מאז שעברתי להתגורר באי גרנזי (Guernsey) בראשית פברואר 2016 קיבלתי לא מעט בקשות שאספר לכם קצת על החיים באי הזה שכמעט אף ישראלי לא שמע עליו. אז אחרי ששיתפתי כמה תמונות בדף הפייסבוק של פרנקופילים אנונימיים, מצאתי לעצמי זמן לשבת ולכתוב על מעט מהחוויות שעברתי עד כה. אם הפוסט הזה יעניין אותכם אשתדל לכתוב על חיי בגרנזי לפחות פעם בחודש.

אז איך הגעתי להתגורר דווקא בגרנזי?

הכל התחיל בטיול שהדרכתי בפריז…. בעודי נמצא ברובע הלטיני פתאום מצלצל הטלפון הנייד ועל הקו בחור נחמד שמבלי לבזבז את הזמן אמר לי שיש לו הצעת עבודה מדהימה בשבילי. אמרתי לו שכרגע אני באמצע טיול וזה לא כל כך מתאים אבל הוא מוזמן להתקשר כשאחזור לארץ. ואכן, בקושי הספקתי לרדת מהמטוס בנתב"ג והטלפון שלי שוב צילצל. הבחור התחיל לתאר לי את המשרה ומרגע לרגע היא נשמעה יותר ויותר "סקסית" וקורצת אבל אז הוא אמר "הא… יש רק עוד דבר קטן אחד, בשביל המשרה הזאת תצטרך לעבור לגור ב…גרנזי". האמת שכבר באותו רגע רציתי להגיד "לא, תודה", הרי מי רוצה לגור על אי קטן במרחק קילומטרים מכאן שוויקטור הוגו ברח אליו אך ורק בגלל שהוא נרדף בצרפת וגם זה רק לאחר שבג'רזי (האי הגדול שליד) סילקו אותו לאחר שהצליח להסתכסך עם המלכה ויקטוריה. אבל איכשהוא הוא הצליח לשכנע אותי לכל הפחות לדבר עם מנכ"ל החברה. וכך ביום שישי אחד שוחחנו יותר משעה בסקייפ ובסיומה הבנתי שזה בדיוק התפקיד שהייתי רוצה לעשות עכשיו. וכך מראיון לראיון ההבנה הזאת רק הלכה והתגברה עד שהחלטנו שהכי טוב שאגיע לביקור קצר לראות אם מתאים לי. וכך בסוף אוקטובר מצאתי את עצמי על האי שכמעט אף אחד מכם לא שמע עליו והתאהבתי בו כמעט ממבט ראשון. לא אלאה אותכם בכל הנושאים הבירוקרטיים שהגיעו אחר כך אבל אחרי שעזבתי את הדירה ואת העבודה בישראל, נפרדתי מכל החברים וההורים (ועל הדרך נתקעתי בארץ חודש נוסף בגלל הבירוקרטיה הבריטית) מצאתי את עצמי בגרנזי.

גרנזי? מה זה ואיפה זה?

האנשים של גרנזי

במהלך הזמן הקצר בו יצא לי להתגורר בגרנזי פגשתי כמות קטנה יחסית של אנשים כך שלמה שאכתוב עכשיו אין ממש תוקף סטטיסטי. אחרי הכסת"ח הזה אני יכול לומר לכם שהאנשים בגרנזי פשוט נפלאים. בראש ובראשונה בעלת הבית שלי ובעלה שפגשו אותי בשדה התעופה ולקחו אותי אל הדירה, אותה דאגו לרהט בכל טוב מבלי שהייתי צריך להביא כמעט דבר, להוציא בגדים. אבל זה לא הסתכם בזה. יום למחרת בעלת הבית המקסימה שלי לקחה אותי לסיבוב היכרות עם האי ועל הדרך סיימה איתי סיבוב בירוקרטיה (פתיחת חשבון בנק, ביטוח לאומי וכו) שבלעדיה היה נמשך לפחות שבוע. ואם כל זה לא הספיק היא הזמינה אותי לארוחת ערב נהדרת מול האח בביתה וזכיתי על הדרך להכיר את הכלב המתוק שלה שנקרא North (אין לי מושג למה, במקור הוא בכלל מספרד). אוקיי, תאמרו לעצמכם שמדובר רק ב 2 אנשים באי שאוכלוסייתו מונה כ 65,000. אז הרשו להכיר לכם את הבוס שלי שכמובן כבר הזמין אותי לארוחת ערב משפחתית אצלו בבית, שאל אותי אם יש רהיטים שהוא יכול לתת לי וקנה לי את הכובע הזה:

הכובע החדש שלי

אבל לא רק האנשים שאני מכיר הם נהדרים אלא לפעמים גם סתם אנשים מהרחוב שפגשתי. כך לדוגמא, באחד מהימים הראשונים שלי באי כשקצת איבדתי את הדרך הביתה פגשתי בחור צעיר שטייל עם הכלב שלו. כששאלתי אותו היכן נמצא הרחוב שלי הוא פשוט לקח אותי אליו, למרות שזה בכלל לא היה במסלול שלו ואמר לי שאם ארצה הוא ישמח לטייל איתי ולהראות לי את גרנזי גם בעתיד. אבל רגע, לפני שתשחשבו שבגרנזי גרים רק "לפלפים" נחמדים תסתכלו על השלט למטה, שצילמתי בחדר הכושר הסמוך למקום מגורי, ותגלו שמדובר בכל זאת בצאצאים של פירטים ויורדי ים ושבכל זאת גם להם הפיוז יכול לעוף פתאום…

כנראה שגם באי גרנזי יש ערסים. עכשיו רק נותר למצוא אותם.

מזג האוויר בגרנזי

בקור של גרנזי גם אם אתה בן יחיד כדאי שיהיה לך אח

הגעת לגרנזי בפברואר שזה שיא החורף. מה שאומר שגשום וקר. אם במהלך היום עוד יכולים להיות רגעי חסד בהם השמש יוצאת לה החוצה בערבים הקור פשוט חודר לריאות ולעצמות. אולם יש משהו בקרירות הזאת ובאוויר הנקי של גרנזי שדווקא גורם לך להרגיש כאילו לאט לאט הגוף שלך מתנקה והאמת, לקחת נשימה על ראש אחת הגבעות בגרנזי מרגיש כאילו ציחצחתם שיניים עם מישחה בעלת אחוז מטורף של מנטה. פשוט תענוג. מה שמעניין הוא שבעוד אני עטוף כולי בכמה שכבות בגדים, מטפס לי לאיטי על הגבעות של גרנזי כולי קופא מקור, אני רואה חבורה של נשים צעירות במכנסיים וחולצה קצרים עושות מתיחות לקראת ריצת הערב. אז אולי הקור בגרנזי לא כל כך גרוע וזה רק אני שמזדקן? ימים יגידו. בכל מקרה, לשמחתי אני חווה כרגע את העונה הכי "זיפטית" של השנה. אם תגיעו בקיץ גרנזי כבר תיראה כך:

זהו להיום. אם אהבתם את הפוסט אתם מוזמנים להגיב ולספר לי על מה הייתם רוצים שאכתוב בפעם הבאה.

הפוסט החיים באי בודד פרק 1 או איך התחלתי לאהוב את גרנזי הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

אני אוהבת את אמסטרדם שבה בחרתי לחיות. את הארכיטקטורה, את ההיסטוריה,האומנות, את האנשים, התעלות, הסימטאות והחצרות הקהילתיות הסגורות. אבל בסך הכל… בהולנד כמו בהולנד, הכל פרקטי. מי שאי פעם טס מעל הולנד וראה דרך חלון המטוס את השדות הגאומטריים יודע על מה אני מדברת, אין שדה עם גבול מפותל. אבל בעיקר את … Midi-Pyrénées אני אוהבת את המידי פירנה, האזור הכי פחות מיושב בצרפת (הוא גם יותר גדול מכל הולנד).

אמסטרדם

הקסם של מידי פירנה

המידי פרני מורכב מכמה וכמה חבלי ארץ שונים: Ariège, Aveyron, Gers, Haute-Garonne, Hautes-Pyrénées, Lot, Tarn and Tarn-et-Garonne – האהוב עלי (לעת עתה) הוא ג'רס Gers.
ההכרות שלי עם האזור (ועם צרפת בכלל) החלה בפעם הראשונה שטסתי לחו"ל, לטיול שלאחר הצבא, טיילנו שלושה – חברה טובה, בן זוגה הבלגי ואני. התקיימנו מהופעות רחוב והתגלגלנו לנו בעקבות השמש. איכרים וכמרים פתחו את ליבם, הזמינו אותנו לאכול איתם ולישון במתבנם לילה או שניים. בכפרים, המקומיים פתחו חצרותיהם ואת בתיהם ונערים נגנו איתנו ברחוב. מאז נפשי מפוצלת. בסוף- החברה התיישבה באזור וגרה שם, אני מבקרת ומתגעגעת .

ג'רס מפורסם בסגנון חיים רגוע, בגבעות עגלגלות, בחקלאות, בשבילי הליכה רבים (צליינים בדרכם לסנטייגו די קומפוסטלה עוברים בו). על גבולו של ג'רס נפולאון נטע יער שמגיע עד האוקיינוס האטלנטי במטרה לעצור את הרוחות. לאוהבי הארמנייאק וה פואה גרה שווה במיוחד לבקר בג'רס כי הוא מקורם של שני אלו.

גבעות ג׳רס

זהו אזור רגוע עם מרחבים, שדות ומקומות שהזמן עמד בהם מלכת . שני בתים על ראש גבעה, ועוד שלושה באופק, כנסיה וזה כפר. נהרות המתפתלים, חיות בר ונוף. יש בו גם כפר בשם קונדום שאין לו שום קשר ממשי למוצר קונדום

הקפה של הבוקר

מייד אחרי הזריחה הצבאים מגיעים, אי אפשר היה לפתוח את החלון ולצלם יותר טוב כי הצבאים בורחים מכל רחש

אזור עם אנשים מיוחדים שבחרו בדרך חיים אחרת. הם מגדלים את מזונם, מקפידים לאכול רק דברים לא מתועשים וגרים בבתים מיוחדים, חלקם שופצו מן היסוד בעשר או בעשרים אצבעות וחלקם מתפוררים, נון קונפרמיסטים, אומנים, ויוצרים מקומיים.

בית מתפורר של ציירת עם חנות מיוחד במינה

בביקור האחרון זכיתי לעבור סדנת מתיחות (סטרצ') בהדרכתה של אלופת צרפת לשעבר בהרמת משקולות (משקל זבוב או אולי אפילו פחות… אם יש כזה) בסטודיו עגול עם תנור עצים יפיפה וחלונות לכל גובהו המשקיפים אל הנוף ולחצר (בה התרנגולות והחזיר מטיילים). הייתי כל כך ☺ מתוחה שלא צילמתי … חבל!
ותמיד, לא משנה באיזו תקופה של השנה – כל כך יפה!

מידי פירנה

כמה מילים על איילת לוי

איילת לוי היא מיסדת ובעלת Artyelet. יועצת תקשורת בעלת נסיון רב בתקשורת, יחסי ציבור וקשרי קהילה בתאגידי ענק שהחליטה לעזוב את העולם התאגידי ולהגשים יעוד וחלום. לחבר את אהבתה לאנשים, אומנות, יצירה, נופים, הנאה מהחיים ואוכל טוב ולהקים את Artyelet בה תהנו מטיולי בוטיק (עד שישה משתתפים) בדרום מערב צרפת המשלבים אומנות, נופים, ארוחות טובות. עם סדנאות יצירת אומנות שאינן מצריכות נסיון\ ידע או כישורים מיוחדים, לינה בבית אומנים, ארוחות מסביב לשעון, מסעדות וסיורים בפינות חמד נסתרות.

הפוסט מידי פירנה או מידי פריני? נפש מפוצלת מאת איילת לוי הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

פטירתו של הזמר מישל דלפש (1946-2016) בינואר השנה הכתה בצער הרבה צרפתים, פרנקופונים ופרנקופילים, ורשומה זו מוקדשת לו. מישל דלפש מייצג את התרבות הפופולרית במיטבה, באצילותה, בפשטותה ובכנותה. שיריו הם נקודות ציון בחייו שלו ובחייהם של רבים אחרים. כמו ציור או צילום, כל אחד מהם לוכד את ניחוחותיה של תקופה, את גונו של הלך רוח. אחרי שהטביעו חותמם בשנות השישים והשבעים, הם מהווים כיום חלק ממורשת הזמר הצרפתי.

שיריו של מישל דלפש

מישל דלפש מעיד על עצמו שבמשך חמישים שנות פעילותו הקליט הרבה פחות שירים מאשר זמרים אחרים בני דורו. לזכותו כמאתיים שירים, ביניהם שלושים להיטים, מוכרים היטב לציבור, במיוחד לבני דורו אך גם לצעירים. דלפש כתב בעצמו את מילות רוב שיריו וחלק גדול מהם ממחיז את חייו, חלקית או באופן מלא. כך השיר "לה לואר-אה-שר" (1977), שם מחוז בצרפת, בחבל עמק הלואר, שעליו הוא אומר: אלה (הכפריים, בני משפחתו, המתוארים בשיר) לא היו הם, זה לא היה אני, אבל כמעט.

לה לואר-אה-שר Le Loir-et-Cher

מישל גדל בקורבוואה, עיר הנושקת לבירה ממערב, ואמו הייתה פריזאית מובהקת אך שורשיו של אביו נטועים בדיוק באותו מחוז שעליו הוא שר. בילדותו של מישל, המשפחה הייתה נוסעת בכל החופשות לכפר הקטן, בקרבת שאמבור, שבו חיו סבו וסבתו, דודים, בני דודים, קרובים בדרגות שונות, שמעולם לא עזבו את המקום. האב היה מאושר כשהיה חוזר לצור מחצבתו וכשפרש לגמלאות, עבר לגור לכפרו. מישל נקרע בין הצורך לגור בעיר הגדולה והאהבה לנוף הכפרי.

מילות השיר "לה-לואר-אה-שר" משקפות את רגשות הזמר שזמנו דוחק לו והוא אץ לסיים את כוס הבירה, למצוא תחנת דלק, לחזור לפריז. דיוקנם של האיכרים, שמבינים לא מבינים את חפזונו של הזמר, משורטט בכמה מילים ברוך אירוני.

הפזמון, "נראה שלא נעים לך לאכול אתנו, נראה שלא נעים לך לצעוד בבוץ", שמביע את היפגעותם של בני המשפחה מהרגשת העליונות של העירוני שכמו מתכחש לשרשיו הכפריים, עורר הזדהות בלבם של צרפתים רבים. מחוז לה לואר-אה-שר מסמל את כל מחוזותיה של צרפת הכפרית, הרחוקה כל כך מפריז בהלך רוחה ובאורח חייה. משל הבן האובד מהברית החדשה ומשל עכבר העיר ועכבר הכפר המיוחס לאיזופוס משמשים כרקע רעיוני לשיר. הלחן המשועשע בסגנון רוק כפרי משלים את קסמו. "לה-לואר-אה-שר" נעשה להיט.

אביו של מישל דלפש היה מלטש מתכות שעבד קשה מבוקר עד ערב בסדנתו כדי לפרנס בכבוד את המשפחה שגרה בבית צנוע בשולי פריז. האם הייתה עקרת בית שגידלה את מישל ושתי אחיותיו. מישל בילה את שנות בית הספר התיכון בפנימייה אך עזב ב-1964 לפני הבגרות כדי להתמסר לקריירה של זמר. הצלחתו הראשונה היא "אצל לורט" (1965), שיר שכתב בהיותו בן 18 בלבד, אך מספר, כמו מנקודת מבט של איש מבוגר המביט על עברו, על בעלת בית הקפה השכונתי, פיה טובה ומנחמת, אמא אידיאלית. "אצל לורט" הזכיר לאנשים רבים את נערותם, את הבילוי המשותף בפינה המוכרת כדי למלא את המצברים בידידות ובחיבה. מכונות משחק, כוסות משקה, פזילה לעבר הנערות, איזה צרפתי מדורו של דלפש לא חווה אותן חוויות, ומכאן גם הצלחת הלהיט הנוסטלגי והמלנכולי משהו.

אצל לורט Chez Laurette

השיר נולד מביקוריו של הזמר בשתי מסעדות, פעם כנער ופעם כילד. הראשונה בהן היא הבראסרי, ליד תחנת הרכבת של פונטואז, שבה בילה עם חבריו כמה שעות ביום שישי בערב לפני הנסיעה הביתה מהפנימייה. השנייה היא הבאר של קריסטיאן, ליד ביתו בקורבוואה. אמו של מישל הקטן הייתה מפקידה אותו לפעמים בידיה של קריסטיאן טובת הלב, הפתוחה והדברנית והוא היה מתענג על האווירה המשוחררת והנעימה בבאר שבו חיילים מהקסרקטין הסמוך היו שותים קפה או כוסית יין לבן. לורט בשיר קצת שונה מקריסטיאן, יותר עגולה, יותר שתקנית ממנה. לורט היא האידיאל האימהי שמישל הקטן היה זקוק לו, שכל ילד קטן זקוק לו. לורט היא אמא חמה ואוהבת שפותחת זרועותיה בחיוך ופותרת בעיות.

אמו של מישל דאגה במסירות ובאהבה לכל מחסורו ועזרה לו בתקופת המשבר הנפשי החמור שפרץ לאחר פרידתו מאשתו הראשונה כמיטב יכולתה. מישל ושני ילדיו מצאו מפלט בבית ההורים למשך זמן מה. הוא החזיר לה אהבה והעריך את כל מאמציה אך מציין את קשייה בהבעת רגשות שנבעו, לפי הערכתו, מחסרים בילדותה שלה.

דאגת ההורים לעתידו הכלכלי של מישל מתגלית כמוטעית. הצלחתו של הזמר מרקיעה שחקים, מעבר למצופה. הופעות במיטב האולמות בצרפת, ברחבי העולם, מיליוני תקליטים נמכרים. מישל דלפש הופך לאליל. השיר "וייט איז וייט" (1969) מהווה, לפי דברי דלפש עצמו, את המהפך האמתי בקריירה הציבורית שלו. הזמר מאחורי השירים רוכש פופולריות של ממש, פניו מתגלות לעיני כול. השיר חוגג את פסטיבל האי וייט שבו השתתפו בין היתר בוב דילן ודונובן. שמו של השיר כולל משחק מילים – וייט הוא שם האי האנגלי שבו נערך הפסטיבל ההיפי ובכתיב אחר אך באותו היגוי, וייט פירושה גם לבן. "וייט איז וייט" הוא אם כן קריצה אירונית ללהיט "בלק איז בלק" (1966) של הרכב הרוק הספרדי לוס ברווס, שג'וני אלידיי שר את עיבודו הצרפתי "נואר סה נואר".

וייט איז וייט Wight is Wight

על הלהיטים האחרים של תחילת שנות השבעים נמנים "כמה יפה הייתה מריאן" (1973), "הצייד" (1974), "כשהייתי זמר" (1975). "כמה יפה הייתה מריאן" הוא שיר אהבה לאם מריאן, דמותה האלגורית של הרפובליקה הצרפתית על ערכיה: חירות, שוויון, אחווה. בעת ובעונה אחת מוחה השיר, במרומז, על אובדן התקוות שהכזיבו. מריאן, שהייתה כה יפה כשהלכה ברחובות פריז ושרה את המנון המהפכה בקול גדול, איבדה את ארבעת בניה (ארבע הרפובליקות) ואינה מכירה עוד את בנה החמישי (הרפובליקה הנוכחית). יש לציין שבכל שיריו של דלפש, שבהם קיימת מחאה כלשהיא, היא איננה מופיעה כי אם במרומז בלבד.

כמה יפה הייתה מריאן Que Marianne était jolie

"הצייד" הוא רגע בחייו של איש הצועד בחמש בבוקר, עם רובו וכלבו, בחבורת ציידים, בביצות שרויות בערפילים (נופו האופייני של האיזור בין נהר לָה לואר ואחד מיובליו, לֵה שר). נוכח להקות הציפורים הנודדות בשמים לעבר הים התיכון הוא חש רגשי אשמה, נפרד מהקבוצה ולוקח את כלבו לטיול הנאה בטבע. הציפורים הממריאות אל עבר העננים, היער המזמר, השמש העולה מעבר לביצות, השמים המתבהרים, הכחולים, כל אלה מעניקים לצייד הרגשת אושר. כמה היה רוצה ללוות את הציפורים במסען עד אל היעד הסופי. כבר בשיר מוקדם זה מתגלים כיסופיו של מישל הצעיר להתחדשות, היטהרות והתעלות.

הצייד Le Chasseur

"כשהייתי זמר" הוא שיר משעשע, מלא הומור וביחוד אירוניה עצמית, שבו מישל דלפש שהוא עדיין זמר צעיר, עדיין לא בן שלושים, בשיא הצלחתו, חוזה את עתידו כזמר בגמלאות בן שבעים ושלוש הסובל מראומטיזם ונזכר בימי הזוהר שבהם שר לפני ההמון הנלהב במגפיים לבנים, אבזם חגורה בולט וחולצה פתוחה מעל שרשרת מדליון. אשתו הייתה מחכה לו בהיחבא במרצדס כדי לא ליפול שוב לזעם המעריצים. כל שגיונותיו היו נסלחים לו. כל רצונותיו היו ממומשים. מעולם לא היה משלם קנסות על מהירות מופרזת כי השוטרים היו מזהים אותו. חיוכו הרחב היה סמלו המסחרי. ועכשיו, כשהוא גורר רגליים ונח רוב הזמן, הוא אמנם נזכר בתקופה ההיא אך יש לו הנאות אחרות. ואם דלפש טעה בעיתוי מותו והעניק לעצמו שנות חיים נוספות (הוא נפטר בגיל שישים ותשע, פחות מחודש לפני יום הולדתו השבעים), במה שקשור לתחומי עניין נוספים, ראה נכונה.

כשהייתי זמר Quand j’étais chanteur

לשיר ההומוריסטי יש לרוע המזל צד מנוגד, רציני, כבד, שחור שהשתלט על היחס המשועשע ובלע אותו. הצלחתו המהירה של מישל דלפש, כל אותן זכויות יתר שעליהן הוא מדבר בשיר זה בלצון, הקלות שבה התנהלו חייו, כל אלה היו בעוכריו. הכול ניתן לו בקלות רבה ובאופן בפתאומי בגיל צעיר, מבלי שהיה מוכן לכך, לדבריו, ולא היה עליו להיאבק, הכול כביכול הגיע לו. בגיל עשרים היה כבר זמר מצליח בלי שחווה את הקשיים שאמנים רבים אחרים מתמודדים אתם. הוא הרגיש כמלך כל יכול, בטוח בעצמו, ורגש הרהב הוביל אט אט לתחושת ריקנות שהשתלטה עליו לחלוטין.

על הסדקים שנפערו בנפשו מעיד השיר "וידויים" המיועד ככל הנראה לקהל האהוב. מילותיו מבשרות את הנפילה הדרמטית. בשיר זה, הנקרא "וידויים", נסיך החלומות עייף, חלומו הכחול האפיר מעט, חרבו המוזהבת עשוייה מפח. והמעבר מגוף שלישי לגוף ראשון מקבל את מלוא משמעותו, בדיעבד, בידיעה שעשר שנות דיכאון מצפות לאליל ההמונים שכותב לקהל המעריצים: אין לי יותר כוח לרמות, להיות האביר על הסוס הלבן. כדי לזכות באהבתך, סיפרתי לך שקרים, המצאתי הכול, אבל הערב אני סוגר את עיניי והערב אני פותח את עיניך.

וידויים Les Aveux

בשיר זה מדבר מישל דלפש על רצונו להשתחרר מבית הסוהר שבו כלא את עצמו במו ידיו ובו הוא מתגורר כבר שנים רבות. הוא אוהב את הציבור איך אין ביכולתו להמשיך במעשה הרמייה ולשחק את התפקיד שיועד לו (הן על ידי המעריצים והן על ידי חברות התקליטים והתעשייה הסובבת). אחרי שטעה והטעה, רק הסרת המסיכות תביא לשחרור.

מישל לא ציפה שהגאולה המיוחלת תבוא רק לאחר עשר שנות "מחלה ארוכה", "גסיסה ממושכת". אלה המילים הכנות בהן הוא מתאר תקופת גלות זו באחד משיריו הקודרים והמרטיטים ביותר המשויכים אליה: "מחלה ארוכה" (1979).

מחלה ארוכה Longue Maladie

הקש ששבר את גב הגמל הייתה הפרידה מאשתו. מישל דלפש נשא לאישה את הזמרת שנטל סימון שפגש במחזמר שבו שיחקו שניהם ושרו יחד דואט. נישואי בוסר בגיל עשרים שהניבו שני ילדים שיגדלו עם מישל. אחרי חמש שנים, ב-1973, שנטל סימון עזבה את הבית. השיר "הגרושים" (1973), המשרטט פרידה שלווה, אינו משקף את המציאות האוטוביוגרפית הכאובה והסוערת.

הגרושים Les Divorcés

הגבר המדבר בשיר "הגרושים", שאשתו עזבה אותו לאנחות, שם בצד את גאוותו הפגועה, מבין את צעדה של פרודתו, הולך לקראתה, מציע לה את עזרתו ואף מאחל לה חיים חדשים ומאושרים. שנתיים לאחר מכן, בהשפעת השיר, נחקק בצרפת החוק המתיר גירושים בהסכמה. קודם לכן היה על כל אחד מבני הזוג המעוניינים בגירושים להוכיח את אשמתו של האחר. השיר מראה שאפשר להתגרש גם בלי הוצאת דיבה, האשמות, השמצות ומריבות, בלי לגרור את הילדים לסבל כפול ומכופל.

הפרידה מאם ילדיו החמירה את מצבו של דלפש. החיים שניהל כזמר מצליח – הצעיר חסר הניסיון נכנע לפיתויי ההוללות, האלכוהול והסמים, התנגשו בצרכיו הרוחניים. הפער בין התדמית שנדרש ממנו להפיק ודמותו האמתית הביא להתפוררות אישיות מוחלטת.

זמרים רבים חווים משבר כשההצלחה מפנה להם עורף. מישל דלפש התמוטט, לפני גיל שלושים, למשך כעשר שנים, בעיצומה של הצלחה מסחררת. דלפש דרך על כוכבים, עבר מלהיט אחד למשהו, נמנה על מוכרי התקליטים הגדולים ביותר. עד שחץ נתקע לו בין כתפיו, כדבריו.

את יסוריו הממושכים הוא מתאר כנפילה אל בור שחור בלי תחתית כשהשטן בכבודו ובעצמו מושך בחוטים ומוריד אותו כל פעם יותר ויותר למטה. המרחב הצטמצם והחניק, לזמן לא הייתה עוד כל משמעות. איזו תקווה יש לכורה הלכוד במפולת.

הפנייה לעבר נתיבים מיסטיים לא רק שלא סייעה לו אלא אף הגבירה את מבוכתו. חוכמת המזרח ודת הוודו לא התאימו לו. מישל הפך לבובה שבורה וקטועה שכל מורה רוחני, מכשף, קוסם ומעונן מושך בה לכיוון אחר. פגישה עם פסיכיאטר מנוסה, ד"ר שארל בריסֵה, שהבין את צרכיו, שמה סוף לתעייה והובילה אותו אל הנצרות, צור מחצבתו, נתיב שהיה כמו תפור למידותיו. תקופת התבודדות במנזר היטיבה עמו אך לחיות כפרוש לתמיד לא היה באפשרותו. מישל תעה עדיין ברחובות פריז עד שהחליט להתנתק מהעבר ולפתוח בחיים חדשים בארה"ב.

זמן קצר לפני הנסיעה, כשהכרטיסים לו ולילדיו כבר בכיסו, מצא מישל מכתב בתיבת הדואר מצעירה הגרה בשכנות שביקשה פגישה. ז'נבייב, מדיום וציירת, אם לשני ילדים קטנים, הודיעה לו שראתה אותו בחזיונה מת בארץ רחוקה. זאת הייתה האישה הקורנת והחזקה, אוהבת החיים, שנתפרה לפי מידותיו, שהראתה לו שיש דרך ביניים בין התבודדות במנזר לבין התפלשות בהוללות. ז'נבייב התגרשה מבעלה, מישל פתח בהליכים כדי להשיג גירושים מפרודתו. אלה הסתברו כמיותרים כשב-1985 הגיעה הבשורה הטרגית בדבר התאבדותה של שנטל סימון יחד עם בן זוגה באוקלנד.

אם הפגישה עם ז'נבייב ב-1983 בישרה את סוף השקיעה, הרי שהפגישה עם ישו כמה שבועות אחריה בכנסיית הקבר הקדוש ציינה לידה חדשה. מישל דלפש חווה אירוע התגלות ששינה את חייו.

הנסיעה עם ז'נבייב לירושלים הייתה מפנה לא צפוי. בין פלאש מצלמות הצליינים, באותן דקות מועטות שבהן ניתן לשהות במתחם קטן הממדים, מישל דלפש כרע על ברכיו ובכה, כשהוא עטוף בנועם, רכות ואושר. זה היה רגע מיסטי שהפריד בין חייו עד כה לעתידו, שבו השתחרר מהמטען ההרסני שהכביד עליו במשך שנים כה רבות. מישל דלפש נולד מחדש. העבר התיישן, הושל והנפש כמו נרקמה מחדש.

למרבית הפלא זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמישל דלפש הגיע לכנסיית הקבר. במהלך תקופת המשבר הזמר עלה לרגל לירושלים והגיע לאותו מקום אך חזר כלעומת שבא. לאחר הולדת בנו השלישי, המשותף לו ולז'נבייב, חזר שוב לקבר המשוער ולא חש את החוויה הרגשית שזכה לה בביקור הקודם. האירוע המשמעותי היה יכול להתרחש רק ברגע המסוים ההוא בחייו של דלפש. והוא לא ביקש לדעת אם ישו קבור שם באמת או לא. הוא קיבל את המתנה החד פעמית מצילת החיים וחזר לפריז.

מעתה והלאה הזמר חי בתיאום עם פנימיותו. הוא פגש חבר, מדריך, בדמותו של ישו, בשר ודם, ידיד ממשי, שגילם את קולו שלו, את מצפונו. תהילה, הצלחה ורווחים עברו למקום השני. למקום הראשון עלו הערכים האמתיים, הימנעות מרוע, אחריות, כבוד ונאמנות. דלפש המשיך לאהוב את הנאות החיים, ללא הקיצוניות של שנות צעירותו, ולא התייסר עוד ברגשות אשם שעינו אותו לאחריהן. חייו קיבלו משמעות גם אם היה עליו להמשיך ולהיאבק כדי לא לתת לקול השלילי בנפשו לפגוע בו. שביר אך לא נשבר, עד הסוף.

מישל דלפש כבש שוב את הבמה והוציא אלבומים רבים נוספים. הוא אכן בורך בחיי יצירה ומשפחה טובים במשך עוד כשלושים שנה עד שסרטן גרון ולשון תקף אותו ב-2013. מישל דלפש גילה חוזק נפשי וביטחון רב בהחלמתו. בראיון קידום לאלבום סיפורי התנ"ך לילדים "דולי בייבל" (2014), שבו הוא מגלם את דמותו של אברהם המתכונן למותו בשיר "סוף הדרך", מבהיר הזמר שאין מדובר בסוף דרכו שלו. לא הוא כתב את מילות השיר ואין זה אלא תפקיד. עם זאת, שנתיים לאחר מכן, למרות הפוגה מלאת תקווה, יגיע תורו. מאחורי דבריו של אברהם בשיר, הנפרד מחייו עלי אדמות ("אני מברך את מזלי") ומצפה לפגישה עם הנצח ("קבל אותי, אבי"), קשה בדיעבד שלא לשמוע את קולו של השר עצמו.

סוף הדרך La fin du Chemin

יש לציין שבאחד הראיונות, שנתן מישל דלפש לפני כעשור, הוא מדגיש את העובדה ששיריו מיועדים לכולם, לאלה המאמינים, בכל דת שהיא, ולאלה שלא מאמינים, בשום דת שהיא. "אני זמר ונוצרי", הבהיר, "ולא זמר נוצרי". מישל דלפש, מגדולי זמרי צרפת, לא ביקש מעודו להשפיע, אלא רק להביע, לגרום הנאה ולסייע.

נוח בשלום, טרובדור יקר, על משכבך!

הספרים האוטוביוגרפיים שכתב מישל דלפש:

L'homme qui avait bâti sa maison sur le sable, Robert Laffont,‎ 1993

La jeunesse passe trop lentement, Plon, 1911

J’ai osé Dieu…, Points, 1915

Vivre ! Plon, 1915

קישורית לאתרו הרשמי:
http://www.secavi.com/micheldelpech/

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן היא חוקרת תנ"ך המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

הפוסט מישל דלפש, הטרובדור ששר מן הלב אל הלב מאת אורנה ליברמן הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

כמו כל דבר טוב גם זה קרה באופן בלתי צפוי. לאחר שחזרתי מארוחת הצהריים גיליתי על שולחני את העיתון המרכזי של גרנזי. בתחילה חשבתי שהמנהל היקר שלי החליט לפרגן לי בשנת צהריים ערבה (תמיד טענתי שאיכות החיים במקום עומדת תמיד ביחס הפוך לכמות העניין שניתן למצוא בעיתון שלו), אולם אז שמתי לב להודעה קטנה שסומנה במרקר אדום. בהודעה נאמר שאגודת ויקטור הוגו תתכנס היום באחד מבתי הספר באי על מנת לדון בחגיגות 150 שנה לספרו של ויקטור הוגו "יורדי הים" (מקווה שתרגמתי כראוי מכיוון שבאנגלית הספר נקרא The Toilers Of the Sea). מדובר באחד הספרים שכתב הוגו בעת שהותו בגרנזי והוא מספר על הרפתקאותיו של גיליאט (Gilliat), אשר על מנת לזכות בידה של אהובתו דרושט (Deruchette) הולך להציל את המנוע של ספינת קיטור השייכת לדודה. כמובן שלא יכולתי להישאר אדיש לידיעה שכזו והחלטתי להגיע למקום ולבדוק במה מדובר.

הכיבוד בישיבה לכבוד אירועי ויקטור הוגו

כשהגעתי גיליתי שבגרנזי אפילו ישיבה מנהלתית פשוטה לא יכולה להתקיים על בטן ריקה. על השולחן חיכו להם פלחי אנדיב עם גבינה כחולה ובצק עליו מרחו מעין מטבל יוגורט מרענן, אשר אמור היה לסמן את השלג עליו רשמה דרושט את שמו של ג'יליאט בתחילת הספר של הוגו. אבל הדבר המדהים ביותר בתחום הקולינרי היה דווקא הדבר היחיד שלא היה אכיל. הגברת הסופר מוכשרת שהתנדבה להכין את הכיבוד לישיבה החליטה לקחת לחם ישן ולפסל אותו בצורת התמנון נגדו נלחם גיליאט במהלך הרפתקאותיו (סליחה על הספויילר). מיד הבנתי שיהיה זה פשע כנגד העולם הפרנקופילי אם לא אצטרף תיכף ומיד לאגודה הזאת (ועל הדרך אוריד את הגיל הממוצע בה ל 75). וכך אחרי שעשרה פאונד גרניזיניאים החליפו ידיים (לגרנזי יש פאונד משלהם שהוא שווה ערך לפאונד בריטי) הפכתי לחבר מן המניין באגודה. אז אחרי שאכלנו, פטפטנו והכרנו אחד את השני, הגיע הזמן לתכלס, לתוכנית החגיגות עצמן. אז כפי שתראו מיד, אם במקרה תכננתם חופשה בצרפת בתחילת אפריל 2016 ואתם אוהבים את וויקטור הוגו (או סתם בא לכם לפגוש אותי) כדאי לכם להתחיל לברר לגבי מחירי המעבורת לגרנזי.

תמנון עשוי מבצק לא טעים אבל מרשים!

סיורים בעקבות ויקטור הוגו

סיורים ברגל, באוטובוס או במונית בסן פיטר פורט (בירת גרנזי) ובסביבה במהלכם יבקרו במקומות שויקטור הוגו אהב במיוחד או מקומות שהופיעו בספריו. את הטיולים ידריכו אנשים המתמחים בנושא כולל מומחים לויקטור הוגו או להיסטוריה של גרנזי. המחירים מתחילים מ – 7 פאונד (ברגע שיהיה לי עוד מידע על טיולים אלו אני אכתוב לכם על זה).

הבית של ויקטור הוגו בגרנזי

בית הוטווויל (Hauteville House) בו התגורר ויקטור הוגו בעת גלותו בגרנזי יפתח מחדש לאחר שהיה סגור במהלך החודש. ברגע שזה יקרה אני הולך לכתוב פוסט על המקום.

קונצרט ויקטור הוגו 2 באפריל 2016 בשעה 19:30

בקונצרט ישתתף הפסנתרן, הזמר וכותב השירים הקנדי אלן לקונט (Alain Lecomte) יחד עם המקהלה של גרנזי uvoיגישו מוזיקה מהמאה ה-19, המאה בא חי ופעל ויקטור הוגו. הקונצרט יתקיים באולם הקונצרטים המפואר סנט ג'יימס (Saint James), אשר נבנה בתור כנסייה במאה ה-19. מחיר כרטיס: 10 פאונד.

נשף בשר ויין למען ילדי גרנזי 3 באפריל 2016 מ 12:00 ועד 17:00

ארוחת צהריים ל 200 איש בעלות 5 פאונד, אשר מהווה הומז' לארוחה שויקטור הוגו יזם למען הילדים העניים של גרנזי. גם כאן כל ההכנסות קודש לארגון החסד המקומי Caritas. הארוחה תלווה במוזיקה חיה ואף קטעי דרמה (ואינני מתכוון לדרמות בסגנון "רבע עוף או בורקס" או "טיסת השוקולד", אלא קטעי דרמה ממחזותיו של הוגו שיוצגו בפני הסועדים). הארוחה תתקיים ב Market Inner Street.

"נשמת הים" 5 באפריל 2016 בשעה 19:30

הקראת הפואמה "נשמת הים" המבוססת על ספרו של ויקטור הוגו בליווי הרצאה העוסקת בקשר בין עלילת "יורדי הים" לאירועים היסטוריים בגרנזי שהתרחשו בעת כתיבת הספר. האירוע יתרחש ב Princess Royal Art Center ויעלה 10 פאונד.

אחד הציורים של ויקטור הוגו שיוצגו בזמן הפסטיבל

תערוכת קריקטורות של ויקטור הוגו במהלך שהותו בגרנזי

התערוכה תוצג כל יום בין ה – 2 באפריל ועד ה – 10 באפריל 2016 בין השעות 09:30-16:30 ותכיל 24 קריקטורות של ויקטור הוגו, אשר צוירו על ידי מיטב ציירי צרפת. התערוכה תתקיים ב Market Inner Street והכניסה תהיה חופשית.

גרנזי של ויקטור הוגו

התערוכה תוצג כל יום בין ה – 2 באפריל ועד ה – 10 באפריל 2016 בין השעות 09:30-17:00 בספרייה העתיקה Priaulx, אשר שווה ביקור גם ללא קשר לתערוכה. נושא התערוכה הן תמונות וחפצים הקשורים לתקופת הגלות של ויקטור הוגו בגרנזי. הכניסה חופשית.

כיצד מגיעים?

מעבורת – אפשר לקחת מעבורת מסן מאלו או מ Dielette

טיסה – אפשר להגיע מלונדון או דינאר (Dinard) באמצעות חברת אוריני (Aurigny).

נתראה בגרנזי!

הפוסט חגיגות ויקטור הוגו בגרנזי – אפריל 2016 הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

פריז, הו פריז… העיר האהובה עלי בעולם. יש משהו בעיר הזאת ובקסם שלה שכובש אותי בכל פעם מחדש וגורם לי לרצות לחזור אליה שוב ושוב. מי מכם שעוקב אחרי דף הפייסבוק של שמח במטבח בטח יודע שבמאי האחרון ביקרתי בעיר האורות,

שאותם הקדשתי לתחום הקונדיטוריה, שזה אומר ביקור בכמה שיותר קונדיטוריות, חנויות מתמחות, היכלי אוכל, המון שופינג (ולא של בגדים ונעלים), וחזרה עם טעם מתוק מתוק בפה מכל העוגות שטעמתי (בהנאה מרובה).

טיול בפריז – קשת שהפציעה בדיוק כשצעדתי לכיוון מגדל אייפל :-)

טיול בפריז – תחנות חובה (או בקיצור – הטופ 5 שלי)

לאפייט גורמה

48 boulevard Haussmann מטרו: opera, saint lazare, Caussee d'antin la fayette

בחרתי לפתוח את ההמלצות שלי דווקא עם היכל שמוקדש לאוכל ולא עם קונדיטוריה ספציפית, פשוט כי מצאתי עצמי מבקרת במקוםק כמעט בכל יום שבו הייתי בפריז (טוב, לא חוכמה, המלון שלי היה קרוב לשם, ולא בכדי) , ואם הייתי יכולה לעבור לגור שם הייתי עושה את זה  מדובר בעצם באגף הגורמה של בית הכלבו המהמם גאלרי לאפייט (עוד תחנת חובה בפריז שאליה אתייחס בהמשך הפוסט) שמהווה one stop shop לפודיס. תארו לכם היכל גדול של 2 קומות ובו דוכנים של כל הפטיסרי הכי שוות בפריז, סופרמרקט גורמה, מעדניה, תחנות למכירת אוכל (נקרא לזה פאסט פוד גורמה) ושאפשר למצוא בו הכל מהכל.

סוכריות ועוד דברים טעימים בגלארי לאפייט

אחד היתרונות הגדולים של המקום נעוץ לדעתי הוא בעובדה שניצבים בו דוכנים של הקונדיטוריות הכי שוות בעיר (או לפחות מרביתן). מאחר ותכננתי לבקר בהרבה קונדיטוריות בטיול שלי לפריז, המקום פשוט חסך לי התרוצצויות ברחבי העיר. מי לא נמצא שם, פייר הרמה – עם סניף שמוקדש למקרונים, אקליר דה ג'ני, אאוקי, זאן פול הבין ועוד ועוד. רק לדורה חסרים שם וזה בגלל שלדורה הציבו דוכנים בכל רחבי בית הכלבו המתחרה, פרינטמפס, השוכן בצמוד לגאלרי לאפייט – כך שהוא ממילא נמצא קרוב. מעבר לקונדיטוריות, קיימים שם דוכני מזון מהיר גורמה שניתן לקנות ולאכול במקום, וכמובן ניתן לרדת לקומה התחתונה ולקבל את סופרמרקט הגורמה שכל פודי חולם עליו. מה לא נמצא שם?? יש בו אזורים שלמים שמוקדשים למלח, תה, שוקולדים שונים, סוכריות ואפילו "קוביות" סוכר מעוצבות לתה. בתמונה שמעל ניתן לראות 2 דוגמאות לכך (הכדורים הצבעוניים והמלאכים).
ביום האחרון שלי בפריז ערכתי שם קניה גדולה וקניתי שם הכל מהכל. תה, מלח, הסוכריות היפות שבצנצנת שרואים בתמונה שמעל (הילדים השתגעו אחריהן ולי הן הזכירו את סוכריות הג'ולים של פעם), שוקולד שו של אנג'לינה שנמכר בבקבוק (ואפשר לי לטעום ממנו בבית כשהגוף שלי לא במתקפת סוכר מכל המתוקים שטעמתי), סוכריות קרמל של אנג'לינה שנמכרו בקופסה מהממת, חומץ בלסמי עם שמן כמהין ועוד ועוד. המבחר שם היה פשוט ענק וביליתי שם שעות בהתלבטות מה לא לקנות (כי רציתי לקנות הכל מהכל…).

חלק מהמדפים שהוקדשו לאנג'לינה

פייר הרמה

72 Rue Bonaparte מטרו: Saint suplice; Saint Germain des pres

מכל הקונדיטוריות שבהן ביקרתי בפריז, אין ספק שהביקור בסניף הדגל של פייר הרמה ייחרט בזכרוני כאחת החוויות הכי זכורות מפריז. לא יכולתי להפסיק להתפעל מהמבחר המהמם שבויטרינה ובוודאי שהתקשיתי לבחור מה אקח איתי לטעימה. אז החלטתי לא לבחור ולקחתי לא פחות מארבעה קינוחים ועוד קרואסון אחד (וכן.. אכלתי את כולם יחד עם אמי, זהרק לקח לנו יום יומיים להשתלט על כל המתוק הזה אבל היה שווה כל ביס). כל אחד מהקינוחים שטעמתי היה כמו יצירת אמנות בפני עצמה. מוקפדים על לפרט הכי קטן והטעם?? גן עדן של ממש. מאחר ובסניף אין מקומות ישיבה, מומלץ לקחת את העוגות לכיכר סן סופליס היפה, לשבת על ספסל מול המזרקה וליהנות מכל המתוק הטעים הזה, או ללכת עוד טיפה עד לגני לוקסמבורג וליהנות שם מהעוגות תוך ישיבה על כסאות נוח וצפיה בכל היופי שיש לגנים להציע (מזרקות, גינות, וכו').

מימין לשמאל: פלזיר סוכרה, איספהן, פרופיטרול במילוי מסקרפונה ופירות יער, וטארט וניל אינסופי

בנוסף לעוגות הייתי חייבת לנסות את הקרואסון איספהן המהולל של פייר הרמה והוא לא אכזב. מדובר בקרואסון הכי טוב שטעמתי בפריז (וטעמתי הרבה, גם של קונדיטוריות עילית וגם של קונדיטוריות אלמוניות באזור המלון שלי, כולם טובים אבל זה היה הכי הכי שווה). ומה כל כך מיוחד בו? מעבר למרקם הנימוח ולטעם העשיר, התחבאה בתוכו מלית פירות יער שהשתלבה באופן מושלם עם המעטפת העשירה והחמאתית של הקרואסון. הוא גם כלל עיטור של עלי ורדים מסוכרים שלא רק הוסיפו לו יופי אלא גם הוסיפו לטעם (ואני אינני מחובבי טעמי הורדים בעוגות שלי).

קרואסון איספהן

בנוסף לכל הקינוחים שתארתי קודם, לפייר הרמה יש ליין מדהים של מקרונים שגם מהם יצא לי לטעום. חשוב שתדעו שבנוסף לסניף הדגל ישנם סניפים שבהם נמכרים רק מקרונים (כמו למשל בלאפייט גורמה עליו אפרט בהמשך) כך שאם בא לכם לפצל את הקניה תמיד תוכלו לטעום מקרונים בסניפים אחרים.

מקרונים של פייר הרמה

LADUREE

16-18 rue Royale מטרו: Concorde, Madeleine
75, avenue des Champs Elysées מטרו: Georges V

פריז איננה פריז מבחינתי ללא חלונות הראווה המרהיבים של לדורה, שבהם נתקלתי כמעט בכל מקום, בין כבתי קפה מפוארים (כדוגמת זה ששוכן בשאנז אליזה) ובין כתחנות מתוקות ברחבי העיר ובמיוחד בבית הכלבו המפואר printemps. בכל חלון ישנה תצוגה הורסת של מקרונים ומאפים נוספים שיחד יוצרים מראה שאופייני ללדורה. צבעי פסטל רכים, הלוגו הייחודי עם הפיתוחים ובעיקר יופי שניבט מכל מקום.

מקרונים של לדורה

ויטרינת העוגות שלהם אינה נופלת מזו של פייר הרמה, ולמעשה בביקור שלי שם המוכר התעקש איתי שהאיספהאן בכלל הומצא על ידם ולא על ידי פייר הרמה. לאחר התלבטות קשה לקחנו 2 קינוחים מפונפנים – סנט הונורה אישי שכלל פרופיטרולים עם מעטה קרמלי פתיח וקצפת וניל סמיכה מהסוג שלא רוצים להפסיק לאכול ממנה וקינוח שוקולדי שנקרא אליזה וכלל שכבות שכבות של שוקולד. שניהם היו לא פחות ממדהימים (והעובדה שזללנו מהם על ספסל בשאנז אליזה בהחלט הוסיפה לאווירה) . הממממ…

סנט הונורה של לדורה ומאחוריה קינוח השוקולד אליזה

מעבר למקרונים המופלאים ולעוגות המדהימות, ללדורה יש תעשיה שלמה של מוצרים שנמכרים בסניפים, וביניהם מחזיקי מפתחות בצורת מקרונים במחיר "סמלי" של 45 יורו והספרים השווים שמגיעים בקופסה מפוארת. מאחר וגם ככה חזרתי עם מזוודה נפרדת לכל הקניות שלי העדפתי לא לסחוב איתי את הספר ופשוט רכשתי אותו און ליין ובאופן פלאי בדיוק היום, בעודי כותבת את הפוסט הוא הגיע :-).

l'eclair de genie

14 rue Pavee מטרו: saint paul. בנוסף, או במקום, מומלץ בחום לבקר בסניף בחנות לאפייט גורמה, מול גאלרי לאפייט.

אקדים ואומר שמבחינתי מדובר בתחנת חובה בפריז ושלא סתם הם נקראים האקלרים של הגאון. אלה האקלרים הכי טובים שטעמתי בחיים שלי ואין לי אלא לקוות שמתישהו יפתח פה סניף שלהם, כדי שלא אצטרך להגיע עד פריז כדי ליהנות מהם שוב. מדובר בחנות קונספט שמתמחה ב… אקליירים – שהם פחזניות מאורכות ממולאות בקרמים חלומיים ועם שלל ציפויים. במקום נמכרים גם מתוקים נוספים אבל אין ספק שגולת הכותרת היא האקליירים. ומהם יש המון.

אקלייר קרמל מלוח של גאון האקליירים

כריסטוף אדם הוא השף פטיסייר העומד מאחורי האקליירים, ובכל פעם הוא ממציא קונספט חדש ומרגש. ביקור בדף האינסטגרם של המקום מגלה למשל קולקציות מיוחדות עם שלל עיצובים, כגון מאקליירים עם מעטה לבן ו… שפם, אקליירים עם צבעי דגל צרפת לכבוד חג הבסטיליה ושלל עיטורים מיוחדים נוספים. קולקציה נוספת שתפסה את עיני היא דווקא של טארטים מאורכים שנראים כמו אקליירים פתוחים אבל הם על בסיס בצק פריך. גם עם מגיעים עם שלל של מליות ועיטורים. מאחר ובשלב שבו הגעתי לחנות הייתי בהתקפת סוכר מכל המקומות בהם ביקרתי לפני כן, הסתפקתי באקלייר קרמל מלוח שהיה פשוט מדהים. בהמשך חזרתי לחנות בסניף של לאפייט גורמה וטעמתי אקלייר נוסף, בטרם פרלינה וגם הוא היה נפלא. אין ספק שנשארתי עם טעם של עוד, ובינתים אני מנסה לשחזר בבית את הטעם והמרקם המיוחד ההוא. כשאצליח אני מבטיחה לשתף במתכון בבלוג.

אקלייר פרלינה של גאון האקליירים

קפה פושקין

64 boulevard Haussmann מטרו: Havre Caumartin, Saint Lazar

קפה פושקין הוא בית קפה חדש יחסית בפריז, שיושב בצידו של בית הכלבו המהמם פרינטן (זה שצמוד לגאלרי לאפייט ומומלץ מאוד לבקר בו). אודה ולא אבוש שעברתי לידו כמה פעמים ואפילו לא שמתי לב למקום, עד שהלכתי לחפש אותו באופן ספציפי. מדובר בחנות קטנה יחסית, עם כמה מקומות ישיבה, אבל כשרואים את הויטרינה של העוגות אי אפשר שלא להתפעל.

קפה פושקין

הדרך הכי טובה לתאר זאת היא פאר וסטייל רוסי בשילוב עם רזי הקונדיטוריה הצרפתית. כל קינוח שם נראה כל כך שונה ומיוחד ומושקע. העיצוב הרוסי שונה מיתר העיצובים שראיתי בפריז ואם לא די בכך, גם הטעמים משלבים כל מיני קלאסיקות רוסיות. כך למשל שתי המנות שטעמתי היו מאוד ייחודיות. האחת נקראת ורד פרינטן לרגל חגיגות ה 150 לבית הכלבו, שהלוגו שלו הוא ורד.

קפה פושקין ורד-פרנטן

מעבר למראה המדהים של הורד, כשטועמים ממנו מגלים בו את השילוב המעלף של דובדבנים ופירות יער עם שמנת חמוצה. מדהים בכל ביס. אז כמובן שלא יכולתי להתאפק וצילמתי לכם את הורד בשלמותה וגם בחתך שמראה את כל השכבות המדהימות שבה.

קפה פושקין – ורד-פרנטן פתוח

בנוסף טעמתי מהסנט הונורה שבמקום הקצפת הרגילה הכילה קרם של גבינת טובורג (מופיע למעלה מימין בתמונה המחולקת שמעל). מאוד רוסי. לצערי אינני מחובבי קרם הגבינה ולכן פחות אהבתי. אבל מי שאוהב עוגות גבינה יתעלף על הקינוח הזה. בקיצור, כללתי את פושקין ברשימת חמשת המקומות שהכי אהבתי בפריז פשוט כי יש בו משהו מיוחד ושונה מיתר הקונדיטוריות ואם הייתי יכולה הייתי טועמת ממנו קינוחים רבים נוספים.

קונדיטוריות/בוטיקים נוספים שכדאי לבקר

ז'אק ז'נין

133 rue de Turenne מטרו Republique

מעבר לעובדה שנמכרים במקום גם מוצרי קונדטוריה מדובר למעשה בבוטיק שבו נמכרים שלל מוצרי שוקולד, ובראשם פרלינים מהממים, סוכריות קרמל בכל טעם שרק תרצו (ותאמינו לי שטעמתי כמעט מכולן, חלק רק אחרי שחזרתי לארץ), ומרמלדות ממיצי פירות בשלל טעמים (גם מהן טעמתי כמעט מהכל, פשוט לקחתי איתי בקופסה וזללתי להנאתי עם חזרתי לארץ). החנות נאפילו קיבלתי לייק ראית כמו גן עדן לעמי ותמי עם המון מתוקים יפייפיים שקרצו אלי מכל פינה. גם השירות שקיבלתי היה אדיב מאוד, ובזכותו גם הצלחתי לצלם שם לא מעט תמונות כשהצוות שיתף איתי פעולה בשמחה. וכנראה שהתמונות מצאו חן גם בעיני המקום, כי קצת אחרי שחזרתי לארץ גיליתי שדף האינסטגרם של המקום עשה לייק לתמונה ששיתפתי של המרמלדות  אהבתי את העובדה שכל מה שקניתי שם נשמר היטב והחזיק מעמד יפה ולכן גם יכולתי לקחת אותם איתי בחזרה לארץ וליהנות מהם פה (והרי כבר הבנתם שבפריז חייתי בעיקר על עוגות…).

ז'אק ז'נין שוקולדים ושאר מתוקים

פטריק רוז'ה

כשנכנסתי לחנות של פטריק רוג'ר הדבר הראשון שהכה אותי הוא ריח נפלא של שוקולד. למעשה לקח לי זמן להכנס לחנות, ועברתי ליידה כמה פעמים בחיפוש אחר המקום, פשוט כי הייתי בטוחה שזו חנות תכשיטים. רק לאחר שביקשתי הכוונה נכנסתי והבנתי שכל קופסאות התכשיטים שבחנון הן בעצם קופסאות של שוקולדים  בכניסה לחנות ניצב פסל משוקולד פרי עיצובו של פטריק רוז'ר, שהינו בראש ובראשונה אמן שוקולד. מדובר בתצוגה מתחלפת ובכל פעם נתקלים בפסל אחר. אודה שקצת התאכזבתי שלא היה מדובר בפסל של איזושהי חיה (בעבר היו היפופוטם ענק וגם קוף) אבל המראה היה מהמם והריח משגע. לזכות המוכרת ייאמר שמאחר והתלבטנו מה לקחת היא הציעה לנו טעימה קטנה מהפרלינים.

חלון ראווה של פטריק רוז'ה

בבוטיק נמכר מבחר הסטרי של פרלינים בשלל טעמים ומרקמים ובמראה מרהיב. במיוחד התלהבנו מהפרלינים שנראו כמו ג'ולות גדולות עם מעטה צבעוני מבריק. הבחירה לא היתה קלה אבל בסוף יצאתי עם שקית ובה מבחר נפלא של פרלינים. גם פה הצלחתי להתאפק וחזרתי לארץ עם חלק מהפרלינים (הייתי חייבת לטעום כמה מיידית ). אז אם אתם מחובבי השוקולד אל תפספסו ביקור במקום. הפרלינים היו מדהימים, והמראה של המקום כל כך מיוחד. ובכלל הוא נמצא באזור שכיף להסתובב בו (רובע סן ג'רמיין) ובסביבתו מצאתי כמה חנוית ממש נחמדות לכלי בית, חלקן אפילו לא יקרות.

בלה סוכרה

72 rue Antoine Vollon מטרו: Ledru-Rollin

בכל חיפוש שערכתי על פריז נתקלתי בהמלצה על הקונדיטוריה החביבה הזו. במקומות רבים נטען שהקרואסון שלהם הוא הכי טוב בפריז. כבר אקדים ואומר שהקרואסון באמת מעולה, אבל לטעמי הוא לא עולה על קרואסון האיספהאן של פייר הרמה.החנות עצמה נראית קטנה יחסית וחביבה ונמצאת במרחק הליכה מכיכר הבסטיליה. דבר נוסף שהפתיע אותי בחנות, ובכלל לא קשור לאפיה, הוא ששמולה היה המקום היחיד בפריז שבו ראיתי גן שעשועים לילדים וביקרתי במקומות רבים בעיר ובגינות רבות ומפוארות. ובחזרה לבלה סוכרה. קטע נוסף ומשעשע היה שבדרך נעזרתי בהכוונה של מישהי מהאזור וכשסיפרתי לה שמדובר בקונדיטוריה מוכרת ובעלת שם היא היתה כמעט בשוק וסיפרה לי שהיא גרה לייד המקום וקונה שם הרבה ומעולם לא שיערה שמדובר במקום "מפורסם". ככל הנראה זה קשור למראה הצנוע של המקום שנראה באמת יותר כמו קונדיטוריה שכונתית עם תפריט מגיר ויטרינה קטנה יחסית ובלי הרבה "פוזה" אבל בהחלט מגרה ומושקעת מבחינת איכות הקינוחים.

דגימה מהויטרינה של בלה סוכרה

הפעם בחרתי להתמקד בקרואסון של המקום (כאמור, שווה מאוד), במאפה שמרים עם מלית תפוחים (טעים להפליא) ובמדלנים, שאישית ממש לא היו לטעמי (אבל נראו יפה).

עוגיות המדלן של בלה סוכרה

 Le Bon Marche

38 rue de sevres

ברובע סן ז'רמן ישנו רחוב אחד קסום שבו יש המון אטרקציות – rue de bac ובסופו היכל הפודיס לה בון מארשה. מה אין שם? כל מה שיש בסופר רגיל, רק בגורמה (פירות, ירקות, חומרי גלם וכל דבר שרק תרצו לקנות) אבל מעבר לכך יש במקום קומות נוספות מלאות בציוד, מכשירים , סירים וכלים. הכל כמובן יקר אבל איכותי ויוקרתי. אני אישית יותר התלהבתי מלאפייט גורמה אבל אין ספק שמדובר בתחנה מכובדת לחלוטין לפודיס וששווה ביקור (ותודה למיקי שמו על ההמלצה, גם על רח' באק וגם עם הבון מארשה).

לסיכום

אז זו היתה החוויה שלי בפריז ואלה ההמלצות שאני שמחה לחלוק אתכם. פריז היא עיר אפשר לבלות בה שעות סביב מקדשי אוכל. מאז ביקורי הראשון הספקתי לבקר שוב בפריז ולבקר שוב במקומות שאהבתי, כמו גם להתוודע למקומות חדשים, שהשווים מכולם הם הקונדיטוריה של מישלאק מאחורי הוטל דה ויל והקונדיטוריה של ארנו לארר שכללה עוגות יפייפיות בעיצובים מיוחדים. אם אתם פודיס שמתכננים טיול בפריז אני מציעה שתכינו את עצמכם לאכילה אינסופית של מתוקים ולשם כך רצוי להתמקד ב 2-3 קונדיטוריות ביום, רצוי עם פרטנרים שיטעמו אתכם את המנות. כמובן שרצוי גם לאזן את כל המתוק עם מלוחים שונים, ואין כמו בגט טרי עם חתיכת גבינה טובה כדי לנקות את הפלטה ולצאת עם חיוך ענק על הפנים.

כמה מילים על רות אופק

רות אופק היא עורכת דין, אשר מאוד אוהבת אפייה. בבלוג המקסים שלה היא משתפת את המשוגעים לדבר באהבתה לתחום ובמה שקורא במטבחה.

הפוסט טיול בפריז – שישה ימים של קולינריה מאת רות אופק הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

האי הרם הוא אחד משרשרת האיים המקיפה את גרנזי ומבין האיים המיושבים והפתוחים לציבור הוא הקטן שבהם. לוקח קרוב ל 20 דקות להגיע אליו באמצעות מעבורת ומי שמחפש טיול של חצי יום בטבע עוצר נשימה יותר ממוזמן להגיע לאי הזה.

מפה המציינת את מיקומו של הרם ביחס לגרנזי (מקור ויקיפדיה)

ההיסטוריה של הרם

האנשים הראשונים הגיעו לאי לפני כ 10,000 שנה וניתן למצוא בהרם כמה מהקברים הקדמונים שלהם. במהלך המאה ה-8 הוקם באי מנזר על ידי תלמידיו של טוגואל הקדוש (Saint Tigual), אשר היווה את הבסיס לכנסייה ולמבנים סביבה, אשר קיימים היום באי ומקורם במאה ה-11.

הסמל של האי הרם המכיל את הנזירים שהגיעו לשם במאה ה-8 ודגים (דבר המציין את העובדה שמדובר באי). מקור וויקיפדיה

בשנת 933 הפך האי לחלק מדוכסות נורמנדי, אך בשנת 1204 הוא עבר לשליטת הכתר האנגלי, כאשר נורמנדי הפכה לחלק מנחלותיו של מלך צרפת. בין המאות ה-16 וה-18 הפסיק הרם לשמש כמנזר והפך למקום נופש וציד של אצילי הסביבה. הדבר המשיך גם במלחמת העולם השנייה בה האי נכבש על ידי הגרמנים, אשר ראו בו מקור מזון ושעשועים לחיילי הכיבוש ופחות כמוצב צבאי. בשנת 1949, ארבע שנים אחרי השחרור של האי, הוא נקנה מהכתר הבריטי על ידי גרנזי ומאז הוא מושכר לכל מיני אנשים פרטיים שמתגוררים באי. החל משנת 2008 האי מנוהל על ידי קרן Starboard ועל פי החלטתה, חל איסור מוחלט להחזיק מכוניות על האי מנת לשמור על אופיו היחודי (הכלי הממונע היחיד המותר הוא טרקטור איתו מחלקים הספקה לתושבי האי ועובדים את השדות). הדבר קריטי במיוחד לאנשים בעלי מוגבלויות, מכיוון שרמת הנגישות באי, המכיל לא מעט עליות ומורדות, שואפת לאפס ולכן כדאי לקחת את זה בחשבון כשמתכננים את הטיול.

הטיול שלי בהרם

הגעתי אל הרם בבוקר קריר מאוד של פברואר. הנסיעה במעבורת הייתה קצרה ונעימה ותוך כעשרים דקות הגענו אל הנמל. את פניי קיבל בית כחול (אחד מבתי המלון היחידים באי) ולידו עוד שורה של מבנים, כאשר אחד מהם הוא ה Mermaid, הפאב היחידי באי ולידו מבנה עוד יותר חשוב: תא השירותים הציבוריים היחיד באי.

אחרי שהתעדכנתי במידע חשוב זה הגיע הזמן להתחיל בטיול. מכיוון שהאי קטן, קשה מאוד ללכת בו לאיבוד ומה שמומלץ לעשות הוא פשוט מסלול מעגלי בין החופים השונים. את הטיול מתחילים באמצעות טיפוס על גבעה, אשר על ראשה נמצאת כנסיית סן טוגואל  על שם הקדוש, אשר ניצר את תושבי הסביבה. הכנסייה הקטנטנה הזאת היא מהמאה ה-11 והמנזר שהקיף אותה הפך למעין מלון דירות רומנטי, שמהווה מקום מעולה לזוגות שרוצים להתבודד מעט מהרעש, השאון והאקשן הבלתי פוסק של גרנזי

הנוף ממנזר סן טוגואל

נוף מהחלון של כנסיית סן טוגואל

אם ממשיכים משם מגיעים להצטלבות בה ניתן ללכת ימינה או שמאלה. למען האמת זה לא באמת משנה כי המסלול הוא מעגלי ובסופו של דבר מגיעים לאותו מקום. אני בחרתי לפנות שמאלה והתחלתי לרדת למטה. לאט לאט הטבע הפך לפראי יותר ויותר עד אשר הגעתי לאחד המפרצונים הקטנים של האי. הנוף שנשקף משם היה מרהיב ואני מאמין שבקיץ המקום יהפוך לחוף רחצה קסום.

אחד מהחופים של הרם

טיפסתי חזרה אל הצוק והחלתי ללכת לאורכו. ושוב, לאן שלא תצטרך תראו שבילים החוצים צמחייה פראית, סלעים, שחפים, ים ירוק-כחול קסום, וקצף גלים המתרסקים על הסלע. מכיוון שהגעתי, כאמור, בפברואר הרוחות היו די עזות אולם זה רק תרם לרומנטיקה ולתחושה של הליכה בטבע הפראי ביותר ביחד עם איתני הטבע. וכך אחרי שעה הליכה פחות או יותר, הנוף משתנה שוב והופך לחקלאי יותר. פתאום משום מקום צומחים להם קירות וגדרות מסביב לשטחים, היכן שבוודאי בקיץ רועים בהם פרות או סוסים ושוב אט אט חוזרים להם הקוטג'ים הקטנים ואיתם הפרחים.

השבילים הקסומים של האי

בדרך חזרה הבחנתי במבנים, אשר נקראים "מלון לחרקים", כאשר שאלתי מה פירושם התברר לאי שתושבי האי גאים מאוד במגוון הביולוגי שלו. לכן הם דואגים לשמור עליו בין השאר באמצעות הכנת "מלונות" קטנים, אשר מכילים כל טוב על מנת שלחרקים יהיה היכן לחיות ולאכול. אין ספק מדובר בגן עדן, בו אפילו הג'וקים חיים במלון חמישה כוכבים.

ככה נראה בית מלון חמישה כוכבים לחרקים

מגדל נטוש

וכך בסופו של דבר הגעתי חזרה לנמל של האי. מכיוון שהייתה לי יותר משעה "להרוג" וכל האוויר הצח הזה גרם לי להיות רעב קפצתי לפאב של האי. גיליתי מקום מקסים ואותנטי, אשר נראה בדיוק כמו שפאב של מלחים אמור להיראות. הרעב, או שמה רוח השטות גרמו לי לסטות מה Fish and Chips הידוע לשמצה וללכת על ההאגיס Haggies, מאכל סקוטי מסורתי העשוי מחלקי פנים של בקר שונים מטוגנים ביחד. אינני יודע האם היה זה הרעב או שמה כשרונו של הטבח, אולם אני אישית מאוד נהנתי מהמאכל הזה, אשר הדבר הבריא היחידי בו הייתה האפונה הירוקה שנחה לה מבוישת בצד (אולם, כפי שאמרה גיבורת הסרט טאטי דניאל – "צריך הרי למות ממשהו").

האגיס וצ'יפס – לזה קוראים אוכל בריאות!

בפאב הזה פגשתי קבוצה של רקדני מוריס (Morris), ריקוד שמקורו בדרום צרפת ואשר הגיע לאנגליה בימי הביניים ונשאר פופולארי עד ימינו. כששמעו שאני מישראל הם הסכימו להציג לי את אחד מהריקודים שלהם והרי הוא לפניכם.

איך שהאנשים המקסימים הללו סיימו לרקוד, נאלצנו כולנו ללכת לנמל השני של האי על מנת שנוכל לחזור לגרנזי. הסיבה היא שלא תמיד חוזרים מהנמל שממנו מפליגים היא בגלל תופעת הגאות והשפל הקיצונית באזור, אשר גורמת לכך שבשעות אחר הצהריים הנמל הראשי של האי כמעט וריק ממים. כמה דקות לאחר שהגענו לנמל הגיעה המעבורת, אשר לקחה אותנו חזרה אל בירת גרנזי סן פיטר פורט. חזרתי מרוצה, שבע ושמח. אין ספק שהרם הוא גן עדן קטן ופראי ואני ללא ספק אחזור אליו באביב או בקיץ, כאשר מזג האוויר יהיה חמים ונעים יותר.

הפוסט הרם (Herm) – התענוג בלטייל על אי בודד הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

יושב אני בגרנזי ונהנה לי מהחיים אבל מישהו שם בארץ החליט שזה לא הוגן לתת לי להנות כך ללא הפרעה. אז בהתחלה הם מארגנים לי את ההרצאות הנהדרות של רותי שמעוני על פריז, שלא בכולם הספקתי להשתתף לפני שנסעתי לחו"ל. אולם בעודי מתאושש מהתקף הקנאה בא לו פתאום פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-13 שיערך לו בקרוב בארץ וגורם לי לרצות לטוס חזרה ולו בשביל כמה מהסרטים שיוצגו שם. לצערי הרב, זה לא יקרה בגלל העבודה, אבל זה לא ימנע ממני לדאוג שלא תפספסו את הפסטיבל.

מתי פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-13 יתקיים?

פסטיבל הקולנוע הצרפתי יפתח ב- 19 במרץ וימשך עד 07 באפריל 2016. הפסטיבל יתקיים בסינמטקים של תל אביב, חיפה, ירושלים, חולון, הרצליה ושדרות, בבית התרבות סביון, ובאשדוד.

מי יתארח בפסטיבל?

קלוד ללוש – במאי "הוא + היא"

במהלך 50 השנים האחרונות ביים קלוד ללוש מעל ארבעים סרטים. הפריצה הגדולה שלו לעולם הקולנוע היתה עם הסרט "גבר ואישה" אותו יצר בשנת 1967, הסרט זכה בשלל פרסים בינלאומיים, שני פרסי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ולתסריט המקורי, שני פרסי גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ולשחקנית אנוק איימה, שני פרסים בפסטיבל קאן בהם דקל הזהב, פרס הבאפטה לשחקנית הטובה ביותר ועוד. 20 שנה אחר כך יצר את סרט ההמשך "גבר ואישה 20 שנה אחרי".

מבין סרטיו , "לחיות כדי לחיות" (1967, גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, הפרס הגדול של הקולנוע הצרפתי, פרס פמינה בבלגיה), "הגבר שלי" (1969), "הנבל" (1970), "הרפתקה היא הרפתקה" 1972 (פסטיבל קאן התחרות הרשמית), "כל החיים" 1974 (מועמדות לפרס האוסקר לתסריט הטוב ביותר), "חתול ועכבר" 1975 ,(הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית), "הטובים והרעים" 1975, "אלה והאחרים" 1982 (הבחירה הרשמית פסטיבל קאן, הוקרן מחוץ לתחרות בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול), "אדית ומרסל" 1983, "יחי החיים" 1984 (הבחירה הרשמית פסטיבל ונציה), "לעזוב ולחזור" 1985, "זהירות פושעים" 1987, "משחק לעשירים" 1988 (שלוש מועמדויות לסזר , פרס הסזר לשחקן הטוב ביותר לז'אן פול בלמונדו, פרס המשחק לרישר אנקונינה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקאגו). "יש ימים ויש ירח" 1990 (הבחירה הרשמית פסטיבל ונציה), "הכל למען דבר אחד" 1993 (פרס המשחק לפבריס לוקיני בפסטיבל ונציה, פרס הבימוי פסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול), "עלובי החיים" 1994 (גלובוס הזהב לסרט הזר, פרס הסזאר לשחקנית המשנה אנני ג'ירארדו, פרס ג'וזף פריז בניו יורק, פרס הסרט הזר הטוב ביותר של מבקרי הקולנוע של לונדון). "גברים נשים", "הוראות הפעלה" 1996 (פרס האריה הקטן בפסטיבל ונציה), "הצטלבות" 2007 (הבחירה רשמית פסטיבל קאן).

ללוש הוא גם מפיק ומפיץ. הוא הפיק את השחזור של סרטו של אבל גנץ נפוליאון, "את זה לא קורה לאחרים" של נדין טרינטינאן , "המערב הרחוק" של ז'ק ברל, "מולייר" של אריאן מנושיקן, "להיות בוגרים" של סטפן בריזה, והפיץ את סרטו של ג'ופרי אנטובן "הסטה לה ויסטה" שזכה בפרס הקהל בפסטיבל הקומדיה באלפים.

אלזה זילברשטיין – שחקנית "הוא + היא"

שחקנית קולנוע ותיאטרון, הופיעה בלמעלה מ- 60 סרטים וזכתה בפרס הסזאר לשחקנית משנת על תפקידה בסרט "לאהוב אותך מאז". את הופעת הבכורה של בקולנוע עשתה זילברשטיין בשנת 1989 בסרט "ההטבלה של רנה פרה". תפקיד בולט ראשון גילמה בסרטו של מוריס פיאלה "ואן גוך" בו גילם ז'אק דטרון את הצייר המיוסר. על התפקיד הזה זכתה בפרס מישל סימון לשחקנית הטובה ביותר ובמועמדות ראשונה לסזאר כשחקנית מבטיחה. פרס לו היתה מועמדת שלוש פעמיים. מבין הסרטים בהם הופיעה "מינה טננבאום", "פרינלי", "ג'פרסון בפריז", "בעקבות הזמן האבוד", "נשיקת הפרפר", "לוטרק", "ג'מה בוברי", "מודילאני" ועוד.
בשנת 1998 שיחקה בסרט "הגבר הוא אישה" לצד אנטואן דה קון, בו שיחקה זמרת יידיש המתאהבת בנגן קלרניט גיי. בשנת 2006 שיחקה בסרט "ירושלים הקטנה" כמתילד אישה יהודיה חרדית המתמודדת עם בעיות בחיי הנישואים. זילברשטיין הופיעה גם בסרטי טלוויזיה בהן בסדרה "ונוס ואפולו" בשנת 2009.

עמנואל ברקו – במאית "בראש מורם", שחקנית "מלך שלי"

סרטה הראשון באורך מלא "קלמנט" הוצג במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן בשנת 2001. סרטה הארוך השני "מאחורי הקלעים" הוצג בשנת 2005 בפסטיבל ונציה. בסרט היא ממשיכה לחקור את הקשיים של גיל ההתבגרות. הסרט עסק במערכת יחסים מורכבת בין כוכבת מוסיקה, עמנואל סנייה לבין נערה מופנמת איזליד לה בוסקו. בשנת 2011 היא כתבה את התסריט לסרטה המצליח של הבמאית מייון "פוליס" וגם השתתפה בו כשחקנית בתפקיד שוטרת ביחידת משטרה המטפלת בקטינים. היא ביימה וכתבה אפיזודה בסרט המערכונים של ז'אן דוז'רדן וז'יל ללוש "אמנות הבגידה".  ב- 2003 היא ביימה לראשונה את קתרין דנב בסרט "היא נוסעת". שנתיים אחרי זה היא חזרה לעבוד עם דנב בסרט "בראש מורם", שפתח את פסטיבל קאן 2015 ומועמד ל- 8 פרסי סזאר השנה.

בפסטיבל קאן 2015 השתתפה עמנואל ברקו גם כשחקנית בסרט "מלך שלי" של הבמאית מייון הסרט השתתף בתחרות הראשית. עמנואל ברקו זכתה בפרס השחקנית (בשיתוף עם רוני מארה מן הסרט "קרול") על תפקיד זה היא מועדת גם לפרס הסזאר. כשחקנית הופיעה עמנואל ברקו בסרטים של קלוד ללוש, ברטראן טבנרייה, קלוד מילר, בנואה ז'קו, ואוליבייה אסיאס, והיא עובדת עם האחיות שחקניות איזליד לה בוסקו ומייון.
את סרטיה מצלם בן זוגה הצלם הנודע גיום שיפמן.

רושדי זם – במאי "מסייה שוקולד"

שחקן ובמאי בן למשפחה ממוצא מרוקאית, החל את דרכו בעולם התיאטרון בגיל 20.
ב- 1987 הופיע לראשונה בסרט של ז'וזיאן בלסקו. ארבע שנים אחר כך הזמין אותו הבמאי אנדרה טשינה להופיע בסרט "העונה המועדפת עלי". רושדי שיחק בכמה סרטים בולטים בהם "אל תשכח שאתה הולך למות", "לראות או לא", בסרטו של פטריס שרו "מי שמכיר אותי ייקח את הרכבת", וחזר לעבוד עם טשינה בסרט "אליס ומרטן".
ב- 2003 הופיע בסרטו של מרזק אלוש "שושו" לצידו של גל אלמלה.

כדי לגלם את התפקיד בסרטו של ראדו מיכאיליאנו מ- 2005 "תחיה ותהיה" זם למד עברית. ב- 2006 זכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן ביחד עם שותפיו לסרטו של רשיד בושראב Indigenes. באותה שנה יצא לאקרנים סרטו הראשון כבמאיMauvis fois" ", העוסק בספור אהבתם של קלרה וישמעאל, בחורה יהודיה ובחור מוסלמי וההשפעה של סיפור האהבה הזה על הסובבים אותם.  בשנת 2011 ביים את סרטו השני "עומר הרג אותי", וב- 2014 סרטו שלישי "בודי בילדר". ב- 2015 כיהן בישוב ראש חבר השופטים בפסטיבל מונפילייה. כשחקן הופיע בלמעלה מחמישים סרטים בהם הסרט "ראש של טורקי" של פסקל אלבה לצידה של רונית אלקבץ.

סרטים צרפתיים שישתתפו בפסטיבל

איזון עדין / EN EQUILIBRE

בימוי: דניס דרקור
תסריט: דניס דרקור, עיבוד לספרם של ברנר סשה, וורוניק פלרן
שחקנים: אלבר דופונטל, ססיל דה פרנס, מארי בומר, פטריק מיל
דרמה, 90 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות Studio Canal& Festival agency

מרק גרמון היה פעלולן רכיבת סוסים מבוקש בסרטים. יום אחד לרוע מזלו, הוא נפל מן הסוס במהלך הצילומים של סרט היסטורי. מרק הופך למשותק. חברת הבטוח שלו מנסה לדחוף אותו להסכם רע. סיבה נוספת עבור מרק להיות מריר וכעוס. אין פלא שהוא לא ממש מחכה לנציג חברת הביטוח. הכל משתנה כאשר מסתבר שזו אישה מפתה, פלורנס קרנל.

"בהשראת סיפור אמיתי, הסרט היפה הזה מביא אנרגיות חיוביות עם מסר אוניברסלי: אף פעם לא לותר על עצמנו. אלבט דופונטל וססיל דה פרנס מביאים למסך רגש מדבק."
Tlele 7 jour

בחודש מאי תעשה מה שתרצה / EN MAI FAIS CE QU IL TE PLAIT

בימוי: כריסטיאן קריון
תסריט: כריסטיאן קריון, לור אירמן , אנדרו במפלד
שחקנים: אוליבייה גורמה, אוגוסט דייל, מתילד סנייה, לורן גרה
דרמה מלחמתית, 114 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות: Pathe & Festival agency

מאי 1940, כדי לברוח מהכיבוש הגרמני, תושבי כפר קטן בצפון צרפת יוצאים לדרך כמו מילונים של צרפתים. במהלך הבריחה הם לוקחים איתם ילד גרמני, בנו של מתנגד לשלטון הנאצי, הנמצא בבית סוהר בעיירה אראס. האבא ברח מבית הסוהר במהלך הכאוס ששרר ויצא לחפש את בנו, מלווה בחייל סקוטי המבקש לחזור לבריטניה.

"שחזור היסטורי מדויק, הסרט עשוי ברוחו של הבמאי כריסטיאן קריון, היוצר קולנוע פופלרי ואיכותי."
Culture Box

המוזיקה המקורית לסרט של אניו מוריקונה.

בראש מורם / LA TETE HAUTE

בימוי: עמנואל ברקו
תסריט: עמנואל ברקו, מרסיה רומאנו
שחקנים: קתרין דנב, רוד פראדו, בנואה מג'ימל, שרה פורסטייה
דרמה, 120 דקות
צרפתית, תרגום לאנגלית ולעברית
באדיבות Elle Driver והמכון הצרפתי

סרט הפתיחה של פסטיבל קאן 2015. הסרט הוצג מחוץ לתחרות

הדרך של מאלוני להתמודד עם הבעיות בבית היא בהתפרצויות אלימות ובצבירת תיקי משטרה. עקב חוסר התפקוד של אמו הוא מוצא את עצמו נתון לחסדי מערכת הרווחה הצרפתית. בהדרגה מתגבשת סביב הנער העבריין סוג של משפחה חלופית: פלורנס (קתרין דנב) השופטת הותיקה בבית המשפט לנוער, ויאן עובד סוציאלי מסור שלעיתים מגלה סימני שחיקה תחת נטל העבודה. יחד הם מלווים את המסע של מאלוני ועושים כמיטב יכולתם להעניק לו עתיד טוב יותר. כאשר מאלוני פוגש נערה בשם טס, גם הוא מתחיל להאמין.

"התסריט החזק והמדויק שווה ברמתו לביצוע של השחקנים. משחק מעולה של בנואה מג'ימל. קתרין דנב מגלמת את הצדק עם חיוניות רבה ורוד פארדו כילד פרא מחוסר אהבה, תגלית אמיתית של הקולנוע הצרפתי."
Metro

גלימת השופט / L’HERMINE

בימוי: כריסטיאן ונסן
תסריט: כריסטיאן ונסן
שחקנים: פבריס לוקיני, סידסה בבט קנודסן, מיס מינג, ברניס סנד, קורין מייסרו
דרמה, 96 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות סרטי יונייטד

מישל רסין הוא שופט בבית דין לפשעים החושש מכל שינוי. הכינוי שלו "שופט של שתי צורות" כיון שהוא תמיד נותן בקלות פסקי דין של לפחות 10 שנים. הכל משתנה בצורה דרמטית ביום שהוא פוגש את דיטה לורנסן- קוטרה. היא נמצאת בחבר השופטים הדנים במשפט רצח. שש שנים קודם לכן מישל התאהב באישה הזו, כמעט בחשאיות. היא כנראה האישה היחידה שהוא התאהב בה אי פעם.

הסרט זכה בשני פרסים בפסטיבל ונציה האחרון, פרס לשחקן פבריס לוקיני ופרס לתסריט.

"הופעה חמה ואנושית של פבריס לוקיני וסידסה בבט קנודסן." Variety
"פנינה אמיתית מבוצעת בצורה נוגעת ללב על ידי לוקיני." Studio Cine Live

האנרכיסטים / LES ANARCHISTES

בימוי : אלי ווייג'מן
תסריט: אלי וויג'מן, גאל מאסה
שחקנים: טהר רחים, אדל אקסרקופולוס, סוון ארלו, גיום גוויקס
דרמת מתח היסטורית, 101 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות wild Bunch

פריז 1899, רב נגד ז'אן אלברטיני, יתום ממעמד נמוך, נשלח לרגל אחרי חבורה של אנרכיסטים. זו הזדמנות עבורו לשפר את מעמדו, אך הוא נאלץ לעשות פשרות. ז'אן חלוק ברגשותיו. מצד אחד הוא מעביר אינפורמציה מפלילה למפקדו גספר ומצד שני הוא מפתח רגשות עזים כלפי האנרכיסטים.

"עם תסריט שנון ועשייה אלגנטית, "האנרכיסטים" הוא סרט מטריד ודו משמעי, הסרט מוכיח את הוירטואוזיות של אלי וייג'מן."
Positif

הוא+היא / UN PLUS UNE

בימוי: קלוד ללוש
תסריט : קלוד ללוש, ולרי פרן
שחקנים: אלזה זילברשטיין, ז'אן דוז'רדן, כריסטוף למבר, אליס פול
קומדיה, 113 דקות
צרפתית, תרגום לעברית
באדיבות סרטי יונייטד

אנטואן דומה מאד לדמויות בסרטים שהוא מלחין, יש לו קסם והצלחה רבה. הוא נוסע להודו להלחין מוסיקה לגרסה מאד מיוחדת של רומיאו ויוליה. בהודו הוא פוגש את אנה, אישה השונה ממנו לגמרי שהיא גם אשתו של שגריר צרפת בהודו, בין השניים מתפתח סיפור אהבה מורכב.

"אחד הסרטים הגדולים של ללוש, חמישים שנה אחרי "גבר ואישה" הוא שומר על האנרגיה הקולנועית, נדיבה וחכמה, מלווה ברביעייה של שחקנים יוצאים מן הכלל ודיאלוגים מדויקים.
ללוש, כל כך רוצים לומר לך תודה."
Le Parisien

היום הגדול / LE GRAND JOUR

בימוי: פסקל פליסון
דוקומנטרי, 89 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות: Pathe & Festival Agency
בארבע פינות העולם, כמה צעירים וצעירות מציבים לעצמם אתגר, להגשים את החלום והתשוקה שלהם ולהצליח במבחן הגדול שישנה את חייהם. ביחד הם עומדים לחוות יום מיוחד בו יתגשמו כל החלומות.

"מרגש וחינוכי"
Metro

הצרפתים הם האחרים / LES FRANCAIS C EST LES AUTRES

בימוי: איזבל וקשטיין – סטיג, מוחמד אולאד
דוקומנטרי, 60 דקות
צרפתית, תרגום לעברית

לשאלה "מי הוא צרפתי?". כמעט כל התלמידים של כיתה י"ב מצביעים לענות, אבל על שאלה נוספת "מי מרגיש צרפתי?" כמעט אף אחד לא מצביע, הסרט "הצרפתים הם האחרים" מעלה את הדיון על תלמידים צעירים של בתי ספר שכמעט כולם בנים למהגרים במיוחד מארצות המגרב ואפריקה, הם כנראה דוחים לגמרי את השייכות לצרפת והם יוצרים סוג של קהילות חדשות. באותו זמן הצעירים הללו נאחזים בתרבות ובמנהגים של ארצות המוצא שלהם ושל הוריהם. לתחושת חוסר הזהות שלהם נוספת תחושה חוסר שורשים המעלה כל מיני דעות קדומות כלפי עצמם וכלפי אחרים.

יומנה של חדרנית / LE JOURNAL D UNE FEMME DE CHAMBRE

בימוי: בנואה ז'קו
תסריט: בנואה ז'קו, הלן זימר על פי ספרו של אוקטב מירבו
שחקנים: ליאה סיידו, ונסן לינדון, קלוטילד מולה, ונסן לקוסט
דרמה, 95 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות Elle Driver

תחילת המאה העשרים, סלסטין חדרנית צעירה, מחוזרת מאוד בשל יופייה הרב, מגיעה מפריז כדי לעבוד אצל משפחת לנלייר בביתם הכפרי. היא דוחה את הניסיונות של בעל הבית לחזר אחריה ועליה להתמודד עם בעלת הבית הקפדנית. היא נפגשת עם ז'וזף הגנן האניגמאטי של האחוזה, אליו היא מפתחת משיכה אמיתית.

"בזכות עיבוד יפה לספר מציע הבמאי בנואה ז'קו תפקיד מרתק לליאה סיידו, והשותפות ביניהם מניבה פירות. סרט פשוט מדהים."
20 Minutes

מורים בשטחים אבודים של הרפובליקה / PROFS EN TERRITOIRES PERDUS DE LA REPUBLIQUE

בימוי: ז'ורז' בן עיון
דוקומנטרי, 70 דקות
צרפתית, תרגום לעברית
באדיבות: Second Vague Productions וז'ורז' בן עיון

ב- 2002 יצא הספר "השטחים האבודים של הרפובליקה", ספר שנכתב במשותף על ידי מורים בבתי ספר תיכוניים בשכונות מצוקה בפרברים של פריז. מטרתו של הספר היתה להסב את תשומת הלב ולהדליק נורה אדומה להנהלות בתי הספר וגם לקהל על קיומה של אווירה של אלימות וחוסר סבלנות שמשתלטת על בתי הספר יציאתו לאור של הספר לוותה בשקט לא נעים, מן התכחשות לעובדה שעומדים לבוא ימים קשים מאד.הפיגועים של ינואר 2015 שמו שוב במרכז השיח את הערכים של הרפובליקה. כמה מהמורים שהיו ועבדו בבתי הספר הללו בפרברים ליד פריז נותנים בסרט עדויות על המתרחש.

מלך שלי/ MON ROI

בימוי: מייוון
תסריט: מייוון , אטיין קומר
שחקנים: ונסן קאסל, עמנואל ברקו, לואי גארל, איזליד לה בוסקו
דרמה רומנטית, 124 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות New Guys

עמנואל ברקו זכתה בפרס המשחק בפסטיבל קאן האחרון

טוני מגיעה למרכז שיקום לאחר תאונת סקי קשה. כשהיא תלויה במשככי כאבים ובצוות הרפואי היא לוקחת את הזמן כדי להיזכר ולבחון את סיפור האהבה וחייה עם ג'ורג'יו. למה הם התאהבו? מה קרה לאיש שהיא העריצה? איך היא היתה מסוגלת להקריב את עצמה למען התשוקה הלוהטת וההרסנית הזו. עבור טוני זו בנייה עצמית מחודשת שמתחילה עכשיו, זה שיקום גופני ורגשי שאולי יצליח לשחרר אותה סוף סוף.

"סרט סוחף, כל סצינה, קומית או טרגית היא נחוצה." Telerama

מסייה שוקולד / CHOCOLAT

בימוי: רושדי זם
תסריט: סיריל גליי על פי ספרו של ז'ראר נוריאל, עיבוד, רושדי זם, ז'ראר נוריאל, אוליבייה גורס
בהשתתפות: עומר סי, ג'יימס תיירי, קלוטילד הם, אוליבייה גורמה, פרדריק פיירו, נעמי לבובסקי
דרמה היסטורית, 110 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות סרטי נחשון

מזירת הקרקס לבימת התיאטרון, מאנונימיות לתהילה: סיפורו המופלא של שוקולד הליצן, איש הבמה השחור הראשון בצרפת. רפאל פדייה נולד בקובה ב- 1860. תחת הכינוי "שוקולד" הוא היה האמן השחור הראשון שזכה להופיע בצרפת והפך במהרה ללהיט החם של תקופתו וליקיר מונפארנס. הדואו חסר התקדים, שיצר עם הקומיקאי פוטיט, היה פופולארי מאד בתקופת ה"בֶּל אפּוֹק" בפריז (סוף המאה ה-19), עד שכסף קל, הימורים ואפליה השפיעו לרעה על מערכת היחסים בין השניים ועל הקריירה של שוקולד. שוקולד שימש השארה לטולוז לוטרק, כיכב בסרטיהם של האחים לומייר והיה השחור הראשון שכיכב בפרסומות. האם העולם היה באמת מוכן לקראתו?

"עומר סי בתפקיד מבריק של אדם שרוחו נקרעת בין הרצון להיות חופשי לחיים הטובים. ג'יימס תיירי משכנע מאוד בתור ליצן רציני מאוד בחייו מחוץ לבמה."
HOLLYWOOD REPORTER

נפלאות החושים /LE GOUT DES MERVEILLES

בימוי: אריק בנאר
תסריט: אריק בנאר
שחקנים: ורז'יני אפירה, בנג'מה לאוורן, לוסי פג'דט, הרווה פייר, היאם עבאס.
קומדיה רומנטית, 100 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות סרטי נחשון
לואיז נאבקת לגדל את ילדיה בפרובאנס ולהציל את העסק שהוריש לה בעלה. כשהיא פוגעת עם מכוניתה בפייר, נדמה כי זהו הקש שישבור את גב הגמל. אולם דווקא פייר, על-אף אישיותו המוזרה, עוזר ללואיז למצוא מחדש את הטעם לחייה, כמו מגע של קסם.

"הסיפור הנפלא של בני הזוג הזה מביא יופי מאד אנושי, ספור מקסים על זוג שלא אמור להתחבר אבל מחמם את הלב."
Le Nouvel Observateur

עמק האהבה / VALLEY OF LOVE

בימוי: גיום ניקלו
תסריט: גיום ניקלו
שחקנים: איזבל הופר, ז'ראר דפרדייה, דן ורנר
דרמה, 93 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות le Pacte

איזבל וז'ראר יוצאים לפגישה מוזרה בעמק המוות בקליפורניה. הם לא ראו אחד את השני שנים רבות. הם הגיעו לשם להזמנת בנם הצלם מיכאל. הזמנה שהם קיבלו חצי שנה לאחר שהבן התאבד. למרות המצב האבסורדי, מחליטים ההורים לבצע את המסע שתכנן מיכאל.

"מפתיע, אנושי, ז'ראר דפרדייה על כל גודלו הפיזי הרב המצולם בהרבה רוך. עם שני שחקנים ברגעי חסד."
Tele 7 Jour

פלורידה / FLORIDE

בימוי: פיליפ לה גה
תסריט: פיליפ לה גה, ז'רום טונר, על פי המחזה "האבא", מאת פלוריאן זלר
שחקנים: ז'אן רושפור, סנדרין קיברלן, אנמריה מרינקה, לורן לוקאס
קומדיה דרמטית, 110 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות Gaumont

בגיל 80, קלוד לרמנייה לא איבד דבר מהכריזמה שלו, אבל יותר ויותר הוא מאבד את הזיכרון שלו ומתבלבל, למרות זאת הוא מסרב להודות שמשהו לא בסדר. קרול בתו הבכורה, נאבקת מדי יום להבטיח שהוא לא יהיה לבד. קלוד מחליט בפתאומיות לנסוע לפלורידה, מה מסתתר מאחורי המסע המפתיע הזה.

"שחקנים נפלאים."
Closer

תוצרת צרפת / MADE IN FRANCE

בימוי: ניקולא בוקרייף
תסריט: ניקולא בוקרייף, אריק בנר
בהשתתפות: מליק זידי, דימיטרי סטורוז', פרנסואה סיביל, נאסים סי אחמד, אחמד דרמה, פרנסואה גסטמבידה
מותחן, 94 דקות
צרפתית, תרגום לעברית ולאנגלית
באדיבות איבקס סרטים
סאם, עיתונאי פריזאי, המנצל את מורשתו המוסלמית כדי לחדור למעגלים האיסלאמיסטים הקיצוניים בפרברי פאריז. סאם מוצא עצמו חבר בתא ג'יהאדיסטי, המקבל הוראות מארגון טרור לזרוע הרס בבירה הצרפתית. ככל שהחברים המוסלמים מקצינים, הפחד והסיכון עולים האם סאם יצליח לעצור את הפיגוע המתקרב? ובאיזה מחיר?

"תוצרת צרפת" צולם בשלהי 2014 ותוכנן לצאת לבתי הקולנוע בחודש נובמבר 2015. הכל כבר היה מוכן, שלטי החוצות נתלו ברחבי הערים, הפרסום במטרו היה בולט מאד, וברגע אחד השתנה הכל, ליל-הפיגועים בפריז הפך סרט דמיוני למציאות כואבת.

לזכרו של ז'אק ריווט 1928-2016

​דוגמנית עירום / LA BELLE NOISEUSE

בימוי: ז'אק ריווט
בהשתתפות: מישל פיקולי, עמנואל ביאר, ג'יין בירקין
דרמה, 238 דקות
צרפתית ואנגלית, תרגום לעברית
צרפת / שוויץ 1991

אדואר פרנהופר, צייר ידוע ומזדקן, חי מזה כעשר שנים באחוזה מחוץ לעיר עם אשתו, שבעבר שימשה לו כדוגמנית. פרנהופר, המכונס בעצמו, לא נגע מזה כמה שנים ביצירתו הבלתי גמורה "הקנטרנית היפה". תלמידו של הצייר מציע לו שחברתו היפה, מריאן, תשמש לו כדוגמנית להשלמת היצירה. במשך חמישה ימים מרגשים של סערת רגשות, יופי ומתח, יירקמו בהדרגה יחסי איבה-אהבה בין שלושת הגיבורים: האישה מרגישה מאוימת, הצייר חש התעוררות מחודשת והדוגמנית ניצבת בליבו של משולש האוהבים. ריווט חוזר כאן לנושא האהוב עליו, יחסי אמן ויצירה והשפעתם על הסביבה. התסריט מבוסס על רומן מאת בלזק "יצירת המופת הבלתי ידועה" שעלילתו מתרחשת בתחילת המאה ה- 17, וריווט העביר אותה לימינו.

הסרט יוקרן עם הפסקה.

לך תדע / VA SAOIR

בימוי: ז'אק ריווט
בהשתתפות: ג'ין בליבר, סרג'יו קסטליטו, ז'אק בונאף
דרמה, 154 דקות
צרפתית ואיטלקית, תרגום לעברית ולאנגלית
צרפת / איטליה 2002

על רקע מחזה של לואיג'י פירנדלו נשזרים לרגע קט חייהם של שלושה גברים ושלוש נשים. קמיל חוזרת לפאריז בפעם הראשונה מאז עזבה את פייר ועברה לאיטליה. היא משחקת עכשיו בתפקיד הראשי במחזה שמעלה להקה איטלקית בראשות המאהב שלה הוגו. החזרה לפאריז מערערת את קמיל וגם הוגו לא שקט. הוא מודאג מקצב מכירת הכרטיסים, ושקוע כל כולו בחיפוש אחר מחזה אבוד מהמאה ה- 18. במהלך חיפושיו הוגו פוגש את דו, סטודנטית יפהפייה שמתנדבת לעזור לו. לאמהּ של דו יש ספריה מצוינת והמחזה אולי שם. הוגו פוגש גם את ארתור, אחיה החורג של דו, טיפוס מפוקפק שמנהל רומן עם סוניה, אשתו של פייר, שהיא מורה לבלט עם עבר אפל. ככל שקמיל מרבה לחשוב על פייר, הוגו הולך ומתקרב לדו, ולארתור סדר יום משלו שמשלב פיתוי עם הצתה.

CINE-CLASSIC

זה הדוד שלי / MON ONCLE

בימוי: ז'אק טאטי
בהשתתפות: ז'אק טאטי, ז'אן פייר זולה, אלן בקור
קומדיה קלאסית מתאימה לכל המשפחה, 116 דקות
צרפתית, תרגום לעברית
צרפת 1958

מר הולו, הדמות הקבועה של ז'אק טאטי הידועה בזכות הלבוש האופייני של מעיל גשם ארוך והמקטרת בפיו, מגיע לבקר את אחותו הנשואה לתעשיין אמיד. בני הזוג גרים בווילה אולטרה-מודרנית. מר הולו מתקשה להתמודד עם כל החידושים העיצוביים ועם ההמצאות הטכנולוגיות, והוא מוצא שפה משותפת רק עם בן אחותו, שגם הוא אינו יכול להתמודד עם חוקי עולם המבוגרים. בין השניים נרקם קשר מיוחד ללא מילים ויחד הם עוברים שורה של סיטואציות משעשעות. "זה הדוד שלי" הוא יצירת מופת קומית מרירה המציגה תמונה לפיה העולם הוא מעין סיוט מצחיק. הסרט נחשב לטוב בין סרטיו של טאטי גאון הקומדיה הצרפתית.

אז מכל סרטי פסטיבל הקולנוע הצרפתי עליהם קראתם כאן, מה הוא הסרט שהכי הייתם רוצים לראות?

הפוסט פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-13 הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

כנראה שאני מתאהבת סידרתית. אחרת, קשה להסביר את כל המקומות בהם אני מאוהבת (נפש מפוצלת כבר אמרנו). נערכו כבר מליון מחקרים על התאהבות ויש עוד מליון תיאוריות לגבי הגורמים לה. וברור שהתאהבות היא סובייקטיבית והרבה פעמים חד צדדית. אבל חשוב לי שתדעו שאני לא קלת דעת …זורמת, מתלהבת כזו … כי יש המון מקומות שממש לא עושים לי את זה. לדוגמא, לונדון, ביקרתי בה מספר פעמים, בקונסטלציות שונות, נסיעות עבודה, ביקורים, עניינים משפחתיים, לפני 30, 10,3 שנים ולפני חודשיים, ועדיין, היא פשוט לא "עושה לי את זה" ושיסלחו לי כל הלונדונפילים. כבר מזמן רציתי לכתוב על בורדו, אהובתי, ולא כל כך ידעתי איך ואיפה להתחיל, כי היא כל כך עשירה ופנים רבות לה. אז חיפשתי DATA. מסתבר, שלמרות השינויי המורכב (יש שיגידו האמיץ או הטיפשי), שנים של עבודה בתאגידים (כתבתי על זה כאן) הטביעו בי את הצורך לDATA . מי היה מאמין שהפוסט הקטן הזה בפייסבוק יהפוך ויראלי ויגיע תוך פחות מיממה ליותר מ 7000 איש??

התגובות לפוסט היו מגוונות מאוד, אבל בכללי : במקום הראשון כיכב היין בפער ניכר אחריו הגיעו תשובות שקשורות לצבע (אדום, זה לא בורדו, השני משמאל וכו'), במקום השלישי זכו תשובות בהקשר גאוגרפי (עיר, צרפת וכו').

בורדו מעניינת, מגוונת ובעלת ניגודים רבים

הרבה זרים נקשרו לבורדו: "פריז הקטנה", עיר "האומנות וההיסטוריה" ,"פנינת אקיטן", "היפהפייה הנרדמת"  ויש אפילו זן כלבים שקרויי על שמה, "דוג דה בורדו". שזה בונוס בפני עצמו כי אני אוהבת כלבים.בורדו מגוונת,מעניינית ובעלת ניגודים רבים. הארכיטקטורה העתיקה והמרהיבה שלה מהמאה ה18 הוכרה כאתר מורשת עולמי על ידי אונסקו. יש בה רחובות קטנים, סימטאות צרות, בתי קפה, מסעדות וחנויות בוטיק יחודייות. לעומת זאת, יש בה את מדרחוב הקניות הגדול ביותר באירופה עם חנויות רשת שאפשר למצוא בכל עיר גדולה אחרת (לדעתי, משמים). יש בה חצרות נעולות עם מדרוגות שמבילות לאין נודע וככרות פתוחות, רחבות ידים עם מזרקות ובניינים מרשמים ועתיקים עם צריחים כמו באגדות. אפשר למצוא בה, בניין מפואר לצד משקוף שראה ימים טובים יותר. שווקי איכרים יומיים לצד בינאלת יין שנתית ויוקרתית עם שוק יין עצום. בקיץ \ אביב היא מציעה פסטיבלים למכביר ובחורף היא די מנומנמת.

בורדו – תמונת רחוב

חצר נעולה

ויש בה אנשים טובים. בשיטוט האחרון שלי בבורדו נתקלתי בחנות וינטג' קטנה וחמודה, חלון הראווה שלה משך את תשומת ליבי, צילמתי והמשכתי. כשחזרתי הביתה, בחרתי באותה תמונה שצילמתי כתמונה הראשית לאתר שלי (בעבודה). אבל … ויש אבל גדול, במבט מקרוב, התחוור לי שצילמתי עבודות אומנות יחודיות ואם אשתמש בתמונה, אפר זכויות יוצרים.

חנות קטנה ומטריפה, LA FELIZ

מה עושים? לא מצאתי תמונה אחרת שתעביר את המסר, את הצבעים והאווירה… כמעט התייאשתי, אבל אז מצאתי איזה כיתוב קטנטן על אחד המוצרים שבתמונה, חיפוש קצרצר בגוגל הניב את אתר ודף הפייסבוק (2) של החנות. להפסיד לא היה לי מה להפסיד, כתבתי להם על הדף ושלחתי להם בקשה קצרה דרך האתר וחיכיתי בקוצר רוח. אחרי יומיים רות ואנדראה חזרו אלי עם התשובה המיוחלת. חמודות!

התשובה של FELIZ

עיר האומנות וההיסטוריה אמרנו כבר …

אומנות מודרנית ועתיקה שזורות זו בזו ברחובותיה, סימטאותיה וכיכרותיה. ממזרקות קלאסיות עתיקות (חלקן נבנו בכדי לספק מי שתיה לעניים וחלקן נבנו בכדי לפאר) לפסל מודרני (בגובה שבעה מטרים) ומסלול בסגנון "מוזיאון פתוח" שמנקד את כל העיר. לאחרונה חידשו את הטיילת לאורך הנהר ובנו מראת מים המהווה מקום מפגש לזוגת אוהבים, חברים, משפחות וילדים. לבורדו יש גם היסטוריה ארוכה ומרשימה ביותר, והיא נשלטה על ידי האנגלים לאחר שנכנעה בקלות (ששש … לא מדברים על זה).

פסל בבורדו

מוזיאון פתוח

השילוב בין היסטוריה לאומנות מועצם בשני מתחמים היסטוריים מיוחדים שכיום משמשים כמוזיאונים\ גלריות. האחד הוא המוזיאון לאומנות מודרנית, הCPAC , ששימש בעבר כמחסן קולניאלי ליין, לא נשמע משהו? ללא שום קשר לעבודות שמוצגות שם (אהבתי מאוד), דמיינו אתכם נכנסים לאולם גדול, עם תקרה גבוהה (אולם אבירים כזה, שתי קומות לפחות), עתירת קשתות, צועדים במסדרונות\ מרפסות היקפיים ומקושתים ובסוף מבקרים בגג שהוא למעשה חצר סגורה יפיפייה. והשני הוא מבצרי מספנות הנאצים ((U Boat. בתוך הבונקרים העצומים האלו והבלתי נתנים להריסה מתקיימות תערוכות אומנות יחודיות. צביונו של מהקום לא שונה, עצם העניין שלוקחים מקום כזה והופכים אותו לדבר דינמי, אומנותי ושוקק מצדיק את התואר "עיר האומנות וההיסטוריה", בהחלט שונה ושווה ביקור.

מוזיאון ה – cpac

ה CPAC מבט מבפנים

הגג של ב CPAC

פעם, בזמן אחר ובמקום אחר בצרפת, בסנט נזאר (Saint-Nazaire), מנהל מפעל של התאגיד בו עבדתי התרגש מאוד כשממע שאני מישראל. הוא לקח אותי לסיור פרטי בחצר המפעל, פתח בפניי דלת ברזל כבדת משקל בקצה החצר וערך לי סיור פרטי בבנוקר כזה. תשתיות החשמל, המיים והביוב עבדו, ביקרנו במטבחים, בחדרי החיילים וגם בחדר הקצינים שציירו לעצמם חלון עם נוף על הקיר. ניסיתי למצוא את התמונות שצילמתי אז בכדי לשתף איתכם, אבל לא מצאתי … חבל שלא פרסמתי אז בפייסבוק. אולי הוא היה מושיע אותי בפעם השלישית.

ובחזרה לבורדו ולפוסט הקטן שלי… תגובה אחת הזכירה לי נשכחות. הנה קטע וידאו קצרצר מרמת אביב ג' –הטלהנובלה הישראלית ששודרה בשנות התשעים. שווה צפיה. אל תשכחו, בורדו היא הרבה יותר מיין!

תודה ענקית לכל המגיבים לפוסט\סקר הקטן שלי! לאוסף תגובות מובחרות נוספות: https://www.facebook.com/Artyelet/

כמה מילים על ArtYelet

ArtYelet נוסדה על ידי איילת לוי. יועצת תקשורת בעלת נסיון רב בתקשורת, יחסי ציבור וקשרי קהילה בתאגידי ענק שהחליטה לעזוב את העולם התאגידי ולהגשים יעוד וחלום. לחבר את אהבתה לאנשים, אומנות, יצירה, נופים, הנאה מהחיים ואוכל טוב ולהקים את ArtYelet בה תהנו מטיולי בוטיק (עד שישה משתתפים) בדרום מערב צרפת המשלבים אומנות,  מפגשים אישיים עם אמנים ומקומיים, נופים, ארוחות טובות. עם סדנאות יצירת אמנות שאינן מצריכות נסיון\ ידע או כישורים מיוחדים, לינה בבית אומנים, ארוחות מסביב לשעון, מסעדות וסיורים בפינות חמד נסתרות.

הפוסט בורדו זה…? מאת ArtYelet הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

בכל פעם שאני מגיעה לחופשה בפריז, שבה גרתי למעלה מ-10 שנים, אני מקדישה כחצי יום לביקור במוזיאון מרמוטן מונה, ולעתים מוסיפה לו טיול במשטחים הירוקים סביבו או, לחילופין, שיטוט ברחובות אוטיי- פאסי, הגדושים בחנויות וקניונים מהסוג השיקי. ואם לא לקנות, אז להנות.

מוזיאון מרמוטן מונה מציג את האוסף הגדול בעולם של יצירותיו של קלוד מונה. זאת ועוד. כל אמני האימפרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם המפורסמים מוצגים, סביב מונה, באולמות המוזיאון, ואף כאלה ששמעם לא הגיע לקהל הרחב.
המוזיאון מרחיב הנפש שוכן ברובע ה-16 המהודר והרוגע, באחוזה עירונית מרהיבה, וכולל אוסף קבוע, מרתק כל פעם מחדש ותערוכות מתחלפות, תמיד מעניינות.

מטרו לה מואט
Métro La Muette

כדי להגיע למוזיאון מרמוטן מונה, אפשר לקחת את קו המטרו מספר 9 ולרדת בתחנה הנקראת לה מואט. התחנה נקראת על שם לה שאטו דה לה מואט Le Château de la Muette, שנמצאת בקצה יער בולון. הטירה נבנתה, בסגנון המאה ה-18, על ידי אנרי דה רוטשילד, איש אשכולות רב פעלים, בתחילת שנות ה-20.

שאטו דה לה מואט

כבר מימי הביניים שימש המקום כמעון ציד למלכי צרפת. בסוף המאה ה-16 הרחיבו שארל התשיעי לטירה כדי להעניקו למלכה מרגו לרגל נישואיה לאנרי הרביעי.

הטירה עברה גלגולים רבים. ב-1717 רכש אותה העוצר פיליפ מאורליאן שאחרי שהגדילה ושיפצה, העניקה כמתנה לבתו הבכירה, מארי-לואיז-אליזבט, שתהיה לאחר נישואיה הדוכסית דה ברי. כשהייתה מארי-לואיז-אליזבט בת 7, חלתה והיה חשש לחייה. דאגתו האבהית של העוצר לבתו הפכה, לפי השמועות, לגילוי עריות. כשהבריאה, בילתה בציד ובחגיגות, ללא משמעת וללא הגבלה. כשקיבלה במתנה מאביה את הטירה, בחרה בה הדוכסית השמנמנה כמקום מגוריה וערכה במקום נשפים מפוארים שאותם כיבד בנוכחותו גם הצאר הרוסי פיוטר הגדול. הדוכסית דה ברי התמכרה לזלילה, סביאה והוללות. גופה הלך והעצים, גם בגלל אכילה ושתייה מופרזות וגם בגלל הריונות רצופים. טירת המואט שימשה לה כמקום מקלט ומסתור שבה ילדה את ילדיה המתים, בני מאהביה המרובים, עד שב-1719, במהלך אחת מהלידות האומללות, נפחה את נפשה, בגיל 23.

שאטו דה לה מואט (La Muette)

עוד בת אצולה שלא שפר גורלה קשורה לטירת המואט: מארי-אנטואנט, בהגיעה לצרפת, חיכתה בטירה לטקס נישואיה ושהתה בה מספר פעמים לאחר מכן. תקצר היריעה מלספר את קורותיה של טירת המואט במהלך ההיסטוריה ושימושיה הרבים והמגוונים בין מקום המראת כדור פורח מאויש, ניסויים מדעיים לעיני הציבור, מטוואת כותנה וקברט בתקופת המהפכה, מטה מפקדת חיל הים הגרמני בתקופת הכיבוש, מטה מפקדת חיל הים האמריקאי בזמן השחרור, ועוד כהנה וכהנה. לאחר מותו של אנרי דה רוטשילד ב-1947, מכרו יורשיו את הטירה וכיום יושבת בה מנהלת הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, ה-OECD.

מה מקור השם מואט? לפי סברה אחת, זהו כתיב קדום של המילה meute עדת כלבים שבה השתמשו לצורך ציד ביער בולון. לפי סברה אחרת, פירוש המילה הוא mue נשל, והכוונה לנשירת קרני הצבאים ולחילוף נוצות הבזים. קרני הצבאים נושרות כל שנה בין פברואה למאי ומגיעות לשיא צמיחתן לפני עונת הייחום בספטמבר. קרני הצבאים הוצגו כנראה במעון הציד של שארל התשיעי. הבזים מחליפים את נוצותיהם גם הם פעם בשנה, לאחר עונת הרבייה, במשך חודש עד חודשיים, וכנראה הוחזקו בתקופה זו במעון הציד.

נושא הציד יעביר אותנו למוזיאון מרמוטן מונה שהיה גם הוא במקורו מעון ציד, דהיינו מקום פגישת ציידים שבו יכלו לסעוד את לבם, לשוחח עם עמיתיהם, להחליף בגדים ולהשלים ציוד.

מוזיאון מרמוטן מונה Musée Marmottan Monet

ז'ול מרמוטן (Jules Marmottan 1829-1883) היה משפטן, ראש עירייה ומנהל חברת כריית פחם בצפון צרפת. דאגתו לרווחת הכורים מציבה אותו כאחת מהדמויות הראשיות של דוקטרינת הפטרנליזם, במובנה הטוב של המילה. ז'ול מרמוטן מימן בכספו הפרטי את בניית בית העירייה ששירתה את צרכי הכורים. כמו כן בנה להם ולילדיהם שכונות מגורים ובתי ספר וסיפק להם שירות רפואי חינם.

מוזיאון מרמוטן (Marmottan) מונה. מבט משדרות רפאל

מלבד פעילויות ציבוריות אלה, היה גם אספן אמנות נלהב, שהתעניין במיוחד בימי הביניים וברנסאנס. ב-1882 קנה מכריסטוף אדמון קלרמן, הדוכס דה ואלמי, את מעון הציד שלו ליד יער בולון ושיכן בו אוסף אמנות נכבד. בנו פול, שהיה היסטוריון ומבקר אמנות (מחברם של ספרים רבים), וגם אספן ופילנטרופ כאביו, הפך את מעון הציד לאחוזה עירונית וקבע בה את מגוריו. פול התעניין במיוחד בתקופת הקיסרות הראשונה (סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19) והרחיב את אוספו של אביו.

פול מרמוטן הוריש במותו, ב-1932, את המבנה והאוסף לאקדמיה לאמנויות יפות. ב-1934 נפתח לציבור מוזיאון מרמוטן. בשנים לאחר מכן נתרמו למוזיאון אוספים רבים אחרים שהמפורסם בהם הוא אוסף יצירותיו של קלוד מונה. וכך התרחב גם שם המוזיאון ממרמוטן למרמוטן מונה.

ב-1957 תרמה בתו של הרופא, אספן האמנות והנדיב ז'ורז' דה בליו כ-20 יצירות אימפרסיוניסטיות למוזיאון, ביניהן "התרשמות, זריחה" שנתנה לתנועה האימפרסיוניסטית את שמה. ז'ורז' דה בליו, רופאם ההומאופת של מנה, מונה, פיסארו, סיסלי ורנואר, היה מראשוני חובבי הציור האימפרסיוניסטי.

התרשמות, זריחה, קלוד מונה, 1872

מישל מונה, שהלך בעקבותיה של בתו של דה בליו, הוריש את אוספו של אביו למוזיאון ובכך מנע את פיזורו. מישל חשוך הילדים היה יורשו היחיד של אביו. ב-1966 קיפח מישל מונה, בן ה-87, חובב מכוניות נלהב, את חייו בתאונת מכונית על גשר קלמנסו בנורמנדי, לא רחוק מז'יברני.

לאחר מותו הועבר האוסף למוזיאון. גם חפצים אישיים של הצייר, לוחות צבעים, מכתבים, צילומים, פנקסי רישומים, ניתנו למוזיאון. ב-1970 נחנך האולם שהוסף באופן מיוחד למוזיאון כדי להציג בו את תמונותיו של מונה. אולם זה נבנה בהשראת שני האולמות הסגלגלים שבהם מוצגות "חבצלות המים" של מונה במוזיאון האורנז'רי. כך, במקום אחד, ניתן להתחקות אחר התפתחותו האסתטית והטכנית של האמן, מהקריקטורות של נכבדי לה אבר ופריז שצייר בצעירותו ועד לציורי גנו בז'יברני. באוסף הגדול שתרם מישל מונה למוזיאון נמצאות גם תמונות של אימפרסיוניסטים רבים אחרים, שברובם היו מקורבים לצייר, כגון רנואר, פיסארו, סיסלי, דגה, ברת מוריסו, ועוד.

ב-1980 תרם דניאל וילדנשטיין, בן למשפחת סוחרי האמנות המפורסמת, את אוסף כתבי היד המאוירים של אביו, ז'ורז', למעלה מ-100 מוצגים הממחישים את אמנות האיור מימי הביניים ועד לרנסאנס. אולם ז'ורז' וילדנשטיין האפלולי בקומה הראשונה מציג את האוסף הנדיר, אחת מהגדולים בעולם, שבו יצירות מהאסכולות האנגליות, הצרפתיות, האיטלקיות והפלמיות מהמאה ה-13 עד למאה ה-16. על חלק מהאיורים חתומים ציירים מפורסמים כגון ז'אן פוקה, ז'אן בורדישון, סאנו די פייטרו, ג'ירולמו דה קרמונה, ג'וליו קלוביו, ועוד.

ב-1985, תרמה בתו המאומצת של הצייר אנרי דואם Henri Duhem את אוספם של אביה ואשתו מארי, ציירת גם היא, למוזיאון. האוסף מכיל יותר מ-100 תמונות, אקוורלים ופסלי ברונזה, בעיקרם מהמאה ה-19 ומהמאה ה-20, ביניהם יצירות של בודן, ברטון, קרייר, קורו, גוגן, ועוד.

סצנת רחוב, אנרי דואם ,1912

ברת מוריסו במוזיאון מרמוטן

המוזיאון כולל גם יותר מ-80 מיצירותיה של ברת מוריסו Berthe Morisot שהינה דמות מרכזית בתנועת האימפרסיוניזם ואחת מהנשים שהבקיעו את דרכן בעולם שהיה שמור זמן רב לגברים בלבד. רוב היצירות הגיעו ב-1993 מעזבונו של נכדה של הציירת, דני רואר, אחד משלושת בניה של בתה היחידה, ז'ולי מנה ובעלה ארנסט רואר. 3 שנים לאחר מכן יגיע למוזיאון עזבונו של אחיו של דני, ז'וליאן רואר, הכולל 3 ציורים נוספים ורהיטים מהסלון של סבתו. המוזיאון מרכז אם כן את רוב יצירותיה של ברת מוריסו.

דיוקן של ברת מוריסו מאת אדואר מנה (1872)

יש להוסיף עוד את נוכחותם של אוספי ז'ול ופול מרמוטן. אוספו של ז'ול מציג יצירות של ציירים איטלקים, גרמנים ופלמיים מהמאה ה-13 וה-14 (המכונים "ציירים פרימיטיביים" משום היותם מבשרי הרנסאנס), שטיחי קיר וויטראז'ים עתיקים. אוספו של פול מציג רהיטים וחפצי אמנות מתקופת הקיסרות הראשונה, וכמו כן יצירות של צייריה הבולטים, ביניהן סדרת דיוקנים, מעבודותיו של לואי בויי שעל שמו נקרא הרחוב בו נמצא המוזיאון.

בסופו של הביקור תגיעו לחנות המוזיאון הגדושה ומלאה בספרי אמנות, למבוגרים ולילדים, בשפות שונות, בקטלוגים, במכשירי כתיבה ועוד. משכו את לבי במיוחד המוצרים הנלווים, חולצות, צעיפים, תכשיטים ושעונים בהשראת יצירותיו של קלוד מונה. אם לא לקנות, להנות.

Musée Marmottan Monet
2, rue Louis Boilly
75016 Paris

אתר המוזיאון

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן היא חוקרת תנ"ך המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

הפוסט עוד יום בפריז: ביקור במוזיאון מרמוטן מונה מאת אורנה ליברמן הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

לפני כמה שבועות פרסמתי פוסט על החיים שלי באי גרנזי, ואשר, לשמחתי, זכה לתגובות חמות מאוד מטעם קהילת הפרנקופילים. אז החלטתי להמשיך פחות או יותר באותה מתכונת של כמה סיפורים קצרים, אשר נותנים לכם קצת יותר להבין איך החיים כאן.

האוכל בגרנזי

אם אתם אוהבים דגים או פירות ים גרנזי הוא ללא ספק האי בשבילכם. זה לא ממש משנה לאיזו מסעדה תלכו, בין אם היא תהיה עממית או מסעדת גורמה כל הדגים ופירות הים יהיו טריים לחלוטין ועד כה עוד לא נתקלתי בנפילות.

מנת הפיש אנד צ'יפס הכי טובה שאכלתי. מסעדת MORA

אולם, גם חובבי הבשר ומוצרי החלב לא יצאו רעבים מהאי וזאת בזכות הפרות שמגדלים כאן, אשר מספקות חלב בעל אחוזי שומן גבוהים במקצת, אשר בזכותם החמאה של גרנזי נחשבת לחמאה הטובה בעולם (או לכל הפחות חלק מהשלישיה הפותחת).

החמאה של גרנזי – ללא ספק הדבר האמיתי

ומה לגבי גזרת השוקולדים? בוא נאמר שלשרון היינריך לא תהיה פה הרבה עבודה, אולם על העובדה שתרם מצאתי שוקולטייה ראוי לשמוע, מפצה הגלידה של גרנזי, אשר עשיה מהחלב השומני של הפרות המקומיות והיא טעימה מאוד. החיסרון הקולינארי היחידי שמצאתי עד כה בגרנזי הוא בגזרת הלחמים – עוד לא מצאתי בו בולנז'רי ראוי לשמו (מה שלא יפריע לחובבי דיאטת הפליאו).

סטייק סינטה ראוי לשמוע במסעדת DIX NEUF. נחשו כמה הוא עלה?

ואם כבר מדברים על דיאטות, אז בואו נקדיש כמה מילים לדיאטה שארוחה במסעדה עלולה לגרום לארנק שלכם. אז זהו, שלשמחתי הרבה גיליתי שהאוכל בגרנזי יותר זול מזה שבארץ. בחלק גדול של המסעדות ניתן לאכול ארוחת צהריים או ארוחת ערב מוקדמת (17:00-19:00), כל אחת מהן בת 3 מנות, במחיר שנע בין 12 פאונד למסעדה זולה (67 ש"ח) לבין כ-20 פאונד (111 ש"ח) למסעדה יקרה יותר. כמובן שניתן למצוא גם מסעדות גורמה שיכולות להיות יקרות יותר, אבל עדיין אני מבטיח לכם שיהיה לכם קשה מאוד למצוא מסעדות שמחירן גבוה יותר מזה שבארץ. אבל זה עוד לא הכל. בחודש אוקטובר ישנו ה Tennerfest בו מיטב מסעדות גרנזי מספקות תפריט של 2 ואף 3 מנות ב 10 פאונד (בסביבות 56 ש"ח). אין ספק שבשביל גרגרן שכמוני זו בשורה מצויינת…

אז איך שורפים את הקלוריות?

השילוב של אוכל משובח ולא יקר במיוחד עלול להיות קטלני כשזה מגיע להיקף המותניים. אולם, חשבתי על כל זה מראש והחלטתי לבחור לעצמי בית על ראש אחת הגבעות בגרנזי במרחק של כ-20 דקות הליכה מהעבודה. וכך יום יום אני מוצא את עצמי מטפס על ראש הגבעה בדרכי הביתה. אני חייב להודות שבהתחלה זה היה פשוט גהנום. טיפסתי, התנשפתי, הרגשתי כל גיד ושריר ברגל וקיללתי את עצמי על כך שלא לקחתי בית קרוב יותר לאיזור הנמל, בו נמצא המשרד בו אני עובד. אולם בתוך כשבוע המצב החל אט אט להשתנות. פתאום הפסקתי להרגיש את הרגליים והצלחתי לטפס על הגבעה ואפילו לדבר בטלפון מבלי שהאנשים בצד השני של הקו יזמינו לי ניידת טיפול נמרץ. וזהו, היו אני מטפס לי בקלילות בגבהות של גרנזי ולמרות שאני פוקד לא מעט את מסעדותיה, לא נראה לי שהשמנתי (יש לי אפילו תחושה שקצת ירדתי במשקל).

את המדרגות של גרנזי צריך לעלות ולא רק לרדת…

שיימינג נוסח גרנזי או מדוע לא כדאי לשתות ולנהוג

ומאוכל בואו נעבור אל היין, אולם לפני זה הרשו לי לספר לכם משהו על הדרכים בגרנזי. כל מי שמבקר שם בפעם הראשונה חושב שמדובר בלא פחות ממלכודות מוות. כבישים צרים (הכביש הראשי שמוביל משדה התעופה לעיר הבירה הוא ברוחב של כביש שכונתי בחולון), חשוכים ומפותלים. תוסיפו לזה שניתן למצוא הולכי רגל הולכים להם על הכביש ממש, מכיוון שאין בכולם מדרכות, ותשאלו את עצמכם, כיצד לא הופכים הכבישים של גרנזי לשדה קטל? אז אחרי שבעלת הבית לקחה אותי לטייל ולא הבינה מדוע אני קופץ הצידה כמו איזה נינג'ה, כאשר אני רואה מכונית שבאה מולי, שאלתי אותה בדיוק את אותה שאלה. התשובה בנויה משני חלקים, נימוס בריטי ויד ברזל של המשטרה. מבחינת הנימוס, אין שום דבר מפתיע כאן. למרות היותם צאצאים של פיראטים, אנשי גרנזי מנומסים וחביבים להפליא. מבחינת המשטרה, אין ספק שלחברה שלנו יש מה ללמוד. הם לא יעמדו בכביש 4 מסלולי בניסיון לעצור נהג שנוסע ב 120 קמ"ש (אולי בגלל שפשוט אין כבישים כאלו בגרנזי), אבל אתם תראו אותם בכל מקום, דואגים לאכוף את חוקי הנהיגה הבטוחה.

ככה נראה כביש ממוצע בגרנזי

ואת מי משטרת גרנזי הכי אוהבת? את אלו ששותים ונוהגים. בגרנזי כמו בכל בריטניה, יש תרבות שתייה עניפה, עם לא מעט פאבים ובארים בהם הבירה והיינות נשפכים כמים. וזה כמובן יכול לפתות את האנשים לשתות כוס אחת יותר מידי בזמן הבילוי. ולמרות זאת כמות התאונות בגרנזי היא נמוכה ביותר (בשנה שעברה, שנחשבה קטלנית במיוחד נהרגו 2 אנשים בתאונות הדרכים). אז כיצד הם עושים זאת? כמו כל דבר בחיים התשובה מתחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא הסברה. בלא מעט חנויות וחדרי שירותים מסעדות ניתן למצוא פוסטרים מהסוג שניתן לראות למטה ובו מוסבר טוב טוב, מדוע ממש לא כדאי לשתות ולנהוג.

החלק השלישי עוסק באכיפה יעילה של המשטרה, עליה דיברתי בפסקה הקודמת, אולם החלק המעניין ביותר הוא החלק השלישי. הרבה לפני שהשיימינג הגיע לפייסבוק הוא כבר ביקר בגרנזי. אז איך נראה שיימינג נוסח גרנזי? במידה ונתפסתם שותים ונוהגים, אתם עלולים לא רק לאבד את הרישיון, לספוג קנס רציני ואף לשבת בכלא. אתם גם "תזכו" להופיע בעיתון המקומי. וכשאני אומר להופיע אינני מתכוון לידיעה אנונימית על כך שבסוף השבוע המשטרה לכדה כמות מסויימת של שיכורים שהחליטו לנהוג. אני מדבר על כך ששם בעיתון מפרסמים את שמו וכתובתו של האדם שנתפס שותה ונוהג, ובאי קטן שבו כולם מכירים את כולם, ממש לא מומלץ להפוך לסלבריטי שכזה…

וזה מה שקורא למי ששותה ונוהג בגרנזי…

אז זה הכל להפעם. מקווים שאהבתם את הפוסט ואל תדאגו, בעתיד הקרוב אחזור לכתוב על צרפת. ואולי, מי יודע, אולי אעשה איזו גיחה קטנה לפריז?

הפוסט החיים באי בודד פרק 2 או קולינריה ושיימינג נוסח גרנזי הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

הטיול הזה הוא המשך הטיול שערכתי עם משפחתי מפריז אל נורמנדי. בחלק הזה של הטיול המשכנו דרומה לכיוון עמק הלואר ואחר כך בורדו. משם התחלנו להצפין חזרה לכיוון עיר האורות ועברנו בלימוזן המפורסמת בפורצלן שלה ומחוז שמפאן.

מפת המסלול

סומור Saumur

סומור בלילה

העיר נמצאת בין נהרות הלואר והטואה, היא מוקפת כרמים מהם מייצרים את היינות המקומיים הידועים באיכותם.

L'escargot

האוכל במסעדת l'Escargot פשוט מצוין

כתובת: 30 Rue Du Marechal Leclerc
מסעדה פשוט מעולה! לא יקרה, שקטה ואוכל מדהים. יש להם פתרונות למי שלא אוכל פירות ים, חזירים וחברים (לנו הם שינו את המנות, בטוחה שגם לכם). נהננו מכל רגע. בגזרת הקינוחים אני אמליץ על הסופלה שוקולד ועל האננס (לקינוח השקדים והאגסים לא היה כל כך טעם והגלידות היו נחמדות, אבל אף פעם לא התלהבתי מגלידות במסעדות). אם אתם אוהבי יין אני ממליצה על יין מקומי, סומור מאוד ידועים ביין שלהם, והם היחידים שמייצרים יין אדום מבעבע (לא רוזה) הוא נקרא Mousseux Rouge.

Musee du Champignon

כתובת: Route de Gennes St Hilaire St Florent

מוזיאון השמפיניון

וואו! בתקופת לימודיי ב'לה קורדון בלו' בפריז בכל שיעור של שף פופר שמענו על מוזיאון הפטריות בסומור, כל שיעור. ידעתי שאני בטוח אבקר שם. אני מאוד אוהבת פטריות, אבל מעבר לזה לא חשבתי מעולם איך באמת מגדלים אותם (המוזיאון הוא גם חוות גידול פטריות בחלקו). הסיור (העצמי ) במערות היה מרתק, השלטים כתובים גם באנגלית ולמדנו המון. משפחתי נהנתה מאוד ואבי לא הפסיק לדבר על כך. שימו לב לכיוון החץ, מרוב התלהבות אנחנו פחות שמנו לב, ומסתבר שיש סיבה לכיוון הליכה (: כיף, כיף כיף!

Pierre et Lumiere

כתובת: Route de Gennes St Hilaire St Florent

מוזיאון Pierre et Lumierre

קנינו כרטיס משולב לשני המוזיאונים (המוזיאון הזה נמצא במעלה הרחוב, דקה נסיעה- מומלץ לא ללכת כי אין מדרכה ויש תנועת מכוניות). המוזיאון נפתח בשנת 2000, והאומן חצב באבן במשך כשנתיים. גם פה תסיירו בתוך מערות שבהן יש עבודות של מבנים מיניאטוריים של מבנים מפורסמים בסומור והאזור. הסיור לקח לנו בערך 20-30 דקות והיה נחמד מאוד ומעניין. אם אתם הולכים למוזיאון הפטריות, אין לכם שום סיבה לא ללכת לפייר ולומייר. 13 יורו לשני המוזיאונים למבוגר.

Chateau de Chenonceau

נבנתה על אתר ליד הנהר שר (Cher) שבו הייתה בעבר טחנה ישנה. הטירה הראשונה נבנתה במקום לפני האזכור הראשון שלה בכתובים במאה ה-11. היא הייתה שייכת למלך פרנסואה הראשון (והאמת שעוד רבים אחרי), במלחמת העולם הראשונה שימשה כבית חולים צבאי. אבל לא באתי כדיי לספר לכם על ההיסטוריה של המקום (:

טירת שנונסו

לקח לנו כשעה וחצי להגיע לטירה. הגנים מקסימים והמקום עצמו קסום לגמרי. שנונסו היא טירה אחת מיני רבות שיש באזור סומור (כמאפיין את עמק הלואר). ממליצה להצטייד במים ובסנדוויצ'ים (יקר שם מינימום אתם בעלי המקום). נהנו מאוד להצטלם שם ולהביט על הנהרות הזורמים. ללא ספק מרגישים שם חלק מאגדה.

בורדו (Bordeaux)

בורדו מוכרת ברחבי העולם כ"בירת היין", בורדו נחשבת כעיר של אמנות והיסטוריה. יש בה מעל 300 מבנים ואתרים, חלקם עוד מן התקופה הרומית. אנחנו שהינו באזור שלושה ימים ונהנו מכל רגע. היינו בסיור יקב באחד מה- Chateau (טירות, שהן ברובן מייצרות יין) באזור המאדוק (Medoc). המלון ביצע לנו את ההזמנה יום קודם. הסתובבנו במרכז העיר ופשוט ערכנו שופינג.

Chateau Grattequina

כתובת: 50 Avenue de Labarde, 33290 Blanquefort
אני חושבת שאת עיקר החוויה שלנו קיבלנו מהמלון המדהים ששהינו בו, שגם הוא Chateau בעברו, הוא שוכן על גדות הנהר, לצד דשאים ושדה תירס.. אם תרצו תוכלו לקחת פשוט את האופניים שמונחות בכניסה ולטייל לכם באזור, כמו כן יש בריכה בחוץ (לא מחוממת) וארוחת בוקר נחמדה בהחלט. אנחנו ישבנו לנו על הכיסאות נוח מול הנהר, עשינו טיול אופניים וישבנו עם כוס תה במרפסת. ללא ספק אחת החוויות מבורדו. בקיצור, אל תפספסו בבורדו: ביקור ביקב, את מרכז העיר, סנט-אמיליון (עיר עתיקה מהמאה ה – 2. היה פשוט מקסים. נהננו שם מכל רגע). ואזור המאדוק. תבקשו המלצות מהמלון ליקב ואולי הוא יוכל גם להזמין לכם ביקור. חייבים לאכול: קנלה\Canele ויין כמובן. יש להם יין קינוח מפורסם Sauternesץ

לימוז' (Limoges)

היא בירתו של חבל לימוזן במרכז צרפת. העיר מפורסמת בתעשיית הפורצלן, אומנות הויטראז', ובחביות עץ האלון המשובחות שלה, המשמשות בעיקר לאחסון קוניאק. נסענו במיוחד ללימוז' בשביל לבקר בעיירת הצלחותים(: מסעדות המישלן המפורסמות בעולם ובתי המלון הכי נחשבים עובדים עם המפעלים בלימוז'.

ברנאנדו (bernardaud)

כתובת: 27 Avenue Albert Thomas, limoges

מפעל הפורצלן של ברננדו בלימוז'

אנחנו ביקרנו במפעל לייצור כלי פורצלן הזה. הסיור היה בצרפתית ותרגמתי להוריי אותו, יש גם לוחות עם הסברים באנגלית ווידאו עם תהליך העבודה. היה מרתק, עם זאת מאוד ארוך (אך זה תלוי כבר במדריכה). הבנו למה כלי פורצלן הם כל-כך יקרים, ומדוע הם כל כך טובים.

מחוז שמפאן (Champagne)

ידעתם שנאסר בשמפיין להשתמש בפרסומת שהמים הם השמפנייה של הטבע? רק שמפנייה שיוצרה בחבל שמפיין יכולה להיקרא שמפנייה, לפי החוק. ביקור בשמפיין הוא חובה לאוהבי אוכל ואוהבי היין. והאמת, שגם משפחתי נהנתה (:

Mercier

כתובת: 70 avenue de champagne

היקב של Mercier

יש כמובן בשמפיין המון מקומות לבקר בהם אשר מייצרים שמפנייה. לטעמי מרסייה ללא ספק הכי חדשני. הסיור עם תרגום סימולטני והוא מתרחש ברכבת שנוסעת במנהרות. המפעל קיים מ-1858 והשמפנייה מצוינת! הסיפור כשלעצמו הוא מרתק. פחות רואים את תהליך הייצור עצמו ומה שקורה בתהליך התסיסה, אבל הכול מוסבר סימולטני תוך כדיי הנסיעה. תשלום הסיור הוא לפי כמה כוסות שמפנייה תרצו לטעום, אנחנו בחרנו בכוס אחת. אך יצאתי עם שני בקבוקים (:

סיום הטיול וטיפים אחרונים

ממחוז שמפאן נסענו לפריז והחזרנו את האוטו במונפרנאס. היה טיול מקסים וממש נהננו. אם אתם מחפשים מידע נוסף אל תפספו את הקישורים הבאים:

מפה אינטרקטיבית של עמק הלואר – שם תוכלו למצוא למצוא טירות, מסעדות ואטרקציות נוספות.

מפה אינטרקטיבית של פריגור – שם תוכלו למצוא אטרקציות, מסעדות ומלונות באיזור פריגור, לימוזן ובורדו שיוכלו לעזור לכם בטיול הבא שלכם לשם.

אטרקציות בפריז – חזרתם לפריז ויש לכם כמה ימים נוספים לפני הטיסה? כנסו לכאן ותקראו על כמה מהמקומות היותר מעניינים בעיר האורות.

מפה אינטרקטיבית של פריז – אם תרצו למצוא את כל האטרקציות, מסעדות ומלונות של עיר האורות במקום אחד זו המפה בשבילכם.

הפוסט טיול משפחתי בעמק הלואר, בורדו, לימוזן ומחוז שמפאן מאת גוני בורשטיין הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

הוא היה בשבילה "טוטו", משורר דגול, סופר ופילנתרופ. היא הייתה בשבילו "ז'וז'ו", שחקנית ענייה, אשר הפכה לאהבת חייו. מתחילת הקשר הוא אמר לה "תכתבי לי. תכתבי לי כל דבר שבא לראשך, כל דבר שגורם לליבך לפעום". והיא עשתה זאת. סיפור האהבה בין ויקטור הוגו לז'ולייט דרואה, אשר נמשך כ-50 שנה תועד באמצעות כ-20,000 מכתבי אהבה. בזכותם אפשר ללמוד לא מעט על זוג האוהבים, אשר אהבתם הפכה, ללא ספק ,לאחד הסמלים של המאה ה-19.

תחילת הרומאן עם ויקטור הוגו

ז'ולייט ז'וזפין גובן (1806-1883 Juliette Josephine Gauvin) נולדה בעיירה פוז'ר Fougeres בבריטאן. בגיל שנתיים היא התייתמה מהוריה, אולם בזכות דודה, אשר את שם משפחתו דרואה (Drouet) היא אימצה, היא נשלחה לפריז ושם זכתה ללמוד במנזר. אחרי שהעבירה שם את רוב ילדותה ונעוריה  היא עבדה בתור דוגמנית של ציירים ופסלים ובמקביל גם החלה קריירה של שחקנית תיאטרון. במהלך הקריירה הבימתית שלה היא הכירה את ויקטור הוגו, כאשר הצליחה לקבל את תפקיד הנסיכה נגרוני (Negroni) במחזהו "לוקרציה בורג'יה". השנה הייתה 1832 ובאותה תקופה היו לז'ולייט כבר ארבעה מאהבים. גם ויקטור הוגו לא קטל קנים, וזמן מה לפניה לקח לו למאהבת מוכרת שעבדה בבולנז'רי (אם תרצו לדעת כיצד ויקטור הוגו, שהתגורר אז בכיכר ווז', הצליח לחמוק מאשתו אל המאהבת, אתם מוזמנים לעשות את מסלול הטיול שלי במארה). ואם לרגע אתם מתחילים לרחם על אדל, אשתו של ויקטור הוגו, אל דאגה, בשנת 1831 היא לקחה לה למאהב את המבקר הספרותי הנודע סן בב (Saint Beuve)…

החיים בגרנזי והחזרה לצרפת

אולם נחזור לויקטור הוגו וזו'לייט. ב 16 בפברואר 1832 היא שלחה לו את המכתב הראשון שלה, או יותר פתק שבו הזמינה אותו לפגישה אינטימית איתה. זו הייתה התחלה של קשר שהסתיים רק במותה. על מנת לאפשר לה לחיות לצידו מבלי שאשתו תחשוד יותר מידי העסיק אותה ויקטור בתפקיד המזכירה והיא הלכה אחריו לגלות בבלגיה ומשם לג'רסי ואחר כך לגרנזי. במהלך תקופתה בגרנזי התגוררה ז'ולייט בתחילה במלון Crown (היום שוכן שם הפאב The Ship and Crown), אולם למרות שמדובר היה במלון ממש על החוף היא רצתה להיות קרובה יותר לאהובה ועברה קרוב ל Hauteville House שם התגורר ויקטור הוגו. שם הבית בו התגוררה היה La Fallue ומחלונות ביתה יכלה לצפות בויקטור הוגו עובד.

הבית של ז'ולייט דרואה בגרנזי

הבית של ויקטור הוגו בגרנזי

כמו כן היו להם סימנים מיוחדים בהם השתמשו על מנת להודיע אחד לשני ש"השטח ריק" ושניתן להיפגש. בשנת 1864 הסכימה ז'ולייט לעבור שוב דירה הפעם אל Hauteville 20 בית אלגנטי יותר שוויקטור הוגו קנה לה במתנה. ב 22 בינואר 1867 נערך בבית הזה אירוע היסטורי, כאשר 35 שנה לאחר שהתחיל הקשר בינהם ניפגשה ז'ולייט בפעם הראשונה עם אשתו של הוגו. מאז הפכה ז'ולייט למעין בת בית וכאשר אדל יצאה לנסיעות ארוכות מחוץ לגרנזי הביא ויקטור הוגו את ילדיו על מנת שיעבירו את הזמן בביתה של ז'ולייט. בשנת 1870, עם נפילת שלטונו של נפוליון השלישי, חזר ויקטור הוגו לצרפת וז'ולייט חזרה אחריו. היא התגוררה עד מותה בשנת 1883 ברחוב ז'אן דה לה פונטיין ולא הפסיקה להתכתב עם ויקטור הוגו כמעט עד יומה האחרון.

מכתבי האהבה של ויקטור הוגו וז'ולייט דרואה

בעיני, סיפור אהבתם של ויקטור הוגו וז'ולייט דרואה הוא מקסים במיוחד בזכות מכתבי האהבה שלהם שממשיכים לרגש למרות שנכתבו לפני יותר מ-150 שנה. הנה קחו לדוגמא קטע מאחד המכתבים הראשונים שכתבה ז'ולייט דרואה לאהובה בשנת 1833:

לפני שאתחיל להעתיק את המכתב או לספור מילים, אני צריכה לכתוב לך שורה אחת של אהבה, משוגע יקר שלי. אני אוהבת אותך, אתה מבין? אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך, משמע אני נאמנה לך, חושבת רק עליך, מדברת רק אליך, נוגעת רק בך, נושמת אותך, חושקת בך, חולמת עליך. במילה אחת, אני אוהבת אותך! וזה אומר הכל…

אולם, לא עוברת ולו שנה ומתחילות מריבות האוהבים. באחד הימים הם קובע איתה אבל לא מגיע לפגישה והנה התוצאה:

השעה רבע לאחת הגעתי לבית הדפוס ולא מצאתי אותך. רשמתי לך פתק, חזרתי הביתה וגם שם לא מצאתי אותך. תודה רבה על כך שאתה מתייחס אלי כמו אל כלב תועה. הבטחת לי שתהיה בבית הדפוס או בביתי ומיד שכחת זאת. נראה שאהבתנו איננה יקרה ללבך….

ז'ולייט מחליטה לעזוב את ויקטור הוגו ולנסוע לעיר רן (Rennes) אולם זמן קצר אחר כך היא נשברת וכותבת במכתב סודי לויקטור, שצורף למכתב שהיא שלחה לידידה:

…אהובי אני אוהבת אותך יותר מכל. אינני יכולה בלעדיך. אני מוכנה למות למענך…

שלושה חודשים אחר כך הם חוזרים זה אל זו והרומאן ממשיך לפרוח. על מנת שאשתו של ויקטור הוגו לא תרגיש הם השתמשו באמצעים שונים על מנת להעביר את המכתבים אחד לשני. כך לדוגמא, כאשר הם יצאו לחופשה והוגו ומשפחתו התגוררו ב Les Roches ואילו היא התגוררה ב Le Metz, שנמצאת במרחק כמה קילומטרים משם, הם השתמשו בעץ ערמונים באמצע הדרך כמעין תיבת דואר. המכתבים של ז'ולייט מקסימים את ויקטור הוגו והוא מתחיל ממש להתמכר אליהם. מבין המכתבים שלהם ניתן ממש לראות כיצד הוא גוער בה אם שכחה לכתוב לו במשך כמה ימים או אם כתבה מעט מידי. זו הסיבה שרוב המכתבים הללו שרדו עד ימינו. למען האמת ויקטור הוגו כל כך אהב אותם שיום אחד, כאשר כתוצאה מריב בינהם, היא זרקה ערימת מכתבים לתוך האש, הוא הכריח אותה לכתוב את כולם מחדש…

וכך המשיכה האהבה בינהם לפרוח הן בגלות והן כשחזרו לצרפת. ויחד עם האהבה המשיכו המכתבים ממש עד לרגע האחרון:

ה-1 בינואר 1883.

טוטו היקר, אינני יודעת היכן אהיה בשנה הבאה, אולם אני גאה ושמחה לחתום על "אישור החיים" שלי לשנה זאת באמצעות משפט אחד "אני אוהבת אותך"…

ז'ולייט דרואה מתה מספר חודשים אח"כ ונקברה לצד בתה קלייר בבית הקברות סן מנדה שבפריז. כמה שנים לפני מותה ביקשה ז'ולייט מויקטור להקדיש לה שיר על המצבה, במידה ותמות לפניו, וכך היה:

הקבר של ז'ולייט דרואה ליד פריז

הפוסט "מטורף יקר שלי, אני אוהבת אותך!" – האהבה הגדולה של ויקטור הוגו הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

על האוכל הנהדר של גרנזי כתבתי בפוסט הקודם ועוד אכתוב עליו רבות. אין ספק שהאי בורך בשפע של דגים, פירות ים, בשר ומוצרי חלב, אולם כמו כל מקום בעולם גם לגרנזי יש חסרונות. החיסרון הגדול כאן הוא היעדר לחם ראוי לשמו. הלחם האנגלי שמוגש כאן ברוב המקומות הוא לחם אנמי ודי חסר טעם, כל כך רחוק בטעמו מהלחם בפריז (שלא לדבר על הלחם הישראלי שהשתפר פלאים בשנים האחרונות). למען האמת יש בכך יתרון מסוים מכיוון שזה גרם לי באופן טבעי לוותר על פחמימות וסוכרים, מה שהועיל לא מעט לדיאטה שלי, שאותגרה על ידי השפע הקולינארי של גרנזי. אולם, נקודת ההנחה שלי הייתה שלא יתכן שבאי שאירח את וויקטור הוגו במשך 15 שנה אין בולנז'רי ראוי לשמו. הרי איך הוא שרד פה ללא איזה באגט, קרואסון או לכל הפחות איזה אקלייר? לשמחתי, לא הייתי היחידי שחשב כך.

קארים ריאד

הסיפור מאחורי בולנז'רי ויקטור הוגו

קארים ריאד נולד במצריים לפני כחמישים שנה. לימודי האדריכלות לקחו אותו תחילה ליוון ואחר כך לרומא שם סיים ללמוד. אולם במקום להמשיך את דרכו של ברניני ברומא או לחזור למצריים החליט קארים לעבור לז'נווה, שם החליט ללמוד בביה"ס למסעדנות ומלונאות ובמקביל פתח עסק של קלטות וידאו. העסק הלך והצליח ולימודי המלונאות הלכו והשתכחו, אולם אז התרחשה תפנית בעלילה וקארים הכיר אישה ילידת האי סארק (אחד האיים המקיפים את גרנזי). האהבה פרחה וקארים ואשתו החליטו לעבור לגרנזי על מנת להיות קרובים למשפחתה. שם בעיר סן פיטר, בירת גרנזי, החליט קארים לנצל את לימודי המלונאות מז'נווה ולרכוש את מלון COOK, אשר נמצא ליד ביתו של ויקטור הוגו. העסק הלך והתפתח, אולם קארים לא היה לגמרי מרוצה, מכיוון שלא היה יכול להגיש לאורחיו לחם ראוי לשמו. להבדיל ממני, שיכול רק לקטר ולחכות לנסיעה הבאה שלו לצרפת, על מנת לנגוס בבגט טרי, החליט קארים לעשות מעשה. נאמן לאימרה "במקום שאין אופים ראויים לשמם היה אתה בולנז'ה"  הוא החליט לפתוח בולנז'רי בו יכינו לחם ועוגות לפי מיטב המסורת הצרפתית. את הפטיסרי הוא קרא כמובן על שם ויקטור הוגו, הצרפתי המפורסם ביותר באי, ואת הידע הקולינרי הביא מצרפת בה ביקר פעמים רבות. התוצאה, פטיסרי-בולנז'רי ראוי לשמו על שפת הים בגרנזי, אשר קיימת כבר 13 שנה!

בדיוק כמו פטיסרי פריזאית – העוגות של ויקטור הוגו

הגעתי אל הבולנז'רי די במקרה, כאשר לקחתי דרך שונה במקצת אל הסופר. לא תכננתי לקנות לחם אולם פטור בלא כלום לא יכולתי לצאת מהמקום ולכן באופן ספונטני לחלוטין החלטתי לנסות את עוגת הפארי-ברסט (Paris Brest) שלהם. להבדיל מעוגות דומות שאכלתי בפריז הפארי-ברסט הזאת הוגשה עם פירות יער מעל, מה שנתן קונטרה חמצמצה לעוגה המאוד מתוקה הזאת. המילוי היה מצוין ושמר על מרקם קרמי, אולם הבצק מעט אכזב אותי מכיוון שיכל היה להיות מעט יותר פריך. למרות זאת מדובר הייתה בעוגה לא רעה כלל וכלל, אשר הבהירה לי שיש פטיסרי ראוי לשמו בגרנזי.

עוגת הפרי-ברסט של ויקטור הוגו

אין ספק שאחזור לפה בפעמים הבאות על מנת לנסות עוד כמה עוגות ואת הלחמים הנמכרים במקום ואתם מוזמנים לעקוב אחרי באינסטגרם ובפייסבוק על מנת לדעת מה התרשמותי משאר העוגות בפטיסריי. אולם, אין ספק, שעל פי התרשמותי הראשונה ניתן בהחלט לויקטור הוגו "אתה יכול להיות רגוע. יש בולנז'רי ראוי לשמו בגרנזי!

הפוסט בולנז'רי ויקטור הוגו – אם אין לחם בגרנזי תאכלו עוגות הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

האביב מגיע לו סוף סוף לפריז ואיתו השמש שיוצאת מבין העננים והפריחות המשגעות של אפריל ומאי. לכן יהיה זה כמעט לא מוסרי שלא לטייל בגנים השונים של עיר האורות לפחות פעם ביום ולהנות מכל היופי שהטבע, המהונדס לרוב על ידי האדם, מציע לנו. בעבר כתבתי בבלוג על פארק מונסו ועמירם צברי כתב על מזרקת מדיצ'י המפורסמת בגני לוסמבורג. היום אני רוצה לספר לכם על גני טיולרי (או שמא נכון יותר לומר גני טווילרי? בכל מקרה בצרפתית כותבים Tuileries), אשר מעבר להיותם גנים מקסימים יש להם היסטוריה מרתקת שקשורה דווקא לעולם האופנה הפריזאי.

ההתחלה של גני טיולרי: ממפעל רעפים לגן הציבורי הראשון בפריז

הכל התחיל ממפעל רעפים שעמד במקום עוד בימי הביניים. מכיוון שבצרפתית המילה Tuiles פירושה רעפים קיבל המקום את שמו מהמפעל ונקרא טווילרי. בשנת 1564 החליטה קתרין דה מדיצ'י לבנות לעצמה ארמון ממערב ללובר ולידו גנים בסגנון האיטלקי האהוב עליה. הגן כמובן היה אז פרטי ושימש אותה עד אשר החליטה לעזוב את הארמון ולעבור לגור בארמון שאיננו קיים עוד ליד כנסיית סיינט אוסטאש (מדוע היא ברחה מארמון הטיולרי? תוכלו לגלות באחד מהסיורים שלי). אולם, מי שאחראית בדיעבד לשינוי הגדול שעברו הגנים היא בת משפחתה של קתרין דה מדיצ'י, הלא היא מארי דה מדיצ'י אישתו של לואי ה-13.

תרשים גני הטווילרי מהמאה ה-16

הכל התחיל כאשר מארי דה מדיצ'י החליטה לנטוע בשנת 1606 שורה של עצי בוקיצה בין גבולם הדרומי של גני הטיולרי לבין נהר הסיין. המטרה הייתה ליצור טיילת בה אצולת העיר תוכל לנסוע במרכבותיה החדישות (המרכבה הגיעה לפריז רק בסוף המאה ה-16) ולהראות לכולם את עושרה. מדובר היה בטיילת רחבה יחסית בה יכלו לעבור עד 5 מרכבות במקביל והיא אף הכילה מעין מעגל תנועה בקצותיה על מנת שהמרכבות יוכלו להסתובב. בתחילה המקום היה סגור למי שאינו אציל, אולם בשנת 1628 לואי ה-13 החליט שגם פשוטי העם יוכלו להיכנס לשם על מנת לצפות באצילים מטיילים להם בעודם יושבים בתוך ה"מילה האחרונה" של כלי הרכב של המאה ה-17.

באופן לא מפתיע הפך המקום לסיפור הצלחה ואלפים הגיעו על מנת לצפות במרכבות האצילים. אנשי עסקים ממולחים הבינו מהר מאוד את הפוטנציאל העסקי הטמון במקום ותוך זמן קצר ניתן היה לראות את הרוכלים הראשונים, אשר התרוצצו בין הכרכרות ומכרו לאצילים פירות וממתקים (להשוויץ בכרכרה החדישה שקנית יכול לגרום גם למרקיז השבע ביותר להיות רעב).     הבאים בתור להרוויח כסף מהמקום היו השדכנים. מכיוון שאת okcupid המציאו רק כמה מאות שנים אחר כך, הבינו שדכני פריז שהעובדה שכל אצילי ואצילות עיר האורות מתאספים להם בטיילת, מהווה הזדמנות עסקית נהדרת. וכך בתמורה לעזרה שסיפקו לשושלות האצולה ביצירת דור ההמשך ועל הם הצליחו להרוויח לא מעט כסף. לכן מהר מאוד, לצד סוחרי הממתקים, ניתן היה לראות גם שדכנים ושדכניות מתרוצצים להם בין הכרכרות ומעבירים להם פתקי אהבה בין החתנים והכלות לעתיד.

הפרנקופיל מטייל לו ב Cour La Reine של המהפכה הצרפתית

הגן הציבורי הראשון באירופה

ההצלחה של ה – Cour La Reine הביאה את לואי ה-14 בכבודו ובעצמו להגיע לשם עם מרכבתו המפוארת. בעקבות הביקור במקום החליט בשנת 1662 לשנות את גני הטיולרי הצנועים והמיושנים שבסמוך ולהפוך אותם לגן מרשים וגדול, כיאה למלך השמש. המלאכה הוטלה על לה נוטרה (André Le Nôtre 1613–1700), אדריכל הגנים המלכותי, אשר לפני כן היה אחראי על הגנים המדהימים של טירת וו לה ויקונט ובעתיד יעצב את גני וורסאי. וכך נעקרו הגנים בסגנון איטלקי של קתרין דה מדיצ'י ובמקומם נשתלו גנים בסגנון צרפתי, שהתאפיינו בצורות גיאומטריות מדוייקות. במקביל הוסיף לנוטרה מדרגות ואת הטיילת שמחברת עד היום את ארמון הלובר עם הגנים.

כך נראו הלובר והטיולרי במאה ה-18

למרות שהשדרה המרכזית של גני הטיולרי הייתה רחבה מספיק בשביל שכרכרות יוכלו לנוע בה, החליטו האצילים להשאיר את הכרכרות ב Cour La Reine ולעשות משהו שלא נעשה עוד קודם בפריז – פשוט לטייל ברגל. לנו היום זה נשמע בנאלי שאנשים מטיילים להם במרכז העיר, אולם בפריז של המאה ה-17 זה היה חידוש אדיר. הסיבה לכך הייתה שלהוציא מגשר הפון נף, לא היו בפריז מדרכות כך שלטייל ברגל פירושו היה ללכלך את רגליך בבוץ במקרה הטוב או להידרס במקרה הרע. נכון, תאמרו שהבאותה תקופה כבר ניתן היה לטייל בכיכר ווז', אולם הגן הקטן שעמד במרכזה לא באמת אפשר לטייל מבלי להסתובב כל הזמן במעגלים. וכך כאשר הפריזאים עזבו את כרכרותיהם והתחילו להשתמש ברגליהם הפכו גני הטיולרי לגן הציבורי הראשון באירופה. בגן הזה ניתן היה לראות תופעה שלא נראתה עוד באף מקום באירופה: נשים מטיילות בעצמן או בלווית ידיד/בעל/מאהב (באותה תקופה נשות אצולה כמעט ולא יצאו מביתן וכאשר נאלצו לעשות זאת הן היו מלוות בלא מעט משרתים).

בגלל האופי המגוון של המבקרים היו לגני הטיולרי בכל שעה שימושים שונים. כך לדוגמא במידה והאישה הייתה רוצה להיפגש עם המאהב והייתה זקוקה לסביבה יותר אינטימית הרי שהיה לה מומלץ להגיע בסביבות אחר הצהריים ולטייל איתו באחת הסמטאות הצדדיות של הגן. לעומת זאת, אם היא בסך הכל רצתה להימלט מהחום הפריזאי של אוגוסט (כפי שעשתה מדאם דה סווינייה בשנת 1671) ולשתות לימונדה קרירה, הרי שהיה עליה ללכת אל השדרה המרכזית ועל הדרך לפגוש את כל המי ומי של עיר האורות (גם במאה ה-17 זה לא היה ממש כיף לשתות לימונדה לבד).

זוג יושב על ספסל בגני הטיולרי – צילום יואל תמנליס

מכיוון שכל ההליכה הזאת בגן הייתה די מעייפת, אין זה מפתיע שבגני הטיולרי הומצאו גם הספסלים הציבוריים הראשונים בשנת 1678. הספסלים הללו היו עשויים מעץ ועליהם יכלו לשבת האוהבים הצעירים, לפלרטט ואף להתנשק בציבור (תופעה חסרת תקדים באותה תקופה). כפי שאפשר ללמוד משירו המפורסם של ברסאנס, לא הרבה השתנה מאז…

גני הטיולרי הופכים למסלול הדוגמנות הראשון בהיסטוריה

לעובדה שהאצילים ופשוטי העם החלו לטייל ברגל הייתה השפעה גדולה על האופנה הצרפתית. כאמור, עד כה האצילים נסעו להן בכרכרותיהן הסגורות ברחבי פריז כך שקשה היה לראות מה הם לבשו (הקבריולה יומצא מאוחר יותר). אולם מרגע שהם החלו לטייל להם בגנים הציבוריים הם גילו שעכשיו הם יכולים להשוויץ לא רק בכרכרה המפוארת שלהם אלא גם בבגדים שנתפרו בשבילם זמן קצר לפני כן. וכך ברגע אחד הפכו גני הטיולרי למסלול דוגמנות בו האצילים והאצילות, מציגים את הצעקה האחרונה בתחום האופנה הצרפתית ויוצרים טרנדים אופנתיים כמעט מהרגע שכף רגלם דרכה בגן. כבר בשנות ה-80 של המאה ה-17 החלו מדריכי התיירים של פריז לפרסם את העובדה הזאת. כתוצאה מכך משכו גני טיולרי אלפי זרים שבאו לשם על מנת להתעדכן לגבי הצעקה האחרונה של האופנה הצרפתית ואז לרוץ לארצם ולנסות לחקות אותה. כתוצאה מכך נוצרו מגזיני האופנה הראשונים באותה תקופה בה הוצגו הטרנדים האופנתיים הנוכחיים כפי שנצפו בגני הטיולרי (ומכיוון שהאופנה השתנתה באופן תכוף הייתה ליוצרי המגזינים לא מעט עבודה).

אולם לכל תעשיית האופנה שהתפתחה מסביב לגני הטיולרי הייתה תופעת לוואי בלתי מתוכננת. נשות פריז שהפרוטה הייתה מצויה בכיסן הסתובבו בגן, ראו את לבוש הדוכסיות והמרקיזות ואז ללא שום בושה רצו לחייט שלהן וביקשו ממנו לתפור להן את אותם בגדים בדיוק. מכיוון שבאותה תקופה החלו להופיע גם הספרים הראשונים, אשר לימדו את את הצרפתים כיצד להתנהג בנימוס בחברה (לדוגמא: בארוחה צרפתית יורקים רק לצד ימין) הרי שדי מהר היה כמעט בלתי אפשרי להבחין בין רוזנת לבין אשת סוחר עשיר. במקביל פרחו גם סיפורים הפוכים על אצילות, אשר רצו לחמוד לצון והתחפשו לפשוטות עם או לנשים שהגיעו מהפרובינציה. כך לדוגמא סופר שבשנת 1698 החליטה מרקיזה להתחפש למישהי שזה עתה הגיעה לפריז והחלה לדבר עם רוזן שפגשה בגני הטיולרי. אחרי שיחה של יותר משעה שבמהלכה הציע לה הרוזן ללמד אותה כל מה שצריך לדעת על פריז על הספסל הציבורי בגן, היא הדהימה אותו, כאשר אמרה לו לפתע שלום והלכה למרכבתה המפוארת, אשר לקחה אותה לארמונה הפריזאי.

הטווילרי מהמאה ה-18 ועד ימינו

גני טיולרי המשיכו להיות מאוד פופולריים גם אחרי המאה ה-17. במהלך המאה ה-18 נכנסו הגנים פעם נוספת להיסטוריה, כאשר בשנת 1783 בחרו בהם האחים מונגולפייה על מנת לבצע את הטיסה הראשונה שלהם בכדור פורח. כמה שנים מאוחר יותר כבר חזו גני הטיולרי במחזות מרנינים הרבה פחות, כאשר בשנת 1792 פרץ המון מהפכני ומוסת אל ארמון הטיולרי ושחט את שומרי ראשו של לואי ה-16. שנתיים מאוחר יותר חגג רובספייר את "חג התבונה" באמצעות טקס מפואר ליד הבריכה בה היום ילדים משיטים סירות. כמובן שבתקופה הזאת גני הטיולרי כבר איבדו את כל הרומנטיקה שלהם, מכיוון שכיצד ניתן לפלרטט עם אהובתך, כאשר כמה מטרים משם, בכיכר המהפכה (היום כיכר קונקורד), עורפת הגיליוטינה ראשים.

הבריכה של גני טיולרי – צילום יואל תמנליס

במהלך המאה ה-19 עבר הגן שינויים רבים כתוצאה מסלילת רחוב ריבולי בסמוך אליו על ידי נפוליאון ה-1. אחיינו נפוליאון השלישי הוסיף לגנים את מבני האורנז'רי (Orangerie) וה Jeu de Paume, שניהם הפכו למוזיאונים מצליחים מאוד במאה ה-20. אם לגני טיולרי היו עיניים אזי זמן קצר אחר כך הם היו רואים את הארמון הצמוד אליהם נשרף על ידי אנשי הקומונה בפריז, בזמן הקרבות שלהם נגד הממשלה במאי 1871. במהלך המאה ה-20 הוכרעה ההיסטוריה של פריז כמה צעדים משם במלון מוריס (Meurice) בו התגורר הגנרל פון שולטיץ (Von Choltitz), אשר קיבל מהיטלר פקודה להשמיד את עיר האורות. למזלנו הטוב, בסופו של דבר החליט הגנרל לסרב פקודה ואנו יכולים להנות מחסדיה של עיר האורות עד היום.

אחרי מלחמת העולם השנייה החלה פריז מתאוששת וגני הטיולרי הפכו ליפים ומזמינים מתמיד. נוספו אליהם הפסלים של אוגוסט רודאן (August Rodin), אריסטיד מאיול ואחרים ולצידם גם כסאות ירוקים, אשר מזמינים את כולנו לשבת לרגע, להנות מכל היופי הזה ולומר "איזה כיף שאנחנו בפריז".

מקווה שאהבתם את הפוסט, במידה ותרצו להכיר את פריז באופן אינטימי, אתם יותר ממוזמנים להצטרף לסיורים שלי. 

התמונות בפוסט באדיבות יואל תמנליס הבעלים של דף הפייסבוק פריז דרך הזום.

הפוסט גני טיולרי – מסלול הדוגמנות הראשון בפריז הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

איך שהימים מתחילים להתארך והאביב המטראולוגי "נכנס", לצד הטבע המתעורר משנת החורף גם העיירות המנומנמות במידי פיריני מתעוררות. כאשר (לרוב) חג הפסחא, עם סמליו (ארנבונים, אפרוחים, טלאים, ביצים וכו) המסמלים התחדשות והתעוררות משמש כ "קו הזינוק" לא רישמי. גם השנה, בסוף השבוע הקרוב 26-28 במרץ (פסחא) ב Salies-de-Bear יתקיים יריד האמנים en art vrac. השנה זו השנה העשירית שבה היריד מתקים ולכן היריד יהיה גדול במיוחד. עם שמונים אמנים ביניהם גם אמנית ישראלית שתשמח מאוד לפטפט עברית, מוזיקה חיה, תיאטרון רחוב, קונצרטים וכנסים הכל הכל בעיירה שכוחה עם אגדה מעניינת.

תוכניית היריד

הצד השני של התוכנייה

כמה מילים על Salies de Bear

Salies-de-Bear היא עיירה ציורית, עם היסטוריה מעניינת הממוקמת כ 70 ק"מ מ Biarritz השוכנת לחוף האוקינוס האטלנטי ובערך אותו מספר ק"מ מגבול ספרד. בין Gave de Pau ו Gave d'Oloron שני יובלי נהר ה Gaves Réunis ועם נהר ה Saleys שזורם לו בניחותא (ברובו בתעלה בנויה) בין הסימטאות ובתי העיירה.

יונים פורחות ב Salies de Bear

בכמה מקומות לאורך הנהר המתועל יש גשרים שמהם נשקפים בתי העיירה הלבנים עם מרפסות העץ והתריסים הצבעוניים שלהם. כיכר הPlace du Bayaa עם מזרקת ה ‘fountain of the sanglier’ בצורת ראש חזיר אלא מה… מהווה מרכז העיירה. במקור העיירה התפתחה סביב תעשיית המלח ומעיינות תרמיים . האגדה מספרת כי זו התגלתה בזכותו של חזיר אשר נפגע ונפל לביצה ושנתגלה איך שהוא, לאחר תקופת מה כשהוא מכוסה במלח ומשומר להפליא. המים במעיינות התרמיים מלוחים פי עשרה מאשר מי מי ים ובטמפרטורה של כ -50 ° (לפי המקומיים המים מועילים במיוחד לטיפול במחלות גינקולוגיות ושיגרון ילדים) מרחצאות הספא בעיר שוכנים בבניין מעניין שנבנה בסגנון מורי. וללא "חולים" יש אמבטיות בטמפרטורות קרירות יותר. בנוסף, העיירה מציעה מוזיאון המוקדש כולו לתעשיית המלח ומוזיאון לאומנות ומסורת.

אחד הבתים העתיקים ת ב Salies de Bear

אז אחרי ששוטטתם קצת בין המזרקה, למרחצאות, בין הגשרים, הסימטאות ואולי ישבתם לאיזו הפסקה קטנה לאזור קצת כח באחד הבארים או המסעדות שלוש אנקדוטות נוספות על העיירה:
• ממש מאחורי בית העיריה המוקף קשתות, ממוקמת Chateau Saint-Pe אשר בחצרה נהגו לשפוט מכשפות.
• וה Parc du Hotel, מלון מפואר שנבנה עבור מבקרים עשירים שבאו לטבול במאבטיות הטרמיות במאה ה -19. שהטרקלינו בסגנון איטלקי שימש כרקע לסרטים שונים. אולי תזהו…
• לאוהבי הקריאה, העיירה שימשה בסיס לרומן שהיה לרב מכר "הקיץ של קטיה‏", שנכתב על ידי טרווניאן. "לרבים מאיתנו – נאמר בביקורת – יש בצעירותנו אהבה אחת גדולה ומסעירה, שרק לעתים נדירות היא מסתיימת באושר: תכופות היא מתפוררת במהירות שוברת-לב ומותירה אותנו בתחושת ריקנות. בכישרון מזהיר צד טרווניאן אהבה זו בכל יופיה וכאביה בספרו הקיץ של קטיה". מקור: כנרת זמורה ביתן דביר בע"מ

כמה מילים על ArtYelet

ArtYelet נוסדה על ידי איילת לוי. יועצת תקשורת בעלת נסיון רב בתקשורת, יחסי ציבור וקשרי קהילה בתאגידי ענק שהחליטה לעזוב את העולם התאגידי ולהגשים יעוד וחלום. לחבר את אהבתה לאנשים, אומנות, יצירה, נופים, הנאה מהחיים ואוכל טוב ולהקים את ArtYelet בה תהנו מטיולי בוטיק (עד שישה משתתפים) בדרום מערב צרפת המשלבים אומנות,  מפגשים אישיים עם אמנים ומקומיים, נופים, ארוחות טובות. עם סדנאות יצירת אמנות שאינן מצריכות נסיון\ ידע או כישורים מיוחדים, לינה בבית אומנים, ארוחות מסביב לשעון, מסעדות וסיורים בפינות חמד נסתרות.

הפוסט יריד אמנות, התעוררות, אביב, מלח, מכשפות, חזיר ורומן מאת ArtYelet הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

חלק א: גן ראנלאג Jardin du Ranelagh

מוזיאון מרמוטן מונה נמצא בשוליו המערביים של גן ראנלאג. בדרכי אל המוזיאון, אני עוצרת תמיד חטופות ליד פסלו של לה פונטן, אחד ממיצבי הגן, כדי להציץ בו שוב ולהתפעל מהיצירה הממחישה באופן כה חי את משל העורב והשועל. בדרך חזרה, כשהזמן לא אץ והראש מלא בחוויות הביקור, יש יותר זמן כדי להתרגע בגן הנעים ולהתבונן בכל פסליו.

גן ראנלאג, אווירה רומנטית של ה"בֵּל אֵפּוֹק ", באדיבות האתר לאר נוּבוֹ

שלוש שדרות (הנקראות על שם שלושה אמנים: פרודון, רפאל, אנגר) חוצות את גן ראנלאג רחב הידיים, דמוי המשולש, שכמו מורכב מכמה גנים. נטועים בו עצים לרוב, חלקם מצויים וחלקם נדירים. אלה האחרונים מצטיינים בגילם המופלג, בני כמאתיים שנה, ובקומתם הגבוהה, כשלושים מטר. אפשר לשבת על ספסל או על המדשאות עצמן (רובן מֻתָּרוֹת), לספוג את רשמי הביקור במוזיאון, לחלום (זה מה שאני עושה, בדרך כלל), לשקוע בספר או לגלוש בנייד. יש גם מתקני פיטנס וטניס שולחן למבוגרים, מסלולי אופניים ומתקני שעשועים לילדים בשלוש פינות המשולש. לא נעדר מקום משחק הפֵּטַאנְק.
החל מחודש מרץ נערכים בגן קונצרטים, מכל הסוגים, תחת כיפתו של קיוסק כחול. מוקד המשיכה לילדים הוא תיאטרון הבובות המפורסם של גן ראנלאג שנפתח בתחילת האביב.

אטרקציה יחודית נוספת היא סחרחרת סוסי עץ בסגנון עתיק הנעה בכוח הזרוע מאז מאה וחמישים שנה (הזמן עומד, במובן מסוים, מלכת בגן רנאלאג), שכמוה ניתן למצוא רק עוד בגן לוקסמבור. כל ילד מקבל מקלון עץ שבעזרתו ינסה לתפוס טבעות. כשכל הטבעות נתפסות, הקרוסלה נעצרת והסיבוב מסתיים. הילד שתפס הכי הרבה טבעות מוכתר כמנצח. משחק הטבעות על גבי קרוסלה מקורו בתחרויות שעשועים צבאיות של להקות פרשים, חמושים בחרבות, בעת העתיקה. החל מימיו של לואי הארבע עשרה הרבו לשחק בו בחצר המלוכה ולמארי-אנטואנט הייתה קרוסלה ססגונית בגנה האנגלי בטריאנון הקטן בוורסיי שבה חיות מיתולוגיות תפסו את מקום הסוסים.

סחרחרת סוסי העץ בגן ראנלאג, באדיבות האתר לאר נוּבוֹ

מוצעים גם טיולים על גב פוני או חמור או, יותר בנוחיות, בכרכרה צהובה. גן ראנלאג הוא פיסת גן עדן לילדים ולמבוגרים.

למה ראנלאג: הדגם המקורי הלונדוני

הגן נקרא על שמו של לורד ראנלאג, מקימם של גני ראנלאג ברובע צ'לסי בלונדון שגם שלאחר שעברו לידיים אחרות, המשיכו להיקרא על שם בעליהם הראשון. לורד ראנלאג נשאר מפורסם בזכות גניו. ריצ'רד ג'ונס הידוע כלורד רנאלאג היה רוזן אירלנדי (1641-1712), שעשה קריירה בפרלמנט של ארצו ולאחר מכן בפרלמנט האנגלי ממנו הודח ב-1703 לאחר ששם בכיסו סכום כסף נכבד מקופת המדינה. לורד ראנלאג היה ידוע בחיי הוללותו ובלהיטותו אחר נשים וגברים כאחת. הוא אהב גם להקים בניינים וגנים, הן לשימושו הפרטי והן לשימוש הציבור. כך השתתף בהקמת הרויאל הוספיטל צ'לסי ובניהולו, מקום מקלט ליוצאי הצבא הבריטי, הפועל עד היום: ארבע מאות גמלאים שעדיין לובשים את מדי הצבא האדומים מתגוררים בו. כמו כן הקים הלורד, בסמוך לרויאל הוספיטל, את ביתו הפרטי, Ranelagh House ואת גניו Ranelagh Gardens.

ביתו של לורד ראנלאג שנהרס ב-1805 לא קיים יותר אך הגנים נשארו ומהווים כיום חלק מבית האבות הצבאי. בסוף חודש מאי גנים אלה הופכים ליעד מבוקש כשמתקיימת בהם תערוכת הפרחים של צ'לסי. מכל העולם נוהרים לחגיגת העין, הריח והטעם (יש אפילו צמחים אכילים). מטעמי ביטחון, מספר המבקרים מוגבל למאה חמישים ושבעה אלף בלבד. מרבדי הדשא של בית האבות מתעוררים לתחייה במגוון צבעים וצורות והגנים המופלאים הופכים לארץ קסמים. בתערוכה ניתן לראות לא רק זני פרחים נדירים אלא גם עיצובי גנים הלקוחים ממקומות שונים בעולם ומתקופות שונות בתולדותיו.

וגם נקודה יהודית יש בסיפור גלגוליהם של גני ראנלאג: אחד מבעליהם ומעצביהם, לאחר לורד ראנלאג, היה סולומון רייטי, בן למשפחת הבנקאים היהודית איטלקית רִיֵיטִי, על שם העיר רייטי Rieti במרכז איטליה. המשפחה המיוחסת שניתן להתחקות אחר שושלתה החל מהמאה ה-14 העמידה לא רק בנקאים פילנטרופים אלא גם חכמים, רבנים, אמנים, רופאים, משפטנים ואנשי ציבור נוספים. המפורסם בהם הוא בנג'מין דיזראלי שהיה בנה של מריה, בתה של רבקה רייטי (1742-1798), אחייניתו של סולומון רייטי.

ב-1741 נקנו גני ראנלאג על ידי תאגיד שהפך אותם למקום ציבורי שבו נערכו נשפי ריקודים ומסיכות תמורת כרטיס כניסה בתשלום. מרכז המתחם היה בניין עגול בעל כיפה בסגנון רוקוקו, מחומם באח בחורף, מצויד בעוגב, שבו נערכו קונצרטים איכותיים. ב-1765 ניגן בו מוצרט בן התשע. צייר הנוף הוונציאני המפורסם קַנַלֵטוֹ, ששהה בלונדון כעשר שנים החל מ-1746, צייר את הגנים ואת פנים אולם הקונצרטים, פעמיים. גני ראנלאג התעשרו בביתן סיני על גבי תעלת נוי ובמשעולי טיולים. כל לונדון, אציליה ופשוטיה, נהרה לרקוד תחת כיפת השמים, להאזין לקונצרטים תחת כיפת האולם העגול, להשתעשע, למצוא בני זוג. נשפי המסכות, שהיו עד כה נחלתם של אריסטוקרטים בלבד, נפתחו גם לשכבות אחרות של האוכלוסייה. גני ראנלאג שקיבלו את השם Ranelagh Pleasure Ground התפרסמו בעולם כולו. כאן המקום לציין שקברניט מיזם הפיכת הגנים הפרטיים למתחם בילויים ציבורי בתשלום לא היה לורד ראנלאג כי אם התאגיד שקנה את המקום. הזכות נזקפת אם כן לחבריו שביניהם היו מנהל תיאטרון לונדון המלכותי – דְרוּאֶרִי לֵיין, המדינאי והמחזאי האירלנדי ריצ'רד ברינסלי שרידן Richard Brinsley Sheridan וכן מדינאי, אדריכל ומעצב גנים אקסטרווגנטי ופזרן בשם סר תומס רובינסון Sir Thomas Robinson.

זה האחרון שהיה מעורה היטב בחיי החברה הגבוהה, מונה למנהל תחום הבידור. קשריו החברתיים תרמו לא מעט להצלחת המיזם. הוא אף קנה לעצמו בית בסמוך לגנים והיה נוהג להזמין מאות אורחים לארוחות בוקר ולנשפים מפוארים. כך נראה המתחם במאה ה-18, מקרוב ומרחוק, לפי תחריטים של תומס בולז Thomas Bowles:

המבנה בעל הכיפה והביתן הסיני במתחם הבילויים ראנלאג (1754)

הרויאל הוספיטל צ'לסי ומתחם הבילויים ראנלאג מעבר לנהר התמז כשהמבנה בעל הכיפה בצד ימין (1749)

מסייה מוֹרִיזָן הצרפתי מעתיק בקטן את הדגם האנגלי

הצלחתו המסחררת של מתחם הבילוי הלונדוני גירתה את תיאבונו של מסייה מוריזן (Sieur Morisan) צייר, מעצב פנים ויצרן זיקוקים בשירות המלך. לאחר שקיבל רשיון, פתח ב-1774 את "ראנלאג הקטן", חיקוי פריזאי של האח הגדול בלונדון, שעוצב על ידי היזם עצמו: גן מגודר שנועד לריקודים, על שטח שהיה שייך לגני שאטו דה לה מואט, כרטיס כניסה בתשלום, בית קפה ומסעדה. נשף הפתיחה ב-25 ליולי 1774 הסתיים בזיקוקים כמו כל ערבי הריקודים שבאו אחריו. הכרוניקאים של פריז מהתקופה ההיא מספרים בקיצור על חוויה לא נעימה שהעכירה את רוחו של מסייה מוריזן. הרשיון שקיבל בוטל בשרירות על ידי סמכות עליונה מזו שהעניקה לו אותו. אין הם מפרטים כיצד נפתרה הבעייה. זאת לא תהיה אבן הנגף היחידה בדרכו. אני רואה אותו נכפף ביד ההיסטוריה הזדונה, הטמירה, השמה לאל, נכנע וזוקף ראש חליפות. הינה הוא, עם פרוץ המהפכה, נאלץ להרוס את יצירת חייו, הינה הוא בונה אותה מחדש עם עליית הדירקטואר, הינה הוא מתחנן לפני יחידת החיילים הרוסים, שפשטה על גניו עם כניעת פריז, שלא יכרתו את עציו כדי להדליק אש לחימום. הוא שלח אותם פשוט ליער בולון הסמוך…

ב-1783 השתנתה מתכונת ניהול עסק הריקודים. תאגיד של מאה אנשים, שנקראו "המנויים", הפריש סכום כסף שנתי לשכירת המתחם ולכל אחד מהם הייתה הזכות למכור כרטיסים למיודעיו. כל אצילי העיר ונשותיה המהודרות נהרו לגן. הרוזן ד'ארטואה הנהנתן, אחיו הצעיר של לואי השש עשרה, היה מפוקדיו הקבועים. הרוזן הצעיר, שלימים יהפוך לשארל העשירי, נהג למשוך אחריו בבילויו המרובים את גיסתו, מארי-אנטואנט. פעם אחת אף הופיע ב"ראנלאג הקטן" כשהוא מלווה, לא פחות ולא יותר, בחברת המלכה, בכבודה ובעצמה. אגדה אורבנית או אמת ויציב? בין כך ובין כך, לא ניתן להכחיש את אופיו המלכותי של המקום. לאולם הריקודים נכנסו דרך מבוא מקושט בעמודים קורנתיים ומחופה בכיפה שבשמאלו מלתחה להנחת חרבות, מקלות הליכה וכובעים ובימינו ניצבה מאדאם מוריזן בחנותה המצוידת היטב למכירת משקאות קלים, מכול סוג שהוא. אולם הריקודים עצמו, נתמך בעמודים איוניים, היה מוקף יציע, עטור ספות ומראות, מוגבה מעט, וכך הבטיח נקודת מבט טובה על הרוקדים. אור היום חדר בשפע דרך עשרים ושניים החלונות הקבועים בתקרה ובערב הואר האולם במנורות ובנברשות.

מספר בתי קפה עמדו לרשות המטיילים בגן. המבוקש מביניהם, בית הקפה הנושק לאולם הריקודים, נוהל על ידי בעל המקום, מסייה מוריזן. עם פרוץ המהפכה ב-1789 פשטו מסייה מוריזן ושותפיו את הרגל – הנשפים הפופולריים לא הכניסו די כסף, אך פתחו שוב את עסקם בהוד והדר, עם עליית הדירקטואר לשלטון, שש שנים לאחר מכן. עם כניסתן לפריז של בעלות הברית האירופאיות, שהתאגדו נגד נפוליאון והביסוהו, ב-30 למרץ 1814, תופסים חיילים רוסים, קוזקים ואוקראינים את מקום הבליינים. ב-3 ביוני עוזבות בעלות הברית את פריז. ב-1818 הרסה סופת הוריקן את בנייני מתחם הריקודים. לאחר ששופצו, נפתח שוב הגן כמועדון ריקודים ציבורי. ב-1848 מסתיים סופית יעודו זה. מפעל הענק ההיסטורי של הברון אוסמן להרחבת פריז ולשיפוצה תקע את המסמר האחרון בארון הקבורה של "ראנלאג הקטן", מיזם חייו של מסייה מוריזן השכוח מהרובה השש עשרה בפריז.

צלילי הכינורות ורשרוש החצאיות נדמו אך פארק יפהפה שעוצב על ידי המהנדס ז’אן-שארל אלפאן, בהזמנת הברון אוסמן, נחנך במקום ב-1860. וכיום, בימים היפים, נשמעים שוב קולות המוזיקה במהלך הקונצרטים הנערכים תחת כיפת הקיוסק הכחול. מוזיקה קלאסית או רוק כבד, הרכבים מפורסמים או אלמונים – אין הגבלות.

הפסלים בגן ראנלאג

מיצב ההצדעה של ז'אן דה לה פונטיין של אלפונס דומִילָאטְר

ב-1889 הוצג בתערוכה האוניברסלית מיצב ענק של אלפונס דומִילָאטְר (1844-1928 Alphonse Dumilâtre) שכלל לא רק את העורב והשועל כי אם גם אריה, נחש, חתול, אלומות תבואה, שתי יונים ועפרונים. בצד כל אלה בולטות שתי אליגוריות מכונפות: התהילה והאהבה. 3610 ק"ג של ברוזה! יצירת המופת, שהתמרה לגובה של שבעה מטרים, הועברה לגן ראנלאג ב-1891 אך נשלחה להתכה ב-1942. וכך נסתם הגולל על היצירה שהופקה הודות למאמציו הרבים של הוועד הציבורי להפצת יצירתו של לה פונטן. נשיא הוועד הפועל היה סולי פרוּדום, חתן לעתיד של פרס הנובל (1901), משורר שתפס את מושב האקדמיה שמספרו 24, קצת פחות ממאתיים שנה אחרי עמיתו לה פונטן. סגן הנשיא היה ד"ר אנרי מרמוטן, ראש עיריית הרובע השש עשרה דאז, אחיו של ז'ול, בעל האחוזה העירונית שהיום היא מוזיאון מרמוטן מונה. בוועד התמיכה היו רשומים ויקטור הוגו ושר החינוך דאז, אַרְמָן פַלְיֵיר. שבע שנים היו נחוצות כדי לגייס כספים במימון המוני ובמתן קונצרטים ותערוכות. עיריית פריז השלימה את החסר. כיום ניתן לראותו בתמונות בלבד אך על המסד המקורי, מאת פרנץ ז'ורדן (האדריכל שתכנן את בית הכל בו לַה סַמַרִיטֵן), שנשאר בגן אפשר עדיין לקרוא, חרות באבן, את הכיתוב: מונומנט זה, שהוקם הודות לתרומות ציבוריות בסיוע המדינה ועיריית פריז, נחנך ב-26 ליולי 1891.

מיצב הצדעה לז'אן דה לה פונטן (1891), באדיבות האתר לאר נוּבוֹ

מעניין לציין שיצרנית השוקולד המצליחה של התקופה ההיא, גֵרַן-בּוּטְרוֹן (Guérin-Boutron 1775-1942) שצרפה למוצריה סדרות תמונות מההיסטוריה ומהתרבות של צרפת, מבוקשות ביותר על ידי אספנים ומוצעות למכירה עד היום, כללה ביניהן גם את פסלו של דומִילָאטְר:

תמונת המיצב המוקדש ללה פונטן מתוך סדרת התמונות של יצרנית השוקולד גֵרַן-בּוּטְרוֹן, באדיבות אתר המכירות דֵלְקָמְפְּ

פסל ברונזה נוסף נשלח להתכה ב-1942 ואיננו עוד. מדובר באהבה בת חלוף (1877) מאת ארנסט דַאמֵה (1843-1920 Ernest Damé):

אהבה בת חלוף (1877)

גן ראנלאג ב-1900 כשהפסל אהבה בת חלוף בצד שמאל, באדיבות האתר לאר נוּבוֹ

מיצב ההצדעה של ז'אן דה לה פונטיין של שארל קוריאה

שאל קוריאה (Charles Correia) נולד ב-1930 בפורטוגל אך הגיע לצרפת בלווית הוריו בגיל שנה והצליח מאוד כפסל. הוא נמנה על הפסלים הצרפתים המועטים בתקופה זו שהתפרנסו מאומנותם. ב-1988, בעת ביקור במולדתו, נהרג בתאונה.

את מקומו של מיצב הענק העמוס בדמויות של הפסל ז'אן דומִילָאטְר, שנשלח להתכה על ידי ממשל וישי בתקופת הכיבוש הנאצי, תופס כיום מיצב פשוט יותר פרי עיצובו של קוריאה. הפסל, גם הוא כקודמו מברונזה, שהוצב בגן ראנלאג ב-1984, מציג את ז'אן דה לה פונטן בלווית העורב והשועל בלבד. השועל הדרוך מביט בתאווה למעלה, אל פיסת הגבינה העגולה בפיו של העורב. זה האחרון, כפוף לעבר השועל, למטה, מקשיב בהנאה לדברי החנופה היוצאים מפיו. בעוד רגע ישמיט העורב המתייהר את הגבינה מפיו, קרבן לערמתו של השועל שיידע לפרוט על המיתר המתאים כדי להפיל בפח את קרבנו. פיסת הגבינה היא מעין מטבע עובר לסוחר ששילם בעל כרחו העורב לשועל. וכמו לא די בכך, ז'אן דה לה פונטן שם בפיו של השועל עצמו את לקחו של המשל. השיעור שווה את המחיר, מטיח השועל בבוז בפני העורב הנבוך, מוסיף השפלה על גבי השפלה.

הפסל מעוצב כמדרג בעל שלוש קומות, המיטיב לבטא את יחסי הכוחות בין הנפשות הפועלות. השולט בכיפה והמושך בחוטים הוא מחבר המשל עצמו, ז'אן דה לה פונטן, רב אמן רב תחבולות. הוא זה שבחר ממלאי התכנים שהעמיד לרשותו קודמו איזופוס את המשלים שחפץ לעבדם כרצונו, הוא זה שתמרן את דמויותיו ושם דברים בפיותיהן, הוא זה שבבחירת המילים, שבעיצוב האמצעים האמנותיים והמבנה הכללי תמרן את קוראיו בלהטוטים רבים, גלויים וסמויים, לעבר הבנת המשל וגם הערים, תוך כדי כך, על הצנזורה המלכותית. מתחתיו ניצבות שתי הדמויות המנוגדות: העורב למעלה, על בסיס הפסל (במשל הוא כידוע נהנה מיתרון הגובה של מיקומו על עץ), והשועל למטה. עמדת הכוח של העורב, גם מבחינת המרחב וגם מבחינת הבעלות על החפץ הנחשק, מתהפכת מן הקצה אל הקצה, בלי שיגיד ולו אפילו מילה אחת בלבד. משולט הוא הופך לנשלט, בלי שום אלימות פיזית, עקב פקחותו וכוח נאומו של היריב שהשכיל להפוך נחיתות לעליונות.

הפסל שכה היטיב להמחיש את המשל הידוע, שארל קוריאה

פסלים נוספים שכדאי לשים אליהם לב

פסל חושני נוסף, רוגע יותר, עשוי משיש, הרבה פחות מדאיג מאהבה בת חלוף, שראינו קודם, נקרא הרהורים (1882), ונולד תחת אזמלו של הפסל הידוע טוני נואל (1845-1909 Tony Noël):

הרהורים (1882)

פסל השיש קין (1871) מאת מישל-ז'וזף קַיֵיה (1836-1881 Michel-Joseph Caillé) מחזיר את ממד האיום בהציגו את קין המנסה להתחבא כדרך הפושעים:

קין (1871)

תבליט שיש מאת ז'ורז' בארו (1866-1931 Georges Bareau) המתעד את חזיונו של ויקטור הוגו בעת שכתב את קובץ השירים הגדול אגדת המאות (La Légende des siècles) ממשיך לספר את סיפור האנושות. משמאל המשורר שפניו כפני הוגו, מימין הקיר שראה לפניו שבו פסיפס סבוך וקודר של דמויות שונות ומשונות עולות מהתהום עד לרקיע. תבליט השיש שיצר הפסל בַּארוֹ ממחיש את מילותיו של הוגו הוא עצמו, בהקדמה הנקראת החיזיון שממנו נולד ספר זה
(La Vision d'où est sorti ce livre 1877):

חלמתי חלום: קיר המאות נגלה לי.
(…)
תוהו ובוהו של ברואים, עולים מהתהום עד לרקיע!

J'eus un rêve: le mur des siècles m'apparut.
(…)
Chaos d'êtres, montant du gouffre au firmament !

יצר את התבליט הפסל ז'ורז' בַּארוֹ בהזמנת עיריית פריז לרגל חגיגות המאה להולדתו של הוגו. היצירה, ששכנה זמן לא מבוטל במחסני העירייה, הוצבה בגן ראנלאג רק ב-1985.

ויקטור הוגו או חזיון המשורר (1902)

וכשם שהמשורר שולה מדמיונו תמונות מסיפורה של האנושות, על גבול המיתוס וההיסטוריה, כך מעלה הדייג בחכתו את ראשו הערוף של אורפיאוס, מוזיקאי ומשורר, הגדול מכולם בעולם המיתולוגי היווני. סצנה זו מונצחת בפסל השיש של ליאון- אֵזֵ'ן לוֹנְזְ'פְּיֵיה (1849-1888 Léon-Eugène Longepied)

דייג המעלה בחכתו את ראשו של אורפיאוס (1883)

כמו קין שרצח את אחיו מתוך קנאה, גם כך כוהנות הבכחוס רצחו את אורפיאוס מתוך קנאתן לאהבתו המוחלטת לאורידיקה. בתאוות רצח הרגו כוהנות הבכחוס השיכורות גם את בעליהן וברוב זעמן קרעו לגזרים את גווייתו של אורפיאוס שדחה את חיזוריהן והשליכו את ראשו לנהר האֵבְּרֶה (שכיום נקרא אֵבְרוֹס). הראש הערוף בלווית נבלו הקסום של הזמר, שניתן לו במתנה על ידי האל אפולו, נסחפו בזרמי הנהר והגיעו לחוף האי לסבוס. משום נחמה יש בהמשך האגדה המספרת ששירת זמיר בוקעת לעד מקברו של אורפיאוס שנטמן במערה ומהפסלים המייצגים את דמותו. נשמתו הנצחית של האמן ממשיכה לנגן ולשיר גם אחרי מותו, מחדשת את הטבע ומעוררת את האהבה. אין המוות יכול לטוּבה של המוזיקה.

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן היא חוקרת מקרא, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ"ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

ז’אן-שארל אלפאן, המהנדס שעיצב את גן ראנלאג, עיצב גם את גן מונתולון שאת סיפורו רב התהפוכות אתם מוזמנים לקרוא בקישור הזה.

הפוסט פריז – טיולים ירוקים ברובע ה-16 מאת אורנה ליברמן הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

איך שהימים מתחילים להתארך והאביב המטראולוגי "נכנס", לצד הטבע המתעורר משנת החורף גם העיירות המנומנמות במידי פיריני מתעוררות. כאשר (לרוב) חג הפסחא, עם סמליו (ארנבונים, אפרוחים, טלאים, ביצים וכו) המסמלים התחדשות והתעוררות משמש כ "קו הזינוק" לא רישמי. גם השנה, בסוף השבוע הקרוב 26-28 במרץ (פסחא) ב Salies-de-Bear יתקיים יריד האמנים en art vrac. השנה זו השנה העשירית שבה היריד מתקים ולכן היריד יהיה גדול במיוחד. עם שמונים אמנים ביניהם גם אמנית ישראלית שתשמח מאוד לפטפט עברית, מוזיקה חיה, תיאטרון רחוב, קונצרטים וכנסים הכל הכל בעיירה שכוחה עם אגדה מעניינת.

הברושור של יריד האומנם יריד האמנים en art vrac

המשך הברושור

כמה מילים על Salies de Bear

מדובר עיירה ציורית, עם היסטוריה מעניינת הממוקמת כ 70 ק"מ מ Biarritz השוכנת לחוף האוקינוס האטלנטי ובערך אותו מספר ק"מ מגבול ספרד. בין Gave de Pau ו Gave d'Oloron שני יובלי נהר ה Gaves Réunis ועם נהר ה Saleys שזורם לו בניחותא (ברובו בתעלה בנויה) בין הסימטאות ובתי העיירה.

Salies-de-Bear

בכמה מקומות לאורך הנהר המתועל יש גשרים שמהם נשקפים בתי העיירה הלבנים עם מרפסות העץ והתריסים הצבעוניים שלהם. כיכר הPlace du Bayaa עם מזרקת ה ‘fountain of the sanglier’ בצורת ראש חזיר אלא מה… מהווה מרכז העיירה. במקור העיירה התפתחה סביב תעשיית המלח ומעיינות תרמיים . האגדה מספרת כי זו התגלתה בזכותו של חזיר אשר נפגע ונפל לביצה ושנתגלה איך שהוא, לאחר תקופת מה כשהוא מכוסה במלח ומשומר להפליא. המים במעיינות התרמיים מלוחים פי עשרה מאשר מי מי ים ובטמפרטורה של כ -50 ° (לפי המקומיים המים מועילים במיוחד לטיפול במחלות גינקולוגיות ושיגרון ילדים) מרחצאות הספא בעיר שוכנים בבניין מעניין שנבנה בסגנון מורי. וללא "חולים" יש אמבטיות בטמפרטורות קרירות יותר. בנוסף, העיירה מציעה מוזיאון המוקדש כולו לתעשיית המלח ומוזיאון לאומנות ומסורת.

אחד הבתים העתיקים ב Salies-de-Bear

אז אחרי ששוטטתם קצת בין המזרקה, למרחצאות, בין הגשרים, הסימטאות ואולי ישבתם לאיזו הפסקה קטנה לאזור קצת כח באחד הבארים או המסעדות שלוש אנקדוטות נוספות על העיירה:

• ממש מאחורי בית העיריה המוקף קשתות, ממוקמת Chateau Saint-Pe אשר בחצרה נהגו לשפוט מכשפות.

• ו ה Parc du Hotel, מלון מפואר שנבנה עבור מבקרים עשירים שבאו לטבול במאבטיות הטרמיות במאה ה -19. שהטרקלינו בסגנון איטלקי שימש כרקע לסרטים שונים. אולי תזהו…

• לאוהבי הקריאה, העיירה שימשה בסיס לרומן שהיה לרב מכר "הקיץ של קטיה‏", שנכתב על ידי טרווניאן. "לרבים מאיתנו – נאמר בביקורת – יש בצעירותנו אהבה אחת גדולה ומסעירה, שרק לעתים נדירות היא מסתיימת באושר: תכופות היא מתפוררת במהירות שוברת-לב ומותירה אותנו בתחושת ריקנות. בכישרון מזהיר צד טרווניאן אהבה זו בכל יופיה וכאביה בספרו הקיץ של קטיה". מקור: כנרת זמורה ביתן דביר בע"מ

כמה מילים על ArtYelet

ArtYelet נוסדה על ידי איילת לוי. יועצת תקשורת בעלת נסיון רב בתקשורת, יחסי ציבור וקשרי קהילה בתאגידי ענק שהחליטה לעזוב את העולם התאגידי ולהגשים יעוד וחלום. לחבר את אהבתה לאנשים, אומנות, יצירה, נופים, הנאה מהחיים ואוכל טוב ולהקים את ArtYelet בה תהנו מטיולי בוטיק (עד שישה משתתפים) בדרום מערב צרפת המשלבים אומנות,  מפגשים אישיים עם אמנים ומקומיים, נופים, ארוחות טובות. עם סדנאות יצירת אמנות שאינן מצריכות נסיון\ ידע או כישורים מיוחדים, לינה בבית אומנים, ארוחות מסביב לשעון, מסעדות וסיורים בפינות חמד נסתרות.

הפוסט Salies de Bear יריד אמנות, התעוררות, אביב, מלח, מכשפות, חזיר ורומן מאת ArtYelet הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

ויקטור הוגו (1802-1885) היה הרבה יותר מסופר. הוא היה אחד מחלוצי הסגנון הרומנטי, משורר, פעיל חברתי, נדבן, פוליטיקאי וכמובן מאהב נלהב, שאת סיפור אהבתו בת חמישים השנה לז'ולייט דרואה ניתן לקרוא כאן.

ויקטור הוגו נולד בעיר בזאנסון בשנת 1802 וזכה לתהילה כבר בגיל 20, כאשר שיריו הראשונים העניקו לו משכורת מהמלך לואי ה-18 בכבודו ובעצמו. עוד לפני שהגיע לגיל 30 כבר הפך לאחד האנשים המפורסמים ביותר בצרפת בזכות המחזה "הרנני" (1830), אשר הפך למעין מניפסט של הזרם הרומנטי, ובזכות הרומאן "הגיבן מנוטרדאם" (1831).  ויקטור הוגו הצליח להשפיע לא רק על חיים של מיליוני קוראיו אלא גם על פניה של פריז עצמה בה התגורר, כאשר בזכות הרומאן הוא הצליח להציל את נוטרדאם מהרס. בעקבות הצלתה של הנוטרדאם נוצר עניין מחודש בארכיטקטורה גותית בצרפת, דבר שסייע לשמר כנסיות אחרות, אשר את חלקן נפגוש במהלך הסיור.

למרות הצלחתו הוא לא נח על זרי הדפנה והמשיך לכתוב ובמקביל לעסוק בפוליטיקה. הוגו התחיל את דרכו בתור מלוכני, אולם במהלך השנים הפך לרפובליקני נלהב התומך בזכויות אדם ובשיפור מצבם של העניים. העיסוק בפוליטיקה הפך אותו לאויבו של נפוליאון השלישי, אשר תפס את השלטון בצרפת בכח הזרוע בשלהי שנת 1851, והוא נאלץ לברוח מצרפת אל בלגיה ומשם אל איי התעלה ג'רזי (1852-1855) ואח"כ גרנזי (1855-1870). בשנת 1862 פרסם ויקטור הוגו את הרומאן המפורסם ביותר שלו "עלובי החיים". לכאורה הגיבור הראשי של הרומאן הוא ז'אן וולז'אן, אשר נרדף על ידי עברו. אולם, בעיניי הגיבורה הראשית האמיתית של הרומאן הזה היא פריז, על שלל המונומנטים, הסמטאות והאנשים (האומללים ברובם) המאכלסים אותה בעודם פשוט מנסים לשרוד. ביום שהספר יצא הוא נחטף על ידי הקוראים, אשר פשטו על כל חנויות הספרים בפריז (מזל שאז לא היה חוק הספרים) ותוך יום אחד נגמרו כל העותקים והיה צורך להדפיס מהדורה חדשה.

ויקטור הוגו חזר לפריז בשנת 1870 בעקבות נפילת שלטונו של נפוליון השלישי. הוא נבחר לסנאט והמשיך במהלך שארית חייו להיות מגינם של העניים הן באמצעות פוליטיקה והן באמצעות הכתיבה. כאשר מת בשנת 1885 הפכה הלוויתו לאירוע הציבורי הגדול ביותר של פריז, כאשר קרוב לשני מיליון אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה משער הניצחון ועד לפנתיאון שם נקבר.

אז בין אם אתם במהלך טיול מאורגן בפריז או מטיילים לבדכם אני מקווה מאוד שתהנו מהמסלול הזה.

טיול בפריז של ויקטור הוגו – מפת המסלול

כיכר הבסטיליה

את הסיור נתחיל בכיכר הבסטיליה. שם התגורר גברוש מ"עלובי החיים" בתוך…פיל. מסתבר שויקטור הוגו לא המציא דבר. אכן במקום עמד פיל חלול עשוי מגבס, אשר נבנה בשנת 1813. מי שהורה על בנייתו היה נפוליאון (פילים היו חיה מאוד אופנתית במאה ה-19) ובמקור הוא היה אמור להיות עשוי מברונזה. במהלך השנים הלך הפיל ונרקב עד שהוא נהרס סופית בשנת 1846 ובמקומו הוקם עמוד יולי המפורסם, אשר נמצא בכיכר עד היום.

הפיל של כיכר הבסטיליה

המאהבת הראשונה של ויקטור הוגו

מכיכר הבסטילייה לכו ברחוב Saint Antoine ותפנו שמאלה ברחוב Petit Musc. אם תמשיכו ברחוב עד לפינת רחוב Cerisaie תגיעו לבולנז'רי בה לפני קרוב ל 180שנה עבדה אחת המאהבות הראשונות של ויקטור הוגו. חזרו על עקבותיכם אל רחוב Saint Antoine, עברו את הכביש וכנסו אל Impasse Guéménée דרכו היה מתגנב ויקטור הוגו מביתו שבכיכר ווז' אל המאפייה בה עבדה אהובתו.

Impasse Guéménée – מקור צילום ויקיפדיה

הבית של ויקטור הוגו

כנסו אל כיכר ווז' ולכו אל בית מספר 6 הלא הוא Hôtel de Rohan-Guéménée. בקומה השלישית של בניין זה התגורר ויקטור הוגו בין השנים 1832-1848 יחד עם אשתו וארבעת ילדיו.  כאן כתב את "הגיבן מנוטרדאם" וגם החל לכתוב את "עלובי החיים", אשר יפורסם מאוחר יותר בעת הגלות שלו באי גרנזי בשנת 1862. המוזיאון, שהכניסה אליו היא בחינם, מכיל לא מעט פריטים מעניינים של הסופר ובין השאר שחזור של חדר השינה שלו והמיטה שבה הוא מת (הוא כמובן לא מת כאן אלא במקום אחר בפריז).

המיטה בה מת ויקטור הוגו – מקור צילום ויקיפדיה

כנסיית הנוטרדאם

מכיכר ווז' מצפה לנו הליכה מעט ארוכה אך מקסימה. צאו מהכיכר דרך אוטל דה סולי (לא בגלל שהוא קשור לויקטור הוגו אלא כי הוא פשוט יפהפה) ומשם צאו אל רחוב סן אנטואן, חצו את הכביש ופנו ימינה עד שתגיעו לרחוב פרנסואה מירון. המשיכו ברחוב הזה עד שתגיעו לרחוב Pont Louis Philipe. משם המשיכו עד שתגיעו אל אי סן לואי. חצו את האי עד שתגיעו אל איל דה לה סיטה ופנו ימינה ברחוב Cloître-Notre-Dame. שם ממש ליד הגשר עומד לו קפה Esmeralda על שם אהובתו של הגיבן מנוטרדאם. אם התעייפתם מההליכה זו הזדמנות טובה לשבת ולהתבונן על גשר סן לואי ואם יש לכם מזל, אז אולי יהיו שם גם נגנים שינעימו לכם את האווירה.

סיימתם לנוח ולשתות קפה? זה הזמן ללכת אל כנסיית הנוטרדאם ואם יש לכם זמן לעמוד בתור ומספיק אנרגיה, אני ממליץ בחום לטפס ולהגיע עד קרוב לפסגת הכנסיה. אומנם תרגישו כמו קווזימודו מ"הגיבן מנוטראדם" אבל איזה נוף יתגלה בפניכם…

הנוף שנשקף מכנסיית נוטרדאם מרהיב עין וכמובן אסור לשכוח את הגרגויילים… מקור הצילום: ויקיפדיה

Laperouse המסעדה האהובה על ויקטור הוגו

אחרי שסיימתם לטפס על מגדלי כנסיית נוטרדאם חצו את הגשר לכיוון הרובע הלטיני ולכו ימינה לאורך הסיין. כאשר תגיעו אל quai des Grandes Augustines מספר 51 תראו את מסעדת Laperouse. המסעדה קרויה על שם הרוזן דה לפרוס (Jean-François de Galaup, comte de Lapérouse) אחד הימאים המפורסמים של לואי ה-16, אשר עכבותיו נעלמו בשנת 1788. ויקטור הוגו נהג לסעוד כאן ואם הפרוטה מצויה בכיסכם מומלץ לכם להתפנק ולאכול כאן ארוחת ערב (במידה ולא תרצו לאכול אתם מוזמנים לשבת בבר שנמצא בקומה התחתונה).

מסעדת לפרוס – התצלום באדיבות אתר המסעדה

כנסיית סן ז'רמן דה פרה וסיום הטיול

אחרי שסיימתם לאכול ולשתות אתם מוזמנים ללכת ברחוב Dauphin ואח"כ פנו אל רחוב Buci ואחר שוב ימינה אל בולבאר סן ז'רמן. שם תוכלו להנות מיופיה של הכנסיה, אשר גם היא ניצלה מהרס כתוצאה משתדלנותו של ויקטור הוגו.

המשיכו בשדרות סן ז'רמן עד שתגיעו למוזיאון המכתבים וכתבי העט (Lettres et Manuscrits) שנמצא במספר 222. שם תוכלו למצוא מכתבים שויקטור הוגו כתב למאהבת שלו וגם לסופרים וסופרות אחרים דוגמת ז'ורז' סאנד. כמו כן תוכלו למצוא שם גם כמה משיריו כתובים בכתב ידו ואין דרך טובה יותר לסיים את הטיול בעקבותיו של ויקטור הוגו.

רגע, נשאר לכם עוד קצת כח ברגליים?

אם כן, אתם ראויים לבונוס. חזרו בשדרות סן ז'רמן עד שתגיעו לצומת בו הבולבאר נפגש עם בולבאר סן מישל. פנו ימינה ועלו בשדרות סן מישל עד אשר תגיעו לרחוב Soufflot שיהיה משמאלכם. פנו שמאלה ולכו עד שתגיעו אל הפנתיאון. כאן נקבר ויקטור הוגו בשנת 1885 ובכך החל המנהג של הצרפתים לקבור שם את גדולי האומה (למען האמת המנהג הזה החל במהלך המהפכה הצרפתית, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר).

הפנתיאון – מקום קבורתו של ויקטור הוגו. מקור צילום ויקיפדיה.

מקווה שנהנתם! המסלול נבנה כך שתוכלו לסייר בו בעצמכם, אולם במידה ותרצו לסייר איתי ולהכיר את פריז של ויקטור הוגו וסופרים אחרים, אתם מוזמנים לבדוק אם אני נמצא במקרה בעיר האורות.

הפוסט טיול בפריז של ויקטור הוגו – מסלול למטייל העצמאי בעיר האורות הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

בעקבות בקשות לא מעטות של פרנקופילים שרוצים לקבל חדשות מצרפת וישראל לגבי תערוכות, מופעים ושאר אירועים מעניינים, החלטתי ליצור את המדור הזה, אשר פרק ממנו יפורסם אחת לחודש. מכיוון שהנושא הוא מאוד רחב ואני בהחלט יכול לקבל מידע נוסף גם אחרי שהפוסט יתפרסם, אני ממליץ לכם לבקר בפוסט הזה גם בימים הקרובים מכיוון שיכול להיות מאוד שהוא יתעדכן במידע נוסף. ואפרופו: שמעתם על אירוע שלא מופיע כאן ובא לכם לעדכן את כל קהילת הפרנקופילים? מתכננים אירועים בצרפת או בארץ שעוסקים בצרפת ותרבותה? אתם מוזמנים לפנות אלי דרך הפייסבוק  , לספר לי ואני מבטיח לפרסם את זה כאן.

חדשות מצרפת

חדשות מפריז

יריד ספרים עתיקים ובולים ב Grand Palais

יריד ספרים עתיקים ובולים ב Grand Palais

היריד יתקיים בין התאריכים 22 ו 24 באפריל והוא מהווה אירוע חובה לפרנקופילים שהם גם ביבליופילים. במהלך היריד ימכרו לא מעט ספרים עתיקים ובולים נדירים כמו גם הדפסים מיוחדים. מידע נוסף ניתן למצוא כאן.

La Foire du Trône

La Foire du Trône

מדובר ביריד שהתחיל עוד במאה ה-12 ומתרחש בפריז בין ה -25 במרץ עד ה 23 במאי. ביריד תוכלו למצוא לונה פארק עם כל המתקנים הכי חדישים כולל, לפי טענת מארגני היריד, את רכבת השדים הגדולה בעולם.

בקיצור מומלץ בחום אם אתם מגיעים לפריז עם ילדים. למידע נוסף לחצו כאן.

סיורים מודרכים בפריז 24 באפריל עד ה-1 במאי

טיולים מודרכים בפריז

הייתם כבר בפריז ועכשיו אתם רוצים לגלות את המקומות היותר מיוחדים בעיר האורות שרוב התיירים מפספסים? מתגוררים בפריז ורוצים להכיר את העיר לעומקה? נהנים מהבלוג ורוצים להיפגש איתי ולחוות את כל הסיפורים במקום שבו שהם התרחשו? יש לכם הזדמנות לעשות כל זאת ולהצטרף לאחד או יותר מהסיורים שלי. מכיוון שאני לא מתגורר בפריז ומגיע לשם לעיתים רחוקות מידי, מומלץ בחום לא לפספס את ההזמדנות הזאת. את כל הפרטים על הסיורים ניתן למצוא כאן.

חדשות משאר צרפת

לואי ה-15 מגיע לארמון פונטנבלו

ארמון פונטנבלו – מקור צילום וויקיפדיה

במסגרת תערוכה חדשה ׳לואי ה-15 בפונטנבלו׳ יערך בין ה-9 ל-10 לאפריל אירוע מיוחד הכולל שחזור משמר הכבוד של המלך ע״י הגארד רפובליק לפי כל כללי הטקס והלבוש ובנוסף עוד אירועים ותערוכות בנושא. ניתן למצוא מידע נוסף על האירוע בקישור הזה. מקור: רונן סאס.

פסטיבל הגנים של טירת שומון (Chaumont)

פסטיבל הגנים של שומון

פסטיבל הגנים של טירת שומון בעמק הלואר מתחיל ב 21 באפריל ונמשך עד נובמבר. במהלכו אדריכלי גנים ומעצבים בעלי שם מרחבי העולם מעצבים בפארק הגדול של הטירה גינות המצטיינות בחדשנות ובאלמנטים אמנותיים המשתלבים בהן. מבט בתמונות מראה חגיגה של טבע ואמנות. בנוסף, בטירה ישנו גם "מרכז לטבע ולאמנות" שבו מוצגות עבודות של אמנים המשלבות בין שני העולמות. למידע נוסף כנסו לקישור הזה.

מופעי רכיבה על סוסים באורוות של ארמון וורסאי

מופעי רכיבה על סוסים באורוות של ארמון וורסאי

המופעים נערכים בכל שבת בשעה 18:00 ובכל יום ראשון בשעה 15:00. אז אם אתם מבקרים בארמון בימים הללו מומלץ בחום להגיע ולהנות מתצוגת רכיבה ווירטואוזית על סוסים. פרטים נוספים ניתן למצוא כאן. ובנתיים אתם מוזמנים להתרשם מהוידאו הזה:

חדשות מהארץ

7.4.2016 מוזיקת בארוק במוזיאון תל אביב לאומנות

קונצרט מוזיקת בארוק בהשתתפות יוכבד שוורץ

יוכבד שוורץ היא אחת מנגניות הצ'מבלו הבכירות בארץ. בקונצרט הזה ינגנו בעיקר באך אולם ישנו גם יצוק לפרנסואה קופרן, אחד ממלחיני הבארוק הצרפתיים החשובים ביותר שבכנסייה שבה פעל נבקר במהלך הסיורים שלי במארה.

14.4.2016 ערב שאנסונים של מארשל מארין בקריית מוצקין

ערב שאנסונים של מרשאל מרין בקריית מוצקין

מרשאל מרין הוא בעיני אחד מגדולי הפרפורמרים של השאנסון הצרפתי פה בארץ. אז אם אתם במקרה גרים בקריית מוצקין או בסביבה אני ממליץ לכם בחום להזמין כרטיסים.

La Brocante du Village

La Brocante du Village

לקראת פסח יערוך בוטיק הענתיקות La Brocante du Village מכירה של מתנות מיוחדת לכבוד החג. מידע נוסף ניתן למצוא כאן.

הפוסט פרנקוטיפ – חדשות מצרפת וישראל אפריל 2016 הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים

כידוע לכם ביקרתי בפריז יותר מ-20 פעם וכאשר הקמתי את קהילת פרנקופילים אנונימיים חשבתי שאני פונה לחבורה של חובבי צרפת מתקדמים שכבר טיפסו על מגדל אייפל, ביקרו בלובר ומבינים שאין מה באמת לחפש בשאנז אליזה. אולם ככל שהקהילה גדלה ככה החלו להצטרף אליה עוד ועוד "פרנקופילים טירונים" (או שמה נקרא להם "פרחי פרנקופילים"?). אלו אנשים שמעולם לא ביקרו בעיר האורות או שמא עברו בה בחטף בילדותם. ועכשיו הגיע הזמן מבחינתם לעשות טיול בכורה בבירת צרפת. מדובר באנשים שעדיין לא הגיעו לשלב של חיפוש מעבדת הרעלים של המרקיזה דה ברינבילייה או ביקור במוזיאונים קטנטנים ובלתי מוכרים כגון Hotel de Bourrienne. הם מחפשים את הקלאסיקות שיש לפריז להציע ולכן, במיוחד בשבילם ולכבוד תחילת עונת התיירות בפריז, יצרתי כתבה זו שמכילה אטרקציות בפריז שאף תייר מתחיל לא ירצה לפספס בטיול הראשון שלו בעיר האורות.

נוסעים לפריז בפעם הראשונה? חמישה טיפים שמומלץ לכם ליישם

סעו לפחות ל 5 ימים (רצוי שבוע)

ישנה אגדה אורבנית, שאני מאוד אוהב לספר, על התיירת האמריקאית שהגיעה לבירת צרפת, הלכה למשרד המודיעין התיירותי של פריז (25 Rue des Pyramides) ואמרה לפקיד "יש לי יומיים בעיר האורות, מה אתה ממליץ לעשות?". הפקיד ענה לה בנונשלנטיות פריזאית "אם כך מדמואזל, אני ממליץ לך ללכת ברחוב ישר עד הסיין, להתיישב ולהתחיל לבכות"… ובהחלט יש משהו בעצה הזאת. פריז, להבדיל ממסעדות המקדונלדס הפזורות בה, דורשת זמן על מנת שניתן יהיה להתחיל לעכל אותה. 5 ימים (אם לא יוצאים מחוץ לעיר) או 7 ימים אם מחליטים גם לנסוע לוורסאי או, לא עלינו, ליורו דיסני הם בדיוק הזמן על מנת שתוכלו לספוג את העיר ולהנות ממנה. פחות מזה יגרום לכם להתרוצץ כמו מטורפים בעקבות האטרקציות בפריז מבלי באמת להנות מהם.

זה שאתם נוסעים לפריז בפעם הראשונה לא אומר שאתם פראיירים

חלפו להם הימים שבהם כל המידע שהיה לכם היה כתוב במדריך תיירים שפג תוקפו + כמה טיפים מדודה שנסעה פעם אחת לפריז וממליצה לכם על מלון מעולה בו התאכסנה במאי 1968. היום ישנן קהילות מצויינות כמו זו שבאתר למטייל או קהילות פייסבוק כגון פריז לישראלים בהן תוכלו לקבל אין סוף טיפים לגבי עיר האורות, במטרה למנוע מכם כמה שיותר נפילות. גם אני תרמתי את תרומתי הצנועה למאמץ התיירותי באמצעות הכתבה טיפים לחיסכון בחופשה בפריז מבלי להתכלב ואם עדיין לא מצאתם את כל המידע שאותו אתם צריכים, אתם מוזמנים להגיב לכתבה הזאת או לפנות אלי ישירות דרך דף הפייסבוק פרנקופילים אנונימיים.

מפה אינטרקטיבית של פריז – החברה הכי טובה שלכם

ידידי היקר הפרנקופיל זאב בן נחום עמל במשך שנים ויצר מפה אינטרקטיבית שמכילה כל דבר שרק יכולתם לחשוב עליו בפריז. מכיוון שהיום ניתן לקנות חבילות גלישה במחיר נמוך יחסית אני ממליץ לכם בחום רב להשתמש במפה הזאת בכל רגע בטיול שלכם על מנת לא להמנע מנפילות (לדוגמא: ליד כל מסעדה שמופיעה שם מצורף קישור להמלצה עליה), ולגלות מקומות חדשים שנמצאים ממש מעבר לפינה.

קחו את הזמן שלכם

נכון הזמן קצר והמלאכה מרובה והרי יש אין סוף אטרקציות בהן צריך לבקר בזמן כה קצר. אולם תזכרו דבר פשוט. כדי באמת להנות מעיר האורות צריך לשוטט בה בנחת ולנסות לספוג כמה שיותר מהרוח הפריזאית הקסומה. אז צאו מנקודת הנחה שלא תספיקו הכל וזה בסדר גמור. פריז היא לא אוסטרליה ותמיד אפשר לחזור אליה בקלות (סך הכל מדובר ב – 4.5 שעות טיסה לכל כיוון). לכן עצתי לכם היא לקבוע בכל יום יעד אחד שחייבים לראות ועוד 2-3 יעדים שיהיה נחמד לראות ובשאר הזמן פשוט לשוטט בנחת ברחובות, לשבת בניחותא בפארק ולאכול אקלר שקניתם באחת מחנויות הפטיסרי שפתאום גיליתם במהלך השיטוט שלכם. תאמינו לי, גם אם אתם מבקרים בעיר האורות בפעם הראשונה, אתם לא צריכים יותר מזה כדי לחוות את החוויה הפריזאית.

אין דבר כזה אתרי חובה

פריז היא עיר רב ממדית שיש בה הכל מהיסטוריה מרתקת ואומנות ועד לקולינריה, שופינג ומופעים מרהיבים. מכיוון שזמנכם בפריז מוגבל אני ממליץ בחום להקשיב לקול הפנימי שלכם ולוותר באופן מודע על כל דבר שלא מעניין אותכם, גם אם כולם סיפרו לכם שחייבים לבקר שם. כך לדוגמא אם אתם חובבי אפייה כמו רות אופק, אין שום סיבה שלא תבלו בפריז שישה ימים של קולינריה. לחלופין אם שופינג זה הדבר בשבילכם, זה בסדר גמור לטייל לכם בין החנויות הגדולות דוגמת גאלרי לאפייט לבין הבוטיקים הקטנים מבלי שכף רגליכם תדרוך ולו במוזיאון אחד. זכרו: בפריז אין דבר כזה שאין דבר כזה.

אטרקציות בפריז שחייבים לראות בפעם הראשונה (לצערי ולצערכם)

מוזיאון הלובר (Musée du Louvre)

נכון, מוזיאון הלובר נחשב ובצדק למוזיאון החשוב בעולם ויש בו אין סוף אוצרות אומנותיים מהמדרגה הראשונה. הבעיה מתחילה מכך שתיירים, שלהם זו הפעם הראשונה בפריז מנסים לראות את כולו במכה אחת והתוצאה: "הרעלת אומנות". מה זו "הרעלת אומנות" אתם שואלים? מדובר במצב שבו העין מאבדת את הרגישות מרוב הכמות המטורפת של שכיות החמדה, הלב מפסיק להתרגש והרגליים והגב מתחילים לכאוב. אם לא תהיו מודעים לכך אתם תצאו מהלובר תשושים לחלוטין ובכך תהרסו יום פריזאי יקר ערך. אז אם תשאלו אותי, הייתי ממליץ לסייר בחצר הלובר ולהנות מהארכיטקטורה המיוחדת שלו וגני הטיולרי הסמוכים. אולם בטיול הראשון שלכם בעיר האורות מומלץ להסתפק בזה ולבקר במוזיאון עצמו במהלך הטיולים הבאים שלכם (וגם אז רק באגף אחד ולא יותר). אם בכל זאת תחליטו שאתם מוכרחים להגיד שלום למונה ליזה אני ממליץ לכם לקנות את כרטיס המוזיאונים שיאפשר לכם להיכנס ללובר כמעט ללא תור (מידע נוסף ניתן למצוא כאן) ולעשות תכנון מדוקדק לגבי מה אתם חייבים לראות, כך שהסיור במוזיאון יערך לא יותר מ 3 שעות. כשתצאו חזרה אל הרחוב הפריזאי אתם תודו לי.

מגדל אייפל (Tour Eiffel)

הרשו לי לספר לכם סוד קטן. למרות שביקרתי בפריז יותר מ-20 פעמים מעולם לא טיפסתי על מגדל אייפל. וזה לא שרציתי, פשוט בכל פעם שהגעתי לשם גיליתי תור מטורף ותמיד מצאתי משהו טוב יותר לעשות, מאשר לעמוד ולחכות. אז אם אני לא טיפסתי על מגדל אייפל אז אולי גם אתם יכולים לדחות את הטיפוס לפעם אחרת ולנצל את הזמן שאתם אמורים לבלות בתורים, למשהו מועיל יותר? אם אתם רוצים בכל זאת לראות את פריז מלמעלה הייתי ממליץ לכם לטפס על שער הניצחון (ניתן לעשות זאת בחינם אם קניתם את כרטיס המוזיאונים עליו כתבתי קודם) או לחלופין להגיע לרחבת כנסיית הסקרה קר שבמונמרטר לקראת ערב ולראות מעל פסגת המונמרטר את השמש שוקעת על עיר האורות (מראה מרהיב). את מגדל אייפל השאירו בשקט, אין צורך לכבוש אותו ולטפס עליו. תנו לו לנצנץ בחשיכה בעודכם מביטים בו מאחד הגשרים של פריז (ואם יש לכם מזל, אתם עושים זאת בעודכם מחובקים עם בן/בת זוגכם).

אם בכל זאת החלטתם שאתם חייבים לעלות למגדל אייפל אני ממליץ בחום להגיע מוקדם בבוקר או מאוחר בערב מכיוון שבשעות הללו התורים קצרים יחסית. כמו כן אם אתם בכושר ומעוניינים לחסוך זמן וכסף (כי העלות היא חלקית), אתם מוזמנים לעלות ברגל לקומה השנייה של המגדל, שם עומדים בתור קצר לקניית כרטיס למעלית המובילה לראשו. בסך הכל, מדובר בכ-700 מדרגות ובכ-20 דקות של טיפוס וכך גם תחסכו שעות עמידה בתור וגם תשרפו כמה קלוריות אותן תוכלו להשלים בפטיסרי הקרובה למקום מגוריכם.

עדכון: שלי דדון אמרה שניתן היום לקנות כרטיסים למגדל אייפל מהאתר הזה. מי שקונה כרטיסים שם עומד בתור נפרד וקצר בהרבה מהתור הרגיל.

שאנז אליזה (Les Champs Elysees)

חלפו שנים מאז ששר ג'ו דאסן את שירו המפורסם "שאנז אליזה" והשיר הזה ממשיך לגרום נזק באמצעות מיתוס השדרה הרומנטית אותו הוא מטפח. אכן, מאז שהשדרה הזאת נוצרה במאה ה-17 היו לה לא מעט רגעי קסם ובמהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היא בהחלט הייתה המקום אליו חייבים להגיע על מנת לראות ולהיראות. אולם לצערי הרב מאז חלפו הרבה מים בסיין ומשדרה רומנטית וקסומה כאחת הפך השאנז אליזה לקלישאה תיירותית עלובה. הסיבה העיקרית לכך היא שהנדל"ן באיזור הפך לכל כך יקר שרק רשתות ומותגים ידועים יכולים להרשות לעצמם לשכור שם חנויות.כך שתשכו ממסעדות קטנות ורומנטיות או חנויות בוטיק. כמו כן שדרות השאנז אליזה הפכו בערב למקום מפגש של כל מיני טיפוסים מפוקפקים מהפרברים (הצרפתים קוראים להם "צעירים" אבל אני לא אומר את השם המפורש כדי לא להיות מואשם בגזענות) מה שמוריד את תחושת הביטחון. מכאן נובעת מסקנה ברורה. רצוי לוותר על השאנז אליזה.

לדלג על השאנז אליזה? טוב לא בדיוק. ראשית אל שער הניצחון בהחלט מומלץ להגיע, כפי שכתבתי קודם, אולם לא חייבים לצעוד אליו כל הדרך מתחתית השדרה אלא ניתן להגיע אליו באמצעות המטרו. כמו כן אני בהחלט ממליץ לטייל בחלק של השדרות שמתחיל מכיכר הקונקורד ומגיע עד לכיכר Franklin D. Roosevelt. מדובר בגן מקסים ואם זכיתם להגיע בחג המולד אז תהנו גם משוק חג מולד נהדר. ואם כבר טיילתם שם, אני ממליץ שבמקום להגיע לשדרות עם החנויות תפנו שמאלה בשדרות Montaigne, במידה ואתם חובבי אופנה, ותעשו את מסלול הטיול בעקבות איב סן לורן.

הפרנקופיל מציע: טיול בפריז למתחילים או עיר האורות בשבעה ימים

עד עכשיו עסקתי בסוגיה על אילו אטרקציות בפריז כדאי לוותר. אולם, אחרי שהיינו מעט נגטיביים הגיע הזמן להיות חיוביים ובמקום לקטר לייצר לכם תוכנית לחופשה הראשונה שלכם בעיר האורות. כמובן שאין שום חובה לבצע את תוכנית הטיול שלי ככתבה וכלשונה. מדובר בתוכנית מודולרית וקל מאוד לשנות אותה בהתאם לשעות הנחיתה וההמראה, מיקום המלון/דירה שלכם, תחומי העיניין שלכם וכמות הימים שבהם תבקרו בפריז. מיותר לציין שסדר הימים הוא מקרי כמעט לחלוטין וגם אותו ניתן, ברוב המקרים לשנות.

יום ראשון בפריז – רובע המארה

רובע המארה – הארקדות של פלאס דה ווז'. צילמה רותי שמעוני

הסיבה שאני שם את המארה ביום הראשון היא בזכות מוזיאון הקרנבלה , אשר מציג לכם את ההיסטוריה של פריז במהלך כ- 2,000 השנים האחרונות. אם אתם מחובבי ההיסטוריה המוזיאון הזה הוא אוצר בלום והוא יאפשר לכם להבין טוב יותר את הסיפור מאחורי האטרקציות הבאות שתראו בפריז (את המוזיאון ניתן לכסות בכשעתיים). כמובן שאם אינכם מחובבי ההיסטוריה אתם מוזמנים לוותר עליו.

אז היכן במארה כדאי לכם לטייל? יש לכם שני מסלולים עליהם אני ממליץ:

• המסלול הקלאסי– במסלול הזה תגלו את האטרקציות המרכזיות של רובע המארה ותבקרו הן בחלקו הצפוני והן בחלקו הדרומי. במידה ואתם מתעניינים יותר בפן היהודי של הרובע אני ממליץ ללכת לבקר גם במוזיאון היהדות שבאוטל Saint Aignan, עליו עוד לא הספקתי לכתוב, וכמובן, לא לשכוח את Rue des Rosiers.
• המסלול המשלים– במידה והתאהבתם ברובע המארה והחלטתם להשקיע בו עוד חצי יום אני ממליץ מאוד על המסלול הזה שעוקב אחרי מדאם דה סבינייה, אחת הנשים החשובות ביותר של המאה ה-17. במהלך המסלול הזה תגלו חלקים נוספים במארה הצפוני, אשר אינם נמצאים במסלול הקודם.

יום שני בפריז – איל דה לה סיטה והרובע הלטיני

גני לוקסמבורג – צילום יואל תמנליס

מומלץ לעשות את המסלול הזה ביום ראשון על מנת להנות משוק הציפורים שבאיל דה לה סיטה. את היום הייתי מתחיל ביציאה ממטרו Cité היכן שנמצא השוק. משם הייתי הולך לבקר בקונסייז'רי (לא חובה אבל רצוי) ובסן שאפל (חובה במיוחד אם מדובר ביום שטוף שמש). משם הייתי הולך אל קתדרלת נוטרדאם ואם יש לכם זמן פנוי אז גם מטפס על המגדלים (לא חובה). אחרי סיור קצר מסביב לכנסייה הייתי שוקל גם גיחה לאיל סן לואי המקסים. את המחצית השנייה של היום הייתי מקדיש לרובע הלטיני ולא מוותר על ביקור בגני לוקסמבורג והפנתיאון. במידה ואתם רוצים להרגיש תיירים גמורים אתם גם מוזמנים לשתות קפה ב Deux Magots או בקפה Flore. המחיר יהיה רצחני ולקפה לא יהיה טעם מיוחד, אבל הי, תוכלו לסמן "וי" על כך שישבתם בבתי הקפה בהם ישבו סרטר ובובואר…

אז על אילו מסלולי טיול הייתי ממליץ בזמן טיולכם ברובע הלטיני?

• מסלול הטיול באיל דה לה סיטה ואיל סן לואי – המסלול אומנם מכיל חלקים אותם ניתן לסווג כ"פריז למתקדמים", אולם הוא בהחלט מכיל את האטרציות המרכזיות של האזור כך שאתם מוזמנים לעשות אותו ככתבו וכלשונו או לוותר על חלקים ממנו.
• מסלול טיול ברובע הלטיני– המסלול הזה כקודמו מכיל את האטרקציות המרכזיות (גני לוקסמבורג, בולבאר סן ז'רמן וכו') אך גם קצת יותר. אתם בהחלט מוזמנים לדלג על המקומות שפחות מעניינים אותכם.

התלהבתם מהרובע הלטיני ורוצים לטייל בו עוד? אתם מוזמנים לנסות גם המסלולים "למתקדמים":

• מסלול טיול בעקבות המינגווי –  המסלול מיועד לא רק לאוהבי המינגווי אלא לאלו שרוצים להכיר טוב יותר את הרובע הלטיני מכיוון שהוא מכיל חלקים שאינם מופיעים במסלול הקודם. את המסלול הזה מומלץ לעשות ביום ראשון מכיוון שבשעה 11:00 מתאספים אנשים בתחתית רחוב מופטאר ומתחילים לשיר ולרקוד (מחזה מלבב).
• מסלול טיול בעקבות סארטר ובובואר – מסלול טיול לחובבי הזוג שעוד לא ביקרו קודם בפריז (יש כאלו?).
• מסלול טיול בפריז בעקבות בני אמדורסקי – מומלץ במיוחד אם אתם מחובבי הדודאים.

יום שלישי  יוצאים מפריז והפעם ארמון ורסאי

אולם המראות בורסאי. מקור צילום ויקיפדיה.

במידה ויש לכם מספיק זמן כדי לשלב טיול מחוץ לפריז אני ממליץ לעשות זאת באמצע הטיול. ככה תוכלו לבצע הפסקה קצרה מהבולבארים והאקשן של פריז על מנת שתוכלו להתחיל להתגעגע אליהם מעט. ואם יוצאים מפריז בפעם הראשונה אז אין ספק שארמון ורסאי היא האופציה המועדפת. מדובר בארמון המרשים ביותר בצרפת (לטעמי) ומעבר לכך, הטיול בגנים שלו הוא חוויה מדהימה בזכות עצמה. אל תתקמצנו בזמן וקחו יום שלם מהבוקר עד הערב בו תטיילו בארמון, בגנים ולבסוף תקנחו בארוחת ערב באחת ממסעדות העיירה המקסימה הזאת. במידה וההיסטוריה של מארי אנטואנט מעניינת אותכם באופן מיוחד, אתם מוזמנים לנצל את ההזדמנות ולטייל בעקבותיה בארמון וגניו.

יום רביעי – חוזרים לפריז והפעם הרובע הראשון

זוג יושב על ספסל בגני הטיולרי. צילם יואל תמנליס

יש לי סימפטיה רבה לרובע הראשון במיוחד מכיוון שהתגוררתי בו יחד עם הורי בלא מעט טיולים שעשינו כשהייתי ילד. כאן כמובן אתם מוזמנים לבקר בלובר (אם לא שמעתם לעצתי ממקודם), פאלה רויאל וכמובן גני טיולרי שאותם אסור לפספס. במידה ואתם ביבליופילים אל תפספסו את חנות הספרים Galignani שנמצאת ברחוב ריבולי ובמידה ואתם חובבי אופנה אל תפספסו את מסלול הטיול בעקבות קוקו שאנל שמתמקד ברובע הזה.

במחצית השנייה של היום אני ממליץ ללכת לבקר בכיכר ונדום (אם לא ביקרתם בה במסגרת הטיול בעקבות קוקו שאנל) ומשם ללכת לכיכר המדלן, על מנת להנות משלל חנויות הגסטרונומיה ובראשם פושון. לאחר שסיימתם להנות מהצד הקולינארי אתם מוזמנים ללכת בבולבאר מדלן ישר אל בית האופרה המפואר שנבנה על ידי שארל גרנייה. אני ממליץ בחום לבקר בו אולם לפני שאתם עושים זאת ודאו שלא מתקיימת במקום חזרה, מכיוון שאז לא תוכלו להיכנס לאולם הראשי וחבל. את היום אתם מוזמנים לסיים בהיכלי השופינג גאלרי לאפייט ופרנטן שנמצאים ממש מאחורי האופרה.

הערה: במידה והחלטתם לבקר ברובע הראשון ביום הראשון של הסיור אני ממליץ לשלב בסוף היום שייט על הסיין (השייט מתחיל  ממש ליד הפון נף). זוהי דרך מעולה להכיר את האטרקציות העיקריות של פריז ועל הדרך לנוח מהדרך הארוכה שעשיתם מישראל.

יום חמישי בפריז – מוזיאון אורסיי, ארמון האינוולידים, מגדל אייפל והמונמרטר

חצר ארמון האינווליד – מקור צילום וויקיפדיה

המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. להבדיל מהלובר זה בהחלט מוזיאון שניתן לעכל בקלות ולכן, במידה ואתם אוהבים יצירות אומנות מהתקופה הזאת (במיוחד אימפרסיוניסטים), אני ממליץ בחום על המוזיאון. משם לכו לאורך הסיין עד שתגיעו לארמון האינוולידים. מומלץ להיכנס לחצר ולהתרשם מהארכיטקטורה הצבאית ורצוי גם להיכנס לכנסייה בארוקית הצמודה ולראות את קברו של נפוליון. האם שווה לבקר בשאר המוזיאונים במתחם? רק אם אתם חובבי היסטוריה צבאית.  אחרי שתסיימו לבקר בארמון האינוולידים לכו לכם לעבר מגדל אייפל (לא תוכלו לפספס אותו) ומה שלא תעשו, אל תשאלו את הפריזאים כיצד להגיע אליו כפי שניתן ללמוד בסרטון הבא

אחרי שתטפסו (או שלא תטפסו) על מגדל אייפל הייתי ממליץ לכם לבלות את המחצית השנייה של היום במונמרטר ולסיים אותו על פסגתו בסמוך לכנסיית הסקרה קר. על מנת לטייל שם הייתי ממליץ על אחד מהמסלולים הבאים:

• מסלול הטיול בעקבות פיקאסו – מכיל את רוב האטרקציות המרכזיות במונמרטר.
• מסלול הטיול בעקבות הסרט אמלי – במיוחד אם התאהבתם בסרט הזה כמוני.

היום השישי – יורודיסני (אתם בטוחים שאתם חייבים את זה???)

יורו דיסני – מקור צילום וויקיפדיה

אם הגעתם לפריז עם ילדים אז יש לכם תירוץ טוב להגיע למקום הזה שאין רחוק ממנו מהרוח הפריזאית. אם הגעתם ללא ילדים אז עשו טובה לעצמכם ותוותרו על ה"צלם בהיכל" הזה. זה לא שאני לא אוהב פארקי שעשועים אבל פה מדובר במעין פלישה של תרבות אמריקאית, זרה לחלוטין לסביבה הצרפתית בה אתם נמצאים. אז אם בכל זאת חשקה נפשיכם במתחם שעשועים שכזה מדוע שלא תנסו משהו יותר אותנטי בסגנון פארק אסטריקס?

טוב, לא שמעתם לעצותי והחלטתם בכל זאת ללכת לשם? אני ממליץ לכם בחום לקנות כרטיסים מראש על מנת לחסוך את העמידה בתורים. במידה ואתם זקוקים למידע נוסף לגבי היורו דיסני אתם מוזמנים לקבלו באמצעות כתבה לא רעה בכלל באתר "למטייל".

היום השביעי בפריז – יום שמוקדש כולו לכם

כולנו מכירים את סיפור הבריאה בו ביום השביעי חדל אלוהים ממלאכתו והחליט לנוח. וזו בדיוק המטרה של היום השביעי והאחרון בטיול שלכם. זהו, סימנתם "וי" על האטרקציות הפריזאיות החשובות, התרוצצתם, טיילתם וחוויתם. אתם מוזמנים לטפוח לכם על השכם. עברתם את טירונות הפרנקופילים! ועכשיו לא נותר לכם, ביום האחרון, כמה שעות לפני שיוצאים לשדה התעופה לחזור למקומות שאהבתם במיוחד, לעשות קצת קניות, לשתות קפה אחרון בבית הקפה השכונתי שלכם ו…להתחיל לתכנן את הטיול הבא שלכם לפריז.

מקווה מאוד שנהנתם. אתם יותר ממוזמנים לשתף את הכתבה הזאת כדי שגם חבריכם יהנו ממנה. במידה ומתחשק לכם לשלב בטיול שלכם בפריז גם סיור מודרך איתי אתם מוזמנים ללחוץ כאן.

הפוסט עיר האורות למתחילים – אטרקציות בפריז שחייבים לראות הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים