הסוערת אך המלך, לואי הארבעה עשר, התנגד לנישואיהם שלא עלו בקנה אחד עם מטרות חצר המלכות וערכיה. כדי למנוע את החתונה, מינה המלך את לואי השני, דוכס ונדום, לקרדינל. טקס המינוי נחגג ברוב הדר, בנוכחות כל המי ומי, מחוגי הדת והשלטון, בכנסייה הגדולה של אקס אן פרובנס, בעשרים לאפריל, 1667. קרדינל דה רֵטְס (Le cardinal de Retz) היה גם הוא בין המשתתפים. בהמשך נהנה לואי השני, דוכס וקרדינל, להשתתף כדת וכדין באירועים כנסייתיים רבים וחשובים. כל זה לא הפריע לו להמשיך לבלות לילות סוערים בחיק אהובתו, היפה מקאנה. הדוכס-קרדינל מצא תחבולה ובנה בית מפואר בשעריה של העיר אקס אן פרובנס, פביון ונדום, כדי שישמש מקלט להמשך מימוש תשוקתו הבוערת. היפה מקאנה הייתה סרה לחווילה המהודרת, בתחפושת, באישון הלילה, בגניבה, דרך שער אחורי (לגן שתי כניסות גם כיום), מלווה במשרתותיה, מחופשות גם הן, "תנשמות", בלשון האיכרים. אלה ידעו כולם מי היו ציפורי הלילה הדורסות…

סיפורה של החווילה של וונדום

בניית החווילה הושלמה ב-1667 אך הלילות הסוערים כילו מן הסתם את כוחותיו של הדוכס שנפח את נשמתו, בטרם עת, בגיל 57 בלבד, שנתיים לאחר מכן. בצרפתית, "דוכס גדול" הוא כינוי לינשוף הגדול ביותר במינו, בין שאר סוגי הינשופים, ביטוי ששימש את האיכרים למשחק המילים הציני הבא:

Las machouettos an tua lou duc!
התנשמות הרגו את הינשוף!

מדוע תנשמות ולא תנשמת? משאירה לכל אחד מכם את החירות להסיק מסקנות…

תמונה מצד ימין: תנשמת. תמונה מצד שמאל: ינשוף. מקור צילומים: ויקיפדיה

אין יודעים מה עלה בגורלה של היפה לאחר מותו של בן זוגה אך שמה חרות לעד בהיסטוריה של העיר. לאחר מותו של הדוכס הגדול, החליפה החווילה ידיים רבות וזכתה לשימושים רבים. ב-1682 שופצה כדי להכשירה למגוריו של נשיא בית המשפט גוטייה דה לה מוֹל. לאחר מכן נרכשה על ידי הצייר ז'אן-בטיסט ואן לו, ממשפחת הציירים המפורסמת ואן לו, שהוסיף לה קומה שנייה כדי לשכן בה את משפחתו ולהקים לעצמו סטודיו. לאחר מכן עברה החווילה לידיו של ברתלמי-לואי רֶבּוּל, מזכיר האקדמייה של אקס. האב ז'אן-ז'וזף-פייר גיגוּ, בישוף אנגולם, שהיה בעל הבית הבא, העביר אותה לנזירות הלב הקדוש שקיימו בה בית ספר ופנימייה לנערות. במשך כל המאה ה-19 הפך אם כן מקדש האהבה הלילי של הדוכס-קרדינל ויפתו לבית חינוך לבנות צנועות חסודות. בשנת 1906 רכש את החווילה, שהייתה במצב די מוזנח, איש התרבות, השוויצרי במקורו, אנרי דובלר, 1863-1941, שהתאהב באקס אן פרובנס והשתקע בה. עד מהרה נעשה דובלר אישיות חשובה, משפיעה ומובילה בחייה התרבותיים של העיר במאה העשרים. דובלר ארגן תערוכות, תמך באמנים המקומיים, היה פעיל בעמותות שונות וחיבר שירי תהילה לעיר וספרים על מבניה וגניה. בנוסף להיותו משורר וסופר, היה גם מעצב (בנה רהיטים), צייר, אספן אמנות, מוזיקאי ומבקר. לרוע המזל לא הוכיח חזון רב בביקורתו האמנותית כאשר השמיץ את ציוריו של סזאן והדביק להם תארים מעליבים למכביר. על קוצר ראייה מחפיר זה כיפר בכך שניצל את הונה של משפחתו כדי לקדם את האמנות באקס אן פרובנס ומעל לכול שיחזר, שיפץ וריהט את פביון ונדום המוזנח. יותר משלושים שנה הקדיש הנדיב לחווילה ולגנה והשאיר אחריו לדורות הבאים פנינה אדריכלית טהורה ומרשימה. האם לא נסלח לו, אם כן, על שגינה את "אמנות הציור המלוכלכת" של סזאן?

סרטון התערוכה שהוקדשה לאנרי דובלר בפביון ונדום 2012, אנרי דובלר, בית החלומות:

Henri Dobler au Pavillon Vendôme d'Aix-en-Provence

דובלר השיג את סיווגה של החווילה כאתר היסטורי וחתם חוזה עם עיריית אקס אן פרובנס. עם פטירתה של אשתו, ב-1953, עבר האתר, לפי הוראתו של דובלר, לרשות העירייה. כיום משמשת החווילה, שבה רהיטים פרובנסליים טיפוסיים, דיוקנאות מהמאה ה-17 וה-18, פסלים וכלי חרסינה, כמוזיאון שבו מתקיימות תערוכות מתחלפות המוקדשות לאמנות מודרנית ובת זמננו. הכניסה לפארק חופשית. חזית הבית מציגה לראווה שני עמודים מרשימים, בסגנון הבארוק, כל אחד מהם בדמות גבר ענק (אטלס), התומך בגבו במבנה. האחד הוא אלגורייה של השחר, השני אלגורייה של הדמדומים.

היפה מקאנה – מקור צילום ויקיפדיה

בין שני הענקים, נמצא מסקרון של אישה צעירה, ראשה עטור שיבולים, אלגורייה של הקיץ, פניה של היפה מקאנה. וזו מקבלת את הבאים באותה הבעה מסתורית שהייתה מן הסתם שמורה לה לאהובה לואי השני, דוכס וקרדינל.

פרטים על פביון ונדום והביקור בו באתר עיריית אקס אן פרובנס

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן בעלת דוקטורט בספרות צרפתית היא חוקרת תנ"ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

הפוסט פנינות חמד ירוקות באקס אן פרובנס חלק א: פביון ונדום (Pavillon Vendôme) מאת ד"ר אורנה ליברמן הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

מדינאים, פוליטיקאים, סופרים ואינטלקטואלים רבים בהיסטוריה של צרפת שיחקו שחמט. בימי הביניים הצטיין בשחמט הקרדינל רישלייה. הסופר וולטר נהג לשחק שחמט בהתכתבות. הפילוסוף ז'אן ז'ק רוסו הקדיש למשחק שעות רבות, ובתקופת המהפכה הצרפתית נהג רובספייר, למרות עיסוקיו הרבים בענייני המדינה, לשחק כמעט בכל יום בקפה דה-לה-רוטונד שבבולבאר מונפרנס.

שחמט בגני לוכסמבורג – צילום: יואל תמנליס

משחקי השחמט בפינה הצפון מערבית של גני לוכסמבורג

כיום, למעלה משש מאות מיליון איש בעולם משחקים שחמט באופן קבוע. כמה עשרות מתוכם עושים את זה במקום מיוחד מאוד – בפינה הצפון מערבית של גני לוכסמבורג בפריז, תחת כיפת השמים. הם מתכנסים מדי יום בשעות אחר הצהריים ונשארים במקום עד לחשיכה מוחלטת או ליתר דיוק עד שהשומרים מגרשים אותם בכוח לקראת נעילת הגנים. אהבת השחמט היא הגורם העיקרי להימצאותם של המתחרים כאן. לחלקם זהו סוג של בריחה, לאחרים זוהי חברה. לפעמים החברה היחידה שלהם. בין חלק מהמשתתפים הקבועים נוצרו קשרי ידידות חזקים למדי. בכל מקרה, גני לוקסמבורג מהווים עבורם מפלט ירוק ונעים המאפשר לברוח לשעה קלה מההמולה העירונית שמסביב וליהנות מאווירת רוגע מושלמת.

כשנגמרים השולחנות בגני לוכסמבורג אז מאלתרים. צילום יואל תמנליס

במהלך ההיסטוריה ראתה פריז שדות קרב רבים. כאן ניתן למצוא שדה קרב ייחודי המתבצע על לוח משובץ בן 64 משבצות. הלוחות חרותים על גבי שולחנות קבועים של הגן. כמעט תמיד קיים מחסור בשולחנות ומי שמאחר נאלץ לאלתר. בלית ברירה גם כיסאות המתכת הירוקים הפזורים בגן משמשים כתחליף לשולחנות. את הכלים ואת שעוני השחמט מביאים מהבית. יש כאן מגוון גדול של אנשים, מכל הסוגים, הגילאים, הצבעים והמינים, רבים פנסיונרים, הנשים במיעוט גדול. חלק קטן מאוד מהמשתתפים מעידים על עצמם כמי שמשחקים גם בתחרויות ובליגה. דומה כי יש להם ידע תיאורטי של הפתיחות. חלקם משחקים את אותן הפתיחות כבר 30 שנה. המומחיות הגדולה של רובם היא במשחקי בזק ("בליץ"), לרוב הם מתחרים ביניהם כשלכל צד מוקצבות שלוש דקות בלבד לכל המשחק. יש גם כאלה שנמצאים שם על תקן של "קיביצרים" – חובבי שחמט היושבים שעות מן הצד ומסתכלים במשחקים של האחרים. מדי פעם הם זורקים איזו הערה או עצה מכרעת להערכתם.

ראיון עם חובבת שחמט פריזאית בגני לוכסמבורג

בביקורי האחרון בפריז, פגשתי במקום את אחת המשתתפות, אישה מבוגרת בעלת שיער כסוף ופנים עדינות, פסיכולוגית במקצועה. הצגתי את עצמי כעיתונאי ושחמטאי מישראל והתעניינתי באיזו תדירות היא מגיעה לכאן? "אני מגיעה בממוצע פעמיים בשבוע. בעלי כאן כל יום. אני יודעת לשחק ברמה בסיסית. מוצאת יריבים מתאימים אבל אף פעם לא משחקת משחקי בזק. אני צריכה זמן לחשוב".

את לא משתעממת כאן לפעמים?

"ממש לא. אני נהנית לשחק בעצמי, להתבונן במשחקים של אחרים, ולפעמים יש כאן ויכוחים ערים על עמדות שעל הלוח, ויכוחים שמתפתחים לעתים למריבות בין ידידים. חלק משחקני השחמט אגרסיביים באופיים, אחרים מגלים איפוק. מעניין שהם פיתחו במהלך השנים סוג מיוחד של הומור מקצועי ושיחות מפולפלות המובנות רק להם".

חלק מהאנשים שוהים כאן מדי יום שעות ארוכות, אין להם משפחות?
"לרובם יש משפחות. המשפחות יודעות שזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם ומקבלות את זה. בשורה התחתונה מדובר במשחק עם המון תכונות חיוביות ומועילות".
מזג האוויר לא מפריע לפעילות?
"לעתים בהחלט כן. ביום גשום מאוד המלווה ברוחות חזקות אי אפשר לשחק כאן. גם הסככה המקורה הקטנה לא עוזרת. קרה יותר מפעם אחת שבעלי חזר הביתה ספוג. בתור שחמטאי אתה ודאי יודע שלפעמים זה בלתי אפשרי להפסיק באמצע עמדה מרתקת ולהתקפל. לרוב אהבת המשחק גוברת כאן על פגעי מזג האוויר".

ישנם לא מעט חובבי שחמט שבאים לגני לוכסמבורג לא כדי לשחק אלא כדי לראות אחרים משחקים. צילום: יואל תמנליס

זירת הקרבות מעל הלוח המשובץ ממוקמת במקום מרהיב לצד הארמון, העצים הגבוהים, הפסלים הרבים, הגלריה, המוזיאון, הבריכה, בימת התזמורת, מגרשי הטניס, מתחמי הפטאנק ומתקני השעשועים לילדים.

השחמטאים כאן רואים וחשים את סביבתם או שהם מנותקים?
"דומה כי רובם מכווני מטרה בלבד וסביבתם לא רלבנטית. העובדה שמזרקת מדיצ'י הסמוכה נבנתה בסגנון איטלקי ממש לא מטרידה אותם. מבחינתם הסגנון של הפתיחה האיטלקית שעל הלוח הוא הדבר החשוב באמת. העיקר שהרץ הלבן יעמוד חזק על הערוגה ג-4 ויאיים בעקיפין על המלך השחור. הפסלים הרבים של מלכות צרפת הפזורים בגן נותרים שקופים מבחינת שחמטאי לוקסמבורג. רק שתי מלכות נמצאות ברומו של עולם – הלבנה ויריבתה השחורה. מבחינת השחקנים, הן משדרות עוצמה רבה יותר מכל פסל היסטורי ועשויות לקדם את מטרת העל – הכנעת היריב. גם השעון הענק המוצב בחזיתו של ארמון לוקסמבורג, מקום מושבו הנוכחי של הסנאט הצרפתי, אינו ממש רלבנטי עבורם – מה שחשוב להם באמת זה מצב מחוגי שעון השחמט שלצדם שמסייע להם לדעת עד כמה זמנם דחוק ועליהם למהר בביצוע מהלכיהם כדי למנוע הפסד אכזרי בזמן".

 

הפוסט גני לוכסמבורג: מפלט, קרבות והומור מאת יואל תמנליס הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

אחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הצרפתי בשנה שעברה עם למעלה ממיליון וחצי צופים. פרנסואה קלוזה ("מחוברים לחיים") היה מועמד לפרס הסזאר על תפקידו בסרט.

תקציר הסרט רופא הכפר

תושבי הכפר יודעים שהם יכולים לסמוך על ז'אן פייר, הרופא הותיק והמסור שמטפל בהם יום ולילה. אבל כשז'אן פייר מגלה שהוא סובל ממחלה אין לו בררה אלא למצוא מחליף. הבחירה נופלת על נטלי, רופאה צעירה וחסרת ניסיון. האם היא תצליח להחליף את האיש שמשוכנע שלא ניתן להחליפו?

יוצרים

בימוי: תומא לילטי Thomas Lilti
תסריט: תומא לילטי ובאיה קסמי Baya Kasmi
צילום: ניקולא גרין Nicolas Gaurin
עריכה: כריסטל דהוינטר Christel Dewynter
הפקה: אנייס ואלה, עמנואל בארו Agnès Vallée, Emmanuel Barraux

שחקנים

ז'אן פייר ורנר: פרנסואה קלוזה François Cluzet
נטלי דלזיה: מריאן דניקור Marianne Denicourt
אמו של ורנר: איזבל סאדויאן Isabelle Sadoyan
ונסן ורנר: פליקס מואטי Félix Moati
נורס: כריסטוף אודן Christophe Odent

החל מתאריך 15 ביוני בסינמטק תל אביב, קולנוע כוכב רמת השרון וברחבי הארץ

ראיון עם הבמאי תומא לילטי

ש: באיזה שלב לאחר שסיימת את העבודה על הסרט "היפוקרטס" הבנת שאתה רוצה לעשות סרט על רופא כפרי?
ת: לפני שהתחלתי לעשות סרטים הייתי רופא, במסגרת העבודה שלי כרופא שימשתי כרופא מחליף באזורים כפריים. בשנים אלו כרופא מתמחה הזדמן לי להחליף כמה רופאים שגרו בכפרים. וזה העשיר אותי מאד. כשהפכתי לבמאי רצתי להפוך את כל המקרים להם הייתי עד לסרט. מנקודת מבט קולנועית אין משהו יותר רומנטי מאשר רופא בכפר.

ש: אתה לא חושש שתמצא את עצמך מזוהה עם סגנון קולנועי אחד?
ת: הדבר היחידי המחבר בין שני סרטי הוא מערכת היחסים של הגיבורים עם המקצוע שלהם. "היפוקרטס" הוא סרט העוסק במוסד רפואי ויש בו מעט או יותר אלמנטים ביוגרפיים. הסרט לוקח את הצופים אל מאחורי הקלעים של הנעשה בעולם בתי החולים. "רופא הכפר" הוא שונה לגמרי. כאן יש לנו סיפור על רופא מקצועי הנהנה לעסוק ברפואה בתנאים המיוחדים בהם הוא פועל.

ש: רופא הכפר הוא אדם מאד פופולרי אנשים ממש אוהבים אותו. אבל זו דמות הנמצאת קצת בתהליך הכחדה.
ת: אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שאותם רופאים באיזורי הספר לא ייעלמו כדי שלא ייווצר מדבר רפואי במקומות שונים. עבורי זו בעיה חברתית חשובה מאד ובחרתי להעלות אותה ולהפוך אותה לליבו של הסרט. מפני שיותר ויותר חוות מתחסלות ונוצרת שממה כפרית גם המקצוע הזה בסכנה. לכן הוא מוצג כדמות חיובית ויש לו חשיבות חברתית גדולה מאד. הוא מחבר בין דורות ונאבק בבדידות ובניתוק של המטופלים שלו. הסרט הזה הוא מחווה שלי למקצוע שלמדתי להכיר ולהעריך את חשיבותו בעת שהייתי כרופא מחליף בנורמנדי או בסבן. זכיתי להכיר שם גברים ונשים יוצאי דופן.

קטע מהסרט רופא הכפר

ש: כדי להציג את הדמות הזו בחרת בשחקן מאד פופולרי, פרנסואה קלוזה, היתה לכך סיבה? האם חשבתי עליו כבר בכתיבת התסריט?
ת: זה נראה לי רק טבעי לפנות אל פרנסואה שיגלם את רופא הכפר. אני בדרך כלל לא כותב וחושב על השחקנים מסוימים שיגלמו את הדמויות, אבל יש לי מחשבות מדויקות איך הדמויות צריכות להיות. כשהתסריט מתחיל להיות יותר ברור גם הדמויות מקבלות פנים, ודי מהר הפך פרנסואה לדמות המועדפת עלי. ראיתי חיבור מושלם בינו לבין הדימוי שהתפתח אצלי בראש ולדמויות של שלל רופאים שהכרתי.

ש: איך עבדת איתו כדי להגיע לדיוק כל כך גדול בפעולות, איך לגשת לחולה, איך להקשיב לו.
ת: הוא השקיע הרבה מאד בתחקיר ובהכנות שלו לקראת הצילומים. כך גם מריאן דניקור. להצעתו של קלוזה החלטנו לנסות שתי שיטות, האחת לא להיצמד לטקסט, זה הקשה קצת על אנשי הצוות הטכני אבל מצד שני זה שיחרר את השחקנים, הם לא נראו ולא הרגישו קפואים. והרעיון השני שלו היה לארגן קריאה של הטקסט כולו ביחד עם כל השחקנים. כולם מבלי יוצא מן הכלל, תפקיד גדול או קטן. הקריאה הזו תרמה לתחושת השותפות של כולם ביצירה. ליצירת הצוות וליצירת הרוח האמיתית של הכפר.

ש: האם קלוזה ודניקור בילו זמן עם רופאים כפריים?
ת: קלוזה לא הרגיש צורך בכך, מריאן דווקא כן. היא פגשה כמה רופאים וליוותה אותם בעבודתם. אני חושב שהם היו מקור השראה בשבילה. אני גם יודע ששניהם קראו הרבה מאד על הנושא. גם העברתי להם סרטים דוקומנטריים, צילומים, ספרים, מאמרים בעיתונים, סדרה של מסמכים שאפשרו לנו לצור שפה משותפת.

ש: האם כל הדמויות על המסך כולל הפציינטים, שחקנים מקצועיים?
ת: כן כולם חוץ מאחד, חוואי שרואים בתחילת הסרט ושקלוזה חובש אותו. הוא הבעלים של החווה בה צלמנו. זו סצינה קטנה מאולתרת שבסוף כללנו בסרט.

מריאן דניקור – אחת מהשחקניות הראשיות בסרט רופא הכפר

ש: כולל הדמויות עם ההפרעה הנפשית?
ת: זו קבוצה של אנשים צעירים עם הפרעה נפשית, ניצבים אינם שחקנים. לעומת זאת יוהאן גואצמן, הנער האוטיסטי שחי במרכז המיוחד כבר הופיע בהצגת תיאטרון ועם הרכב מוסיקלי כך שאפשר לומר שיש לו קשר לצד האמנותי, ואפילו גם מעט ניסיון.

ש: מדוע רצית להציג אנשים עם בעיות נפשיות בסרט שלך?
ת: הרבה אנשים וגם צעירים רבים עם נכויות נפשיות גרים באזורים כפריים והרופאים הצעירים שאין לה את הכלים הנכונים נאלצים לטפל בהם. ואז גילינו את יוהאן והוא שיחק ממש כמו כל שחקן מקצועי.

ש: נראה שהרופא הוא מעין איש סוד, יועץ, מטפל מעבר לעניין הרפואי..
ת: אלו הן חלק מן ההגדות של רופא בכפר. וזה יוצר עומס גדול על הרופאים הללו שבא לידי ביטוי בתשישות. במיוחד כיון שיש פחות ופחות אפשרויות שהם יוחלפו או שיקבלו עזרה. מהר מאד אנחנו לומדים שהוא חולה והוא נמצא במרוץ נגד המחלה שלו. הדמות הזו של רופא חולה אפשרה לי להוסיף מימד נוסף ולהדגיש את העניין הזה של מדבר רפואי, העובדה שהוא חולה מאלצת אותו לקבל עזרה, הוא מקבל סיוע ולרופא הזה שיגיע הוא צריך להעביר את כל הידע שלו ואז באה הבחירה בדמות של נטלי, היא רופאת בית חולים שאין לה את הכישורים להיות רופאה כפרית. וזה יוצר את הקונפליקט.
ש: אבל רציתי דמות של רופאה לא צעירה שהיו לה כבר חיים קודמים ושהיא מחפשת משהו חדש, התחלה חדשה.
לאחר הסרט הראשון שעסק ברופאים מתחילים רציתי להתעסק בדמות של אישה הנמצאת בשיא חייה. המתחילה קריירה חדשה, אני אוהב אנשים שנוטלים סיכונים ומתחילים הכל מהתחלה. אחרי שהיא היתה אחות היא החליטה להמשיך עם הלימודים ולהפוך לרופאה עם התמחות בכפר. במיוחד לאור מה שקורה היום עם רופאים צעירים שלא רוצים להתיישב באזור כפרי, ואז היא מביאה לעבודה ידע וטכניקה שהיא רכשה, ידע שלורנר אין ושהוא כבר לא ירכוש. לאט לאט הוא יבין שהם משלימים אחד את השני והם צריכים את זה את זו.

ש: הקולנוע שלך מאוד ריאליסטי וכמעט נטורליסטי, וקיימים בו היבטים כמעט של קולנוע דוקומנטרי וכל הפרטים נארגים יחד בדרך מאד רומנטית.
ת: תמיד יש לי את הצורך מצד אחד לספר סיפור ומצד שני לומר אמירה חברתית חשובה. אני מנסה להתבונן במצב ולתעד בצורה נאמנה ומדויקת, ומשתדל לחבר בין קולנוע אינטימי לקולנוע שהוא הצהרה. יש לי רצון עז להחיות את הנקודות הפוליטיות והחברתיות, שהן כל כך מזוהות עם הקולנוע של שנות ה 70-80 ושנעדרות מן המסך הצרפתי היום. בעצם אני אוהב לספר סיפוריים רומנטיים הנטועים בעולם ריאליסטי בעל ערך תיעודי.

ש: ד"ר ורנר מציע עותק של "רשימות של רופא צעיר" של מיכאיל בולגוב לנטלי. נשאלת השאלה אילו עוד יצירות ספרותיות היוו מקור השראה לכתיבת הסרט?
ת: אני אוהב את הנובלה הזו מאד. ספרו של ג'ון ברגר "עבודה אידיאלית" היוותה השראה גדולה גם כן. מריאן נתנה לי אותו לקרוא. יש ספר צילומים שהיה מקור השראה עבורי ועבור הצלם הראשי "רופא הכפר" מאת דני בורג'ה. בהקדמה לספר כתב מרטין וינקלר "להיות רופא כפרי הוא להכות שורש, גם אם גדלת בעיר וטיילת במקומות רבים. אתה מאמץ את המקצב, את טון הדיבור, את המנהגים. אנחנו לא רק אלה שמרפאים את המחלות ומסירים דאגות אנחנו גם הופכים לעדים של השינויים בנוף, באירועי הכפר, לידות ומיתות, אנחנו חלק מן הקהילה, אנחנו מתחילים להיות שייכים למקום", זה תיאור שמתאים במדויק גם לסרט שלי.

פרנסואה קלוזה השחקן הראשי של הסרט רופא הכפר. סרט צרפתי חדש שמגיע לארץ ביוני 2017.

ראיון עם פרנסואה קלוזה

ש: מה גרם לך לקבל את התפקיד הזה, יש לך איזה יחס מיוחד לרפואה?
ת: תמיד רציתי להיות שחקן שלא שמשחק אלא חי את הדמויות. ככה היו לי חיים רבים לחיות בדמויות הרבות שגילמתי. הרעיון שיאמינו שאני רופא הוא סוג של חלום. ההתנסות במה שהרפואה מציעה, האנושיות, היכולת להבריא, לתקן, הכישלון, כל הרגעים הלעיתים מלודרמטיים במקצוע. ואז הפגישה עם תומא הביאה לכך שהסכמתי לקבל את התפקיד. הוא אדם נדיר הוא יודע להקשיב הוא בטח היה רופא נהדר. תמיד היתה לי הערצה גדולה לרופאים שפונים לאמנות, קולנוע, ספרות, תיאטרון. הדוגמה הידועה לכך היא צ'כוב כמובן, זה מעניין לראות כיצד מדען יכול להיות בעל יכולת לראות מצבים לא רציונליים. להיות רופא זה די קרוב למקצוע השחקן בהיבטים של הלהט ושל המסירות שהעבודה דורשת.

ש: איך הצלחת לצור את הדמות שלו שהיא כל כך משכנעת, בתנועות, בהקשבה?
ת: זה תפקיד נהדר, מאד רגיש. רופא חולה שמטפל באחרים, סוג של אלטרואיסט, התפקיד הזה אפשר לי להעשיר את עצמי. פשוט הרגשתי שאני נכנס לדמות.

ש: גם תומא לילטי וגם מריאן דניקור טענו שיש לך חלק גדול ביצירת הצוות בסרט הזה. מהקריאות של התסריט עם כולם והשארת מקום לתוספות מצד השחקנים. כמה חשובה לך עבודת הצוות?
ת: אני בא מן התיאטרון שם ברור שלא הכל נבנה על שחקן אחד. אני לא אוהב שלא עובדים ביחד. בעבודת צוות אפשר להיפתח ולהתפתח. עם הבמאי אלן פרנסון עבדנו ליד השולחן כמה שבועות ובסוף היה לנו בטחון בעצמנו ואחד בשני כבר לא היינו מה שחשבנו שהיינו הגאונים שיצאו מן הקופסה ועכשיו יכבשו את הבמה או את המסך. זה לא עובד ככה, אם אתה תהיה טוב גם אני אהיה טוב. אני מאמין גדול בעבודת צוות. אני לא עובד אני פשוט חי את המצב את הדמות ואני מתייחס למצב ויוצר את התמונה המלאה עם הפרטים שלי. הרעיון של האלתור צמח מעבודה שעשיתי עם פיטר בורק וגיליתי שיש חמש עשרה דרכים לתת תשובה, הכל עניין של מצב רוח.

על הבמאי תומא לילטי

סיים את לימודיו בגיל 17 ובמקביל לאהבת הקולנוע והכתיבה למד רפואה ואף עבד כרופא כללי. במהלך לימודי הרפואה ביים שלושה סרטים קצרים שהוצגו בפסטיבלים שונים. ב- 2007 ביים את סרטו הארוך הראשון "העיניים החבושות". היה מעורב בכתבה של סרטים רבים לקולנוע ולטלוויזיה ב- 2014 יצא סרטו הארוך השני "היפוקרטס" בכיכובם של ונסן לקוסט ורדה קטב שאף זכה בפרס הסזאר לשחקן משנה על תפקידו בסרט זה. לילטי היה מועמד לשני פרסים על סרט זה לתסריט ולבמאי.

על השחקן פרנסואה קלוזה

עזב את התיכון בגיל 17 כדי להיות שחקן. הופיע על הבמה ובכמה סרטי טלוויזיה לפני שהופיע בסרטו הראשון "קוקטייל מולוטוב" של דיאן קוריס. הופיע כמה פעמים בסרטיו של קלוד שברול. הופיע בסרטים רבים זכה בפרס ז'אן גבן לשחקן המבטיח. ובשנת 1984 היה מועמד לפרס הסזאר גם כשחקן המשנה הטוב יותר וגם כשחקן המבטיח. את פרס הסזאר הראשון שלו הוא קיבל על תפקידו בסרטו של גיום קאנה "אל תגלה" בשנת 2007. קלוזה המשיך לעבוד עם קאנה בכמה סרטים כולל "שקרים לבנים קטנים" בה משתתפת גם רעייתו של קלוזה באותה עת, השחקנית ולרי בונטון. בשנת 2009 הוא שוב מועמד לפרס הסזאר על שני תפקידים ראשיים שונים, "אחד לדרך" ו"המקור" אך לא זכה. ב- 2011 הוא השתתף בסרט "מחוברים לחיים" לצדו של עומר סי, וזוכה להצלחה עולמית גדולה.

אודות השחקנית מריאן דניקור

הופעתה הראשונה על המסך היא בשנת 1989 בסרט של רובר ברסון. ורק אחר כך החלה לימודי המשחק בבית הספר בננטר בניהולו של הבמאי פטריס שרו. היא הופיעה על הבמה בפסטיבל אביניון בתפקיד אופליה, ומאז מופיעה באופן קבוע בתיאטרון. בקולנוע היא עבדה עם הבמאים פטריס שרו, ז'אק דווין, ז'אק ריבט, בנואה ז'קו, ארנו דפלשן ועוד. דניקור גם משלבת גם קריירה מוסיקלית. היא הופיעה בישראל וברשות הפלסטינאית בשנת 2013 עם טקסטים של אלבר קאמי. היא אף ביימה שני סרטים דוקומנטריים באפגניסטן. דניקור היתה מועמדת לפרס הסזאר לשחקנית משנה על תפקידה בסרט "היפוקרטס" של תומא לילטי.

הפוסט רופא הכפר סרט צרפתי חדש של תומא לילטי הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

הרשו לי להתחיל בסיפור אישי קצר. הורי עלו לארץ ממוסקבה בשנת 1974 וכמו כל עולים חדשים הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם. למרות זאת הם חסכו גרוש ללירה ובראשית שנות ה-80 אספו מספיק כסף בשביל טיול לפריז. כולם אמרו להם שזה בזבוז כסף שאותו חסכו בקושי כה רב ושכדאי להמשיך לחסוך. אבל הורי, שגדלו מאחורי מסך הברזל וראו את פריז רק בספרים, הרגישו שלא ניתן לחכות יותר, הוציאו את הכסף שהיה מוחזק בבורסה ונסעו לטיול של חודש. בדיאבד הסתבר שזו הייתה ההשקעה הכי טובה שהם עשו בחייהם, פריז העשירה אותם באין ספור חוויות והכסף? אם הם היו נשארים בארץ הוא היה מתאדה יחד עם הבורסה שקרסה זמן קצר אחרי שהם חזרו.

נעמי שמר מגיעה לפריז

אז מדוע אני מספר לכם את הסיפור הזה? מכיוון שנעמי שמר ביצעה השקעה דומה כ-20 שנה לפניהם. השנה היא 1964 ונעמי שמר מקבלת כרטיס חינם לאוניה שנוסעת מחיפה למארסיי בתמורה לשיר שכתבה לכבוד השקת האוניה "שלום" יחד עם חיים חפר (האם זה רק אני או שהפזמון של השיר הזה מזכיר גם לכם קצת את השיר "שלומית בונה סוכה"?).

כרטיס הנסיעה היה הזדמנות מצויינת לנסוע לפריז, אולם הייתה בעיה אחת קטנה: כסף. על מנת לפתור את הבעיה השולית הזאת החליטה נעמי לקחת את הכסף שחסכה לצורך קניית דירה ו"להשקיע" אותו בטיול לפריז. מפירות ההשקעה הזאת אנו נהנים עד היום בזכות השירים שכתבה או תרגמה. והאמת, לפני שנמשיך ונספר על אותם פירות מתוקים אני חייב להביא לכם אנקדוטה נהדרת מהאתר של עופר גביש על כך שלא הייתה זו הפעם הראשונה שנעמי שמר מגיעה לפריז באופן ספונטני שכזה.

מספר שנים לפני הנסיעה ההיסטורית לפריז קנתה נעמי שמר מעיל פרווה בת"א. אולם, רגע אחרי ששילמה הבינה שעם החום והלחות התל אביביים המעיל הזה כנראה לעולם לא יצא מן הארון. אז במקום להחליף את המעיל היא החליטה להחליף את העיר ואמרה לעצמה שאם במקרה היא תמצא בביתה מעטפה עם כספים מאקו"ם, הרי שהיא תנצל את הכסף הזה כדי לעזור למעיל הפרווה שלה להגשים את חלומו ולטייל בפריז במקום להיות נעול בתוך ארון. ואכן כך היה, המעטפה הגיעה ונעמי שמר יצאה לפריז בפעם הראשונה ושם כנראה נדבקה בחיידק הפרנקופיליה.

העיר באפור

נעמי שמר התגוררה קרוב לשנה בפריז בהתחלה לבדה ואחר כך עם בתה ללי שהצטרפה אליה כעבור מספר חודשים. במהלך השנים בהם היא התגוררה בעיר האורות היא עסקה בלימוד צרפתית, ביקור בהופעות של השנאסוניירים הגדולים ביותר של תקופתה על מנת לקבל השראה וכמובן כתיבה. השיר המפורסם ביותר שכתבה נעמי שמר בפריז הוא כמובן "העיר באפור", אולם מעטים יודעים שהמנגינה אותה אנו מכירים איננה המנגינה המקורית של השיר. בתחרות האירוויזיון שהתרחשה בשנת 1963, כשנה לפני שנעמי שמר הגיעה לפריז, זכה במקום החמישי שירו של אלן ברייר (Alain Barrière) "היא הייתה כה יפה" (Elle Etait Si Jolie). אולם, למרות שלא זכה בתחרות הפך השיר ללהיט בינלאומי ענק.

נעמי החליטה להשתמש במנגינה הקסומה והרומנטית בשביל שירה ה"עיר באפור" אותו כתבה למען שלישיית גשר הירקון. השיר מציג לנו את הסתיו הפריזאי דרך עיניה של נעמי שמר והפך למעין המנון של הפרנקופילים (יחד עם שירו של בני אמדורסקי "געגועים לפריז"). מעטים מאוד מכירים את הגרסא המקורית של השיר הזה, אולם לי היה העונג להקשיב לביצוע נהדר שלו בערב השאנסונים שהנחתי במועדון הצוזאמן בשנת 2014 (מבצעים דרור בן יעקוב וניר הרמתי. אם תסתכלו לצד שמאל למטה תוכלו לראות אותי לובש סבדר מפוספס, צעיף וברט שחור כיאה לקלישאה צרפתית).

אולם שלישיית גשר הירקון לא הסכימה לקבל את השיר אם לא יצורף לו לחן מקורי וכתוצאה מכך ישבה נעמי שמר וכתבה לשיר את המנגינה שמוכרת לכולנו.

טיול בפריז של נעמי שמר

בעת הכנת הכתבה דיברתי עם ללי שמר בתה של נעמי שמר שהתגוררה איתה בתור ילדה בפריז. מהסיפורים ששמעתי וממילות השיר "העיר באפור" ניסיתי להרכיב מעין מסלול שיקח אותנו לטייל בעיר האורות בעקבותיה.

אם תרצי שאראה לך את העיר באפור

אין ספק שלאחר יותר מ 20 ביקורים בעיר האורות אני יכול לומר שאפור הוא צבע ברירת המחדל של השמיים הפריזאיים. לחלקנו זה יראה מדכא מעט אך אני דווקא אוהב את השמיים הללו. ראשית, הם מאפשרים תאורה רכה שהופכת את הצילום בפריז לכה כיפי. אולם מעבר לזה, השמיים הללו משתלבים כל כך טוב עם גני פריז בעת השלכת של הסתיו דבר שמהווה חלק אינטגרלי מהקסם הפריזאי. ועם כבר מדברים על גנים, אז איך אפשר שלא להזכיר את גני לוקסמבורג שנמצאים בקרבת הרובע הלטיני אותו נעמי שמר כל כך אהבה ולא רחוק ממנו היא התגוררה. נעמי טיילה בגנים הללו פעמים רבות לבדה ועם בתה ללי ומי יודע כמה השראה הם נסכו הגנים הללו עליה.

שלכת בגני לוקסמבורג בסתיו. צילום: יואל תמנליס

בואי ונטיילה על אבני מרצפות

כל מי שמטייל בפריז כמעט ולא מוצא אבני מרצפות היום אלא מדרכות וכבישי אספלט. הסיבה לכך נעוצה במרד הסטודנטים שהתרחש בפריז בשנת 1968, כמה שנים אחרי שנעמי שמר חזרה לארץ. בזמן המרד הזה הסטודנטים עקרו אבני שפה מהרחוב והמדרכות וזרקו אותם על השוטרים. לאחר שהמרד הסתיים החליטה עיריית פריז שעל מנת למנוע הישנות המקרים הללו היא פשוט תעקור את אבני המרצפות בעצמה ותחליף אותם באספלט רך. אולם, אם בכל זאת תרצו לטייל על אבני מרצפות בעקבות נעמי שמר אני ממליץ לכם ללכת ל Cour du Commerce-Saint-André אותו היא בוודאי הכירה, מכיוון שאהבה להסתובב לאורך בולבאר סן ז'רמן וברחובות הצדדים. במקום המקסים הזה תמצאו חצרות עתיקות ואת   לה פרוקופ, בית הקפה העתיק בפריז.

Cour du Commerce-Saint-André – מהמקומות האחרונים בפריז שניתן למצוא בהן אבני מרצפה. צילום: יואל תמנליס

דום ניסע את עיננו ליונים שעפות

לפי נתוני העירייה משנת 2010 בפריז ישנם כ 800,000 יונים, בערך אחת לכל 25 תושבים. מכאן שניתן למצוא אותן כמעט בכל מקום. אז מדוע שלא נקפוץ לאיל סן לואי ונסתכל על היונים שם כאשר כנסיית הנוטרדאם נמצאת ממש ברקע?

יונים על רקע כנסיית הנוטרדאם. צילום ניר י.

אז אתן את ידי לך ונרד לרציף, ערמות של שלכת שם הרוח תעיף.

האמת שלאורך הסיין יש כל כך הרבה רציפים שנורא נורא קשה לבחור. מכיוון שנעמי שמר גרה לה בצד השמאלי של הסיין אז למה שלא נטייל לאורך הרציפים שנמצאים  דרומית לכנסיית הנוטרדאם? שם נוכל למצוא לא מעט בוקיניסטים ולא רחוק גם את חנות הספרים Shakespeare & Company שנעמי שמר מאוד אהבה. ולגבי ערימות השלכת? ראו סעיף גני לוקסמבורג כי אין מקום בו השלכת אדומה ומקסימה יותר.

גדות הסיין עליהם נעמי שמר אהבה לטייל. צילום: יואל תמנליס

על ספסל אז נשבה ועם רדת האור, אם תגידי עייפתי מהעיר באפור

אחד המאפיינים של פריז הם הספסלים שלה שנמצאים בכל פינה. לכן קשה מאוד לדעת לאיזה ספסל התכוונה נעמי שמר בשירה העיר באפור. מכיוון שנעמי שמר גרה במלון קטן בשם  Duc de Saint Simon הנושא את שם הרחוב בו הוא נמצא (היום מדובר במלון יוקרתי למדי) ואהבה לטייל ברובע הלטיני הרי שכל ספסל בגני לוקסמבורג, בגנים הקטנים ברובע ה-7 או ה-6 או אלו הנמצאים לאורך שדרת סן ז'רמן בהחלט יכולים להתאים.

נעמי שמר ובתה ללי בפתח המלון Duc de Saint Simon. הצילום מוצג באישורה של ללי שמר.

אשיבך על כנף נשר על גבי עננים אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים

טוב, כאן מדובר על המטוס שמחזיר אותנו לתל אביב אבל אין טעם להקדים את המאוחר ולהגיע לשארל דה גול או אורלי לפני הזמן לא? אז בואו נשחק מעט עם המילים. הנשר הוא סימלו של נפוליון ולכן אין מתאים יותר מאשר לבקר בארמון האינוולידים ובכנסיה בה הוא קבור, שנמצאים לא רחוק גם כך מהמלון בו אהבה נעמי שמר להתאכסן.

"אשיבך על כנף נשר". ארמון האינוולידים והכנסיה בה קבור נפוליון שסמלו היה הנשר. צילום: יואל תמנליס.

מפת המסלול

אז עכשיו אחרי שהצגנו את המקומות הקשורים לנעמי שמר בואו ננסה לחבר בין הנקודות על המפה וליצור מסלול הגיוני שניתן לעשות אותו ביום אחד. אומנם זהו מסלול למיטיבי לכת, אולם ביננו, יש משהו בפריז שגורם גם לפדלאות הכורסא הגדולים ביותר להפוך למיטיבי לכת אז כולי תקווה שתנסו את המסלול הזה ותהנו.

תודות

ראשית אני מעוניין להודות לללי שמר שבלעדיה כל הכתבה הזאת לא הייתה יכולה לצאת לפועל.

שנית ברצוני להודות לעופר גביש שהוא אינציקלופדיה מהלכת בכל הקשור לתולדות הזמר העברי (בדקו מתי הפעם הבאה שהוא מוציא סיור מזמר. מובטחת חוויה מוזיקלית מהמעלה הראשונה).

ולבסוף ברצוני להודות לידידי הפרנקופיל היקר יואל תמנליס בעל דף הפייסבוק פריז דרך הזום

הפוסט העיר באפור – טיול בפריז של נעמי שמר הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

סיכום, באדיבותו של ג'ון שמיאקין ועבדכם הנאמן, לדמותו של לואי ה-13, כפי שזו מצטיירת בספרו של אמיל מאן, על חיי היום-יום בתקופתו. כידוע לכול, לואי השלושה-עשר יוסר בידי רעייתו, קרובי משפחתו, ספרד, אוסטריה, אנגליה והולנד. אחיו הקטן, גאסטון, נהג להשתעשע בשוד עוברי האורח על "הגשר החדש". המלך עצמו היה נתון להתקפים אפילפטיים, דלקות כרוניות במעי הדק ושחפת העור. לואי גמגם, כתב ידו היה כשל ילד, הוא היה חלש, שדוף, קנאי, מופנם, מסוגר, חשדן וחמדן. המלך התלבש כמו איזה חסר-בית, סלד מאצולה והעדיף לקרב אליו משרתים מקרב פשוטי העם, "כדי שאפשר יהיה להכות אותם". הוא היה גרגרן וכמעט שלא ידע לקרוא. ארצו הייתה שרויה באי-סדר, והוא לא אהב את ענייני הממשל – אמנם הקפיד לשבת בישיבות מועצת המלך, אבל העדיף לשמש כבורר בין המדינאים שלו, משאיר, בסופו של יום את המשילות לחשמן רישלייה. לפי עדותו שלו, הוא אהב להשתעמם.

לואי ה-13. מקור תמונה ויקיפדיה.

יחד עם זאת קבלו 35 דברים שלא ידעתם על לואי ה-13

1. אהב לגלח אחרים, ופעם גילח במו-ידיו את כל קציני המשמר שלו, משאיר על סנטרם "אך איים זעירים של שיער", שמטבע הדברים הפכו באחת לאופנתיים.
2. שיחק טניס.
3. היה רוכב משכמו ומעלה ואף קבע כמה שיאים.
4. היה מסוגל לצעוד עד 28 קילומטרים ביום.
5. היה ציד מפורסם, שחיטט במאורות, הניח מלכודות, והיה מזנק עם פגיון על צבאים וזאבים.
6. למד לשחות בגיל 23.
7. ידע לבשל.
8. נהג בכרכרה הרתומה לשישיית סוסים. בשנת 1635, הסגולה הזאת הצילה את חייו, כאשר בכרכרה שבה נהג פגע ברק ושרף את העגלון המלכותי שנח באותה השעה בתוך המרכבה.
9. היה חוקר ציפורים וידען גדול בתחום. אולי המומחה המוביל באירופה לציד בזים.
10. נהג לאלף קופים, לתפור בגדים לקופים החביבים עליו, בהתאם לעונת השנה והאופנה הנוכחית.
11. נחשב לאחד משני המומחים המובילים בצרפת בתחום הנשק.
12. נהג לתקן ולאסוף מנגנונים מכניים שונים.
13. היה חרש ברזל מקצועי.
14. אפה לחם.
15. יצק תותחים קטנים.
16. עבד כמסגר.
17. טבע מטבעות.
18. קלע סלים.
19. טווה רשתות.
20. מסמר את השטיחים בלובר במסמרים פרי ייצורו.
21. טיפל בגינה וקצר את היבולים הראשונים של אפונה, שאותה נהג למכור.
22. בדרכים, במקרים של תקלות במרכבה, לואי היה נוטל גרזן, "לקח לידיו את הכלים הנחוצים ועשה את כל מה שנדרש לשם התיקון. הוא כרת עצים, ניסר אותם כהלכה, והחליף גלגלים, יצולים וצירים."
23. התקין וזיגג את החלונות בלובר.
24. שימר בשר.
25. בנה זיקוקין דינור.
26. בישל ריבה.
27. היה אמן בהרכבת בשמים.
28. נגן בנבל.
29. היה צייר ומדפיס.
30. התפרסם בתור מלחין מחונן.
31. ביים הופעות בלט.
32. רקד בהן. הן בתפקידים הרואיים, – ב"אהבתם של רנו וארמידה", למשל, הציג את הדמון של האש, – כמו גם בתפקידים הקומיים, – בתור שודדים, הרפתקנים, ספרדים וירקנים.
33. בשנת 1633 ערך תצוגת אופנה ראשונה, שבה המשתתפים צעדו לצלילי המוזיקה "המתאימה למלבושם".
34. היצירה המפורסמת ביותר שלו היא "הבלט של מרלזון". המוזיקה, העלילה, התלבושות, הכוריאוגרפיה – הכול שלו. הוא עצמו רקד בבלט הזה בשתי הזדמנויות בלבד: פעם אחת בתור סוחרת פיתיונות, ובפעם אחרת – בתור איכר.
35. לכל הפילגשים שלו (כלומר לשתיים שעשו אצלו תורות – דה אוטפור ודה לאפאייט) הוא חיבר שירה.
נחשב לנודניק ולאישיות בינונית, ואחרי מותו הפך למטרה ללעג ולקלס – חלק מזה אנחנו רואים, לפעמים, בטלוויזיה, ב"מוסקטרים" למיניהם. היסטוריה היא גברת הוגנת, תמיד אני אומר.

רוצים לדעת עוד על לואי ה-13? אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזאת העוסקת בילדותו הקשה.

כמה מילים על הכותב

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת "תיבת פנדורין". אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו.

הפוסט דברים שלא ידעתם על לואי ה-13 מאת יגאל ליברנט הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

אנחנו באמצעו של חודש יוני, לקראת סופו, והחמסין מכה כאן, בצרפת. לא על עלילות הגבורה של עמנואל מקרון, מחוץ ומבית, אספר לכם בכתבה זו. נכון הוא שצרפת נשטפת בגל של מקרומניה וכולם, או כמעט כולם, חוץ מהקנאים, מעוניינים לתת לו צ'אנס, אך בימים האחרונים עוסקת התקשורת בקדחתנות בנושא אחר. כל הערוצים מבשרים על תפנית חדה ודרמטית בפרשת גרגורי הקטן. בצרפת כל אחד יודע, לפחות בקווים כלליים, במה עסקינן אך בשבילכם, אחזור לאירוע הפלילי הזה שלקח את חייו של ילד יפהפה, מאושר וצחקן בן 4, כדי להתנקם בהוריו. זוהי פרשה אפלה של קנאה, שנאה ונקמה בתוך המשפחה, המוגדרת, בפי העיתונאים, כ"פרשת המאה" של צרפת, בתחום הפלילי. חידה שלא נפתרה עד היום, שלושים ושלוש שנה לאחר הרצח של הילד, אך דומה שהמשטרה מתקרבת אל פיצוחה. באיחור גדול אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

פרשת גרגורי הקטן

בכפר במחוז הווז', לפאנז'-סור-וולון Lépanges-sur-Vologne ב-16 לאוקטובר, 1984, שיחק גרגורי וילמן הקטן מול ביתו. אמו קריסטין הייתה עסוקה בגיהוץ אך עד מהרה הבחינה שהילד נעלם. השעה הייתה חמש ורבע אחר הצהריים. כמה שעות לאחר מכן, בעשר ורבע בערב, נמשתה גופתו של הילד היפהפה ממימיו הקרים והחשוכים של נהר הוולון. פרקי ידיו וקרסוליו כמו גם צווארו היו קשורים בשרוכים. הכובע שחבש היה משוך על פניו. לא ברור אם מת מטביעה או הומת לפני שהושלך אל הנהר.

וכאן התחילה שרשרת ארוכה של משגים ומחדלים שהכשילו את החקירה ומנעו ממנה להתקדם. זירת הפשע לא נבדקה כראוי, ממצאים חשובים זוהמו בטביעות אצבעות של אנשים רבים, מה שלא אפשר לחוקרים להגיע אל הדי.אן.איי המבוקש, השופט שמונה לפרשה היה צעיר, חסר ניסיון ונרקיסיסטי, בעל אישיות לא מתאימה לתפקיד, רודף פרסום ואוהב תקשורת (פרסם ספרים רבים בהמשך), העיתונאים, שעטו על הפרשה כנשרים על טרפם, הפריעו לחקירות ושיבשו את מהלכן. בתקופה ההיא שהו בכפר יותר עיתונאים מאשר תושבים. כל צרפת עסקה בפרשת גרגורי. סקרנות מורבידית הביאה אל גדות נהר הוולון תיירים מסוג חדש שבאו לצפות במקום שבו נמשתה גופתו של גרגורי הקטן. ההורים האומללים לא קיבלו שום סיוע פסיכולוגי, כפי שהדבר נעשה כיום. נזכור גם שלא היו עדיין האמצעים הטכנולוגיים של ימינו.

די מהר הופנו החשדות אל ברנר לרוש, בן דודו של ז'אן-מרי וילמן, שעבד אתו באותו מפעל לייצור מכוניות. ז'אן-מרי, למרות גילו הצער אז, 26, מונה למנהל עבודה ובן דודו, שנותר פועל פשוט, קינא בו קנאה עזה. ויותר מכך, ברנר לרוש היה אב לילד נכה. בנו של ז'אן-מרי, גרגורי, היה מוצלח ומושלם. קנאתו של לרוש בערה, שנאתו גברה והלכה. הצלחתם הכלכלית של הזוג וילמן, הוריו של גרגורי, הזינה גם היא את השנאה והקנאה. בני הזוג בנו בית חדש ונאה, הרחיבו אותו, ריהטו אותו בספת עור. אך יש לציין שגם ברנר לרוש והליגה שלו, בתוך המשפחה, "סיעת לרוש", הרוויחו לפרנסתם כיאות.

אחותה של אשתו של ברנר לרוש, שהייתה אז בת 15, העידה במשטרה נגד גיסה. היא הייתה במכוניתו כשהעלה אליה את גרגורי ביום הרצח. במקום לספק לנערה הגנה משטרתית ולשלוח אותה למקום בטוח, היא הוחזרה אל בני משפחתה ולאחר שקיבלה מהם איומים, חזרה בה מעדותה. ברנר לרוש שוחרר ממעצרו. ז'אן-מרי וילמן, שהיה בטוח בכך שברנר לרוש, בן דודו, יריבו ואויבו, הוא זה שחטף ורצח את בנו, ארב לו ליד ביתו. כשברנר לרוש הופיע יחד עם אשתו בדרכו לביתו,  הרג אותו ז'אן-מרי וילמן ביריית רובה. היה זה ב-1985.

ז'אן-מרי וילמן שוחרר ממעצר לאחר שישב שנתיים בבית הסוהר ועזב את מחוז הווז' כדי להתגורר באזור פריז, בעיר אטמפ Etampes) הוא המשיך לעבוד בסניף אחר של המפעל לייצור מכוניות שבו עבד קודם. הזוג שיקם את חייו, ככל האפשר, ונולדו להם שלושה ילדים נוספים, מוצלחים גם הם. ז'ולייאן, 32, שהולדתו ונוכחותו אפשרו להם לשרוד ברגעים השחורים ביותר בחייהם. אמלין, 27, שהולדתה מסמלת את התקווה וחידוש האמונה במערכת המשפט כששופט חדש מונה לטפל בעניינם. סימון, 19, מסמל את החזרה לחיים השלווים.

קריסטין וילמן, בת 57 כיום, בת 24 כשנרצח בנה, סיפרה לעיתונאים שיש בחייה רגעים של אושר, משפחתה מלוכדת ואוהבת, אך היא אינה יכולה להיות מאושרת ממש. בכל יום הולדת של גרגורי, בחודש אוגוסט, בכל חג מולד זכרונו של הבן שנקרע ממנה באכזריות שטנית מפציע ופוצע ביתר חדות. ז'אן-מרי וקריסטין השאירו מאחוריהם את מחוז הווז' שבו המשיכה להתגורר המשפחה שחלק מבניה חטפו ורצחו את בנם. ברור כיום שהיה זה פשע שבוצע על ידי קבוצת אנשים, שניים לפחות או יותר, בתוך המשפחה.

נהר הוולון (Vologne) בו נמצאה גופתו של גרגורי ווילמן. מקור צילום: ויקיפדיה.

פריצת הדרך בחקירת רצח גרגורי וילמן

הגורל המשיך להתאכזר אל קריסטין וילמן, האם הצעירה, זמן קצר לאחר רצח בנה כאשר השופט הלא מוצלח החליט לעצור אותה, ב-1985, בחשד שהיא זאת שביצעה את הפשע. תפנית דרמטית נוספת בניהולו הכושל של המשפט שנלמד כיום כדוגמה שלילית, איך לא לעשות. רק שמונה שנים לאחר מכן תזוכה מכל אשמה על ידי השופט סימון שהחליף את השופט הקודם. בנם השלישי של הזוג נקרא סימון כמחווה תודה לשופט המושיע.

למחרת היום, שבו נחטף ונרצח גרגורי הקטן בן הארבע, קיבלו הוריו בדואר מכתב אנונימי שבו נאמר: "מקווה שתמות מצער, שף. זה לא הכסף שלך שיוכל להחזיר את בנך לחיים. זאת היא נקמתי, מנוול מסכן שכמוך." אלפיים מכתבי איום וגידופים אנונימיים נשלחו לזוג וילמן שקיבל גם הטרדות טלפוניות אנונימיות, ללא ספור, פעמים בקול של גבר ופעמים בקול של אישה, וזאת גם לפני הרצח וגם לאחריו. בתקופה ההיא לא הצליחו החוקרים לקבוע את זהות ה"עורב", במקרה זה זוג "עורבים", כך מכונה בצרפתית זה השולח מכתבים אנונימיים או המטריד אנונימית בטלפון.

המילה "שף" שנמצאת במכתב שנשלח לז'אן-מרי גילמן משמשת כסימן למעורבותו של מרסל ז'קוב, דודו, בחטיפה וברצח. מרסל ז'קוב, אחיה של אמו של ז'אן-מרי וילמן, ואשתו ז'קלין, שניהם בני 71, נעצרו לפני כמה ימים, ב-14 לחודש, בעוון חטיפה, כליאה וגרימת מוות. מרסל ז'קוב היה ידיד נפש של ברנר לרוש ושניהם יחד שנאו את ז'אן-מרי וילמן וקינאו בו. ז'אן-מרי הפך לשעיר לעזאזאל של סיעת לרוש. באחת מהמריבות המשפחתיות, אמר מרסל ז'קוב לז'אן-מרי: "לא אלחץ את ידך, שף." מילה זו, שף, המופיעה גם במכתבים האנונימיים מביעה את השנאה כלפי ז'אן-מרי שמונה למנהל עבודה במפעל בעוד שמרסל ז'קוב היה רק פועל. יש לציין, עם זאת, שגם מרסל ז'קוב, כמו ברנר לרוש שנרצח כאמור ב-1985, הרוויח לפרנסתו כיאות. מעצרם של הזוג ז'קוב מבוסס כנראה, מלבד הישנותה של המילה "שף", על עוד הוכחות מוצקות, שלעת עתה מעדיפה התביעה לשמרן חסויות.

חידוש הבדיקות הגרפולוגיות כמו גם השימוש בתכנה "אנקרים" AnaCrim המקלה על זהוי אמינות האליבי של החשודים, הביאו לתפנית דרמטית נוספת בפרשה שבה נעצרו כאמור הזוג ז'קוב, כל אחד מהם בבית מעצר אחר. התכנה, הנמצאת בשימוש כתריסר שנים, מציבה כרונולוגיה ברורה של לוח זמנים ומפת מקומות, מסובכים ככל שיהיו. ובפרשת גרגורי מדובר בארבעים כרכים של עדויות, חקירות ודוחות.

צרפת מצפה להמשך ההתפתחויות בנשימה עצורה. בני הזוג וילמן, הוריו של המלאך הקטן גרגורי, כפי שחקוק על מצבת קברו, מחכים כבר 33 שנים ארוכות ליציאת האמת לאור. את מי ראה גרגורי בשעותיו אחרונות ואיך מצא את מותו.

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן בעלת דוקטורט בספרות צרפתית היא חוקרת תנ"ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

הפוסט חדשות חמות מצרפת: האם התגלו רוצחיו של גרגורי הקטן מאת ד"ר אורנה ליברמן הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

השם סורבון הפך כבר מזמן לשם נרדף לאוניברסיטה ותיקה ולמצוינות אקדמית. אולם אם נסתכל בהיסטוריה הארוכה של המוסד שהוקם במאה ה-13 נראה שהתדמית הזאת איננה מדויקת בלשון המעטה. למען האמת אם נסתכל על תולדות המוסד הזה נוכל לראות שאין חדש תחת השמש ושהמחלות של בורות וקיצוניות בהן לוקות הפקולטות למדעי הרוח והחברה של האוניברסיטאות בארץ הן בדיוק אותן מחלות בהן לקה הסורבון במהלך רוב קיומו.

הסורבון בימי הביניים – כשהאוניברסיטה ממליצה לשרוף את ז'אן דארק

בואו נתחיל את המסע שלנו בזמן בהפרכת מיתוס. למרות שהשם סורבון הפך כבר מזמן לשם נרדף לאוניברסיטה של פריז, אין מדובר כלל במוסד האקדמי הראשון בעיר האורות. כבר במאה ה-9 החלו ללמד תיאולוגיה בפריז ובמהלך המאות שבאו אחריה לימדו שם תיאולוגיה אנשים כמו אנסלם הקדוש ופייר אבלאר (Pierre Abelard), המוכר לנו יותר מסיפור האהבה הטראגי שלו עם אלואיז.

בשנת 1257 ביקש רובר דה סורבון (Robert de Sorbonne), הכומר המוודה של המלך לואי ה-9 (1226-1270), להקים מוסד אקדמי שבו תלמידי חכמים שאין הפרוטה מצויה בכיסם יוכלו ללמוד בחינם (אלו שלא היו מספיק עניים כדי לזכות במלגה נאלצו לשלם 5.5 סו בשבוע). לאחר שקיבל את ברכת המלך ואת מימונו הפך הסורבון לאחד מהקולג'ים המסונפים לאוניברסיטה של פריז, אולם עם השנים הלך הסורבון וצבר חשיבות עד שהתנתק מהאוניברסיטה של פריז וסופו של דבר אף "בלע" אותה לתוכו, כך שהמילה סורבון הפכה לשם נרדף לאוניברסיטה של בירת ממלכת צרפת. הסיבה לצמיחתו של הסורבון במהלך ימי הביניים הייתה בזכות המצוינות האקדמית הן של המרצים והן של התלמידים במוסד ועצם העובדה שהיה זה אחד המוסדות הראשונות שלא סתם לימד אלא אף העניק תארים (עבודות התזה שהוגשו בסורבון לצורך קבלת התואר הפכו לעבודות לדוגמא ולאידאל אקדמי בשאר האוניברסיטאות). אולם החל מאמצע המאה ה-14 החלה הפוליטיקה חודרת בין כתלי המוסד האקדמי וכפי שתראו הדבר הביא להתדרדרות מוסרית ומאוחר יותר אקדמית של המוסד.

הסיפרייה של הסורבון. מקור תמונה: ויקיפדיה

הפעם הראשונה בה נקטו ראשי האוניברסיטה בעמדה פוליטית הייתה בזמן המרד של ראש העיר הראשון של פריז, אטיין מרסל (Étienne Marcel) כנגד יורש העצר שארל, לעתיד המלך שארל ה-5 (1364-1380). בשנת 1407 אנשי הסורבון שצידדו בבית בורגונדי הלכו צעד אחד קדימה ואחד המרצים שם, ז'אן פטי (Jean Petit) פרסם כתב הגנה על הרצח של הדוכס מאורליאן, היריב של בית בורגונדי. שיתוף הפעולה עם האויב האנגלי הגיע לשיאו מספר שנים אחר כך, כאשר היו אלא דווקא ראשי האוניברסיטה של פריז ולא האנגלים, אשר דרשו להעלות את ז'אן דארק על המוקד. משלחת של מרצים בכירים לא התעצלה והוציאה מתחת ידה כתב אישום שמאשים את ז'אן דארק בכפירה וכישוף והלכה להגיש אותו לדוכס מבדפורד שתפקד בתור שליט צרפת בפועל מטעם מלך אנגליה.

הסורבון נלחם נגד ההשכלה

ראשי האוניברסיטה של פריז המשיכו בשנים שבאו אחר כך להתגולל כלפי כל מי שלא נמצא בצד הנכון לדעתם מבחינה פוליטית או דתית ולקרוא לרציחתם. במהלך המאה ה-16 צידד הסורבון בליגה הקתולית ובספרד שתמכה בה (כולל תמיכה בטבח ברתולומיאו הקדוש בשנת 1572 בו נרצחו אלפי פרוטסטנטים על ידי הקתולים). לשיא הגיעה הסורבון כאשר ראשיה הוציאו מאמר שבו הם מציעים את כתר צרפת למלך ספרד פיליפה השני (1556-1598) ובלבד שלא יפול לידיו של אנרי מנבארה (לעתיד אנרי ה-4, גדול מלכי צרפת). ולכן, אין זה גם מפתיע שלא מעט מרצים בסורבון תמכו ברצח של אותו מלך בשנת 1610.

הכנסייה של הסורבון בה קבור רישלייה. מקור צילום: ויקיפדיה.

בימי בנו של אנרי ה-4, לואי ה-13 (1610-1643) הצליח הכתר להכניע את ראשי הסורבון ולהפסיק את המעורבות הפוליטית שלהם. מי שעשה זאת בפועל היה רישלייה (Richelieu), ראש הממשלה של מלך צרפת, אשר באמצעות השקעה של לא מעט תקציבים במוסד הפך לפטרון הרשמי שלו (הכנסייה בה הוא קבור אף הפכה לסמלו של הסורבון). וכך לעת עתה הפסיקו ראשי הסורבון לעסוק בפוליטיקה והחלו להתרכז במחקר אקדמי. אולם כעבור זמן לא רב מצאו להם ראשי האוניברסיטה של פריז אויב חדש בדמות תנועת ההשכלה. הראשון שסבל מנחת זרועם היה הפילוסוף המפורסם דקארט (Descartes) ומאה שנה אחר כך כבר יצאו ראשי האוניברסיטה בשצף קצף כנגד "רוח החוקים" של מונטסקייה (Montesqeui) , ספריו של חוקר הטבע המפורסם בופון (Bouffon) והאינקלופדיסטים המפורסמים דידרו (Diderot) ורוסו (Rousseau). היטב להגדיר את הסורבון באותה תקופה סבסטיאן מרסייה (Mercier) שכתב "אם האקדמיה הצרפתית היא מקום מושבה של הרודנות האקדמית הרי שהסורבון הוא מקום מושבם של הבורות, האמונות התפלות והטירוף". לכן אין זה מפתיע שכשנה לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית החליטו בצרפת שאין צורך באוניברסיטה שיוצאת כנגד ההשכלה וסגרו אותה.

הכניסה החדשה לאוניברסיטה מהמאה ה-19. מקור צילום: ויקיפדיה.

בשנת 1821 בעת תקופת הרסטורציה פתח מלך צרפת את הסורבון מחדש. אולם האוניברסיטה החדשה לא דמתה כלל לאותו מוסד קנאי שראשיו עסוקים בניסיונות חיסול של כל אלו שחושבים אחרת. הסורבון הפך ממוסד שמלמד בעיקר תיאולוגיה ופילוסופיה (או בקיצור מדעי הרוח) למוסד אקדמי בו מלמדים גם את מדעי הטבע. התוצאה הייתה עליית קרנו של הסורבון והפיכתו למוסד אקדמי מהמעלה הראשונה בזכות חוקרים דגולים כגון חוקרי הטבע ממשפחת סן-הילאר (Saint-Hilaire) הכימאי גא-לוסאק (Gay-Lussac) ואחרים.

אחרית הדבר: הסורבון מראה לשאר האוניברסיטאות את הדרך חזרה לימי הביניים

אוניברסיטת הסורבון המשיכה לתפקד בתור מוסד אקדמי רציני במהלך המאה ה-19 ובמהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 (להוציא תקופת הכיבוש הגרמני כמובן). אולם החל משנות ה-60 החלה לחזור הסורבון בקצב מבהיל לימים של הדוגמטיות והחוסר סובלנות לדעות אחרות. הדת החדשה הייתה המרקסיזם על שלל גווניו בשילוב עם הפוסט מודרניזם ומאוחר יותר גם כת הפוליטיקלי קורקט. נכון, האוניברסיטה של פריז לא הייתה המקום היחידי בו פרחו האידאולוגיות הללו, אולם אין ספק שהמרצים שלימדו בה, דוגמת דרידא (Derida) ומרד הסטודנטים שפרץ בה ב 1968 הפכו את הסורבון למקום מרכזי להפצת אידאולוגיות אלו.

התוצאה לא איחרה לבוא וכפי שכתב רן ברץ הפכו הפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות למקומות שבהם כבר כמעט ולא מתקיים ויכוח אקדמי ברוח תנועת ההשכלה, אלא מלחמה כנגד כל מי שלא חושב כמוהם. וכך חוזרות אט אט האוניברסיטאות אחורה בזמן והופכות ממרכזי השכלה, ידע ומחקר למרכזים של אלימות, בורות ותמיכה בכוחות אפלים. האם זו מורשת הסורבון והאם ניתן לתקן אותה?

הפוסט כשהאוניברסיטה הופכת למקום של בורות וקיצוניות – סיפורו של הסורבון הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

אין ספק שאוכל מהווה חלק חשוב ובלתי נפרד מהתרבות הצרפתית. מאז ימי המאה ה-17 הפך הבישול הצרפתי לא רק למקור בל אכזב של טעמים וריחות אלא אומנות ממש, שאיננה יורדת בחשיבותה מאומנויות פלסטיות אחרות כגון ציור או פיסול. ואם המטבח העילי הצרפתי הפך לסוג של דת, אליה ניגשים בחרדת קודש, הרי שמדריך המישלן הוא לא פחות מאשר ספר התנ"ך שלה. וכמו ספר תנ"ך יש למדריך מישלן חוקים משלו, אשר על פיהם הוא קובע את איכות המסעדות אותן הוא מבקר. נכון, עם השנים נוספו עוד מדריכים כגון גו מיו (Gault-Millau) ובשנים האחרונות הצטרפו אליהם גם אתרי דרוג המבוססים על חוכמת ההמונים, אולם למרות כל זאת מדריך המישלן ממשיך לשמור על מעמדו הכמעט דתי. ואם נתייחס לקביעותיו של מדריך המישלן בתור אמת צרופה, הרי שבצמרת הקולינריה העולמית נמצאות המסעדות שזכו, בעמל רב, בשלושה כוכבים, הציון המקסימלי במדריך מישלן.

אכילה במסעדות אלו נתפסת, אפילו אצל רוב הפרנקופילים, בתור משהו בלתי מושג ובלתי נגיש. הסיבה העיקרית לכך היא כמובן המחיר שיכול בקלות, יחד עם היין,  לעלות כמו שבוע בדירה נחמדה בפריז. והאמת, עד לא מזמן גם אני ראיתי במסעדות הללו משהו שמקביל לנרות חנוכה (לראותן בלבד), אולם שתי סיבות גרמו לי בפעם הראשונה בחיי, להסתכל בשמי הקולינאריה הצרפתית, עטורי הכוכבים, לשלוח יד ולקטוף לי כמה. הסיבה הראשונה הייתה יום הולדת ה-40 שהלך והתקרב ודרש חוויה מיוחדת לאור המספר העגול. והשנייה היא ספרו של אריק זיו "50 כוכבי מישלן".

50 כוכבי מישלן – מסע קולינרי ורוחני של "אדם מן הישוב"

אריק זיו, אשר בספר מכנה את עצמו בשם "צלק", לא הגיע מהבראנז'ה הקולינארית של השפים, כותבי ספרי הבישול וכתבי האוכל. מדובר במנהל בכיר שמגיע מעולם ההייטק ואשר הפך את העיסוק בקולינריה (אכילה ומאוחר יותר בישול) לאחד מתחביביו. אני מביא את הפרט הביוגרפי הזה מיד בהתחלה מכיוון שהוא משפיע על הספר כולו והופך אותו למיוחד כל כך.

במהלך מסעו הקולינארי המתרחש בבלגיה, צרפת, שוויץ וגרמניה מבקר הסופר ב 9 מסעדות, אשר כל אחת מהן  בעלת שלושה כוכבי מישלן. כל ארוחה במסעדות הללו זוכה לתיאור מפורט מרגע ההגעה ועד העזיבה, וזאת מבלי לגלוש ולו לרגע אחד לעבר טרחנות או "פלצנות" רחמנא ליצלן (אתם מוזמנים לקרוא על ביקורו של הסופר באחת מן המסעדות בכתבה הזאת ולהתרשם בעצמכם). זו בעיני גדולתו של הספר, מכיוון שהוא מצליח לגרום לקורא להרגיש ולהבין באופן מדויק את מהות החוויה של ביקור במסעדה שמגישה מטבח עילי. התוצאה היא מעין מסע וירטואלי של הקורא בתוך המסעדה והמטבח שלה ותחושה כאילו הוא יושב עם הסופר ואוכל יחד איתו. וכך מצליח אריק זיו להנגיש את חווית הבישול העילי גם ל"סתם" חובבי אוכל, אשר עוד לא זכו לאכול במסעדות מהסוג הזה.

אחת הסכנות בספר מהסוג הזה היא שהעיסוק המתמיד במסעדות ובמאכלים שלהם עלול בסופו של דבר לעייף את הקורא. הדבר דומה לסיור במוזיאון ענקי, דוגמת הלובר, אשר מכיל כמות עצומה של יצירות אומנות, כמות שהאדם הרגיל איננו יכול לעכל (לזה אני קורא "הרעלת אומנות). לשמחתי אריק מצליח להתחמק מהסכנה הזאת באמצעות מה שאני קורא Amuse Bouche ספרותי. ה Amuse Bouche (בתרגום מילולי לעברית ניתן לקרוא להן "בידור הפה") אלו הן מנות קטנות שמוגשות בין מנה למנה ומטרתן לנקות את החיך מטעמי המנה הקודמת על מנת למקסם את ההנאה מהמנה הבאה. וכך בין ביקור במסעדה אחת לשנייה, אריק כותב על מגוון של נושאים מעניינים, החל מכיצד החל להתעניין בקולינאריה ואף למד לבשל וכלה בנושאים רוחניים כגון מה זו הארה. לחלקים הללו בספר ישנה לטעמי תרומה מכרעת להצלחתו מכיוון שהם מייצרים אינטימיות עם הקורא ותחושה של סעודה זוגית בחברה מעולה.

אז אין ספק שבמידה ואתם מתעניינים בקולינאריה ומעוניינים בספר מעמיק ויחד עם זאת מסופר "בגובה העיניים", אז אני ממליץ לכם בחום לקנות את "50 כוכבי מישלן"  אותו ניתן להשיג כאן.

חגיגות יום הולדת ה-40 שלי ברולנז'ה

יום הולדת עגול הוא ללא ספק סיבה למסיבה והרי אין דרך טובה מלטפל במשבר גיל הארבעים מאשר באמצעות ארוחה טובה במיוחד, כך שכאמור החלטתי שהפעם הולכים על הדבר האמיתי – ארוחה במסעדה מעוטרת בכוכבי מישלן. מכיוון שבבחירה שכזאת אסור לטעות פניתי לאביטל ענבר, אחד מגדולי הגסטרונומים בארץ והאיש, אשר כתב את המדריך הטוב ביותר לפריז שאי פעם יצא בעברית לטעמי. מכיוון שאת הימים האחרונים לפני חזרתי לגרנזי החלטתי לבלות בברטאן המליץ לי אביטל ענבר על המסעדה של רולנז'ה (Roellinger) שנמצאת לא רחוק מקאנקאל (Cancale) ומיד הזמנתי שם מקום.

המתאבן והמנות הראשונות

המסעדה נמצאת בתוך מבנה מהמאה ה-19 שמשמש גם בתור מלון בוטיק (לרונז'ה ישנו מלון נוסף בקאנקאל). מיד עם הגיענו לקח אותנו  המלצר הראשי אל חדר ההסבה בו יכולנו להתרווח על ספות ולעיין בנחת בתפריט. בעודנו עושים זאת הוגשו לנו שלושה מתאבנים חציל, תפוח אדמה וחתיכת בשר דג קוד עדינה מעין כמותה. שלושת המנות הוגשו להן בתוך צדפות על מנת להזכיר לנו את הקרבה אל הים ואל קנקאל הידוע בצדפות המצויינות שלה. התוצאה הייתה שלושה מרקמים וטעמים  שהשתלבו להם באופן נהדר. אכן קדימון ראוי לסעודת יום הולדת 40.

תפוח אדמה, חציל ודג. שלוש מנות קטנטנות עם טעם מדויק מאוד שנועדו לפתוח את התיאבון.

לאחר שהוגשו המתאבנים המשכנו לקרוא את התפריט והחלטנו ללכת על 3 ארוחות עסקיות, אשר עלו כ 60 יורו לאדם. לא זול אבל בהחלט לא משהו שלא ניתן לעמוד בו. כמו כן, בגלל שבכל זאת מדובר ביום הולדת 40 החלטתי לפנק את עצמי בבשר לובסטר אותו דגו לא רחוק משם, מה שיקר את התפריט במעט. אחרי שבחרנו את המנות הובילו אותנו אל המסעדה עצמה ולשמחתי הרבה זכינו לשבת ליד החלון עם נוף לגינה ולים…

שני ספסלים, אי קטן והים של בריטאני. נוף מושלם לארוחה מצויינת.

אל השולחן הוגשו להם שני סוגי לחם טרי (לבן וחום) עם שני סוגי חמאה חמאה מעולה (אחת רגילה ואחת מתובלת). שני סוגי החמאה הגיעו מבראטן כמובן והיו תוצרת בורדייה עליו כתבה גוני בורשטיין בעבר.

חמאה מבריטאני תוצרת בורדייה.

לשמחתנו הרבה לא נתנו לנו להישאר עם הלחם הנהדר הזה לבד זמן רב מידי והמנות הראשונות הגיעו לשולחן. אולם דווקא כאן נרשמה מעט אכזבה. ראשון הגיע מרק פירות ים בנוסח טונקין. אכן פירות הים היו כמובן טריים, אולם במרק הזה לא הייתה שום בשורה. אכלתי במזרח אסיה ואף ב"צ'יינה טאון" של פריז ברובע ה-13, לא מעט מרקים כאלו והם היו לא פחות טובים ממנו ולעיתים אף עלו עליו ברמתם. בקיצור, מרק חביב אך לא הרבה יותר מזה.

מרק פירות ים נוסח טונקין. מנה בינונית שהייתה זקוקה לאיזה "פאנץ'" על מנת לשדרג אותה.

המנה השנייה הייתה צדפות (Huître) ברוטב קארי. הצדפות עצמן היו מצוינות בדיוק כפי שצדפות שנמשו בחופי קאנקל צריכות היו להיות. אולם רוטב הקארי היה אגרסיבי מידי לטעמי ובמקום ללוות את טעמן של הצדפות נלחם נגדן על תשומת הלב וחבל.

צדפות ברוטב קארי. הצדפות היו מצויינות אך הרוטב היה דומיננטי מידי.

אחרון החביב היה הסלט "בנוסח הגנן" שהזמין אבא שלי שלא ידוע בחיבתו לפירות הים. הירקות היו כמובן טריים ויצרו מנה צבעונית. מצד שני, למרות האלגנטיות והטריות היה חסר משהו בסלט הזה כדי לעשות את אפקט ה"וואו" (או בצרפתית "מון דיה"). מצד שלישי, מי שמזמין סלט במסעדה שכזו…מגיע לו!

סלט ממטבחו של הגנן. טרי, צבעוני אך חסר יחוד.

המנות העיקריות אך לפני זה כמה מילים על איך שירות עילאי צריך להיות

סיימנו את המנות הראשונות ועד שהמנות העיקריות יגיעו אומר כמה מילים על השירות. עד שלא הולכים למסעדות מעוטרות כוכבי מישלן לא מבינים מהו שירות טוב באמת. נכון, וודאי נתקלתם בעבר בצרפת במלצרית שלא עברה קורס במיזנטרופיה למתקדמים או מלצר שיודע ממה מורכבת כל מנה בתפריט וחשבתם שקיבלתם שירות מעולה. אולם זהו אך ורק שירות טוב. שירות מעולה זה מלצר שיודע בדיוק מה אתם צריכים עוד לפני שאתם יודעים זאת והוא כבר מוכן להגיש זאת לכם. שירות מעולה אלו מלצרים שלא ניגשים דקה אחרי שהוגשו המנות לשאול אותכם, בדיוק כשאתם באמצע הביס, אם הכל בסדר. מלצרים במסעדות שכאלו יודעים זאת גם בלי לשאול. הם נוכחים נפקדים, רואים ואינם נראים וגורמים לחווית האכילה להפוך למסע רציף נטול הפרעות בין החושים השונים. ובאופן לא מפתיע השירות שקיבלנו מההתחלה ועד הסוף ברולנז'ה היה לא פחות מעילאי, שירות שעוד לפני הביס הראשון גורם לכם להבין שאתם נמצאים במקום שנותן את הכבוד המקסימלי לסועדיו ולחוויה הקולינארית אותה הם עוברים.

אולם נחזור לארוחה עצמה. כאמור המנות הראשונות היו מאכזבות מעט אולם לאחריהם הגיעו המנות העיקריות ששינו את התמונה הקולינארית לחלוטין. נתחיל במנת הטלה שנעשתה בשני אופנים. רולנז'ה היא מסעדה שההתמחות שלה היא דגים ופירות ים. אולם מכיוון שאבא שלי לא אוהב מאכלי ים החליטו הורי להזמין את המנה הזאת (מדובר במנה זוגית). מודה שמעט חששנו להזמין מנת בשר במסעדה שמתמחה במאכלי ים, אולם לשמחתנו החששות התפוגגו עם הביס הראשון. הבשר היה נהדר והוגש עם ירקות שורש שהיו עשויים בדיוק במידה הנכונה והיוו ליווי מצויין למנה. אולם, מה ששדרג מנה זאת והפך אותה למיוחדת היו התבלינים אותם מגדל רולנז'ה בעצמו ושהגיעו ישירות מגינתו ונתנו למנה אושר של טעמים שלא נלחמו בבשר על תשומת הלב אלא פשוט הדגישו את איכותו.

מנת הטלה העשויה בשני אופנים. אין ספק שהשימוש בתבלינים של רולנז'ה שידרג את המנה והפך אותה למוצלחת מאוד.

ואז הגיע הלובסטר… נכון, לובסטר טרי ממימי בריטאני הוא מעדן גם אם אינו מוגש במסעדה מעוטרת בכוכבי מישלן. נכון אופן העשייה היה קלאסי ללא שום תחכום, אולם אלוהים אדירים, כמה שהלובסטר הזה היה טעים! ובסופו של דבר, כפי שכתב אריק זיו בספרו, טעם האוכל הוא המדד החשוב מכולם.

מנת הלובסטר של רולנז'ה. פשוט, קלאסי ולא מתחכם אבל כמה שזה היה טעים…

המנות האחרונות

לאחר שסיימנו להנות מהמנות העיקריות הגיעה לה עגלת הקינוחים. מהספר "50 כוכבי מישלן" למדתי שבמסעדות מהסוג הזה מקובל להגיש עגלה שכזאת שמאפשרת ללקוח לנסות מספר קינוחים במקום לבחור קינוח אחד. אולם, עד כה מעולם לא נתקלתי בדבר כזה בעצמי. ואין ספק כשעגלה כזאת מגיעה לשולחן מדובר במראה מרשים מאוד.

עגלת הקינוחים של מסעדת רולנז'ה. עושר של מתיקות.

כפי שאתם רואים מדובר בעגלה בעלת מספר קומות שבכל קומה קינוחים שונים. המלצר ניגש אלינו ושאר כל אחד במה הוא בוחר. השאלה שעלתה מיד היא כיצד ניתן לבחור מעושר כזה גדול של מתוקים אולם אז לשמחתי נודע לי שלא באמת צריך לבחור מכיוון שכל אחד מאיתנו מקבל 4 קינוחים מהעגלה הרי שאם ניקח כל אחד קינוחים שונים נוכל לטעום את כולם. בשביל אנשים עם חולשה למתוקים לא יכלה להיות בשורה טובה מזאת. על מנת לא להאביס את עצמנו טעמנו כל אחד כפית מכל קינוח וכל אחד מהם התגלו כטוב יותר מחברו. אין ספק שהחלק הזה של הארוחה פשוט הדהים אותי. זה היה בלתי נתפס בעיני כיצד כל סוג של קינוח היה לא פחות ממושלם. לכן קשה לי מאוד לומר לכם איזה מהקינוחים בתמונה למעלה אהבתי יותר מכולם. מה שכן, פרופיטרולי הפיסטוק היו הכי פוטוגניים ולכן החלטתי לתת לכם תצלום תקריב שלהם.

הפרופיטרולים המצויינים של רולנז'ה.

בשלב זה בעודי מרגיש שאני עומד להתפקע הוגשה לי מעין עוגת יום הולדת, מתנת המסעדה, שלושה פרופיטרולים מצויינים (שונים מפרופיטרולי הפיסטוק) שאיך שהוא הצלחתי לטעום למרות שכבר עמדתי להתמוטט מרוב הרעלת סוכר.

"עוגת יום ההולדת" שלי. מתנה של מסעדת רולנז'ה.

ואז כשחשבנו שזהו, הגיעה לה פתאום קופסא של ממתקים והעמידה את המצפון הדיאטתי ואת הקיבה שלי בדילמה שיקספירית. לטעום או לטעום? זאת השאלה!

קופסת הממתקים של רולנז'ה.

אז כן, טעמתי בשארית כוחותיי את עוגיות המדלן שהיו מצויינות. יותר מזה לא יכולתי…

וזהו, במידה גדושה של סוכר הסתיימה לה ארוחת יום ההולדת שלי. בסופו של דבר מאוד נהנתי ואני מרגיש שבהחלט קיבלתי תמורה יותר מנאותה לכספי. והמסר שלי לכל הפרנקופילים באשר הם, החיים קצרים ולכן מומלץ לכל אחד ואחת מכם לאכול ולו פעם אחת בחייו במסעדת שלושה כוכבי מישלן. ומכיוון שהחיים הם גם בלתי צפויים אני ממליץ להתחיל מהקינוח 🙂

למי שמגיע לברטאן ומעוניין לפנק את עצמו ניתן למצוא מידע נוסף על המסעדה של רולנז'ה כאן.

הפוסט אז איך זה לאכול במסעדה צרפתית בעלת כוכבי מישלן? הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

נסיעתי האחרונה לצרפת, לצורך השלמת הספר, היתה באמצע נובמבר 1996. במזג-אוויר קר, גשום וערפילי, שהוא כה אופייני לחבל ברטאניה, נסעתי אל אוליבייה רולנז'ה (OLIVIER ROELLINGER), גדול טבחי-הים של צרפת, המשמר את הנוסטלגיה לשודדי-הים, שכמה מהם היו גיבורי הממלכה – וגיבורי ילדותו. כל מה שגדל ושורץ לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, מדגים ועד צדפות, מסרטנים ועד לשבלולי-ים, עשרות סוגים ומינים בגדלים שונים וב"גילים" שונים, מגיעים למטבחו במצב של טריות מוחלטת, ומוגשים ללא דיחוי, לאחר עיבוד מזערי – אבל, בחלקם, עם תבליני המזרח וניחוחות העולם החדש.

מסעדתו, לה מזון דה בריקור (LA MAISON DE BRICOURT) שוכנת בעיירה קאנקאל (CANCALE) שבקצה הצפוני-מזרחי של ברטאניה, כמעט על גבול נורמאנדי. זהו בית דו-קומתי קטן וצנוע, היושב בתוך גינה, ובו גם כמה חדרי אירוח ברמה גבוהה. מדריך גומיו הכיר בגדלותו לפני כמה שנים, והעניק לו 19 נקודות מתוך 20. ב1995- אף הוכתר ל"טבח השנה" של המדריך. המישלן עדיין מתמהמה – רק שני כוכבים. אין בכך כדי להפתיע: רולנז'ה יצירתי מדי לטעמו של המדריך השמרן. אבל הכול תמימי-דעים, שלה מזון דה בריקור היא המסעדה הטובה ביותר לחוף ימה של צרפת, מהגבול הבלגי ועד הגבול הספרדי.

רולנז'ה ברטוני, אבל שמו "מצלצל" אלזאסי. וזו היתה שאלתי הראשונה לטבח הצעיר – יליד 1955 – והמחונן, כשהסבנו לאחר הארוחה, שהוא בישל ואני אכלתי, בטרקלין קטן, מרוהט כסלון ביתי, קומה מעל למסעדה. "עם שם כזה, מה לך ולברטאניה?" הקשיתי. הוא השיב: "נולדתי בחדר הסמוך! אבל נכון, סבי היה סוחר אמיד מאיזור מילוז שבדרום אלזאס. במלחמת-העולם הראשונה גויס בכוח לצבא הגרמני. כשהתרבו הסימנים למלחמת-עולם שנייה, החליט להרחיק את משפחתו מגרמניה. הם נדדו מערבה, ולבסוף התיישבו בכפר קאנקאל, ובבית הזה. "אבי, שהיה רופא 'עושה נסים' – מהראשונים שהשתמשו בתרופת-הפלא פניצילין בסוף המלחמה – הכיר בחורה לבית שואן, נצר לז'אן שואן עצמו. היא אמי. כך שאני חצי אלזאסי, חצי ברטוני – אבל כל חיי עברו עלי כאן." שואן (CHOUAN), זאת יש לדעת, אינו סתם שם, אלא מושג וסמל, בברטאניה: ז'אן שואן היה ממנהיגי מרד האיכרים של החבל נגד המהפכה הצרפתית, והתנועה שהנהיג קרויה על-שמו.

אצל האדונים מסן-מאלו

עם רקע שכזה, קשה ברגע הראשון להבין מדוע תפריטו של רולנז'ה רווי מתכונים של "בריחה" מברטאניה – למשל, הלובסטר הצעיר הוא בטעמי "אי התבלים" (ואין הכוונה לזנזיבר, אלא לגרנדה). הסן-פייר הוא בנוסח "החזרה מאיי הודו". בתפריט הקינוחים מתבלטת "ההזמנה למסע – גרוג של רום עם עוגת בצק-עלים באננס ובננה." בתפריט הקפה והתה מפורטים זנים מכל העולם – וגם כל-מיני סוגי רום, במקום הקאלוואדוס של האיזור הסמוך, חבל נורמאנדי.

"לא טוב לך בקאנקאל, שאתה מנסה לברוח ממנה דרך מתכוניך?" שאלתי את רולנז'ה, שתחילה, לא הבין את השאלה. "טוב לי מאוד!" השיב. "ולא, לא הייתי כאן – ולא הייתי טבח. המטבח שלי מנסה להחיות את המיתוסים והאגדות של ילדותי. בגבה של קאנקאל, שוכנת סן-מאלו. עיר-נמל מבוצרת, ייחודית בהיסטוריה של צרפת. עיר פתוחה מאז ומתמיד אל העולם הגדול. מהנמל העתיק שלה יצאו הקברניטים החשובים ביותר של צרפת – כמו לה בורדונה, שהקדשתי לו מנה בתפריט, וז'אק קארטייה – לתור את נתיבי המזרח ואת העולם החדש.

סן מאלו. מקור ציור ויקיפדיה.

"סן-מאלו היא ברטאניה, אבל היא בעיקר סן-מאלו. עיר של יורדי-ים אמיצים, יזמים, הרפתקנים, עיר של שודדי-ים. עיר עצמאית. אומרים על בניה, המאלואינים, שהם 'קודם-כול מאלואינים, קצת ברטונים, ואם נשאר משהו, גם צרפתים'. עוד אומרים עליהם, שהם לא מצליחים בעירם, אם לא סבבו את העולם עשר או חמש-עשרה פעמים – בספינת-מפרשים, כמובן. גם הסופר שאטובריאן נולד בסן-מאלו, ואם לא סובב את העולם, לפחות ביקר ברחבי המזרח התיכון, והיה בארץ-ישראל.
"כולנו כאן איכרים, אבל בעיקר דייגים. כולנו למדנו לחתור עוד לפני שלמדנו ללכת. אני עצמי נוסע מדי פעם למזרח הרחוק, עם חברים. שוכרים ספינת-מפרש ויוצאים למרחבי ים. ותאמין לי, אין לי צורך בסקיפר.

"כבר ב1440- היתה סן-מאלו הרפובליקה הראשונה באירופה. האדונים מסן-מאלו היו בערך כמו הדוג'ים. מבחינה פוליטית ומסחרית, סן-מאלו היא ונציה של האטלנטי. היא היתה הנמל העשיר ביותר בצרפת. פעמיים, בימי לואי ה14- ולואי ה15-, הזרימה כספים לכיסוי הגרעונות המלכותיים. העושר של סן-מאלו בא מפעילות כמו-בורסאית: התושבים השקיעו כספים אצל יזם, שמימן בכסף מסע ימי נועז, בדרך-כלל שוד בעל תכלית מסחרית. אם חזר בשלום ובספינה עמוסה כל-טוב, כי-אז הניבה ההשקעה 400 אחוזי רווח, וכולם התעשרו. אם לא… יוזמות רבות שקעו במצולות-ים". בהיסטוריה של השוד הימי, צריך להבחין בין CORSAIRES לבין PIRATES. הקורסרים היו "יזמים פרטיים", שפעלו בשליחות ממשלותיהם נגד ספינות של ממשלות אויבות, ובהכללה, נגד כל מי שאינו ידיד. השלל היה שכרם, וגם הכבוד והיקר. הפיראטים, לעומתם, היו ועודם סתם קרימינאלים. שודדי-הים של סן-מאלו היו, כמובן, קורסרים, והנחילו תהילה לממלכה. "הבית שלנו נבנה ב1760-, בידי משפחה נובו-רישית, הרטה דה בריקור. הם התעשרו ממסעות סחר ושוד ימי במזרח, והביאו לסן-מאלו משי, חרסינה, עצים נדירים ותבלים. לקישוט הבית, הזמינו אומנים שבנו את ורסאי.

"כאן, בבית הסמוך, נולד שודד הים האגדי רובר סירקוף (SURCOUF), שבזמן המהפכה הצרפתית גרם נזקים עצומים לצי האנגלי, וזכה לתהילה. העלמות לבית בריקור היו מיודדות מאוד עם משפחת סירקוף, ואין כל ספק, שסירקוף הילד שיחק בגינה של ביתנו, הגינה שלי, שבה שיחקתי אני כל ילדותי. "אלה המיתוסים והאגדות ועולם הדמיון שעליהם גדלתי, ושמהם ניזונה ילדותי. ואם יש במטבח שלי רמיזות להיסטוריה של העיר, העיירה והאיזור הקרוב – תבלים אקזוטיים, פירות סוב-טרופיים, רום ואזכורים שונים – הן אינן משחק או פוזה, אלא האמת שלי – בית של שודדי-ים, משי ותבלינים, ניחוחות של רום ושמות מהוללים."

טבח הגאות והשפל

"הפן השני של השראתי הוא המפרץ של מון סן-מישל, שקאנקאל היא גבולו המערבי. מפרץ אפוף ערפילי כישוף. מקום המהלך עליך קסם, וכובש אותך בפלאותיו. מקום של רוח ושל מים ושל ערפל ושל תנועת הגאות והשפל החזקה ביותר בעולם: הפרשי המפלס מגיעים ל15- מטרים, 250 מיליון מטרים מעוקבים של מים עולים ויורדים פעמיים ביום, במחזוריות קבועה הקשורה לירח. "המפרץ הוא מקום מסוכן. בשפל, נחשף משטח עצום של חול. אתה מטייל שם, והנה עולים המים, ועליך לשוב מהר מאוד אל חוף מבטחים. אתה צועד לעבר החוף, אבל לפתע, אתה מוקף מים ואינך רואה מאומה, בגלל הערפל. מה קרה? בלי להרגיש, צעדת בעלייה קלה, ובינתיים, המים הקיפו אותך. החוף אינו נראה לעין, אתה סבור שתעית בדרך, אתה סב לאחור – זה סופך. המים עטים עליך. אי-אפשר לשחות, כי הם רדודים מדי, ואי-אפשר לצעוד, כי הזרמים מתערבלים, ואתה שוקע בחול טובעני. זו הסיבה שגם הדייגים המקומיים, המכירים כל שעל, אינם מתרחקים בלי מצפן, כשהם יוצאים לתפוס דגים שנלכדים בבורות עמוקים.

שחף טס מעל חומות סן מישל – צילם צבי חזנוב

"המפרץ קשור בסיפורי הנצרות הקדומה. הוא היה מקום-מחסה של קדושים, שנרדפו על-ידי הברברים. הוא מפרץ של אגדות, הממוקדות במאבק בין הטוב לרע, בין שר-המלאכים, מיכאל הקדוש, לבין הדרקון, נחש המצולות. "רבים מאוד מהמוצרים שאני משתמש בהם במטבחי, הם מהמפרץ: הצדפות הייחודיות לקאנקאל, הגדלות לרגלי הגבעה, מול החוף; הדגים, שהדייגים דגים בלילה, ומביאים לי מדי בוקר, לפי מה שעולה ברשת, או בחכה; סרטנים למיניהם, שמביאים לי פעמיים ביום. הכול מכאן, מהסביבה הימית שבין קאנקאל למון סן-מישל. משם גם בשר הטלאים, המלחכים את העשב בשעות השפל, עד שבשרם מקבל מליחות טבעית נעימה – אותו PRÉ-SALÉ, 'מומלח מראש' – עדין להפליא."

לרגלי קאנקאל, מטרים ספורים מהחוף, חושף השפל ארכיטקטורה משונה של "ערוגות" עם יתדות ושבילים. אלה הם אתרי הגידול של צדפות האויסטר, הנשלות מהים פעמיים ביום, הנמכרות והנפתחות בקיוסקים שעל החוף, במלוא טריותן. לאורך החוף, בריכות גידול של סרטנים למיניהם, הנשלפים אף הם לפי הצורך. בשעות השפל, נחות הסירות והספינות שבנמל הקטן על החול, והים רחוק מאוד, בלתי נראה לעין. בגאות, הסירות צפות, ויוצאות אל הים. הסירות חשובות מאוד לעיירה ולמסעדה. לפחות שתי מנות בתפריט הן "הומאז'" לסירות דיג של ספקיו. "הדייגים, ומגדלי הצדפות, הם חברי מילדות. כמעט כל השפים בפאריס, בבורגוניה ובכל איזור אחר מרוחק מהחוף, משתמשים בדגים טריים ופירות-ים. אבל שעות רבות חולפות מהרגע שהדג יוצא מהים ונשלח, ועד שהמוצרים מגיעים אל מטבחיהם, מאות קילומטרים מכאן. בצמרת, רק לי הטריות המופלאה, המבחר היומיומי העצום. ההיכרות העמוקה שלי עם הספקים, ועם המוצרים, היא היתרון הגדול שלי. אפשר לומר שלכל דג במטבח יש היסטוריה. ואני מכיר את ה'עבר' שלו. בלי חברים שכאלה, ומוצרים שכאלה, לא הייתי מצליח."

"וישנו מקור-ההשראה השלישי שלי – הייחודיות הברטונית. לא במהרה ולא בקלות השתלבה ברטאניה בממלכת צרפת. היא היתה קֶלטית, דיברה שפה קלטית, שעדיין משמרים אותה בדבקות, ושאפה מערבה וצפונה. היה לה קשר ייחודי עם אירלנד, ויילס וסקוטלנד. את דוכסיה הכתירו בעיר דול הסמוכה, ואחד מהם אף היה מלך אנגליה. לא בנקל התגברו עליהם הצרפתים, וצירפו את ברטאניה לצרפת. "זכר ברטאניה הקלטית, הדרואידית (שהונצחה בספרות הקומיקס על-ידי הדמויות של אסטריקס ואובליקס – א"ע), עם אגדות היער, היער הקדוש לכוהנים הדרואידים, נותר חזק מאוד. הנצרות בברטאניה, שעלתה אחר-כך, היתה פאגאנית מאוד, ולא מצאה חן בעיני רומא. היא קידשה את המקומות שהיו קדושים לדרואידים – מקורות המים, למשל. הדרואידים בנו דולמנים ליד מקורות המים. הנצרות לא עקרה אותם: היא פשוט סיתתה אותם לצלבים."וישנה ברטאניה של מרלין הקוסם, על כל האגדות סביבו". "במטבח שלי, אני נותן ביטוי לטעמים הקלטיים. טעם יי"ש הדבש, ההידרומל הנודע, טעם הדלעת הגדולה, החמאה המלוחה, הבצק מקמח שחור שמפוררים על המזון, הערמונים של יערות ברטאניה."

התפוז המכני בסן-מאלו

המטבח של אוליבייה רולנז'ה הוא אלכימיה מופלאה של מוצרים ושל מסורות מקצווי תבל. אבל לתחושה שמקנות כמה מנות, שיש ביסודן קסם אמיתי, אין ולא-כלום לעובדה, שאוליבייה הוא מהנדס כימיה, ואשתו – רוקחת. למעשה, הם מעולם לא עסקו במקצועותיהם. אוליבייה הגיע לבישול בדרך הקשה והמרה ביותר. דרך אירוע בנוסח התפוז המכני, שהוא מנסה להדחיקו. בהיותו בן עשרים וארבע, הותקף ברחובות סן-מאלו על-ידי כנופיית קטינים. "במשך חודש הייתי מחוסר הכרה, ושנתיים – מרותק לכיסא גלגלים. תאר לך מה זה, לבחור שהיה ספורטיבי כמוני. בזמן שהחלמתי, הפך הבית מוקד לכל חברי; דייגים, מגדלי צדפות, חקלאים, ציידים. הם באו מדי ערב עם 'שלל', דגים יפים, ירקות, עופות, ואמא היתה מבשלת לכולם. בבית נוסד מעין שולחן פתוח.

"כשהתאוששתי, החלטתי לחפש לי עולם חדש. שאינו מבוסס על השכל וההיגיון בלבד, אלא בעיקר על רגשות. עולם שיאפשר לי לשחזר, בבית הורי, את חוויות הילדות שלי. הואיל ואינני מוסיקאי, או צייר, נהייתי טבח. שאלתי לדעתה של אשתי, ז'אן, אז חברתי, שאך זה סיימה לימודי רוקחות – והיא התלהבה. הלכתי ללמוד חצי שנה בבית-ספר לבישול, והתחלנו.
"הבית עמד לרשותנו: אמי, שעדיין גרה בו – אנחנו יושבים בסלון שלה – הסכימה. למען האמת, מאז מות אבי, כשהייתי בן 12, חיינו בדוחק. אמי אף נאלצה להשכיר חדרים בבית. אבל בעבר, לפני מותו, נערכו בבית אין-ספור חגיגות. אבי ניהל חיי חברה סוערים. הוא אירח חברים ונכבדים ובעלי-יקבים. המשתים הללו, שבישלו נשים מהנמל, הם חלק מחוויות-הילדות שלי. מובן שלא השתתפתי בהם, ובנוסף, בגללם, מעולם לא אכלתי ארוחת ערב עם הורי – אבל היתה אווירה של חג בבית, והיא זכורה לי בעוצמה. גם אשתי ואני לא אוכלים הרבה עם הילדים, אבל כל יום רביעי קודש לילדים. גם אם יבוא האפיפיור לברטאניה באותו יום, וירצה לאכול אצלי, לא אוותר.

אוליבייה רולנז'ה.צילם Leafar. מקור צילום ויקיפדיה.

"היה לנו בית, אבל לא היה לנו כסף. לווינו 240,000 פרנק ב-16.5% ריבית – זה היה המון, ב1979- – והתחלנו. בנמל של קאנקאל פעלו ארבעים ושבע מסעדות, שכולן כאחת צפו אל הים והגישו צדפות חיות ומאכלי-ים פשוטים. אנחנו נמצאים במעלה העיירה, בלי נוף, ובנוסף, החלטנו לחרוג מהמקובל במטבח המקומי – אז כל הכבוד למי שהאמינו בנו, והסכימו להלוות לנו את הכסף. אני לא בטוח שהייתי מלווה לעצמי, אז. היה לנו קשה מאוד לגרום לכך, שהלקוחות הראשונים יעברו בשער וייכנסו למסעדה". המסעדה מתפצלת לשלושה חדרים קטנים, הפונים לגינה מוריקה. בלב הגינה בריכה, ובה וסביבה שוררת המולה בלתי-פוסקת של ברווזים ואווזים. יושבים עם הפנים לגינה, ועם הגב לסועדים האחרים – קצת משונה. אבל קשה היה להתרכז בעופות, לנוכח ארוחת עשר המנות שבישל למעני רולנז'ה, לאחר שנשאלתי אם יש דברים שאיני אוכל – והשבתי בשלילה. ברטאניה – פרט לקצה הדרומי, שפך הלואר – היא איזור ללא יין. האפריטיף הוא, איפוא, יין לואר מתקתק, שהוגש עם ENCORNETS – שם מקומי לקאלאמארים – מטוגנים בבלילה. גם היין הלבן, שליווה את הארוחה, היה מן הלואר.

מנות ראשונות

עשבים ותבלים עם פאלורד (באנגלית – CLAM) וקוקי סן-ז'אק.
מרק צח מתובל היטב של טונה אדומה, על צדפות אויסטר שטוחות וכבד אווז – מנה מושלמת, בטעמי גן עדן.
ORMEAUX (אוזן-ים) בנוסח קאנקאל, עם שעועית לבנה, בייקון ופטרוזיליה. לובסטר קטן מותקן בניחוחות אי התבלים.

מנות עיקריות
דג TURBOT עבה צלוי על האח ואחר-כך בסיר, עם יין מאדירה וערמונים.
הקלאסיקה: סן-פייר בנוסח "החזרה מהודו" (הומאז' לבן סן-מאלו, דה לה בורדונה).

קינוחים
ריבת חלב קפואה בין שוקולד לאגס.
תפוח ודלעת לפי הרוח הקלטית.
ההזמנה למסע: גרוג מרום מארי גאלאנט, עוגת בצק עלים עם אננס ובננה.

בל נשכח את הלחם המצוין, המוגש עם חמאה ברטונית מלוחה, ואת תפריט הקפה, הרום והתה המגוון והמפורט, שלא ראיתי כמותו בשום מסעדה בצרפת, ואת החליטה בטעם 14 תבלינים, הרכב אישי של רולנז'ה.

מגש צדפות לארוחת הערב

בכפר הקטן סן-מלואר-דז-אונד (SAINT-MÉLOIR-DES-ONDES), ארבעה קילומטרים דרומית לקאנקאל, בראש גבעה החולשת על מרחבי ים ושפל, רכש רולנז'ה לפני שנים ספורות בית פרטי דמוי טירה, שהיסב למלון ובו כמה חדרים ודירות, מהודרים מאלה שמעל למסעדה הראשית, מזון דה בריקור. בקומת הקרקע, "ביסטרו ימי". המלון מכונה מזון רישה (MAISON RICHEUX), והמסעדה – לה קוקיאז' (LE COQUILLAGE). האוכל פשוט יותר, זול יותר, אבל אותה הטריות המופלאה של פירות-הים. התענגתי על מגש של צדפות מקאנקאל, שאך זה נִשלו מהמים, ומיני סרטנים. הצדפות, בטעם עז של מי ים ויוד, היו מופלאות. המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום – כמו גם מסעדת-הדגל שלו, אגב – והאווירה היתה תוססת, לא מכופתרת. נהניתי מאוד.

כרטיס ביקור
JANE & OLIVIER ROELLINGER
LES MAISONS DE BRICOURT
1, RUE DUGUESCLIN 35260 CANCALE

סגירת המעגל

מזמן לא נתקלתי באידרה של דג, בתוך דג המוגש לי במסעדת-צמרת בצרפת. במטבחה של כל מסעדה המכבדת את עצמה מצוי עובד, שכל תפקידו לנקות במלקחיים את הקוצים מהדגים, ולייצר "פילֶטים". התפלאתי, איפוא, לקבל דג כמעט כנתינתו בטבע: על קוציו ועורו. שאלתי את רולנז'ה מדוע. "כי בשביל הטעם, צריך לבשל עם עור, עצמות ואידרות. ברבוניות קטנות מהאוקיינוס – ברבוניות, לדעתי, הן הדגים הטעימים ביותר – אני מגיש רק שלמות, ולא ב'פילטים', כפי שנוהגים רוב-רובם של השפים."

ואז נזכרתי, שבדיוק עשר שנים קודם-לכן, בנובמבר 1986, כשהתחלתי את התלמדותי במטבח העילי הצרפתי אצל פול בוקיז, אמר לי ה"קיסר" מליון מילים דומות להפליא: "עוף, לגבי, זה בשר עם עור ועצמות. דג אינו דג ללא אידרתו." סיפרתי זאת לרולנז'ה, שהתפלא מאוד לשמוע שבוקיז חושב – או, לפחות, חשב – בדיוק כמוהו. ואילו אני הבנתי, באותו רגע, שאצל אוליבייה רולנז'ה, עשר שנים אחרי בוקיז, סגרתי מעגל מוחלט במטבח העילי הצרפתי, ושהספר גמור.

כמה מילים על הכותב

אביטל ענבר, סופר, מתרגם ספרות ועיתונאי. כתב שבעה ספרים על צרפת. תרגם יותר ממאה ועשרים ספרים ממיטב הספרות הצרפתית.

הפוסט אוליבייה רולנז'ה טבח הזיכרונות של שודדי הים מתוך הספר תענוגות צרפת מאת אביטל ענבר הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

אנו מקדישים לנורמאנדי ולברטאניה סקירת-אוכל משותפת והשוואתית, מפני שתיירים רבים יוצאים מפאריס מערבה לנורמאנדי, ממשיכים אל מון סן-מישל שבגבול בין שני האזורים, ומשם – מערבה לברטאניה. מדובר בשני אזורים שונים בתכלית, כמעט מכל היבט אפשרי. בעוד שנורמאנדי "מתורבתת", נופיה "משויפים", ובאפריה רועות פרות דשנות כתושביה, ברטאניה פראית, יחסית, כמו חופיה המזדקרים בצוקים מעל לאוקיאנוס שוצף וקוצף.

רקע היסטורי או ההבדל בין ברטאניה לנורמאנדי

דגל נורמאנדי. מקור תמונה ויקיפדיה.

בעוד הנורמנדים פלשו לאנגליה וניצחו את האנגלים בקרב הייסטינגס, כבשו את האי ושלטו בו, ואף הנהיגו בקרב העילית דאז את שפתם, מעין צרפתית בראשיתית, אל חצי האי ברטאניה, החוטם של צרפת המשתרבב לאוקיאנוס, פלשו עוד לפני כן, בראשית ימי הביניים, קלטים מאנגליה, ויילס ואירלנד, נרדפי המלוכה האנגלית דאז. הם השרישו בה שפה משלהם, שעדיין קיימת – ועוברת אפילו תהליך התחייות. בביקורי הראשון בברטאן, בסוף שנות השישים, עניתי בעברית לאיכרות זקנות לבושות שחורים ונעולות כפכפי עץ, שדיברו איתי ברטונית: לא היתה לנו שפה משותפת, כי הן לא דברו צרפתית… אבל תבשילי מעיים ידעו גם ידעו להתקין!

דגל ברטאן. מקור תמונה ויקיפדיה.

בברטאניה ולא בבריטניה מעוגנות האגדות הקשורות באבירי השולחן העגול, במרלין הקוסם ועוד. בברטאן גם קיימים שרידיה של תרבות קדומה מאוד ועלומה כמעט לחלוטין, שמקורה, כנראה, במזרח התיכון, באותם נודדים ראשונים בתולדות האנושות שיצאו ליישב את אירופה: דולמנים ומנהירים ומערות קבורה. דולמנים, שאפשר למצוא גם בגולן. הערה לקוראי אסטריקס, סידרת הענק של הקומיקס הצרפתיים, שתרגמתי כמה מספריה, המחייה, סביב כפר ברטוני, את המורשת הגאלית-דרואידית בימי הכיבוש הרומי, ומחברת אותה לתרבות הדולמנים והמנהירים: היסטורית, השילוב הזה הוא בדותה.

ההבדלים הגסטרונומיים בין ברטאניה לנורמאנדי

גם במישור הגסטרונומי, ההבדלים מהותיים. ברטאניה היא בראש ובראשונה ימית. לים חשיבות עילאית גם בחיי התושבים, עיסוקיהם והאתוסים שלהם, גם בעושר השלל – צדפות, למשל הן מומחיות ברטונית. בנורמאנדי, הן "ייבוא" מברטאניה. נכון שגם נורמאנדי שואבת משאבים גסטרונומיים מהים, אבל היא יבשתית יותר במגמותיה. המטבח הנורמאנדי עתיר עיבוד ורטבים. במטבח הברטוני, את המוצר המוביל אוכלים ללא כל עיבוד, והדגים עוברים טיפול מזערי. מי שמטייל כמה ימים בנורמאנדי ומתענג על מטבחה העשיר בשמנת נפלאה, חמאה וגבינות מצוינות, לא יזיקו לו כמה ימים של מטבח ברטוני רזה, על בסיס דגים ופירות ים נפלאים, וירקות מצוינים…

כל חופי האוקיאנוס חיים לפי קצב הגיאות והשפל. אבל במפרץ של האי מון סן מישל, אחד מאתרי הקדושה והתיירות המובילים באירופה, הפרשי המפלס בין הגאות לשפל – 15 מטרים – הם הגדולים בעולם. 250 מיליון מטרים מעוקבים של מים עולים ויורדים פעמיים ביום, במחזוריות קבועה הקשורה לירח. בשפל, יוצאים הכבשים לרעות באפרי הים. הם לוחכים עשב שטובל מחצית הזמן במים מלוחים, ומשווה לבשרם מליחות נעימה. כבשים אלה, המכונים pre-sale, מומלח מראש, הם פריט גסטרונומי משותף לפני האזורים.

מפרץ מון סן מישל. צילם צבי חזנוב.

דמיון רב מוצאים דווקא בתחום המשקאות (לא כולם, כמובן). ראשית, על דרך החיוב: הסיידר (סידר, בצרפתית), שאינו מתוק אלא מריר-חמצמץ, ועתיר אלכוהול. הוא מיוצר מזנים של תפוחים קטנים, שזה ייעודם העיקרי. בברטאניה, עצי תפוח היו קיימים בתקופות פרה-היסטוריות, והתפוח נחשב כפרי בהא הידיעה של האיזור כולו. שנית, על דרך השלילה: שניהם אינם אזורי יין. נורמאנדי לחלוטין לא (והיא מפצה את עצמה, ואת כולנו, בעזרתו של יי"ש התפוחים, הקאלוואדוס הנפלא). אשר לברטאניה, בשוליה הדרומיים מצוי הקצה המערבי של רצועת יינות הלואר. ליד האוקיאנוס, סמוך לעיר הנמל הגדולה נאנט, מייצרים יין לבן עממי נודע מאוד, מוסקאדה, הנחשב כליווי אידיאלי לפירות הים של ברטאניה. אבל חבל יינות מוסקאדה רק גובל בברטאניה. יישובים שונים בשני האזורים מזוהים כל אחד עם מוצר ייחודי או עם מתכון בלעדי, הנושא את שם היישוב. מומלץ להתעניין – ולטעום.

הגסטרונומיה של נורמאנדי

נורמאנדי, ארץ מרעה ועצי תפוח, היא איזור שאפשר להגדירו כ"דשן". מחוז החמאה, הגבינות העשירות והשמנת, הסִידר ויי"ש הקאלוואדוס – שניהם עשויים מתפוחים. דגת-הים לצד דגת-הנהרות. לנורמאנדי דימוי נכון של חבל-ארץ גסטרונומי מאוד. אבל מי שמתבונן בטבלאות הדירוג של שני המדריכים המובילים בצרפת, מישלן וגומיו, נוכח, להפתעתו, שאין באיזור מסעדת-צמרת ברמה העליונה, (3 כוכבים ו-19 או 18), וכי הפסגה היא מסעדת Gill שבעיר הראשית רואן – שני כוכבים, ו-17.

מבחינת התייר, מרמז מצב זה על גסטרונומיה שהיא, בעיקרה, עממית. כלומר, מסעדנות שורשית ולא יצירתית, וזולה למדי. ההנחה הראשונה נכונה למדי – השנייה, פחות. זאת מפני שנורמאנדי קרובה לפאריס, ופאריסאים נוהגים לפקוד אותה בסופישבוע. לפיכך יש מסעדות, רבות מהן באכסניות מפנקות, שהן יקרות כמעט כמו בפאריס. אין לשכוח שבנורמאנדי נמצאת עיר הקיט דוביל, אחד מאתרי הנופש היוקרתיים ביותר באירופה, ובה מלונות-פאר וקהל בעל אמצעים. הנורמאנדים עצמם, גם הכפריים, יצרני הקאלוואדוס, בעלי אמצעים. וכשיש כסף, המחירים מתאימים את עצמם. אבל אין זאת אומרת שבכפרי נורמאנדי, לא תמצאו מסעדות זולות.

השמנת העשירה מאוד בשומן היא אולי המוצר המאפיין ביותר את המטבח הנורמאנדי. היא הבסיס לרוב הרטבים. בכך, השפיעה נורמאנדי על המטבח העילי הקלאסי של צרפת, שהיה עתיר בחמאה ושמנת. על בסיס שני מוצרי-יסוד אלה, מתקינים בשרי-עגל (בעיקר אסקאלופ) ועופות – תרנגולות וברווזים, בעיקר – שהם בסיס המטבח המסורתי של האיזור, לצד הנקניקיה הנודעה, ה-andouille המזוהה עם היישוב vire – אנדויי, אגב, היא מלה נרדפת לאידיוט…

במקביל לדגת הים, שחשיבותה במטבח הנורמאנדי אינה מוטלת בספק, משתמשים הרבה מאוד בדגי מים מתוקים, מותקנים אף הם, לעיתים בשמנת וחמאה. חלב משובח ומסורות עתיקות-יומין הם מתכון יוצא-דופן לתעשיית גבינות. נורמאנדי היא שם נרדף לקאמאמבר. יש כמה סוגים של קאמאמבר, מהתעשייתי המיוצר בסדרות ענקיות, על כל המשתמע מכך, ועד לכפרי הביתי. בתווך, מוצאים מיני מוצרים משובחים של מחלבות קטנות, לעיתים מחלב לא מפוסטר, ובעיקר – לא מלוחים מדי. בנורמאנדי עוד גבינות נודעות, בעיקר פון ל'אווק.

קאלוואדוס, יי"ש התפוחים הנודע, הנושא את שם המחוז שבו הוא מיוצר, הוא סוג של משקה השווה בחשיבותו וביוקרתו הבינלאומית למוצרים אזוריים מובילים אחרים, בצרפת, כמו קוניאק וארמאניאק. הקאלוואדוס מיוצר גם בכמה מפעלים גדולים, וגם במזקקות בבתי איכרים, שבהם אפשר לטעום ולרכוש בקבוק, שיהווה מקור של סיפורים וגאווה, שיתפחו ויתעצמו עם השנים…

הגסטרונומיה של ברטאניה

מבחינת מסעדות, ברטאניה שונה מנורמאנדי בכך שיש בה מעט יותר מסעדות-צמרת, ובראשן La Maison de Bricourt של אוליבייה רולנז'ה, בעיירת הדייגים קאנקאל שבצפון-מזרח האיזור. שני כוכבים במישלן (מסעדת הדגים ופירות הים מהטובות באירופה. בברטאניה כמה מסעדות מנוקדות היטב, ובראשן ל'אוברז ברטון בלה רוש ברנאר שבדרום-מזרח האיזור. אך מן העבר השני, מסעדותיה הפשוטות אכן עממיות וזולות – לעיתים זולות מאוד. כי ברטאניה רחוקה מהמרכז, התיירות אליה עממית יותר, אין בה מרכזי קיט יוקרתיים, תושביה ברובם אינם אמידים – והיצע המסעדות ומחיריהן מתאים את עצמו למצב – ולאופי הסגפני משהו של עם של יורדי-ים.

הגסטרונומיה של ברטאניה שמנתית הרבה פחות, דלה יותר, לכאורה, מזו של ברטאניה – אבל מושתתת על טובי המוצרים שבנמצא: דגים ופירות ים בשיא טריותם, ירקות מצוינים, בעיקר החורשף. ברטאניה מופנית רוב רובה לעבר הים. לאורך חופי הארוכים ממוקמים עשרות נמלי דיג. חלקם התמחו בדיג במרחקים, ואחרים בדיג במי החופים והלאה. הדיג הוא האתוס הלאומי שלה. כשהגברים בים, הכפרים הם "כפרי נשים". מה עוד שהדיג גובה מדי שנה קרבנות, כך שמספר האלמנות – גדול. תמונה מקובלת במיתולוגיה של ברטאניה הוא מראה קבוצה של נשים וילדים, העומדת על החוף ומצפה לשובה של הספינה המיוחלת, ובה הבעלים, האבות, האחים, הבנים.

עוד מקור של מוצרי ים הם בריכות הגידול של הלובסטרים, ובעיקר – מושבות הצדפות למיניהן. וה"עצים" הנטועים ליד החוף, שעליהן גדלות צדפות המול השחורות. המורשת הקלטית באה לידי ביטוי גסטרונומי ביין הדבש, בטעמי הדלעת הגדולה, החמאה המלוחה, הבצק מקמח שחור – והערמונים. אלה הם טעמים יבשתיים. כי ברטאניה גם חקלאית-יבשתית. ואיזור עני, יחסית. בחקלאות, המחירים לפעמים מתמוטטים עקב כוח הקנייה העצום של הסיטונאים. לא בכדי חקלאי האיזור, ובעיקר מגדלי החרשפים, שהוא המלך, לצד הכרובית ותפוחי האדמה, מפגינים שוב ושוב, זה עשרות שנים, שם ובפאריס – חוסמים כבישים, משליכים טונות של תוצרת בכיכרות וצמתים.

האויב השני, הפוגע בעושר העיקרי, הוא מה שמכונה "הגאות השחורה" – דליפות של נפט ממכליות העושות דרכם סמוך לחופים. כל אירוע כזה הוא אסון אקולוגי אזורי, הגורם לגיוס המוני של מתנדבים לטיהור החופים ולהצלת בעלי חיים. מבחינת הגסטרונומיה, כל מה שסטאטי, בעיקר, כלומר גידולי הצדפות, נפגע שוב ושוב.

המלכה בלון

הצדפה היא המלכה הבלתי מעורערת של הגסטרונומיה הברטונית. יש כמה וכמה זנים, כל אחד מזוהה, כמו יין טוב, עם איזור-גידול – קאנקאל, בלון – או לפי הצורה. על-פי-רוב מתענגים על צדפות בעודן חיות. יש תבשילי צדפות, אבל הם בטלים בשישים. הצדפות החיות מוגשות תריסרים-תריסרים, או על מגשי-ענק, הכוללים כל-מיני תוספות, ברובן טעימות הרבה פחות, ושאני מוותר עליהן תמיד – מה עוד שאכילתם מחייבת עבודה מרובה: שבלולי ים קשים, שמחלצים בסיכות מתוך הקונכיות, עשרות חסילונים זעירים, שצריך לקלף אחד אחד… לא שווה. החוויה העיקרית של צדפות ברטאניה, היא הטריות המדהימה. בישובים מסוימים, כמו קאנקאל, למשל, כשעות השפל נחשפים "מרבצי" הצדפות שליד החוף, המגדלים "קוטפים" אותם, ובתוך רבע שעה אפשר לצרוך אותן בקיוסקים שליד המים, במחיר הזול ביותר (שכן צדפות הן עניין יקר, בעיקר במסעדות רחוקות מהים – מה עוד שהצדפות שם טריות הרבה פחות, בשל זמן ההובלה!) במסעדות של ברטאניה, אוכלים צדפות שעוד לפני שעתיים היו בים. זה פשוט חלום.

צדפות אפשר לקנות בנמל או בשוק, לרדת לחוף, ולאכול – עם בקבוק יין לבן קר. כל אחד יכול ללמוד לפתוח צדפה בעזרת סכין מיוחד, הנמכר בכל חנות של כלי בית. משרבבים אותו בנקודה מוגדרת בין שני חלקי הקונכיה, מסובבים – ופותחים. מומלץ להגן על כף היד השנייה, האוחזת בצדפה, בכפפה עבה או מטלית. לפתוח בזהירות, על-מנת להותיר את המים שבתוך הקונכייה. אחר-כך, בעזרת סכין חד, מנתקים את הצדפה מהשורש, מושיטים את הקונכייה לפה, גומעים את המים, קולטים את ניחוחותיה וטעמיה של הצדפה, ומשגרים אותה, עם מעט יין, במורד הגרון. יש המשקים אותה לפני כן בחומץ יין עם אשאלוט, או כמה טיפות לימון. לדעתי, זה מעוות את הטעם העיקרי, טעם הים. עם הצדפות אוכלים לחם שחור עם חמאה טובה (הברטונית, לפי המסורת הקלטית, מלוחה).

צדפות מקולקלות גורמות למיחושי קיבה, לעיתים קשים מאוד. יש כללים המאפשרים להבחין בין צדפה בריאה לצדפה עייפה. הראשונה תתכווץ כאשר מזים עלי טיפה לימון: סימן שהיא בחיים. אם היא יבשה, ואין עימה מים, להימנע. אם היא מסריחה – להתרחק, כמובן. אבל דווקא את הצדפות המסוכנות ביותר, אלו שגורמות לצהבת קשה, קשה לאתר, כי אין להן סימני היכר. אבל זה נדיר. יש כללים להובלת צדפות ולאיחסון. הם אינם בהשג ידו של התייר. הטריות היא העיקר. אסור הקפיא ולהפשיר, ואין להשהות את הצריכה: אל תקנו צדפות בשוק של הנמל, ותסעו איתן במכונית חצי יום, עד לפיקניק של צהריים במקום אחר.

קוקי סן ז'אק (סקאלופס), סרטנים מכל הסוגים, מהעממיים ביותר ועד ל-homard היקר והיוקרתי, ושלל דגים מדהים, משלימים את תענוגות הים – לצד מאכלי אצות! אגב – "דיג של ליקוט" – כלומר, שיטוט על החופים העצומים, שהים נטש אותם לכמה שעות של שפל, תוך שהוא מותיר אחריו אוצרות גסטרונומיים בחול ובין הסלעים – הוא עיסוק מקובל מאוד ומותר בתנאים מסוימים. אם כי, מסוכן: הגאות היא תהליך זדוני, הפועל במעגלים, כולא את המטייל התמים בזרמי מים ובחול טובעני, וסוחף אותו!

כבכל איזור כפרי עני – וכל מה שבין רצועות החופים, כלומר, רובה של ברטאניה, הוא איזור כפרי עני – החזיר הוא נכס כלכלי וגסטרונומי חשוב, שכל חלקיו משמשים. בברטאניה יש מסורת של מעדני חזיר, ובעיקר, בקרב הכפריות, זיקה עמוקה לתבשילי מעיים. סידר מלווה כל ארוחה, ובעיקר של קרפים, מלוחים או מתוקים, שהם המאכל העממי הלאומי מס' 1 של ברטאניה – ויש גם בנורמאדי. ארוחת קרפים היא הצורה הפשוטה והמשביעה ביותר לאכול היטב – ובזול.

אבל המשקה המיתולוגי של ברטאניה, שאהבו היוונים, הרומים וכמובן הקלטים, הוא ההידרומל, מהידרו, מים, ומל, מ-miel – דבש. "מי הדבש" המותססים הם יין-דבש או יי"ש-דבש. על הידרומל עתיר כוהל מספרים, שמי ששותה ממנו כמות מספקת, נופל פתאום לאחור ונרדם. זה נכון.

כמה מילים על הכותב

אביטל ענבר, סופר, מתרגם ספרות ועיתונאי. כתב שבעה ספרים על צרפת. תרגם יותר ממאה ועשרים ספרים ממיטב הספרות הצרפתית.

הפוסט נורמאנדי וברטאניה, שני מטבחים, שני הפכים מאת אביטל ענבר הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

המאה ה-18 העניקה לנו כמה מהדמויות המרתקות ביותר בהיסטוריה הצרפתית כגון אשת הרוח מדאם דה שאטלה או מתחרהו של קזנובה, הדוכס מרישלייה שאף אחראי להמצאת המיונז. אולם כמה מכם מכירים את פרנוסואה אנדרה דניקאן פילידור (François-André Danican Philidor), אשר נולד בצרפת בשנת 1726 ומת בלונדון ב-1795? הניחוש שלי הוא שלהוציא אולי כמה חובבי שחמט אף אחד אחר לא שמע את השם של אחד האנשים הרב גוניים ומרתקים שחיו להם בפריז של תקופת המאורות והגיע הזמן לספר את סיפורו.

פילידור המלחין

פרנסואה פילידור נולד למשפחה של מוזיקאים, אשר שירתה את מלכי צרפת החל מהמאה ה-17. שני המוזיקאים המפורסמים ביותר במשפחה הזאת היו אביו של פרנסואה, אנדרה דניקאן (André Danican Philidor 1652-1730), מלחין בחצרו של לואי ה-14 ואחיו של פרנסואה אן דניקאן (1681-1728 Anne Danican Philidor), אביהם של הקונצרטים הציבוריים הראשונים, אשר נקראו Le Concert Sprituel ונוגנו בגני הטיולרי בין השנים 1725-1791. אם תסתכלו על תאריכי הלידה והמוות של גיבור סיפורנו ותשוו אותם לאלו של אביו ואחיו, הרי בוודאי תחשבו שנפלה כאן טעות ומדובר על הסב והדוד של פרנסואה פילידור. אולם אין זאת טעות. אנדרה דניקאן התאלמן כשהיה בן 72 והחליט שסטטוס האלמן איננו מתאים לו כל כך. לכן הוא רץ והתחתן עם נערה בת 19, אשר נתנה לו את פרנסואה כשהוא עצמו היה בן 74…

מגיל צעיר גילה פילידור כשרון מוזיקלי לא מבוטל וכשהיה בן 11 כבר הלחין את היצירה הראשונה שלו. במהלך ילדותו שר פילידור במקהלת הילדים של לואי ה-15 ומכיוון שהמלך אהב מאוד את זמרתם של הילדים הוא דרש לשמוע אותם כל יום. בזמן שהילדים חיכו שהמלך יגיע הם העבירו את הזמן במשחק השח וכך נחשף פילידור למשחק שיהפוך אותו למפורסם מאוחר יותר. אולם אנחנו מקדימים את המאוחר, אז בואו נחזור לשנות ה-40 של המאה ה-18, כאשר פילידור מתחיל לעבוד כמלחין אופרות בפריז ומאוחר יותר בלונדון. במהלך השנים שבאו אחר כך יזכה פילידור לתהילה בזכות מספר אופרות שכתב ובראשן האופרה "תום ג'ונס" המבוססת על סיפורו של הנרי פילדינג (נושא מעניין לאופרה אם נזכור שרוב האופרות באותה תקופה היו מבוססות על היסטוריה רחוקה או מיתולוגיה).

אופרה, מומלצת נוספת היא "סאנשו פאנסה", אופרה קומית קלילה במערכה אחת.

האופרות הללו מצטרפות לעוד כ-20 אופרות ויצירות מוזיקליות נוספות אותם כתב במהלך חייו ושהפכו אותו למלחין חשוב בתקופתו. אומנם בימינו יצירותיו המוזקליות נשכחו מעט, אולם עוד במהלך המאה ה-19 הוא נחשב למלחין חשוב מספיק על מנת ששארל גרנייה יחליט שראשו יאתר את בניין האופרה הצרפתית המפורסם שלו.

פסלו של פרנסואה פילידור בחזית בניין האופרה של פריז (אופרה גרנייה). מקור צילום ויקיפדיה.

פילידור השחמטאי

למרות היותו , כאמור, מוזיקאי מצליח במהלך חייו הרי ששמו של פילידור נכנס להיסטוריה דווקא בגלל עיסוקו בשחמט והיותו אלוף השחמט הראשון בהיסטוריה (למרות שלא זכה באופן רשמי בתואר ולא הוכתר במסגרת תחרות מאורגנת).  חלק משמעותי מחייו בילה בבית הקפה הפריזאי הידוע "דה-לה-רז'אנס" – בית הקפה שהיה ממוקם ב- Place du Theatre Francais, שימש במשך כ-200 שנה כמקום מפגש לגדולי השחמט בעולם ולחובבים נלהבים, בכללם דמויות מפורסמות כמו: ז'אן ז'אק רוסו, וולטר, רישלייה, בנג'מין פרנקלין, רובספייר ונפוליאון בכבודו ובעצמו. בבית הקפה הכיר פילידור את המורה לשחמט, ליגל דה קרמר, בכיר שחמטאי צרפת באותה תקופה. שלוש שנים לאחר תחילתה של הכרות זו, עלה התלמיד על רבו והביסו שוב ושוב. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18 הוא הפך לשחמטאי החזק ביותר בתבל והוכרז כבלתי מנוצח בפריז ובלונדון, שני מרכזי השחמט העיקריים בתקופתו.

אחד מקרבות השחמט המפורסמים ביותר של קפה לה רז'אנס. סן אמנט נגד סטאונטון דצמבר 1843. מקור תמונה ויקיפדיה.

פילידור לא היה רק תכסיסן ושחקן התקפי מעולה, הוא היה השחמטאי הראשון בהיסטוריה שהעז לבצע משחקים "סימולטניים עיוורים" – מצב בו אמן השחמט משחק בו זמנית נגד מספר יריבים וכל זאת כשגבו מופנה אל הלוח והכלים. היום, אמני שחמט רבים מסוגלים לעשות זאת, אך בזמנו הדבר נחשב למופע יוצא דופן שהוגדר בעיתונות כדוגמה חריגה לכוחם של הזיכרון והדמיון. את חותמו על משחק המלכים הותיר פילידור הן בתחום הסיומים והן בתחום הפתיחות. בסיומי צריחים משתמשים עד היום הזה במחקריו, שיטותיו וניתוחיו. אחד הסיומים הנודעים והשימושיים עד היום נושא את השם "עמדת פילידור". ואילו בפתיחות ידועה "הגנת פילידור" (1.ה4 ה5 2.פו3 ד6) – הגנה זו אמנם מופיעה בימינו בתחרויות של רבי אמנים רק לעתים רחוקות אך היא שרירה וקיימת וניתן ללמוד אותה בספרות המקצועית העכשווית.

בשנת 1749, בגיל 23, פרסם פילידור ספר תחת הכותרת "ניתוח משחק השחמט". ספר זה נחשב כספר הלימוד היסודי והמעמיק הראשון בהיסטוריה של עולם השחמט. במרכז התיזה בספרו טען פילידור כי הרוח החיה של משחק השחמט הוא דווקא הרגלי (החייל הפשוט) והתקדמותו הנמרצת והמדויקת מביאה לעתים קרובות לפריצת עמדות היריב ולהכרעת המשחק. לשיטתו של פילידור האמנות של המשחק ברגלים קובעת את גורל המערכה הן בהתקפה והן בהגנה. סגנונו של פילידור וניתוחיו המיוחדים של עמדות שחמט השפיעו על אלפי שחמטאים בתקופתו. היום, בעידן המחשבים, התיאוריות והשיטות הללו שהציע פילידור נראות מעט נאיביות, אך במאה ה-18 וה-19 הן היו ללהיט וספרו המצוין זכה להיות מודפס בלא פחות מ-70 מהדורות ותורגם לשפות רבות.

ספרו של פילידור מהדורה משנת 1871. צילום מאת יואל תמנליס.

לסיום, נשוב רגע לאווירת קפה דה-לה-רז'אנס, אשר תיפקד למעשה כמועדון השחמט החזק ביותר בעולם באותה עת, ובו שיחק פילידור על גבי שולחנות שחמט עשויים משיש יוקרתי, כשסביבו עשרות שחקני וחובבי שחמט שומרים על שקט מוחלט, כך שהרעש היחיד שנשמע באולם המשחקים הגדול היה של תזוזת כלי השחמט על גבי הלוחות. אחד הצופים במשחקים היה חובב שחמט זקן אשר נהג לבקר במקום במשך 30 שנה ולשהות בו למעלה מ-10 שעות ביום, אך מעולם לא העז לשחק בעצמו. יום אחד גילו חובבי השחמט בבית הקפה כי האיש אף אינו יודע את כללי המשחק הבסיסיים. שאלו אותו: "אם אינך יודע לשחק שחמט מדוע אתה מתייצב כאן מדי יום ונשאר כל כך הרבה שעות"? תשובתו של הזקן לא איחרה לבוא: "לו הייתם מכירים את אשתי לא הייתם שואלים אותי את השאלה הזו".

כמה מילים על הכותבים

יואל תמנליס הוא פרנקופיל ואומן שחמט שהשתתף בלא מעט תחרויות שרובם משום מה נערכו בפריז. הוא לא רק עיתונאי אלא גם צלם ואתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק שלו פריז דרך הזום על מנת להנות מצילומיו. צבי חזנוב הוא הבעלים של האתר פרנקופילים אנונימיים.

הפוסט פילידור: כשהמוזיקה פוגשת את השחמט בקפה לה רז'אנס בפריז מאת יואל תמנליס וצבי חזנוב הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

ב-31 ליולי, 2017, ירד המסך על חייה של השחקנית הצרפתיה הגדולה ז'אן מורו. השחקנית האגדתית, שהגדירה עצמה כ"אישה שמשחקת", שהדביקה לעצמה את צמד התארים "מיסטית וקלת דעת", נפטרה בדירתה, לא רחוק מפלאס טֵרְן בפריז, ליד אולם פְּלֵיֵיל, בגיל 89. עוזרת הבית גילתה אותה במיטתה, ללא רוח חיים, בבוקר, ופרצה בבכי. בשנתיים האחרונות הסתגרה ז'אן בדירתה, שלא כהרגלה במשך כל חייה הסוערים. חברה הטוב, הבמאי ז'אן-פייר מוקי, סיפר שז'אן לא יכלה עוד לשחק מפאת חולשה והרגישה נעזבת. ב-2015 הופיעה בסרטה האחרון, "כשרון חבריי", בבימויו של אלכס לוץ. בנוסף, סבלה מאוד מחצי הלעג להם שימשה כמטרה. קולה שהלך והצריד עם השנים, הזדקן עם הגיל, משך חיקויים שפגעו בנפשה של השחקנית הנערצת. ז'אן מורו, נחושה, דעתנית, כנה, נדיבה, ניהלה ביד רמה קריירה ארוכה ומצליחה בת 65 שנים תזזיתיות. השחקנית המפורסמת, בצרפת ובעולם כולו, הייתה חברתם הקרובה של במאים, שחקנים, מוזיקאים, זמרים, סופרים, אמנים בכלל. היא תמכה בצעירים בראשית דרכם ובאמנים שהיו זקוקים לעזרה והייתה פעילה מאוד באירועי תרבות ופסטיבלים למיניהם.

ז'אן מורו שיחקה, החל מתחילת שנות ה-50, ביותר מ-130 סרטים תחת שרביטם של במאים רבים, ביניהם פרנסואה טריפו, לואי מאל, ז'אק דמי, ז'אן רנואר, רוז'ה ואדים, אנדרה טשינה, וגם לואיס בונואל, אורסון ולס, מיכלאנג'לו אנטוניוני, ג'וזף לוסי, איליה קאזאן, ריינר ורנר פאסבינדר. ז'אן מורו זכתה בפרסי כבוד על מפעל חייה מטעם פסטיבל קאן, ברלין וונציה ובעוד פרסים רבים אחרים. ב-1958 הפכה לכוכבת בעקבות הופעתה בשני סרטים של לואי מאל, "מעלית לגרדום" ו"הנאהבים". פגישתה עם לואי מאל הייתה ציון דרך חשוב בדרכה האמנותית. בפעם הראשונה צולמו פניה, שנחשבו עד כה "אסימטריים", כפי שהם, בלי שניסו להתאימם לקני המידה האסטתיים של התקופה. "הנאהבים", שהיה נועז לזמנו ועורר שערוריה, היה מתנת הפרידה שלה לבמאי. ז'אן נהגה לעזוב את מאהביה ראשונה כי חששה להיעזב.

התחלה

ז'אן מורו נולדה ב-1928 לאב בעל מסעדה ברובע ה-9 ולאם אנגליה-אירית, רקדנית. את רוב שנות ילדותה בילתה בווישי. כשאביה פשט רגל, עברה המשפחה לגור במלון זול במונמרטר. דודה של ז'אן מימן לה שיעורי ריקוד ופיתח בה את התשוקה לקריאת ספרים. אביה, לעומת זאת, היה צר אופק, קפדן ואלים. המריבות בין האב לאם, זוג לא מתאים, העכירו את ילדותה הקשה של ז'אן. חלומה כנערה היה להיות רקדנית, כמו אמה. רקדנית קלאסית, או, אם לא, לפחות רקדנית מיוזיק-הול. לו הייתה מצטרפת לאמה כשנפרדה מאביה, הייתה מנהלת קריירה של רקדנית בעולם האנגלו-סקסוני. אך החיים קבעו שז'אן תשחק.

את הקריירה שלה כשחקנית התחילה דווקא בתיאטרון, שאותו לא עזבה מעולם. ז'אן, מלכת תיאטרון, שיחקה בכ-60 מחזות לאורך חייה. הבמאי הגרמני קלאוס מיכאל גרובר השפיעה עליה, לדבריה, עמוקות ושינה את חייה. מתפקידים קטנים בקומדי פרנסאז הגיעה מהר מאוד לתפקידים ראשיים. כשרון משחקה זוהה והוערך מייד וגדולי הבמאים שיחרו לפתחה. וכך, גילה יום אחד אביה של ז'אן את תמונת בתו בעיתון "פרנס סואר", שוד ושבר! בתו שחקנית! ז'אן למדה משחק ונעשתה שחקנית בהסתר מהוריה. עבור אביה המיושן של ז'אן, יליד המאה ה-19, המילה "שחקנית" הייתה נרדפת ל"פרוצה". הבת הסוררת קיבלה סטירה מצלצלת ונזרקה מהבית. הגירוש רק הגביר אצל השחקנית המתחילה את המרץ לדבוק בייעודה, בחירותה ובעצמאותה. ז'אן טרפה את החיים ולא נרתעה משום מכשול. ושיא האירוניה, גילמה תפקידי פרוצות בזה אחר זה. ברבות הימים סלחה לאביה והוא אפילו סיים את חייו בביתה.

ז'יל וז'ים, שיר וסרט

שלוש שנים לאחר הצלחתה בסרטיו של לואי מאל, גילמה ז'אן את דמותה של קתרין בסרטו של פרנסואה טריפו "ז'יל וז'ים", שהיה לתפקידה הידוע ביותר. השיר שליווה את הסרט, "מערבולת החיים", התפרסם אף עוד יותר ממנו וסיפור הצלחתו יוצא הדופן קשור בחיי האהבה הפרטיים של ז'אן עצמה. השיר נולד, למעשה, זמן רב לפני הסרט. ז'אן נישאה בפעם הראשונה ב-1949 לשחקן, לבמאי ולתסריטאי ז'אן-לואי רישאר. באותה שנה הופיעה בסרטה הראשון, "אהבה אחרונה", בבימויו של ז'אן סטלי. היחסים הסוערים, מלאי התהפוכות, און אנד אוף, בין ז'אן לבן זוגה, התנהלו תחת עיניו של החבר הטוב, סרז' רזוואני, שכתב בהשראתם את השיר "מערבולת החיים": נפגשנו, הכרנו, נפרדנו, חזרנו, נפרדנו… שבע שנים לאחר מכן, ב-1962, ז'אן, בתפקיד קתרין, הצלע הנשית במשולש הסרט "ז'יל וז'ים", תפזם את השיר האלמותי בקולה הצרוד והחושני, שיר שידבק בה לנצח. השיר, שנועד במקורו לחבורה מצומצמת בלבד, ששרה בטיולים במכוניות שכורות, קיבל במפתיע תפוצה רחבה הרבה יותר. פרנסואה טריפו ביקש מרזוואני רשות להשמיע את השיר בסרטו שבו הגיבורה מהססת בין הגברים בחייה ומחליטה, בסופו של דבר, לאהוב את כולם. צילומי הסרט נתקלו בבעיות תקציב ובתאונות שעיכבו את העבודה. "נשיר", אמר טריפו. וז'אן שרה את "מערבולת החיים" כשרזוואני מלווה אותה בגיטרה. הקטע, שצולם בבקתת עץ גדולה בהרי הווז', שולב בסרט.

ב-17 במאי, 1995, שרה ונסה פאראדי את "מערבולת החיים" בטקס הפתיחה של פסטיבל קאן, מול נשיאת חבר שופטיו, ז'אן מורו. וזו, קמה ממושבה, הצטרפה לזמרת-שחקנית הצעירה וסיימה יחד אתה את השיר. בסופו של המופע המרגש, ז'אן הדביקה נשיקה לגב ידה של ונסה. השיר, שלא נועד להיות אלא הפתעה קטנה, הפך לסימן ההיכר של פסטיבל קאן ה-48, דואט מיתולוגי בהיסטוריה של הזמר הצרפתי.

אימהות

ב-1949, השנה שבה החלה ז'אן לשחק בסרטים, נולד בנה היחיד. ז'אן לא נועדה להיות אמא. כך תספר מאוחר יותר. היא ילדה תוך שעתיים והתקשרה מייד לבמאיה כדי להודיע שהיא מרגישה נפלא וזמינה לעבודה. ילדיה היו הדמויות שגילמה, שלהן נתנה חיים ולא היו לה, לפי שעה, צרכים אחרים. את ז'רום בנה אהבה, למרות הכול, בדרכה שלה. כשנפצע הילד בתאונת דרכים, במכוניתו של ז'אן-פול בלמונדו, ונפל לתרדמת בת שבעה עשר ימים, לא משה ז'אן ממיטתו. אך ז'רום, שסבל מהיותו הבן של, לא היה מאושר. רק מאוחר בחייו מצא את עצמו וייעודו והשלים עם הוריו. כיום, ז'רום רישאר, בן 68, חי בלוס אנג'לס כצייר.

כשהייתה בת 31 לקתה ז'אן בסרטן הרחם ומאז נמנע ממנה להיות אם שוב. זוהי השנה שבה נפרדה מהמעצב הגדול, פייר קרדן, לאחר רומן של כמעט חמש שנים. כל פריז יודעת שקרדן אוהב גברים. אך ז'אן, שהתאהבה בו ממבט ראשון, ידעה שקרדן יוכל לאהוב אישה. המעצב הבליט את יופיה הייחודי של השחקנית הנערצת בתלבושותיו היוקרתיות. בני הזוג רצו שניהם בילד משותף אך החיים קבעו אחרת.

חיי אהבה

ז'אן מורו ניהלה את חיי האהבה שלה, לדבריה, כגבר. קשריה נולדו תמיד מתוך הערכה לפעילותו האמנותית של האהוב. בין מאהביה של הפאם פאטאל נמנו פרנסואה טריפו, ז'אן-לואי טרנטיניאן, מרצ'לו מסטרויאני, סשה דיסטל, אורסון ולס, טוני ריצ'רדסון (שעזב את ונסה רדגרייב בשבילה), ראול לוי (מפיק סרטים, במאי ותסריטאי שהתאבד בגיל 44 ב-1966), ז'ורז' מוסטקי. ז'אן לא אהבה את בגידותיו של זה האחרון ועזבה אותו לאנחות בלי לומר לו מילה עד סוף חייו. ב-1951 נפרדה מבעלה הראשון, אב בנה, ז'אן-לואי רישאר אך נשארה אתו ביחסים טובים והמשיכה בשיתוף פעולה אמנותי (רישאר כתב תסריטים עם טריפו). ב-1977 נישאה לבעלה השני, הבמאי ויליאם פרידקין ("מגרש השדים", "הקשר הצרפתי"). הזוג נפרד לאחר שנתיים כי ז'אן לא יכלה לסבול את החיים בארה"ב.

תשוקה לקריאה

ז'אן מורו הייתה קוראת נלהבת והעריצה במיוחד את ג'יימס ג'ויס וגיום אפולינר. דירתה, שבה גרה מזה 33 שנה, הייתה גדושה ספרים. ספרי פילוסופיה לא נכנסו אליה. ז'אן לא התביישה להכריז שפילוסופיה משעממת אותה. כמו כן סיפרה שהייתה נרדמת עם ספרים בתוך מיטתה. בין חבריה הקרובים נמנו המינגווי, אנאיס נין, טנסי ויליאמס, מרגריט דיראס לה קראה "מרגו", ג'ויס קרול אוטס אתה עיבדה תסריטים מתוך ספריה.

המורשת של ז'אן מורו

ז'אן מורו נחשבת לסמל הגל החדש והקולנוע הצרפתי בכלל. השחקנית הדגולה זכתה בפרסים רבים, גם בינלאומיים, ביניהם אוסקר כבוד שהוענק לה מידיה של שרון סטון ב-1998 על כל פועלה. " ז'אן לה פראנסז", כפי שכינוה מחוץ לארצה, הייתה שגרירתו המיטבית של הקולנוע הצרפתי ברחבי העולם.

לכל אוהב קולנוע ז'אן מורו שלו. יש הזוכרים אותה עם בריז'יט בארדו ב"ויוה מריה" של לואי מאל, יש הזוכרים אותה כסלסטין ב"יומנה של חדרנית", בבימויו של לואיס בונואל, לפי הרומן של אוקטב מירבו, יש כזונת צמרת ב"אווה" של ז'וזף לוסי, יש כמורה ב"מדמואזל" של טוני ריצ'רדסון, יש כאם הדבקה למעלה מהנדרש בבנה ב"מודראטו קנטבילה", בבימויו של פיטר ברוק, לפי הרומן של מרגריט דיראס, יש כלידיה בסרטו של אנטוניוני, "הלילה", יש כז'אקי ב"מפרץ המלאכים" של ז'אק דמי, יש כז'ולי ב"הכלה לבשה שחורים" של פרנסואה טריפו, יש כמרגריט דה ולואה בסרטו של ז'אן דרוויל, "המלכה מרגו", יש כליידי מ. בסרטו של לורן היינמן, "הזקנה שהלכה בים", לפי הרומן של פרדריק דאר, יש כסבתא בסרטו של פרנסואה אוזון, "הזמן שנשאר", יש כרבקה, אמו של ויקטור, ב"מאוחר יותר", בבימויו של עמוס גיתאי, לפי ספרו האוטוביוגרפי של ז'רום קלמן. ורבים מאוד יזכרוה תמיד כקתרין, אישה מודרנית, הבזה למוסכמות, ב"ז'יל וז'ים" של פרנסואה טריפו, זו המפזמת להנאתה את "מערבולת החיים".

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן בעלת דוקטורט בספרות צרפתית היא חוקרת תנ"ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

הפוסט במערבולת חייה של ז'אן מורו מאת אורנה ליברמן הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

יש כאלו אנשים שיכולים לחיות עם הבאקט ליסט שלהם עד יומם האחרון, למלא אותו מידי פעם ולהמשיך את החיים כרגיל. אני, לשמחתי ולצערי נמניתי עם האנשים האלה, שכשמשהו נוסף להם לבאקט ליסט, הם פשוט לא ישנו בשקט ויקפצו על רגל אחת, ישגעו פילים ויטמטמו את העולם, כי המשהו הזה בבאקט ליסט שלהם מ-ש-ג-ע אותם!!! יום אחד, ללא התראה מוקדמת, פרץ בסערה לתוך הרשימה הזו וואחד חלום… שייט תעלות. ועכשיו!! כאחת שגם מנהלת עסק, גם בעלת משפחה מכובדת (4 בנות סילבופלה') ועוד מליון עיסוקים, נלחמתי בשיניים כדי שזה יתממש. טוב, אולי זה לא מדוייק. ברגע שההורים האלופים הסכימו לשמור לכמה ימים על הבנות, הדרך היתה סלולה היישר לבאקט. או לבגט.

שייט תעלות בחבל אנז'ו – בשביל מה הינו צריכים את זה?

לקח לנו כמה חודשים טובים עד שזה התגבש לכדי גן עדן, וכך יצאנו האיש ואני לחגוג יום נישואים מאוחר, ויומולדת מוקדם על פני תעלות צרפת. החששות שניקרו לנו בראש וסילקנו אותם מהר:

-מה? נשאר על הספינה כל הזמן יחד ולא נזוז?
-מה אם זה יסתבר כשעמום גריאטרי? מה אם נרצה הביתה על השעה הראשונה?
-מה אם האזור הפחות מתוייר הזה יהיה סתם? לא חראם על החופש שקיבלנו ללא ילדים?
-מה אם לא נצליח להשיט את הסירה? כי בין החוזקות שלנו יש המון דברים, אבל פחות דברים טכניים כאלה… ועוד לנווט לבד, ישמרנו האל.
-מה אם ימצאו אותנו קניבלים בדרך? או יצודו אותנו נמרים?

אז איך זה היה באמת?

בקיצור. לא נמרים גריאטריים, לא קניבלים חסרי יכולת ניווט, עשינו את זה כמו גדולים. לאחר לבטים, נבחר אזור אנז'ו (Anjou) עבור השייט, שהתגלה כפנינה. אוויר נקי, הכל ירוק, מלא טירות (או שאולי זה בתים?) צצים על כל גבעה. שדות על גבי שדות, סוסים חמורים ופרות שנראים כאילו החיים שלהם דבש. זו הייתה חוויה פשוט מדהימה. הרגשנו את עצמנו שטים בגן עדן. כולם היו חביבים אלינו, וכמובן בונג'ור בונג'ור וחיוך חיוך לכל אחד שעובר כמקובל, עד שכואב בלחיים בערב. במיוחד עבור החוויה הזו, למדתי לרכב על אופניים וזה השתלם. לאורך כל המסלול בנהר, קיים מסלול אופניים וסוסים, מישורי ומוצל. בנקודות העגינה יצאנו לשוטט בכפרים, שרובם כפרי רפאים עם אוכלוסיה לא ממש צעירה. ובכל זאת, זו הייתה חוויה אותנטית מפנקת ונהנתנית למדי.

הסירה שלנו עוגנת בתעלה.

הדהים אותנו, שלא חשוב שאין כלום בכפר. ויש ארבעה תושבים בממוצע, ובכל זאת תמיד יהיה מקום לקרואסונים טריים בבוקר. קיבלנו את הסירה המתוקה והמאובזרת ולאחר תדרוך של שעתיים מול הצוות החמוד יצאנו יחד עם המדריך כדי לנסות את כישורי העגינה החדשים שלנו על המזח הקרוב. בתוך דקות בודדות נכנסנו בכל הכח במזח לקול זעקות המדריך שלא ציפה שיקרה לו דבר כזה. לבסוף נפרדנו בלחיצת יד, כשהוא מספר שלמרבה הבושה, הישראלים הקודמים נתנו לו טיפ של עשר אגורות ועוד סיפרו שזה שווה הרבה כסף. בושות.

הסירה שלנו בתעלות אנז'ו – מבט מבפנים

ניווטנו בהנאה ולא הבנו למה מגיע לנו כל הטוב הזה. בישלנו ארוחות כמעט גורמה בסירה. נהנינו משקיעות שלא יאמנו. קשקשנו עם אנשים ששטו על המסלול שלנו בכמה נקודות לאורך השיט. הלוקים (נגיד שזה מיני סכר /מעלית זרם שמטרתה להשוות בין הגבהים השונים לאורך הנהר כדי לאפשר מעבר לסירות) היו מקור לצחוקים מבחינתנו, הוסיפו לחוויה הכללית.
בקיצור- בא לי שוב!!! ויפה קרואסון אחד קודם!

הנוף הנשקף בזמן השיט בתעלות חבל אנז'ו.

אז איך עושים את זה?

– פנינו לענבל המקסימה מחברת גרייבר, וכל הסיפור מאגדות הזה הוא הרבה בזכותה. (למעט עלות תיווך מינורית , המחיר אותו דבר כמו להזמין לבד , פה נוסף אלמנט של גב ישראלי למקרה הצורך, מאוד שמחה שככה עשינו).

– טיסת איזיג'ט לפריז + רכב מושכר. (אפשר ברכבת, לא רצינו).

ישנו לילה בשדה במלון קול ביותר, דקות הליכה מטרמינל 3- citizan N . צעיר מקסים ובבוקר אף טעים.

-אם אתם באזור ולנים שם לילה לפני או אחרי השייט, אז חובה עליכם להגיע לb&b משגע!!! עם אנשים מתוקים ומארחים ביד רחבה, אוהבים לדבר, לשאול ולהתעניין. המקום כולו לקוח מגן עדן, ערבות בוכיות ענקיות, מקיפות משטחי דשא ונושקות למים. נקי, מפנק וטעים, כי תמורת 28 יורו יש גם ארוחת ערב במקום, אל תוותרו על החוויה, ותזכרו אותי כשתלכו לשם 😎. שם המקום – Le Rideau Miné . נהדר!! יש אותם בבוקינג גם. בברכת הלוואי שזה יקרה לנו שוב. להתראות, יעל.

וכמובן איך אפשר בלי סוסים…

קצת על הכותבת

יעל סולימן היא בעלת חוות הבוקרים צעד בשניים ובלוג טיולים מקסים, אשר נמצאת באחיהוד. בחווה ניתן למצוא חוגי רכיבה לנוער מגיל 9 ומעלה, רכיבה טיפולית, חוג למבוגרים, ימי צוות, סדנאות לנוער בני מצווה או העשרה לנוער,קורסים לנוער בסיכון, טיולים למשפחות או קבוצות קטנות. אתגר,העשרה, הנאה והנעה. בשיתוף רוב קופות החולים.

הפוסט שיט תעלות בחבל אנז'ו – לחוות את צרפת על המים מאת יעל סולימן הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

השנסון הצרפתי הוא משהו מעולם אחר. זהו עולם ביוגרפי שלם, שיוצק לשיר את כל מגוון האהבה והשנאה, הבדידות והתאווה, ציפייה ואכזבה. הכול. אבל השנסונים נחשבים היום לדבר שחלף זמנו. אולי כמו שירי ארץ ישראל אצלנו. הם לא חלק מהפלייליסט וזמרים בני זמננו אינם שרים יותר בסגנון הזה. נכון שהזמר שרל אזנבור עוד מופיע, ואפילו יגיע בקרוב לארץ. אך הוא כבר זקן מאוד. רוב הזמרים בסגנון הזה כבר נפטרו. כששרל אזנבור ימות, לא יהיו זמרים חדשים מהסוג הזה, לכל היותר חידושים של שירים קלאסיים וזה הכול. הטוויסט העכשווי שאהוד בצרפת הוא עיבודים של מוזיקת עולם לשאנסונים מהמאה ה- 20 בהשראה מזרחית וצפון אפריקנית, שלרוב שרים זמרים שאינם צרפתים במקור.

השאנסון קווים לדמותו

הצרפתים משוגעים על הסגנון הזה עכשיו. במקור שאנסונים הם פזמונים עממים כביכול שבמקורם התפתחו לצד המוזיקה "הרצינית" יותר בצרפת ובבלגיה עוד מאז ימי הביניים. אלו שירים עליזים והומוריסטיים. המילים פונות לאינטלקט, בזמן שהמוזיקה נעימה לאוזן, וכך המאזינים יכלו ליהנות מן הטוב שבכל העולמות. ימי הזוהר של השנסונים היו בתקופת הרנסאנס, אך אלה המשיכו ליהנות מאהדת הציבור לפחות עד שנות השבעים של המאה העשרים, כשהם מבטאים את רחשי הלב של העם ומשלבים מחאה חברתית עם מוזיקה אהודה וקליטה ועם שירה רומנטית עצובה. השאנסונרים הידועים של המאה העשרים הם שרל אזנבור, אדית פיאף, ז'ורז' מוסטקי, איב מונטן, ג'ורג' ברסנס, ז'ילבר בקו, לאו פרה, קלוד נוגארו ונוספים. הגדול והמפורסם מכולם – ז'ק ברל, לא היה צרפתי אלא בלגי, אך הוא כבש את לב הצרפתים, שהוקסמו משיריו, והיו מוכנים לשכוח לו זאת.

השאנסונים של ז'ק ברל בישראל

התחום זכה להצלחה גדולה גם בישראל, בשנות השישים השבעים והשמונים, תקופה בה הייתה השפעת התרבות הצרפתית בשיאה וישראל הייתה מוקסמת מצרפת כפי שצרפת הייתה מוקסמת מישראל. ז'ק ברל, השנסונר הגדול, אף ביקר בישראל בשנות השישים, מה שעוד הוסיף לאהדתו ולאהדת התחום בקרב הישראלים. יחד עם זאת, מעניין שרוב מבצעיו ומתרגמיו בישראל של ברל דוגמת דן אלמגור, נעמי שמר ויוסי בנאי, הם ילידי הארץ שמעולם לא חיו בצרפת ולא היו בני בית אמיתיים בתרבות הצרפתית.

בישראל תרם תרומה גדולה לפרסומו של ברל מופע משנת 1971, (בה היה ברל עוד בין החיים) בשם "עולמו של ז'ק ברל", בו השתתפה קבוצת זמרים – דני ליטני, ריקי גל, אביבה שוורץ וישראל גוריון, שביצעו את פזמוניו של ברל במסגרת סיפור. המופע דמה למגמה העכשווית ליצירת מחזות זמר שלמים על סמך שירי להקה, זמר או יוצר ידועים בסגנון "מרי לו" של צביקה פיק או "מיקה שלי" ע"פ שירי יאיר רוזנבלום. המופע תרם רבות לחיזוק האהדה לברל. יוסי בנאי העלה מופע והוציא תקליט בשם "אם נדע לאהוב", על פי שירו של ברל, והתפרסם בביצוע רבים משיריו בתרגום אהוד מנור ואחרים. (אגב, בימים אלו תיאטרון באר-שבע מעלה הצגה באותו השם עם שיריו של ברל).

הדודאים ביצעו גם הם את שיריו של ברל, קורין אלאל ביצעה את "הנמל באמסטרדם" וגם היום חוזרים אמנים בישראל מדי פעם אל ברל. הסופר רן יגיל הוא מעריץ ענק של ז'ק ברל ואף כתב את הספר היחיד עליו בעברית, ספר שהוא גם הרומן העברי היחיד מכל סוג העוסק בזמר זר. בשנת 1998 פרסם יגיל, לאחר עבודת תחקיר מקיפה ביותר, את הנובלה הביוגראפית "ז'אק".בספר מתאר יגיל בכמה עשרות עמודים תחנות שונות בחייו של הזמר, מילדותו ועד מותו, בגוף ראשון, מעין מונולוג של ברל המבוסס על מונולוג אמיתי בן שעה ושלושים אותו נשא, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, ברל בהופעתו האחרונה על הבמה, בשנת 1967. יגיל אף המחיז את הספר והוא עלה כהצגה בכיכוב גיל אלון. בספר התבלטה לראשונה נטייתו של יגיל להציג בצורה אמפטית מאוד אישים מן העבר ואירועים מחייהם. לאוהבי ז'ק ברל מדובר בספר חובה.

ז'ק ברל טען עוד בשנת 1970 שהשאנסון ימות איתו ועם אזנבור. ובאמת, מאז מותו של ברל, אין יותר שנסונים חדשים. יש מוזיקת רוק אבל למיטב ידיעתי, שאנסון, שבו המילה חשובה יותר מהמנגינה, כבר לא קיים. בתרבות הפזמונים המודרנית המוזיקה התחזקה בהרבה על חשבון המילה. כיום יש טקסטים פשוטים יותר שמבוצעים בידי להקות, אבל סך הכל המילה היום פחות חשובה מהמוזיקה, בעוד שבשנסון המילה תמיד הייתה חשובה יותר.

רוצים לשמוע עוד על ז'ק ברל ועל שאנסונרים נוספים?

בואו לשמוע את שמואל שי בהרצאה שלו  "מז'ק ברל ועד יוסי בנאי". הילה קומם מקהילת הפרנקופילים תשיר כמה שירים. כרטיסים למופע ומידע נוסף ניתן למצוא כאן.

הפוסט על שאנסונים ועל ז'ק ברל מאת שמואל שי הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

בעיירה גרמנית קטנה, מתאבלת אנה על קברו של ארוסה פרנץ שנהרג בצרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא פוגשת את אדריאן, צעיר צרפתי המגיע להניח פרחים על הקבר. נוכחותו, סמוך כל כך לתבוסה הגרמנית, מציתה תשוקות חדשות.

ראיון עם יוצר "פרנץ" פרנסואה אוזון

ש: מה עורר בך את הרצון לעשות את "פרנץ"?

ת: בתקופה שהיא כל כך אובססיבית לגבי אמת ושקיפות, רציתי לעשות סרט על שקרים.

כתלמיד ומעריץ של אריק רוהמר, תמיד מצאתי ששקרים הם בסיס מעניין כשאתה בא לספר סיפור ובעשיית סרטים. התרגשתי שחבר סיפר על מחזה של מוריס רוסטאן שנכתב מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. חקרתי לעומק וגיליתי שהמחזה עובד לסרט בשנת 1931 על ידי הבמאי ארנסט לוביטש בשם "שיר ערש שבור". התגובה ראשונה שלי היתה לנטוש את הרעיון כי איך אני אוכל להתעלות על מאסטר כמו לוביטש.

ש: מה גרם לך לשנות את דעתך?

ת: לאחר שראיתי את הסרט התעודדתי. הוא מאד דומה למחזה והוא מציג את נקודת המבט של הבחור הצרפתי הצעיר ואני רציתי להבליט את נקודת המבט של הבחורה הגרמנייה הצעירה. בחורה, שבדומה לקהל, לא יודעת מדוע הבחור הצרפתי הזה מתאבל ליד קברו של אהובה. במחזה ובסרטו של לוביטש אנחנו יודעים את הסוד שלו כבר מן ההתחלה. לאחר סצינת וידוי ארוכה אצל הכומר. אני גיליתי עניין יותר בשקר מאשר באשמה.

ש: מה בכל זאת לקחת מהגרסה של לוביטש?

ת: הסרט של לוביטש הוא נהדר ובהחלט כדאי לצפות בו. דרך עיניו של פציפיסט. בקונטקסט אידיאליסטי של התקופה של  אחרי המלחמה. כללתי כמה סצינות שלו. זה אחד הסרטים הכי פחות מוכרים שלו והוא נכשל בקופות. הבימוי שלו הוא מלא דמיון ומעורר השראה, כמו תמיד אצלו. אבל זהו סרט של במאי אמריקאי ממוצא גרמני, שלא ידע שמלחמת העולם השנייה מאיימת לפרוץ. הוא עשה סרט אופטימי על מחילה והשלמה. מלחמת העולם הראשונה היתה מרחץ דמים כל כך גדול, שפוליטיקאים רבים ואמנים רבים דברו בצורה גלויה על פציפיזם עם אמרות כמו "לעולם לא עוד". היה ברור שהגישה שלי בתור צרפתי שלא חווה אף אחת מן המלחמות הנוראיות הללו תהיה שונה לגמרי.

ש: מדוע הוספת חלק שני שלם לסיפור המקורי?

ת: בסרט של לוביטש ובמחזה, השקר מעולם לא נחשף באוזני ההורים. הזר הצרפתי מתקבל למשפחה. הוא מקבל את מקומו של הבן המת והסיום הוא סוף משמח. בסרט שלי אדריאן אכן מנסה להפוך לחלק מן המשפחה, אך ברגע מסוים השקר שלו והאשמה מכבידים עליו מאד והוא מספר את הכל לאנה. בניגוד לסרטו של לוביטש, אנה יכולה לקבל את השקר שלו לאחר מסע אישי ארוך. אותו אני בודק בחלקו השני של הסרט שמתחיל בעזיבה של אדריאן והמשבר הנפשי של אנה.

ש: בשונה מכל מלודרמה, אדריאן לא מתאהב באנה, או שאולי הוא כן מתאהב בה, אך לא מסוגל להתמודד עם זה.

ת: אנה ואדריאן חולקים את אובדנו של פרנץ. אולם האם הם יכולים לחלוק אהבה? אנה חושבת בתחילה שכן, אבל כשהיא מגלה את האמת, זה נראה לה פתאום בלתי אפשרי. היא מתחילה בהדרגה להאמין בזה שוב ואז נאלצת להתעמת עם מציאות אחרת בצרפת. הדבר היפה בהקשר של אנה הוא העידון שלה. היא יודעת מה אדריאן עשה, אבל מה שמייסר אותה יותר הוא התשוקה המודחקת שלה כלפיו. אז ברור שהיא יוצאת לחפש אותו מתוך אמונה באהבה שלהם למרות הכל. התשוקה של אדריאן מצד שני לעולם אינה ברורה לו. רציתי לשחק עם נושאים מלודרמטיים קלאסיים כמו אשמה וסליחה, וגם לחקור רגשות סותרים.

ש: "אל תחשוש לגרום לנו אושר" אומרת אמו של פרנץ  לאדריאן כשהיא מעודדת אותו לנגן בכינור בשבילם.

ת: ההורים של פרנץ רוצים נואשות לפתוח את זרועותיהם לאדריאן, להאמין בידידות הפרקנו-גרמנית ובאפשרות שאדריאן יחליף את בנם המת, כך שבתת-המודע הם מקבלים את השקר. הכל מתחיל מאי הבנה ואדריאן נכנע לזה. זה מאפשר לו להכיר את פרנץ. השקר גורם לכולם להרגיש טוב יותר. זהו שקר שמרפא. כשמדובר ביגון – יש הרבה נחמה והנאה בלדבר על אדם שסביב דמותו נוצרת אידאליזציה. עבור אדריאן, לספק לקרובים של פרנץ את הנאה הזו, זו דרך להתמודד עם האשמה .

פרנץ – סיפור אהבה בלתי אפשרי. תמונה באדיבות סרטי נחשון.

ש: אדריאן הוא דמות מורכבת. תוכל להציג לנו אותו?

ת: הוא צעיר מעונה. הוא אבוד, אבוד בתשוקות שלו, אבוד באשמה שלו, אבוד במשפחתו. אנחנו יודעים מעט מאד עליו בתחילה. הוא מאד מסתורי, וכשהסרט מתקדם אנה מאד מאוכזבת ממנו. הטראומה של המלחמה השאירה אותו ללא כוחות. אין לו אומץ והוא תקוע בנוירוזות שהוא לא מצליח לצאת מהן. האובססיה שלו או האהבה לפרנץ הפכה להיות רעילה והוא טובע בתוכה.

ש: במובן מסוים אנה מתחילה להתאבל על פרנץ כאשר אדריאן עוזב את גרמניה. היא מניחה תמונה ממוסגרת שלו וטובעת בדיכאון.

ת: עד לאותו רגע אנה היתה חזקה מול ההורים של פרנץ. ברגע מסוים אומר לה אביו "כשאיבדנו את פרנץ את עזרת לנו לשרוד, עכשיו זה התור שלנו", אך השקר של אדריאן והעזיבה שלו מציפים שוב את הכאב, והפעם הנטישה נראית הרבה יותר קשה ואכזרית. אולי מכיוון שעם אדריאן יש לה גם יותר משיכה אירוטית.

התסריט לא לוקח אותנו לעולם של חלומות ובריחה, אלא יותר בכיוון החינוך הסנטימנטלי של אנה. יש פה תיאור של התפכחות שלה מן המציאות וגם של שקרים ותשוקה. אנה היתה אמורה להיות עם פרנץ. האהבה שלהם היתה צעירה ורומנטית. זו אפילו היתה אהבה של  נוחות שאותה אולי הם מעולם לא מימשו. האש כבתה. ולפתע בדרך פלא, מגיע נסיך על סוס לבן בדמותו של אדריאן. הפעם הכל הרבה יותר מלא תשוקה. אדריאן הוא גם לא האדם הנכון, אך דרכו אנה מתנסה בכמה מהאלמנטים המשמעותיים בחיים (מוות, אהבה, שנאה ועוד).

ש: בתחילה הסרט מתרכז באנה, אנחנו רואים אותה הולכת הלוך ושוב בין קברו של פרנץ והבית.

ת: אני אוהב לצלם אנשים הולכים מנקודה אחת לשנייה. זו דרך מאד מדויקת לתאר מסע של דמות. וזה ממקם את הסרט ואת גיבוריו בסביבה גיאוגרפית. הרגשתי צורך להראות את העיירה הגרמנית הקטנה, את החיבור בין הבית, בית הקברות והמלון הקטן. בתחילה היא הולכת במעגלים בעיירה הקטנה, אבל אז היא יוצאת למסע הגדול שלה. המסע שלוקח אותה לצרפת.

ש: יש בסרט הזה אלמנטים שמופיעים בסרטייך הקודמים וגם הרבה מאד דברים חדשים.

ת: אין ספק שחלק גדול מן האובססיות שלי הזדחלו לתוך הסרט הזה, אבל אני מתמודד איתם בשפה אחרת, עם שחקנים אחרים, עם מקומות אחרים מאשר צרפת. זה הכריח אותי להמציא את עצמי מחדש ואני מקווה שזה נתן לנושאים החדשים הרבה עוצמה ומימד חדש. היו הרבה אתגרים חדשים בסרט הזה. מעולם לא צילמתי מלחמה קודם לכן, סצינת קרב, עיר קטנה בגרמניה, פריז בשחור לבן ובגרמנית. היה לי מאד חשוב לספר את הסיפור מנקודת המבט הגרמנית, מהצד של המפסידים. דרך עיניהם של אלה שהושפלו בהסכמי ורסיי. כך שאוכל לתאר איך גרמניה של אותם ימים היתה בסיס טוב להתפתחות של לאומנות לעליית הנאציזם.

ש: ראינו את העניין שלך בגרמניה בעבר בסרט "טיפות על אבנים לוהטות" שהוא עיבוד של מחזה של פסבינדר.

ת: גרמניה היא המדינה הזרה הראשונה אליה נסעתי כשהייתי ילד, וגילתי שאני מוקסם ממנה. נוצר אצלי עניין מעמיק בשפה, בהיסטוריה ובתרבות. אני מדבר גרמנית טוב מספיק כדי לקיים שיחה וגם כדי להדריך את השחקנים ואת הצוות. מעבר לזה בטחתי בשחקנים וביקשתי מהם עזרה ועצה בדיאלוג. הם שיתפו פעולה בשמחה.

ש: מה עשית כדי ליצור את הקונטקסט ההיסטורי? התפאורה נראית מאד ריאליסטית.

ת: התקופה היא אידאלית לשם כך, מכיוון שיש כל כך הרבה צילומים וסרטים מן התקופה הזו. מהר מאד הבנתי שהתקציב לא יאפשר לי להגיע לרמה של הדיוק ההיסטורי אליה כיוונתי. כשחיפשתי אתרים ביחד עם המעצב שלי מישל ברתלמי. מצאנו הרבה אופציות אך הן הצריכו התערבות מאד יקרה. ואז עלה לי הרעיון להפוך את כל התמונות הרבות שצלמנו לשחור לבן. אז באורח פלא כל הלוקיישנים שלנו עבדו מצוין. בדרך אירונית השגנו מידה רבה של ריאליזם כי כל הסימוכין מן התקופה ההיא הם בשחור לבן. זו היתה החלטה אמנותית וגם תקציבית שלמפיקים היה קושי מסוים לקבל, אבל אני חושב שבסופו של דבר הסרט מרוויח מזה.

אנה מגלה את אדריאן ליד הקבר של פרנץ – תמונה באדיבות סרטי נחשון

ש: מה גרם לך להכניס מעט צבע לסצינות מסוימות?

ת: לעבוד בשחור לבן בפעם הראשונה היא אתגר גודל. אבל זה היה כאב לב, כי הנטייה הטבעית שלי היא להדגיש צבע ושימוש בטכניקולור. היה לי קשה לוותר על צבע בכמה לוקיישנים וסצינות, במיוחד הסצינות בטבע כשהם הולכים אל האגם, שהוא התכתבות על עבודתו של הצייר הגרמני קספר דייויד פרידריך. אז החלטתי להשתמש בצבע כאלמנט דרמטי בסצינות הפלאשבק, ובסצינות מסוימות של שקר או אושר.

ש: איפה צלמת את החלק הגרמני של הסרט?

ת: ממש באמצע גרמניה, כ- 200 ק"מ מברלין. צילמנו בעיירות קוודלינבורג ורניגרודה, ובעיר הקטנה גורליץ, הנמצאת ליד הגבול הפולני, צילמנו את בית הקברות. כל המקומות נמצאים במה שהיה גרמניה המזרחית. והם נשארו פחות או יותר כמו שהיו. הם לא סבלו כל כך במהלך המלחמה או נמחקו כמו ערים רבות במערב גרמניה.

ש: איך מצאת את פאולה בר?

ת: ערכתי אודישנים בגרמניה וראיתי הרבה שחקניות צעירות. היה לה איזה ברק ויחד עם זאת היא שידרה מידה רבה של מלנכוליות. היא היתה מאד צעירה, בקושי בת 20, אבל המשחק שלה היה מאד בוגר. היא יכולה להביא את התמימות של נערה ואת העוצמה של אישה. יש לה מנעד מרשים והיא מאד פוטוגנית.

ש: מה לגבי השחקן פייר ניניי?

ת: הופתעתי מהיכולות שלו והקסם המעט משונה שלו ממה שראיתי בכמה סרטים ומהעבודה שלו בתיאטרון בקומדי פרנסז. כמובן שראיתי גם את התפקיד שעשה ב"איב סאן לורן". הוא שחקן אופי נהדר עם מנעד גדול מאד. הוא טבעי מאד בקומדיה ויש לו טיימינג קומי מדהים. בנוסף, הוא טבעי מאד בגילום תפקידים דרמטיים, דמויות מעונות, שזה אלמנט חשוב בדמות של אדריאן. יש בו משהו מאד נדיר לשחקנים בני גילו, הוא לא חושש להראות את הצד הנשי שלו, את הפגיעות שלו, את הכשלים גם בקול שלו וגם בדרך שהוא מתנועע.

ש: מה לגבי השם פרנץ, שגם הפך לשמו של הסרט?

ת: זה בא באופן טבעי, השם מהדהד בתוכו את שמה של צרפת (פראנס). בגרמנית מאייתים את השם ללאT , בניגוד למה שחושבים הצרפתים שצריך להיות הכתיב הנכון. הגרמנים היו מאד משועשעים מכך. אז החלטתי לא לתקן את זה ואמרתי לעצמי שכנראה פרנץ הדמות הוסיף לשמו את האות T מפני שהיה פרנקופיל גדול.

ראיון עם השחקן פייר ניניי

ש: ספר לנו על הפגישה שלך עם פרנסואה אוזון.

ת: על ההתחלה קראנו ישר את התסריט. יש לו גישה מאד אישית, אבל הוא גם מאד גמיש לגבי מה עובד ומה לא. מאד נהניתי מהקריאה הראשונה איתו. חשתי שלמרות החזות הפורמלית שלו, הוא מאד טבעי ויכול לנוע סביב התחושות והתשוקות המשותפות שלנו.

ש: איך היה המפגש עם פאולה בר?

ת: נפגשנו במבחני הבד. היו עוד כמה שחקניות. עשינו את סצינת האגם בגרמניה, ואת סצינת הנשיקה והיא פשוט בלטה. היה לה יושר ועדינות, היא שחקנית נהדרת. העבודה שלה בסרט נהדרת והיא נשארת איתנו זמן רב אחרי. היא מאד קלאסית וגם יודעת בדיוק מה היא רוצה,  ומאד ישירה במשחק שלה. היה לנו חיבור טוב ולעבוד איתה היה מעורר השראה.

ש: איך זה היה לשחק בגרמנית?

ת: זה היה אתגר גדול. פאולה עזרה לי מאד. צלמתי סרט לפני זה וכשהיה לי זמן הקשבתי באוזניות להקלטה של השורות שלי שהיא הכינה עבורי. זה היה מצוין עבורי, יש לה קול עדין ורך והיא שחקנית נהדרת. זו היתה דרך נהדרת להתמודד עם שפה כל כך קשה.

ש: פרנץ הוא המקור של האשמה של אדריאן אבל הוא גם מעורר אצל אדריאן תשוקה הומוסקסואלית. איך התמודדת עם הדואלית של הדמות?

ת: אהבתי את הרעיון הזו של אי הבהירות וניסיתי להכניס אלמנטים קטנים לאורך הסרט כדי לגרום לקהל לתהות על מהות הרגשות של אדריאן כלפי פרנץ. הוא חווה טראומה גדולה ולמד לאהוב את פרנץ. האם זו אהבה בין אחים? או שזה אפקט המראה כי הוא רואה את הכאב שלו משתקף בעינו של פרנץ, או שזו אהבה מלאה תשוקה. אחת העוצמות של הסרט היא שמתחת ליופי הקלאסי שלו הוא גורם לנו לנחש כל הזמן לגבי מהות של אדריאן, ממש עד לרגע האחרון.

השחקנים פאולה בר ופייר ניניי. תמונה באדיבות סרטי נחשון

ש: האם עשית איזה תחקיר על הצעירים האלה שהוקרבו בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה?

ת: ככל שהתמקדתי בטראומה של אדריאן צללתי עמוק יותר אל מה שידעתי על המלחמה הנוראית הזו. בארכיונים יש עדויות על הסבל הנוראי שנגרם לחיילים צרפתים וגרמנים במלחמה הגדולה. וחיילים רבים כמו אדריאן נפגעו מן האלימות הנוראית שהיתה בה. התרגשתי לגלות שהטיפשות והאבסורדיות של המלחמה הזו היתה ברורה לרבים מהם, שהם יצרו בעצמם הפסקות אש קטנות בשוחות. הסרט מעלה את השאלה איך יכולה המדינה לשלוח את בניה הפציפיסטיים למלחמה.

ש: ספר לנו על העבודה עם פרנסואה אוזון.

ת: אני אוהב את הדרך בה הוא עובד. הוא כל כך רגיש לשחקנים. הוא עובד במהירות ומשאיר זמן למשחק. לכן הרגשנו מחויבים לעבוד קשה בחזרה. אני אוהב את הדרך בה הוא נשאר איתנו במהלך הסצינות. קודם כל הוא מעמיד את השוטים שלו. הוא לא יושב באיזה אוהל קרוב ומביט במסך. הוא מביט עלינו כל הזמן ולוחש הערות עדינות ורעיונות בזמן שהמצלמה כבר עובדת. סגור את עינייך, הבט עליה. לעיתים זה הרגיש כמו חזרה בתיאטרון, כשהכל פתוח והכל אפשרי.

ראיון עם השחקנית פאולה בר

ש: ספרי לנו על הפגישה הראשונה שלך עם פרנסואה אוזון.

ת: הייתי בחופשה כשיצרו איתי קשר מחברת ההפקה. שלושה ימים אחר כך שלחו לי שתי סצינות, וכך הגעתי לאודישן. לא הכרתי את התסריט וזה היה האודישן הראשון שלי בצרפתית. זה היה די מורט עצבים. אבל ברגע שפגשתי את פרנסואה הכל היה נעים. נוצר ביננו קשר מיידי. עבדנו על שתי הסצינות ביחד והוא סיפר לי את הסיפור של אנה, ועל הסרט שהוא רצה לעשות. שבועיים אחר כך הייתי בפריז באודישן עם פייר ניניי, וכמה ימים אחר כך פרנסואה התקשר אלי ואמר שאני אגלם את אנה.

ש: מה היתה התגובה שלך לתסריט?

זה מרגש לקרוא תסריט שאת יודעת שאת מגלמת את אחת הדמויות. הסיפור נגע לליבי והנושאים החשובים שהוא נוגע בהם, יושר, אהבה, אובדן, שקרים, לשחרר, נחישות והרצון לחיות. הכל מובע עם תחושה מסוימת של פגיעות ויחד עם מידה מסוימת של קלילות החודרת למערכת היחסים של אנה ואדריאן. זה מוסיף למורכבות שלה. הדמות של אנה כתובה נהדר ועוברת התפתחות לאורך הסרט. הייתי כל כך מאושרת לגלם אותה. יש לה חלק חשוב בסיפור, והיה לי חשוב להבין את השלבים השונים שהיא עוברת במהלכו. איך המלחמה שינתה אותה? איך היא היתה קודם לכן? אילו תשוקות מתעוררות אצלה? היה לי חשוב להבין את מערכת היחסים שלה עם הסובבים אותה. הכאב שהיא חשה על מותו של פרנץ ומצד שני הרצון שלה לחיות ולאהוב שוב.

ש: איך היה לצלם בצרפת ובשפה הצרפתית?

ת: זה היה נהדר, שונה לגמרי מן הצילומים בגרמניה. קשה להסביר, זה היה מענג. הצוות היה נפלא. מיד כשהתחלנו לעשות חזרות הבנתי שלשחק בצרפתית יהיה האתגר הגדול ביותר עבורי. התנסיתי כל כך מעט בשפה הזו, והגוף שלי מגיב אחרת למילים בצרפתית מאשר למילים בגרמנית. עבדתי מאד קשה וכדי להיות משוחררת ומחוברת רגשית.

ש: איך עובד אוזון עם השחקנים?

ת: גילית שיטה חדשה לגמרי של עבודה. פרנסואה עירב אותי לגמרי בכל התהליך כבר מההתחלה. הוא שאל לדעתי מה אני חשה לגבי הדמות שאני מגלמת ולגבי הסיפור. אני חושבת שזו היתה הדרך שלו להראות לי שהוא סומך עלי וזה גרם לי להרגיש משוחררת כשהתחלנו לצלם. לא הרגשתי את זה בהתחלה, אבל הייתי די מוטרדת ממידת החופש שהוא איפשר לי, אבל מהר מאד מצאנו דרך לתקשר והעבודה היתה הרבה יותר קלה ומאד מהנה. הרגשתי שנותנים לי שקט ובוטחים בי.

ש: האם הוא ביקש שתצפי בכל מיני סרטים מסוימים?

ת: הוא ביקש שאצפה בסרט "לבן" של הנקה. כדי שאוכל להבין את הקונטקסט של התקופה. ואת "זוהר בדשא" של איליה קזן. כי זה סיפור מאד רומנטי. אין ספק שפרנסואה ניסה להתחבר לרוח של נעורים, ולתחושה הצעירה שבאה ליד ביטוי בסרט הזה. אני חושבת שפרנסואה ניסה לחבר בין שני הסרטים השונים האלה.

ש: איך היה לעבוד עם השחקנים האחרים?

ת: היה נהדר לעבוד עם שני השחקנים הגרמניים הוותיקים. שני שחקנים נהדרים שהם גם אנשים מאד נחמדים. הרגשתי שהם מגנים עלי כמו הורים. זה היה מדהים לעבוד עם פייר ניניי, שיכול  לתקשר בכל מיני דרכים מרתקות עם שינוי של מילה או טון. המשחק שלו הוא אמנות אמיתית. הצילומים היו חוויה, ויצרנו צוות אמיתי. בכלל על הסט היתה הרגשה שכולם עובדים יחד כבר שנים רבות, מה שיצר אווירה משפחתית שמבחינתי עזרה לי להגיע לרמת משחק גבוהה יותר.

הפוסט "פרנץ" – סרט צרפתי חדש של הבמאי פרנסואה אוזון הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

הפעם הראשונה שטיילתי בפריז התרחשה בשלהי המאה הקודמת, לפני 26 שנה בדיוק. הייתי אז ילדונת נשואה טריה בת 21. בעלי הדנדש ואני נשלחנו ביוזמת חמותי שתחיה ובחילטור של חברת התיור "שקרני טורס" השם יקום דמנו, לטיול עצמאי בלונדון ובפריז. ע"פ התכנית- השבוע הראשון יוקדש ללונדון, והשבוע השני לפריז. ההתאהבות שלי בלונדון היתה מיידית. ממש כמו שאם מתאהבת בתינוק שלה מיד אחרי הלידה- ביני לבין לונדון נוצר בונדינג טוטאלי, כבר עם נחיתתנו בהית'רו. היתה לי מן הרגשת דז'וו משונה שחזרתי הביתה ובמהלך אותו שבוע קסום, לונדון ואני התאמנו זו לזו כמו כפפה ליד, כמו קופסת טאפרוור למכסה ההרמטי שלה, כמו סקונס לקלוטד קרים, כמו תה חם לספל הבון צ'יינה מתוצרת רויאל דולטון.

כמו…

נו, הבנתם את הרעיון- לונדון ואני נועדנו זו לזו מהרגע הראשון. אז שלום קוראים לי איילת ואני אנגלופילית.

ואז הגיעה פריז…

ובחזרה לירח הדבש: בתום השבוע הראשון והמופלא בלונדון, הגיע תורה של פריז. אני מזכירה- כל זה קרה בשלהי המאה הקודמת, לפני עידן האינטרנט, לפני עידן היורוסטאר, לפני עידן השיתופים. חברת "שקרני טורס" פסקה כי הדרך הטובה ביותר לעבור מלונדון לפריז היא באמצעות רחפת. רחפת היא ספק כלי תחבורה ספק מכשיר עינויים. היא מרחפת במהירות גבוהה מאד מעל פני הים, כשהגלים המכים בתחתיתה, הופכים את הנסיעה לאפקט לונה פארק. וכך לאחר שהקאתי את נשמתי שלוש פעמים הגעתי  ירוקה ומעולפת הגעתי לפריז. נהג המונית שעליה עלינו הסתובב איתנו כשעה ברחבי העיר, עד שלבסוף הוריד אותנו בפתח המלון לא לפני שגבה מאיתנו מחיר שערורייתי. למחרת, לאור יום- גילינו שהמלון היה ממוקם ברחוב הסמוך למקום שבו עלינו על המונית, מרחק דקת נסיעה.

המלון, ששווק לנו ע"י חברת "שקרני טורס" כמלון ארבעה כוכבים התגלה כבית זונות. ליד דלפק הקבלה הוצב מכשיר אוטומט למכירת סיגריות ולידו אחד גדול יותר למכירת קונדומים. בלילות נשמעו טריקות דלתות, חריקות קפיצים, צווחות וציחקוקים. את דלת החדר נעלנו מבפנים, והצמדנו אליה את השידה לאיבטוח.

אוי, כמה שאני הייתי מסכנה בלילה הראשון שלי בפריז…

חמי שיחייה, מאד המליץ לנו לטייל בסימטאות פיגאל דווקא בשעות הערב. וזו היתה הזדמנות מצוינת לראות בפעם הראשונה זונה ממין זכר, דראג קווינס וקוקסינלים. כאמור, הייתי אז ילדה צעירה, טובה וחסודה ופריז הכניסה אותי לסוג של שוק.
בכל מקום היו גרפיטי מכוערים מרוחים על הקירות, בכל קרן רחוב עמדו כייסים בפוטנציה, ואני רק רציתי לעוף משם ולחזור הביתה. או ללונדון. יותר נכון רציתי ש"הביתה" שלי יהיה לונדון.

פריז – חוויה מתקנת

השנים חלפו. בסיועו האדיב של בעלי הבאתי לעולם שני ילדים מתוקים, איתם נהנתי לפזז בכל קיץ בין ההרים והגבעות המוריקות שברחבי אירופה במסלול שכל המשפחות הישראליות עוברות: היער השחור- הולנד- אוסטריה- אגמים באיטליה, וחוזר חלילה. עד שלפתע, יום אחד, הילדים שלי הושיבו אותי לשיחה ואמרו לי: "אמא, השנה אנחנו רוצים טיול עיר, רצוי עם יורודיסני בקירבת מקום ושיהיו הרבה קרואסונים ברקע. אמא, הגיע הזמן לשחרר ולתת לפריז צ'אנס נוסף.

וכך קרה, ששני עשורים לאחר הטראומה הפריזאית הידועה לשימצה במשפחתנו- יצאנו לפריז לעבור חוויה מתקנת.
מועצת העיר פריז קיבלה החלטה מיד עם נחיתתנו בשארל דה גול, להשתדל עבורנו אקסטרא על מנת לפצות על הפעם הקודמת. במשך 10 ימים ביולי, העיר כולה היתה מגוייסת עבור המשימה- החל ממגדל אייפל וכלה באיש של הקוסקוס משוק הילדים האדומים. מועצת העיר שיכנה אותנו בדירה ברובע ה- 15, בקומה ה- 11 כשהנוף הנשקף מהחלון הוא של האייפל

מגדל אייפל

מגדל אייפל המאהב המתכתי שלי

האייפל קרץ לנו דרך המרפסת וקרא לנו לבוא אליו. צעדנו אליו ברגל, וכשהגענו למרגלותיו, גילינו כי התור לעליה הוא מטורף, ועל כן החלטנו ללכת לכיוון השאמפ דה מארס, ולהצטרף להמונים שהיו שרועים על הדשא. בשלב מסוים, האייפל החליט לקחת את העניינים לידיים ולרכך אותנו עוד טיפה. בשעה 22:00 בדיוק הוא הדליק את המנורות המנצנצות שלו, וזה היה רגע הפיוס. כולם מחאו כפיים, וגם אנחנו. מאותו רגע האייפל זכה לכינוי החיבה "אייפליקו", וכמה שיישמע מוזר- התאהבנו במגדל מתכת. האייפליקו הגדיל לעשות, וכמו המאהב הבלתי נלאה שהיננו- בכל שעה עגולה במהלך הלילה הוא נדלק ונצנץ במשך חמש דקות רצופות, כך עד אור הבוקר. ומי לא תתאהב אחרי לילה כזה?

נשיקת לילה טוב למגדל אייפל

חוויה מתקנת בבולאנז'רי, בנוטרדאם ועוד

בבוקר, פריז המשיכה להתחנף אלינו והיא מיקמה בולונז'רי בול מתחת לבית שלנו. הקרואסונים הרכים והבגטים הטריים בכל בוקר בליווי הבונז'ור החביב שעימו התברכנו עם כניסתנו ועם צאתנו, המשיכו לרכך את ליבנו.

בגט שקנינו במאפייה מתחת לבית

אחרי הקרואסונים והבגטים מהבולונז'רי השכונתית, היה זה תורו של הנוטרדם. טיפוס ב-387 המדרגות הלולייניות הוביל אותנו אל מרומי הקתדרלה וביחד עם המפלצות של הנוטרדם, צפינו אל הנוף הקסום.

הנוף מכנסיית הנוטרדאם

ביורדנו מהנוטרדם, היתה זו המשמרת של הכלבו BHV העצום לרכך את ליבנו. והוא עשה זאת בטכניקה מאד זולה, ליטרלי. הוא לימד אותנו מילה חדשה ויפה בצרפתית- סולדס, שהיא המקבילה למילה האהובה עלינו עד מאד באנגלית- סייל.

לאט לאט, כשליבנו מרוכך, התחלנו לגלות דברים קסומים.

גילינו ששער הניצחון הקטן עומד בקו אחד ישר עם האובליסק ועם שער הניצחון הגדול.

האובליסק של כיכר קונקורד מציץ דרך שער הניצחון של הקרוסל

גילינו את הפאסז'ים המקוריים בשדרות מונמרט ואת קסמו של המונמארטר

הפסאז'ים של רחוב מונמארטר

וגילינו, שהמונה ליזה, אחרי כל השנים האלה- עדיין מחייכת.

המונה ליזה עדיין מחייכת

השתטחנו על קברו של נפוליון,

קברו של נפוליון

ועלינו על מגדל המונטפארנס כדי להשקיף על האייפליקו שלנו

הנוף של פריז דרך מגדל מונפרנאס

וגם עלינו על כדור פורח

כדור פורח בשמי פריז

וראינו את העיר ממעוף הציפור

בצהריים התפקנקנו כמו פריזאים אמיתיים על הדשא ואפילו הרחקנו בטיולנו עד יער בולון.

מתפנקים על הדשא

ובשוק הילדים האדומים הסבנו לשולחנו של הדוד המרוקאי שהכין את הקוסקוס הכי טעים שאכלנו, ever.

קוסקוס בשוק הילדים האדומים

בתום עשרת הימים האלה, מועצת פריז התכנסה וסיכמה כי מבצע חיבוב פריז על איילת גזית ומשפחתה נחל הצלחה גדולה.
עד כדי כך היה מוצלח המבצע, שאפילו נעצבתי לעזוב. אז איך אמר ריק בליין לאילזה לונד?
"we will always have paris".

איילת גזית

קצת על הכותבת:

איילת גזית היא אמא לשני ילדים, מרפאה בעיסוק התפתחותית בעלת קליניקה פרטית לריפוי בעיסוק לילדים בהוד השרון.
ובנוסף היא בעלת הבלוג "איילת מטיילת" בו היא משתפת בחוויות הטיולים שלה.

• קישור לבלוג שלי
• קישור לאתר של הקליניקה שלי

הפוסט איך הפסקתי לשנוא את פריז ואפילו התחלתי קצת לאהוב אותה מאת איילת גזית הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

עשרים וחמש שנה מלאו למותו בטרם עת של המוזיקאי והפזמונאי מישל ברז'ה, שחולל מהפכה של ממש בתחום הזמר הצרפתי. לחניו ומילותיו, בפשטותם המתוחכמת, נכנסו ללב ונשארו בו עד היום. 2 באוגוסט 1992 הוא תאריך שיישאר חרות לעד בזכרונו של דור שלם בצרפת. ביום זה, נפטר בפתאומיות, מהתקף לב, בגיל 44, מישל ברז'ה. כל צרפת התאבלה על המוזיקאי, אחד מחמשת הגדולים ביותר שלה, יש אומרים. קברו במונמארטר הוא מקום עלייה לרגל. שדרה בפארק מונסו, שלידו גר מישל זמן רב, קרוייה על שמו.

מישל ברז'ה נפטר בשיא תהילתו. היו לו עוד תכניות רבות, אמנותיות ואישיות. בסתר לבו מישל ידע שלא ימות בשיבה טובה, שסופו קרוב. חייו היו מאושרים מאוד ורצופי הצלחות מסחררות אך גם משובצים בסבל נטישה תהומי ובאיבוד קרובים טרגי.

ילדותו של מישל ברז'ה

מישל ברז'ה נולד ב-28 בנובמבר 1947, תחת השם הרשמי מישל-ז'אן אמבורז'ה (היגוי צרפתי של המבורגר), בניי-סור-סן למשפחה בורגנית, משכילה ואמידה. הוריו היו שניהם יהודים שהמירו דתם לפרוטסטנטיות. אביו, ז'אן אמבורז'ה, היה פרופסור לרפואה, נפרולוג בעל שם עולמי, שביצע, ב-1952, יחד עם עמית, את השתלת הכלייה הראשונה בצרפת. שלוש שנים לאחר מכן פיתח כלייה מלאכותית. לזכותו נזקפים הישגים רבים נוספים. במשך חייו פרסם גם ספרים רבים בתחום הרפואה והפילוסופיה והיה חבר באקדמייה הצרפתית. אמו של מישל, אנט האס, הייתה פסנתרנית מבריקה, פעילה וידועה שביצעה בקונצרטים שנתנה יצירות של מוצרט, שופן ומנדלסון. מישל היה הצעיר בין שלושה ילדים: אחיו הבכור של מישל, ברנאר, נולד ב-1940 ואחותו פרנקה ב-1945.

מישל, ברנאר ופרנקה גדלים בדירה פריזאית מרווחת ונוחה, בבולבאר דה קורסל, בקרבת פלאס דה טרן, ברובע ה-17. בסלון ניצבים שני פסנתרים יפהפים. ההורים מארחים מדענים בעלי שם ואנשי רוח ידועים כגון ברנאנוס, אנרי טרוייה, אנדרי מורואה. למרות חינוך פרוטסטנטי קפדני, החיים נדמים לסיפור אגדה.

כשמלאו למישל חמש, התרחש אירוע דרמטי ששבר את רצף החיים הטובים. אביו עמד לעבור ניתוח ריאות ודרש להיות ער ולפקח על הניתוח בעצמו. בסופו של המבצע טען האב שהוא לוקה באמנזיה ואינו מזהה לא את אשתו ולא את שלושת ילדיו. ייתכן שלא הייתה זו אלא התחזות. פרופסור אמבורז'ה לא איבד את יכולותיו האינטלקטואליות והמשיך בחיים מבריקים ופעילים עד שנפטר בגיל 82. אך למשפחתו התכחש, התגרש מאנט ונשא לאישה את מזכירתו הצעירה. מישל סבל מאוד מנטישת אביו. האם אנט ניסתה בכל כוחה להמשיך לקיים חיי משפחה חמים למרות הזעזוע הברוטלי ואף הצליחה בכך שנים רבות. מישל מנגן בפסנתר ובקלרינט ומגלה את ריי צ'ארלס. בזמנו הפנוי הוא מחבר שירים עם חברים מבית הספר התיכון קארנו ברובע ה-17.

כוכב נולד

חברת התקליטים פאתה מרקוני מחפשת כשרונות צעירים וחדשים. מישל וחבריו ניגשים לתחרות. מישל זוכה, מוציא כמה תקליטים תחת השם שבחר, מישל ברז'ה, ורוכש פרסום מה. מישל רק בן 15. הופעתו הנקייה של ילד טוב לא מאפשרת לו בינתיים הצלחה מרקיעת שחקים אך מנהלי פאתה מרקוני מזהים את כישוריו הבולטים וממנים אותו למנהל אמנותי בחברה. הצלחתו הראשונה היא השיר שכתב לזמרת המטאורית פטריסיה, "ברגע של עצבות", (בתרגום מילולי: "כאשר אנחנו אומללים"),  Quand on est malheureux, ב-1967:

בד בבד עם עבודתו כמנהל אמנותי, סיים מישל ברז'ה את תזת המאסטר שלו בחוג לפילוסופיה על האסתטיקה של מוזיקת הפופ שבה השווה בין שני האלבומים האחרונים של ג'ימי הנדריקס.

מישל ברז'ה, ורוניק סנסון

ב-1966 פגש מישל את הזמרת ורוניק סנסון, צעירה יפה ובלונדינית, מוכשרת בטירוף, עוד אגדת זמר צרפתית בתחילת דרכה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, אמנותית ואישית. ורוניק המהפכנית, עם הקצב המודרני הלא צפוי, עם סיפור חייה דרך מילות השירים, לא יכלה שלא להקסים את מישל. זה הביא אותה לאודישן בפאתה מרקוני ומנהלי החברה בכו בדמעות שליש כששמעו אותה, מכה במרץ בפסנתר ומסלסלת בטרמולו הייחודי שלה שכמוהו עוד לא נשמע. מישל וורוניק שייכים לאותו עולם, לאותו קצב. מישל מצא את הנפש התאומה שלו. ורוניק היא גרסתו הנשית. הזוג המאושר בוחר דירה ומשתכן בה ביחד.

ב-1971 הוציא מישל את יצירתו הבוגרת הראשונה, אלבום אינסטרומנטלי בשם "פאזל", תערובת של פופ, רוק, תזמורת סימפונית וקונצ'רטו לפסנתר. הציבור לא הבין את המסר והאלבום היווה כישלון מסחרי ונעלם מהשוק. אך הצלחות מסחררות באות אחריו. באותה שנה התמנה מישל למנהל אמנותי בחברת WEA Filipacchi Music והפיק את אלבומה הראשון של ורוניק סנסון, "מאוהבת" (Amoureuse).

השיר האפונימי, יחד עם "לא זקוקה לאף אחד" (Besoin de personne), מספרים את סיפור אהבתם של מישל וורוניק.

ההצלחה מסחררת, גם מצד הביקורת וגם מצד הקהל, אך באמצע הקלטת האלבום השני נעלמה המוזיקאית במפתיע. ורוניק נתקלה במעלית בניין חברת התקליטים בגיטריסט-זמר האמריקאי סטפן סטילס והשניים התאהבו ממבט ראשון. ורוניק חזרה לדירה שבה גרה עם מישל, שעדיין לא רוהטה, והשאירה לו פתק: "יורדת לקנות סיגריות". כך, כן, ממש כמו בבדיחה אך כאן זה היה על באמת. אמרה ולא חזרה. המשיכה הייתה חזקה מדי, לדבריה, והיא הרגישה שאם לא תממש אותה, תמות, תדעך. מישל נותר המום, יושב על הרצפה בדירה הריקה, בוהה במשך ימים שלמים. מישל חווה, למרבית האירוניה של הגורל, נטישה נוספת. כשם שאביו נטש אותו, בלי מילים, כך גם זו שראה בה את אהבת חייו נטשה אותו לפתע פתאום בלי שום מילת הסבר. מישל התגבר על המשבר בעזרת המוזיקה. בסוף 1972 יצא האלבום השני שהפיק לוורוניק, "מעברו השני של חלומי", בעוד הכוכבת נמצאה בארה"ב.

ורוניק סנסון וסטפן סטילס התחתנו ב-1973 ובנם קריסטופר נולד שנה לאחר מכן. מישל נתן הוראה מפורשת לנוגעים בדבר כדי שכל פגישה חזותית בינו לבין ורוניק תימנע. אך הדיאלוג ביניהם נמשך גם נמשך באופן פורה ויצירתי באמצעות השירים. מישל שאל "האם תהיי שם" (Seras-tu là), בשנת 1975:

וורוניק ענתה "אהיה שם" (Je serais là) בשנת 1976:

שירה הנודע של ורוניק, "המקולל" (Le maudit) משנת 1974, אינו אלא הצהרת אהבה למישל. המקולל הוא בעצם היא, המקוללת, שפונה אל עצמה בגוף שני יחיד.

היא יודעת שגרמה למישל העדין סבל אך הכאב שהיא כואבת היא עצמה מכפר על חטאה. בשיר "מחשבות מרות" (Mortelles pensées) משנת 1989 שבו היא מכה על חטא, שילמה סופית את חובה. ואכן גיהנום הסמים והאלימות אליו גרר אותה בן זוגה באותו זמן סטפן סטילס, שממנו נפרדה ב-1979, לא משאיר מקום לספק.

באותה שנה, 1973, הוציא מישל ברז'ה את האלבום "לב שבור", שאפשר לו לאחות את הפצעים. המוזיקה מנחמת ומרפאת. זהו האלבום הראשון שלו שבו הוא שר. תוך שנתיים יישא לאישה זמרת בלונדינית אחרת, פרנס גל.

פרנסואז ארדי

אך עוד לפני הפגישה הגורלית עם פרנס שתשנה את חייו, יישם מישל את כשרונו הבולט להקים לתחייה קריירות גוועות של זמרים מפורסמים שנקלעו לתקופה חלולה. הלהיטים המסעירים שיכתוב להם מישל יחזירו אותם לקדמת הבמה. כך יקרה עם ג'וני האלידיי וכך קרה עם פרנסואז ארדי. פרנסואז התרשמה מאוד משני האלבומים של סנסון שפתחו לדעתה תקופה חדשה בתולדות הזמר הצרפתי. היא התקשרה למישל וביקשה ממנו לסייע לה לשנות את תדמית הזמרת למתבגרים שדבקה בה. אחרי זמן הקלטה לא קל מבחינת התקשורת האמנותית בין מישל לפרנסואז, יצא האלבום "הודעה אישית" (Message personnel) משנת 1973, ששירו האפונימי היווה הצלחה מסחררת ואבן ציון חשובה בקריירה של הזמרת.

מישל ברז'ה, פרנס גל

לאחר תקופת הצלחה, פרנס גל נמצאת בשפל ומחפשת כיוון חדש לקריירה שלה. כששמעה ברדיו את קולו של מישל, ידעה שממנו תבוא הישועה. מישל היה פחות נלהב מאמנותה אך היה מעוניין באהבתה. בסופו של דבר כבשה אותו לא רק כאהובה אלא גם כזמרת. שני התחומים עלו בקנה אחד כשמישל כתב את השיר "הצהרה" (בתרגום מילולי: "הצהרתי"Ma déclaration) משנת 1974, שלא היה אלא הצהרת אהבה של הבחור הביישן לבלונדינית היפה, דרך מילותיו של שיר. כך קל יותר. מישל כתב למעשה את השיר לעצמו אך נעתר לבקשתה של פרנס שרצתה לשיר אותו היא. האלבום האפונימי זכה להצלחה מסחררת והשיר "הצהרה" נעשה להיט.

זאת ששברה את לבם של ז'וליאן קלר וקלוד פרנסואה אמרה "כן" למישל ברז'ה. טקס חתונה צנוע התקיים ב-22 ליוני 1975 והזוג עבר לגור בבית גדול בשוליה היפים של פריז. ב-1978 נולדה בתם פולין, ב-1981 נולד בנם רפאל.

אלבום רדף אלבום, הצלחה רדפה הצלחה. כעשרים מיליון תקליטים נמכרו. מישל היה הפיגמליון ופרנס, שהפליאה להשתמש בסווינג, הייתה המוזה. מתוך כמאתיים השירים שחיבר מישל, כארבעים הפכו ללהיטים, ביניהם:

שמע את המוזיקה (Écoute la musique) משנת 1974:

כמה מילות אהבה (Quelques mots d’amour) משנת 1980:

הגרופי של הפסנתרן (La groupie du pianiste) משנת 1980:

הוא ניגן בפסנתר בעמידה (Il jouait du piano debout) משנת 1980:

עמוד! (בתרגום מילולי: "אל תיכנע!"Résiste) משנת 1981:

סזאן מצייר (Cézanne peint) משנת 1984:

אלה, יש לה (Ella, elle l’a) משנת 1987:

סטרמניה

אלבומים נוספים רואים אור ואז הגה מישל רעיון יוצא דופן, קומדיה מוזיקלית, אופרת רוק, בסגנון אמריקאי. אם האמריקאים יכולים, אז למה לא אנחנו. מישל גייס לעזרתו את לוק פלמונדון, כותב שיריה של דיאן דיפרן. האלבום "סטרמניה" יצא ב-1978 ושנה לאחר מכן עלה על הקרשים המופע, בפריז ובמונטריאול. ושוב הצלחות מסחררות.

דמויות המחזמר, המיליארדר שהיה רוצה להיות אמן, המלצרית המבזבזת חייה מתחת לאדמה כמו אוטומט, החבורה הפאנקית המפילה חיתתה על העיר, הבחורה המאוהבת בזיגי הגיי, כל אלה נשארו צרובות בזיכרון.

שנת 1980

בשנה זו הוציא מישל ברז'ה שני אלבומים, לו ולפרנס, אך הדובדבן שבקצפת הוא שיתוף הפעולה שלו עם אלטון ג'ון שהוליד את השיר "לתת כדי לתת" (Donner pour donner).

זוהי גם השנה שבה מתגבר מישל על ביישנותו, עולה על הבמה ונותן בפעם הראשונה קונצרט. מה-30 ליוני עד ה-5 ליולי, בתיאטרון השאנז אליזה, מישל, מאחורי הפסנתר, והקהל לפניהם, נסחפים ומתלהבים.

מוזיקה לסרטים, בימוי קליפים, נסיעות לסין ולברזיל, פעילות הומניטרית באפריקה, מחזמר נוסף, כתיבת תסריט, מישל ברז'ה לא שקט על שמריו. במישור האישי, עלו יחסיו עם אשתו על שרטון ומישל פתח ברומן עם בלונדינית יפהפיה, דוגמנית-מגישת טלוויזיה-זמרת, צעירה גרמניה בשם ביאטריס גרים, צאצאית של האחים גרים. הוא הקליט אתה אלבום בניו יורק והזוג שכר דירה משותפת בסנטה מוניקה. אך התכניות נקטעו באחת.

ב-1992, בזמן משחק טניס ברמטואל, שם בילתה המשפחה, מישל, פרנס ושני הילדים, באחוזתה, את הקיץ, מישל קיבל התקף לב ונפטר, מותיר את משפחתו, חבריו ומעריציו המומים וכואבים. בשיר המצמרר "גן העדן הלבן" (Le paradis blanc), שכתב שנתיים לפני מותו, כמו בישר את מה שיקרה בקרוב.

דרמות

כשמלאו לבתם של פרנס ומישל, פולין, ארבע שנים, היא אובחנה כחולת פיברוזיס ריאתי. ההורים החליטו לשמור את מחלתה בסוד כדי לאפשר לה לחיות ילדות רגילה, ככל האפשר. אחיו האהוב של מישל, ברנאר, אדריכל וצייר, היה חולה בטרשת נפוצה. מישל חי בחרדה מתמדת מפני מותם של אחיו ובתו. ברנאר נפטר ב-1982, עשר שנים לפני מישל, בגיל 42. פולין נפטרה חמש שנים לאחר פטירת אביה, בגיל 19, וקבורה לידו במונמארטר.

ב-1986 איבדו חייהם שני חברים טובים של מישל. הזמר דניאל באלאבואן נהרג בתאונת מסוק בראלי פריז-דקר. ההומוריסטן קוליש נהרג בתאונת אופנוע. שתי האבידות גרמו משבר גדול למישל.

החיים נמשכים

אחרי תהפוכות לא מעטות, ביניהן התמכרות לאלכוהול, מצאה ורוניק סנסון גמילה, שלווה ויצירה באחוזתה שליד פריז בחברת בן זוג שאינו שייך לשואו ביזנס. בנה קריסטופר, מוזיקאי מצליח, חי בארה"ב. בנם של מישל ופרנס, רפאל, עושה חיל כמהנדס קול, מפיק ומוזיקאי.

פרנס גל שיקמה את חייה ונמצאת בזוגיות מאז יותר מעשרים שנה עם מהנדס הקול, המפיק והמוזיקאי אתיופי-אמריקאי, ברוק דוויט. ב-2015 הפיקה יחד אתו מחזמר, שרץ בצרפת, בבלגיה ובשוויץ במשך שנה שלמה. המחזמר, המבוסס על שיריו של מישל ברז'ה ונקרא Résiste, אפשר לזמרים צעירים ומוכשרים שנבחרו בקפידה לשיר את השירים האהובים והמוכרים.

שיריו של מישל ברז'ה זוכים לביצועים רבים ושונים של הדור הצעיר. באמתחתה של פרנס גל תכניות נוספות.

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן בעלת דוקטורט בספרות צרפתית היא חוקרת תנ"ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

הפוסט מישל ברז'ה, אבי הפופ הצרפתי מאת אורנה ליברמן הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

היום (24 באוגוסט), בצייננו 445 שנים לליל ברתולומאוס הקדוש ויארצייט זהה לגספאר השני דה קוליניי (Gaspard de Coligny), אדון שטיון, הבה נעסוק לכמה רגעים בחתרנות היסטורית, נמדוד את גלימת פרקליטו של השטן, ונשאל את השאלה הטמעה "מה אם?"
כי כולם, בלי יוצא מן הכלל' מגנים את הרצח של האדמירל המהולל, מנהיג נערץ של ההוגנוטים, ואת הטבח שהתחולל בעקבותיו, וכך אכן ראוי. אבל איכשהו, כולם גם נוטים לפסוח באלגנטיות על הסיבה המרכזית לרצח הזה, והיא דווקא פיקנטית למדי – קוליניי היה מחרחר מלחמה.

גספאר דה קוליניי מימין ואנרי דה גיז אויבו מצד שמאל. מקור התמונות ויקיפדיה.

קוליניי מחפש מלחמה באיים האנטיליים

מילא תפקודו בזמן מלחמות הדת הצרפתיות – אחרי הכול, הוא לא היה נורא יותר מאויביו, ועשה את מה שעשו כולם. חברו משכבר הימים, פרנסואה דה גיז, מנהיג הסיעה הקתולית, עשה בדיוק את אותם הדברים, אם לא גרוע מזה, עד שקוליניי (כך סברו כולם) פקד להתנקש בחייו.
העניין הוא שגם בזמן שלום, שהיה, בואו נודה, פעלה של קתרין דה מדיצ'י והדיפלומטים שלה, גם אז קוליניי חיפש בנרות תעסוקה ללוחמיו הקלוויניסטיים: "הוא הכיר טוב מדי את אופיים של ההוגנוטים שלו מכדי לא לדעת שאם לא תעסיק אותם ולא תפנה אות יצריהם החוצה, הם יפנו להעכיר את המים מבפנים. מכיוון שהוא הכיר אותם בתור אנשים חסרי בינה, לא שלווים, פעלתניים וחסידים גדולים של התחביב הראשי שלהם." – כותב פייר דה בורדייל, שטוען כי אלו הדברים שנאמרו לו מפי האדמירל עצמו.

כך או אחרת, החל בהסכם השלום של סן-ז'רמן (Saint Germain) ב-1570, קוליניי דחף את המלך ללא הרף למלחמה מול ספרד. המלך, שארל התשיעי, בדיוק פתח במרד הנעורים שלו מול אמו, שבה חשד (בצדק) שהיא מעדיפה את אחיו, הדוכס אנרי מאנז'ו. יחד עם האמא, כל סגל היועצים המלכותיים איבד את המוניטין שלו בעיני המלך. ופה פתאום מופיע קוליניי, ראש הסיעה ההוגנוטית, בעלת מדינה בתוך מדינה (עם כל הערים שנפלו לידיהם בהתאם לחוזה סן-ז'רמן) והוא מציע לשארל את ההזדמנות לזכות בתהילה משלו, ללחום מלחמת מצווה, ולצאת מתוך צלה של אמא. לא פלא ששארל התחיל לפנות לאדמירל בתואר "אבי", ולא פלא שקתרין חשה מאוימת מן האדמירל – לא רק באופן אישי, אלא גם מדינית: "שמור על השלום במדיניות שלך, בני, זהו מועיל וזו מצווה" היא נהגה לשוב ולהתחנן בפני בנה האימפולסיבי.

ביולי 1571, קוליניי כבר שלח בלון ניסוי – שייטת קטנה הפליגה בברכתו אל האיים האנטיליים, במשימת איסוף: להכיר את שטח לטובת נחיתתה שם של שייטת צרפתית גדולה יותר. לרוע מזלם, ההוגנוטים נסחפו אחר שוד ימי באזור, משכו אליהם את תשומת הלב של הספרדים, ואלה לכדו אותם בסנטו-דומינגו והשמידו את כולם.

ההרפתקאה הצבאית שכמעט קרתה בארצות השפלה

ברם, זירת הפעילות הראשית תוכננה בארצות השפלה, שהיו אז בעיצומו של המרד נגד פיליפה השני (Philippe II). שוב, גם במקרה הזה אין צורך לחשוב שכל אוכלוסיית הולנד ובלגיה לעתיד קמה כאיש אחד נגד המלך הספרדי – הייתה זו מלחמת אזרחים שהפכה למלחמת דת, של הפרוטסטנטים נגד הקתולים. הסיעה ההוגנוטית כבר חתמה הסכם עם וילם מאוראנז' (William d'Orange), ובו הובטח שהפרוטסטנטים הצרפתיים יתערבו לטובת אחיהם בפלנדריה. כעת, כשהמלך היה נתון תחת השפעתו של קוליניי, צצה ההזדמנות לערב במלחמה הזאת את צרפת כולה.

התוכנית הייתה להכין צבא בסך 28 אלף חיילים, ובסיוע מאנגליה ומן הנסיכויות הלותרניות הגרמניות לפלוש לפלנדריה, שם הפרוטסטנטים המקומיים אמורים היו לפתוח את שערי עריהם בפני הצרפתים. הטענות של המבקרים של התוכנית: שלא כדאי להסתבך עם הצבא הטוב בעולם; שהאנגלים והגרמנים, חרף תמיכתם התחילית בתוכנית, לא ישמחו, בסופו של דבר, לצירופן של ארצות השפלה לצרפת; שלא ישמחו מכך גם הפלנדרים וההולנדים עצמם, ברגע שיתעשתו ויבינו שהחליפו עול זר אחד באחר…

כל הטענות הללו נדחו בידי קוליניי על הסף. "המדינאים הנבונים ביותר יודעים לבטח שעם לוחמני זקוק לאויב חיצוני, כדי לא להפנות את נשקו נגד עצמו. אופיו הלאומי של הצרפתי מכתיב לו להתקשות להיפרד מן הנשק לאחר שנטל אותו לראשונה לידיו ולא להפנות אותו כנגד בני-עמו אם אינו יכול להשתמש בו נגד אויב מבחוץ. האיטלקים, הגרמנים והשוויצרים שבו לביתם אחרי שנחתם השלום. אבל הצרפתי, שמתעב את ביתו, את המנוחה ואת כל האמנויות, יפנה לחפש מלחמה בארץ אחרת, ואם לא יזדמן בידו להמשיך בכך, יפנה לשוד דרכים. כדי למנוע את התוהו הזה מבעוד מועד, דרושה לנו מלחמה בחוץ לארץ, שתהיה צודקת, קלה ורווחית. המלחמה שאני מציע היא מלחמה נגד מלך ספרד." – כתב קוליניי במזכר שהוגש למלך ב-1572. ביולי, חיל החלוץ ההוגנוטי, בסך 4000 איש, כבר יוצא לפלנדריה, אבל נוחל שם תבוסה צורבת. קוליניי, בינתיים, עוסק בהכנת כוח הפלישה העיקרי.

קתרין דה מדיצ'י יוצאת מארמונה בבוקר שלמחרת טבח ברתולומיאו הקדוש. מקור תמונה ויקיפדיה.

זווית הסתכלות אחרת על טבח ברתולומיאו הקדוש

ועתה, דמיינו את עצמכם בנעליה השחורות של קתרין – בנה השתגע לגמרי, ומוריד את כל מפעל חייה לטמיון – כל מה שהיא ביקשה הוא שלום, והוא לא בלבד שלא רוצה שלום, אלא פותח במלחמה מול המעצמה הצבאית והפיננסית המובילה העולם, וזאת כשרצף התבוסות האיומות מידי הספרדים עוד טרי בזיכרון הלאומי. והגורם לשיגעון הזה הוא אחד, ושמו גספאר דה קוליניי.

האם מפתיע שהיא פונה לשירותיו של המתנקש שארל דה לווייר, המוכר יותר כ"מורוור"? וכאשר הלה מפספס את המטרה (ברגע שהלה לחץ על ההדק, האדמירל בדיוק התכופף לסדר את המגף) ויוצר תסיסה איומה בקרב אלפי ההוגנוטים שבאו לפריז הבירה לרגל חתונתם של אנרי ומארגו, תסיסה שעלולה בכל רגע להתפרץ בשחיטה המונית (קרו מקרים מעולם) – האם גם אז אי-אפשר להבין, מדוע פנתה למנהיגי הסיעה הקתולית, בבקשה לסיים את מלאכתו של מורוור ולחסל את כל ה"אנשים חסרי בינה, לא שלווים, פעלתניים וחסידים גדולים של התחביב הראשי שלהם"?
וכאשר קוליניי, – פצוע אנושות בידי שכיר החרב הצ'כי, קארל יאנובסקי-ז-יאנוביץ (המוכר לפריזאים בכינויו "באם"), ומושלך על-ידו מחלון ביתו, אל רגליו של הדוכס הצעיר דה גיז, בנו של חברו משכבר הימים, שנרצח, ככל הנראה, בפקודתו, – האם הוא חשב אז: "מה אם על-פני הפלישה לארץ זרה, הייתי בוחר דווקא בשלום?"

נ.ב. ראשו הערוף של קוליניי נחנט ונשלך במתנה לאפיפיור גרגוריוס השלושה-עשר. האב הקדוש שמח מאוד.

כמה מילים על הכותב

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת "תיבת פנדורין". אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו.

הפוסט גספאר דה קוליניי – קדוש מעונה או מחרחר מלחמה רצחני? מאת יגאל ליברנט הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

פייר הוא פנסיונר אלמן שלא יצא מביתו כבר שנתיים. הוא מגלה את חדוות האינטרנט הודות לאלכס, גבר צעיר שביתו שכרה על מנת שילמד אותו את יסודות השימוש במחשב. באתר היכרויות, אישה צעירה ומקסימה בשם פלורה 63, נשבית בקסמי הרומנטיקה של פייר ומציעה לו להפגש. פייר המאוהב מסכים, אך בפרופיל שלו הוא שם תמונה של אלכס ולא שלו. כעת עליו לשכנע את אלכס לפגוש את פלורה במקומו…

הסרט מגיע לארץ ב 21 בספטמבר 2017.

ראיון עם במאי הסרט סטפן רובלן

ש: למרות שהנעורים שולטים בכל דבר בסרט בחרת דווקא בפנסיונר לגיבור סרטך השלישי.

ת: אני חש קרבה גדולה אל המבוגרים. אני אוהב לדמיין את הסיפור שלהם. כשמישהו מגיע לגיל זקנה הכל נהיה יותר מורכב. אנחנו עוברים לשלבים חדשים בחיינו, מוצאים פתרונות ובאופן כללי מנהלים מלחמות חדשות. עבורי ההגדרה המדויקת של גיבור הוא מישהו שנלחם ומקבל מספר מסוים של שינויים בחיים שלו. היתה לי הנאה גדולה לכתוב את התסריט של "בואו נגור ביחד". המספר על חבורה של מבוגרים שלמרות הפציעות שלהם והמחלות שלהם מחליטים לחיות ביחד בעצמם, חולקים ביחד בית במקום לעבור לדיור מוגן. כתיבת התסריט והדיאלוג, הצילומים, וקידום הסרט הסבו לי הנאה רבה ושמחתי שהסרט מצא לו קהל רב. "מר שטיין און ליין" הוא הדרך שלי לטפל באותם נושאים, אך גם להרחיב ולפתח דיון על מפגשים בין-דוריים. לפייר ניתנת ההזדמנות לחוות את שני העולמות, בהיותו איש מבוגר וכשהוא מאמץ לעצמו דמות של בחור צעיר שיכול להיות נכדו. ברמה האישית, אולי זה מעלה איזה זיכרון של הילדות שלי. היתה לי הזכות להכיר את כל ארבעת הסבים הגדולים שלי. כשהייתי קטן פגשתי אותם הרבה. הם העניקו לי כל כך הרבה והתפקיד שלהם בחיי נשאר חשוב.

ש: על ידי השימוש באינטרנט כדי לבסס את הדואליות הזו הקומדיה שלך ממקמת את עצמה בזמנים המודרניים.

ת: רציתי לספר סיפור בן זמננו שכל הצופים יוכלו להזדהות איתו. האינטרנט הוא סמל של המודרניות. הדור הצעיר שנולד כשזה כבר היה קיים לא מבין כמה הדבר הזה שינה את חיינו. הוא פתח את העולם לאפשרויות חדשות של קשר, נסיעה, היכרות, חלום, אפשר לנו לצור זהות חדשה ואפילו להתאהב, וכל זה מבלי לעזוב את הבית. לא היה לנו כלי כזה שיכול היה לשמש את הדמיון שלנו. יחד עם זאת בהיותו כלי חדש יחסית לכמה אנשים בוגרים לא ניתנה ההזדמנות להשתמש בזה לחיי היום יום שלהם. גבר זקן וגבר צעיר לומדים להכיר אחד את השני באמצעות המחשב נראה לי כמו הזדמנות נהדרת. אז אני פורש את הסיפור שלי. גבר זקן מפתה וירטואלית בחורה צעירה ומתאהב בה מעל לראש. הודות לה הוא מוצא סיבה נוספת לחייו, אבל חייב להמשיך עם השקר שלו כדי לאפשר לסיפור האהבה הזה להתפתח. וכיון שהוא השתמש בצילום של המורה שלו לשימוש באינטרנט כדי להיפגש איתה זה רק מובן מאליו שהוא ישלח אותו לפגוש אותה. "מר שטיין און ליין" הוא סירנו דה ברז'רק של זמננו. פייר הוא סירנו, אלכס כריסטיאן ופלורה היא רוקסן. אבל הדמיון לדמויות של אדמון רוסטאן מסתיים כאן. זאת מכיוון שהסרט הוא קומדיה עם הפי אנד. ש: עם הדברים שאתה גורם להן לעשות ולומר נראה שאתה מאד מחבב את הדמויות שלך. ת: אני מאוד אוהב אותן. על ידי הכתיבה הממושכת של הדמויות הללו נקשרתי אליהן. מצאתי הצדקות ותירוצים בשבילם לפעול בדרך שהם פועלים. בסרט הזה פייר ואלכס שניהם משקרים. אבל למטרה טובה. הם משקרים מאהבה, מפני שהתשוקה שלהם חזקה מהיושרה שלהם. הם נאלצים להחביא את האמת כדי לקבל את מה שהם רוצים. בסרט "בואו נחיה ביחד " הדמות של קלוד ריש שיקרה כדי לקבל ויאגרה בגלל בעיות אישיות. אולם בבסיסו, כמו פייר ואלכס, הוא היה דמות חביבה. הדמויות שלי הם אולי חרטטנים, אבל לא בחורים רעים.

מר שטיין און ליין פוסטר רשמי

ש: האם היה קשה לכתוב את הדמות של פייר?

ת: לא כי אני רגיל להיות בחברתם של מבוגרים ואני מרגיש שאני מכיר אותם היטב. דווקא הדמות של אלכס גרמה לקשיים הגדולים יותר, כי הוא בן 25 וזה גיל שאני לא כל כך מכיר. הבן הבכור שלי הוא בן 18, וזה לא אותו דבר. רציתי שפייר ואלכס יהיו בעצם צמד ותהיה ביניהם חלוקה שיוויונית. בתחילה הדמות של פייר משכה את כל תשומת הלב. מציאת האיזון ביניהם לקחה לי הכי הרבה זמן.

ש: פייר מגולם על ידי פייר רישאר, אני מניח שזה לא צרוף מקרים.

ת: לא (צוחק), פייר הוא השחקן של הילדות שלי. זה שגרם לי לצחוק ולחלום. כבר הזמנתי אותו להשתתף בסרטי הקודם בו הוא שיחק את בעלה של ג'יין פונדה. אז ביקשתי ממנו לעשות משהו שונה ממה שהוא היה רגיל וממה שהוא בנה את הקריירה שלו, בורלסק. זה הפתיע אותו, אך יחד עם זאת הוא הצליח להתגבר על הספקות שלו ולצור דמות ריאליסטית ולשחק מבלי להשתמש בכל גופו. הוא היה נפלא, אז רציתי לכתוב עבורו תפקיד חדש, תפקיד קומי אבל לא רק, והדמות שעלתה במוחי היא של פייר. ש: כשאתה כותב עבור שחקן מסוים האם אתה חושב על הג'סטות שלו ועל הדרך בה הוא יאמר את הטקסט. ת: במקרה הזה חשבתי יותר על הבנאדם פייר רישאר מאשר על השחקן. עכשיו שאני מכיר אותו טוב יותר אני יודע מה הוא ירצה ומה הוא לא ירצה לומר או לעשות. האדם והשחקן לא ניתנים להפרדה. כמו בחיים האמיתיים פייר הוא צ'ארמר. בסרט הזה הפכתי אותו למניפולטור גדול. עבור מישהו שלעיתים קרובות משחק את הקורבן זה שינוי מסוים. אבל בסרט הקודם שלנו גרמתי לדמות שלו להסתיר את האלצהיימר שלו כדי לבלבל את כולם.

ש: איך היתה העבודה בפועל עם רישאר?

ת: הוא מקצוען אמיתי. הוא מגיע עם שליטה מלאה בטקסט אז לא מבזבזים זמן. גם אם הוא לפעמים מנסה לכפות איזה גג פיזי שהפך להיות סימן ההיכר שלו הוא מסכים לשנות את זה כשמבקשים ממנו. הוא מקשיב לבמאי, עבור החברים שלו הוא מאד נוח לעבודה. הוא חביב, חברי, נעים, רגיש, נדיב וניתן לסמוך עליו.

ש: למה בחרת את יאניס לספר לתפקיד?

ת: לא היה לי קל למצוא את השחקן המתאים לתפקיד. הוא היה צריך לעמוד מול פייר רישאר. יום אחד נתקלתי בסדרה "אל תעשה את זה כך ואל תעשה את זה אחרת", וגיליתי את יאניס. אהבתי את הדרך שהוא שיחק בוגר צעיר, מעט מגושם וקצת לא בטוח בעצמו, אך בה בעת שקט ועקבי. הבאתי אותו לבדיקה מול פייר והיחסים עבדו מיד זה היה התפקיד הראשון הגדול שלו ואני בטוח שלא האחרון.

ש: ומה הביא אותך לבחור בפאני ואלט?

ת: אני אוהב את השחקנית הזו ורציתי לעבוד איתה הרבה זמן. אני אוהב את הטמפרמנט שלה היא יפה, חרוצה, ומאד מקצועית. היא מביאה אנרגיה מאד חיובית. ש: איך היתה האווירה על הסט ? ת: כשיש לך חבורה מאד ידידותית של שחקנים וטכנאים הכל הולך נהדר. לפייר ויאניס יהיה מקום לצור את הדואו שלהם והיה תענוג לראות את הכימיה ביניהם. פייר לא שיחק בזוג מאז שהוא עבד עם דפרדייה. והיה מאד נלהב. מאחר וצילמנו לא רק בפריז אלא גם בבלגיה ובגרמניה. היתה תחושה שאנחנו עושים סרט מסע. זו היתה הנאה גדולה.

מר שטיין און ליין השחקן פייר רישאר

ש: האם יש לך דמויות לחיקוי?

ת: לא ממש, ברטראן בלייה הוא זה שגרם לי לרצות לעשות את העבודה הזו. אני אוהב את הטון החופשי ביצירה שלו. כשהתחלתי ללמוד קולנוע הייתי מאוהב בטירוף בקומדיות החברתיות של מייק לי וקן לאוץ'. היום היצירה של יוצרים כמו פאטי אקין או זבייה דולן מרשימה אותי מאד. אבל אני מנסה לעשות את הקולנוע שלי. להאיר בזרקור אנשים שלא רואים אותם בדרך על המסך הגדול. הגיבורים בשני סרטי הקודמים היו מבוגרים, ניסיתי לתאר אותם בהרבה רגישות, שמחה, ועם אישיות קומית ככל שניתן ויחד עם זה לשמור על ריאליזם אני אוהב את ההיבט הריאליסטי בסרטים שלי.

ש: למי פונה מר שטיין און ליין?

ת: לכל אחד. זה סרט על אדם המוצא חבר המאפשר לו לצאת מן הבדידות שלו ומגלה תשוקה חדשה לחיים. העובדה שהוא בן 70 או 80 לא משנה. מה שחשוב שהוא מגלה נעורים מחודשים וטעם חדש לחיים. הדמויות נהנות, מתווכחות, צוחקות, משקרות, משחקות במחבואים עם האמת… והכל עם המטרה הבסיסית למצוא אושר. אני מקווה שגם הצופים יחשבו כך וישאבו אל עולמן של הדמויות.

ש: מה הפרויקט הבא שלך?

ת: סרט על ג'נטלמן מבוגר, כן, שוב, הפעם איש הימין הקיצוני, המוצא את עצמו מעורב עם מהגרים לא חוקיים.

ראיון עם פייר רישאר

ש: זה בטח עונג גדול שבמאי כותב תפקיד במיוחד עבורך…

ת: כן. אתה לעיתים קצת חושש שאולי תהיה מאוכזב מן הטקסט, ואם תסרב אתה תאכזב את הבמאי. לשמחתי זו אי נעימות שכמעט ולא הייתי צריך לחוות. בכל מקרה, לא הייתי מוטרד מזה שסטפן רובלן צלצל אלי. הכרתי אותו בסרט הקודם שעשינו ביחד. אהבתי את העולם שהוא יצר אז, והוא אהב את הדרך בה שיחקתי את התפקיד. ערב אחד שוחחנו והסכמנו שנשמח לעבוד שוב ביחד והוא הבטיח שיתפור תפקיד בשבילי. הייתי צריך לחכות לרגע הזה, כשדיברנו זה היה ב- 2011. בסוף זה קרה, והייתי מטורף משמחה.

ש: בסרט הדמות נקראת פייר, חוץ מהשם יש עוד משהו משותף ביניכם?

ת: חוץ מהגיל שלו – שום דבר (צוחק). מה שאני יכול לומר זה שהסיפור נגע לליבי מכיוון שהוא מספר על אדם שהתנתק מן העולם מאז מותה של אשתו האהובה. ושבניגוד לכל הציפיות הוא עומד לחוות הרפתקאות רבות. כמו טאטי או בסטר קיטון לפני, היתה לי תמיד חולשה לתפקידים של לא יוצלחים. אם נחשוב על זה, כל התפקידים שלי בקולנוע היו כאלה. מה שמבדיל בין כל אותן דמויות הם הסימפטומים של המוזרות שלהם. חלקן מגושמות, חלקן נאיביות ומה לא. עם הזמן הדמויות הללו התפתחו, הן כבר לא נוהגות על גגות בתים, או קופצות לאלומות חציר, או מתגלגלות במדרגות, אבל תמיד היה להן גם את הצד של "פיירו" הליצן העצוב. אלה אנשים רגישים שלא כל כך טובים בלהגן על עצמם. בתחילת הסרט פייר הוא בדיוק כך הראש שלו בעננים הנאות החיים לא מדברות אליו, וכמובן כל התקשורת של עולמנו היום לא נוגעת לו. מאז שהתאלמן הוא מסתגר בעולם של עצבות וגעגוע. מה שמאזן זה המטמורפוזה שהוא עובר. אדם זקן נרגן ולא מחובר הופך לאדם שהוא שוב מלא תשוקה, מלא חיות ושמחת חיים ורצון להרפתקה. הודות לבחור צעיר ומכונה קטנה שנקראת "מחשב". צחקתי בקול בפעם הראשונה שקראתי את התסריט. דבר שלא קרה לי הרבה בקריירה שלי. הדיאלוג היה כל כך עשיר וממש חיכיתי לרגע שנגיע לסט ואני אשאב לעבודה על הסרט. בכלל, לשחק את המאהב, בגיל שלי… זה דבר שמאוד החמיא לי.

יאניס לספר ופאני ואלט

ש: בוא נדבר על האינטרנט כמתווך בין אנשים, האם זה נראה לך מעט מוזר?

ת: זה הפך לדבר כל כך מקובל. אנשים רבים נפגשים היום באמצעות הרשת. הכל בתנאי שיש מישהו יודע איך להשתמש בזה, שזה אגב לא המקרה שלי. הנט מאפשרת לכל אחד לצור דמות משל עצמו אם הם צעירים, מבוגרים, יפים, מכוערים, ביישנים או מוחצנים. זה המכשיר של התקופה שלנו ופייר אוהב את זה. הוא סירנו דה ברז'רק של המאה העשרים ואחת. פייר כותב פרוזה יוצא מן הכלל. הודות לחרוזים שלו הוא מצליח לפתות בחורה צעירה, להתאהב בה בעצמו ואז לעשות משהו יוצא דופן על מנת לפגוש אותה. הסיפור הזה מצחיק ובאותה מידה שזה בלתי צפוי. זה עיבוד מודרני ליצירת המופת של אדמון רוסטאן, אך זו קומדיה ולא טרגדיה.

ש: יש עוד הבדל, פייר הוא פחות טהור מאשר הדמות של סירנו ואני אלך יותר רחוק ואומר שהוא אפילו נבזה קטן.
ת: הוא מפעיל ועובד על כל מי שנמצא בסביבתו המשפחה שלו והחבר הצעיר שלו אלכס. אותו הוא גורר להרפתקת האהבה שלו מבלי להכין אותו בכלל. תמימות לא נמצאת באוצר המילים שלו. אולם אנחנו סולחים לו כי האהבה שלו היא מאד אמיתית וכיוון שהוא חושב שהאהבה שלו היא האהבה האחרונה. זה היה מעניין לשחק את כל התפקידים הפרדוקסים הללו. רק הייתי צריך לבדוק כל הזמן שלפי בקשתו של סטפן אני ממתן את התנועה הפיזית שלי. בחיים האמיתיים אני מאד אנרגטי. אני קם והולך הרבה יותר מהר מפייר, בן הדמות הוא כתב בשבילי. הייתי צריך לפקוח עין על עצמי במהלך הצילומים (צוחק).

ש: כשאנחנו רואים אותך על המסך מיד יוצא הקומיקאי, האם זו אמת או אשליה?

ת: חצי חצי. עבור הסרט הזה לא נהגתי בדרכי הספונטנית אלא עשיתי חזרות רבות עם יאניס. זה חסך לנו הרבה זמן על הסרט. מקסימום ארבעה טייקים במקום 25 פוטנציאליים. הכלכלה החדשה של הקולנוע מאלצת את הבמאים לסיים את הצילומים בתוך שישה שבועות. צוותים אמנותיים וטכניים חייבים לעמוד בתנאים הלוחצים הללו. בעבר הצילומים נמשכו הרבה יותר זמן. אלו היו ימים מבורכים. חוץ מהטקסט שתמיד ידעתי טוב מאד הגעתי לסט עם תחושה של טמפרמנט, וזה אפשר לי להישאר קרוב לטבע שלי.

ש: לא הכרת את פאני ויאניס לפני הסרט איך הסתדרת איתם?

ת: בכל הכנות טוב מאד. פאני היא מקסימה כמו שהיא מרגשת. אם היתה סצינה שהיא בוכה עיני גם התמלאו בדמעות. היא ידעה איך להביא אותי לרמה כזו של רגש. היא שחקנית מאד רגישה. עם יאניס כיף גדול לעבוד. הוא ישיר וכן. והנוכחות של סטפן רובלן גם עזרה מאד. נהניתי לעבוד איתו כמו עם הבמאים שעבדתי איתם בעבר פרנסיס ובר, איב רובר ועוד. סטפן רובלן במאי כשרוני ויש לו רגישות לתאורה טובה, בסרטים שלו העיניים שלי מאד מאד כחולות.

ש: נראה שאתה מאד שמח להיות חלק מן הקומדיה הזו.

ת: אני אוהב את הסרט הזה. בנוסף לקומדיה יש הרבה רגישות. כולם משקרים אבל רק מפני שהם לא רוצים להכשיל את החלומות שלהם. זה גם סרט מאד אופטימי. מלא תקווה לזקנים, וגם לצעירים בעצם. זה סרט שאומר שאהבה יכולה להתקיים בכל שלב בחיים.

ש: האם אתה מופתע מהאהבה ארוכת השנים של הקהל כלפייך?

ת: כן כמובן, וזה ללא ספק מרגש אותי. יש לי מזל שאהבו אותי כשחקן צעיר אנשים שבמהלך השנים העבירו את האהבה הזו לילדיהם. זה כמו שרשרת ארוכה שחצתה דורות. הכבוד הזה מהקהל עדיין מפתיע אותי אם אני נמצא בצרפת או שוויץ, בלגיה או רוסיה, הם תמיד מנסים להקל על חיי. כשהמשטרה עוצרת אותי הם צוחקים ומשחררים אותי בלי לתת לי דו"ח. כשאני מגיע למסעדה גם היא מלאה אני תמיד מוצא מקום וכיוצא בזה. זה קצת חסר בושה אבל מה לעשות זה מה שזה, וזה יהיה מאד לא מנומס להתלונן על כך.

ש: אתה עובד בתיאטרון סיימת לצלם סרט האם תיקח הפסקה?

ת: לא תכננתי אחת כזו. עצלות לא ממש עושה לי את זה. יש לי כל כך הרבה הנאה בצילומים שזה כמו חופשה בשבילי. הדברים הולכים מצוין יש לי שלוש קומדיות מתוכננות, אבל אני לא אתגרה בגורל ולא אומר עוד דברים בעניין הזה.

פייר רישאר

אודות השחקנים

פייר רישאר – בן 83, נחשב לאחד מהשחקנים הבולטים בתחום הקומדיה. כנער הוריו לא עודדו את הרצון שלו לשחק, והוא למד ריפוי בתנועה כדי שיהיה לו מקצוע. החל את הקריירה שלו בתיאטרון ובקברט בפריז. סרטו הראשון היה "אלכסנדר המאושר" של איב רובר, שביים אותו גם בקומדיה שהפכה אותו לכוכב גדול "הבלונדיני עם הנעל השחורה". בעקבות ההצלחה יצא ההמשכון "שובו של הבלונדיני עם הנעל השחורה". התסריט נכתב בשיתוף הבמאי/תסריטאי/מחזאי פרנסיס ובר, שבהמשך ליהק את רישאר לסרטו הראשון כבמאי "הצעצוע" ואחרי כך לסדרה של סרטים נוספים. בחלקם עבד עם ז'ראר דפרדייה. רישאר אף ביים כמה סרטים, וממשיך להופיע על הבמה ובקולנוע ללא הפסקה. שני בניו הם שחקנים ומוזיקאים, ואחד מנכדיו גם הוא שחקן ודוגמן.

יאניס לספר – זהו תפקידו הגדול הראשון. לספר הופיע בשורה ארוכה של סרטים ותוכניות טלוויזיה. אחיו הוא השחקן והבמאי ז'ליל לספר שביים את הסרט "איב סאן לורן" ונראה על מסכינו בארץ לאחרונה בתפקיד הראשי בסרט "בציר ראשון".

הפוסט מר שטיין און ליין סרטו החדש של הקומיקאי הותיק פייר רישאר הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים