אגדות עם על מפלצות מבעיתות וסיפורי מעשיות ביצורים מזרי אימה, נפוצו בקרב עמים וקהילות רבות ברחבי העולם. בעיירה סן אנטוניו שעל גבול טקסס, תשמעו סיפורי זוועה רבים על מעלליו של "מוצץ העיזים" – הצ'ופקברה, ובלוך נס שבסקוטלנד נשבעים תושבי המקום כי ראו את צווארה של "נסי" המפלצת מבצבץ לא פעם מעל גלי האגם. גם מקומו של מחוז ז'בודאן (Lozere של ימינו) שנמצאת בחבל לנגדוק רוסיון לא נפקד מ"מועדון האימה", ובמאה ה-18 נפוצו בקרב התושבים, סיפורי זוועה על יצור אכזר ופראי שהטיל את חיתתו על האזור כולו. מעין זאב מפלצתי, עצום מידות ומשחר לטרף, המשוטט באזורים הכפריים של ז'בודאן, אורב ותוקף כל הנקרה בדרכו, ומתיר שובל גופות מאחוריו.

תחריט מן המאה ה -18 המתאר את המפלצת

בתקרית הראשונה שארעה באביב 1764, נהרגה נערה בת 14, ותוך שלוש שנים עלה מספר הקרבנות בקצב מסחרר. היצור המסתורי שנודע בפי כל כ"מפלצת מז'בודאן" (La Bete du Gevaudan), נהג בעיקר לתקוף נשים וילדים בעת המרעה ועבודות השדה, ובאורח פלא, גברים, בקר ואפילו צאן לא נמנו בדרך כלל במזונותיו המועדפים. מעדויות שהעלו עדי ראייה, הצטיירה תמונה של יצור חלק גוף ורחב חזה, בעל פרווה אדומה, שגבו שחור מפוספס, זנבו דק וארוך, וראשו הענק חושף שני טורי שיניים מבעיתות. גרסאות נוספות טענו בתוקף, כי למעשה מדובר בצמד מפלצות, מה שלא הוסיף כמובן לשקט הנפשי של תושבי האזור, שפחד ובעתה היו מנת חלקם היום יומיים. למשמע הסיפורים, ארגנו תושבי האזור משלחת חיפושים, שתדאג לאתר את החיה הארורה ולהביא לחיסולה,
ואפילו לואי ה- 15, ששמעה של המפלצת הגיע למקום מושבו בורסאי, דאג לשלוח לאזור ציידים מטעמו, להם הובטחו מענקים נכבדים. לזכותם של הציידים יאמר, כי מסע הצייד הוכתר בהצלחה. רבים מזאבי ז'בודאן נקטלו, וזאב גדול במיוחד שזוהה בוודאות ע"י הניצולים , זיכה את הצייד (פרנסואה אנטואן דה בוטרן) שהביא למותו ביוקרה וממון רב. אלא שהחגיגות היו מעט מוקדמות מידי.. שכן, לא עברו אלא שבועות ספורים בלבד, והמתקפות הקטלניות חזרו, והפעם ביתר שאת.

פרנסואה אנטואן מציג את גופתו של הזאב הגדול בחצרו של לואי ה-15

התפנית בעלילה הגיעה ב- 19 ליוני שנת 1767…
בבוקרו של יום ראשון, יצא מביתו האיכר הצרפתי ז'אן שסטל (Jean Chastel), ופסע לאיטו במעלה ההר, חמוש ברובה ותעוזה, ונחוש לפגוש במפלצת. שסטל דלק אחר עקבותיו הטריות של היצור, וכשהגיע למקום המשוער, ירד על ברכיו, והמתין בסבלנות. מספרים כי רובהו של שסטל היה טעון בכדור כסף מיוחד, כדור מתוצרת עצמית, שנוצר ממתכת מטבע קדוש שעליו דמותה של הבתולה.
מכל מקום, ליבו של שסטל הלם בפראות, וזיעה קרה כיסתה את מצחו, כאשר מעבר לצללים התקרבה המפלצת והישירה בו את מבטה. ז'אן הניף את נשקו, ודרך הכוונות שחרר כדור שפילח את גופה של המפלצת מז'בודאן. נתיחת גופתו הענקית של היצור, לא הותירה מקום לספקות, שרידי גופות אדם התגלו בקיבתו וסיפקו הוכחה לאשמתו (גם אם לא בכל המקרים). גוויתו המסקרנת של היצור עשתה את הדרך לארמון וורסאי, אך בזמן שהגיע, כבר היה הפגר מצחין ומרקיב, והוחלט להשמידו ללא דחוי.

עד היום, נותרה זהותה של (La Bete) המפלצת מז'בודאן בגדר תעלומה, נושא שריתק ספרים ומחקרים. האכן מדובר היה בזאב עצום? או שמא עסקינן בצבוע זועם שנמלט מביבר מקומי? ואולי היה זה, יצור כלאיים פראי, עם אינסטינקטים של זאב טורף שניחן גם בתכונות של כלב ולא נרתע מבני אדם. היו שהקצינו באמרם כי היתה זו רוח רעה, חסינה לכדורי הציידים, שנשלחה ע"י האל להענישם על חטאיהם. מה שרק נתן הצצה לאמונותיהם התפלות של תושבי המקום, ואולי גם תרוץ לאותם הציידים כושלים, שלא השכילו לעצור את מתקפות החיה. מחקר מעניין משנת 2009, הציע כי האשם הפוטנציאלי היה לא אחר, אלא ז'אן שסטל בכבודו ובעצמו. הטענה שהעלו החוקרים הייתה: כיצד הצליח איכר מקומי, במקום בו כשלו ציידים רבים ומקצועיים? הם הניחו כי המפלצת הייתה בעצם כלב המסטיף הצייתן של שסטל, שחש בטוח בקרבת בעליו, ולכן נמנע מלתקוף אותו או לברוח ממנו. המניע שהעלו אותם חוקרים, היה לא פחות קיצוני, ז'אן שסטל היה למעשה רוצח סדרתי והמפלצת שמשה רק כיסוי לפשעיו האיומים.

רוצח סדרתי? או גיבור עטור תהילה? מה שידוע בוודאות הוא שחיה אכן תקפה וקטלה יותר ממאה מתושבי ז'בודאן, ופצעה רבים אחרים, ומן הרגע בו חוסלה ע"י שסטל, ימי האימה והחרדה הגיעו לקיצם. בניגוד לאנטואן דה בוטרן, ז'אן שסטל לא זכה למענק, אך אנדרטה המנציחה את גבורתו ניצבת בכפר "לה בסייר סיינט מארי" (La Besseyre-Saint-Mary) אחת מאותן מקומות בהן תועדו התקפות המפלצת.

האנדרטה המנציחה את ז'אן שסטל ב- La Besseyre-Saint-Mary

ובכל הנוגע לזאבים..
הזאב הפראי שכמעט ונכחד מעל אדמתה של צרפת כמו בכל מערב אירופה, עושה בימים אלה סימני התאוששות כאשר אוכלוסיות בר קטנות צצות מחדש ומגיעות ממחוזות אחרים. כמה סמלי שדווקא באותו אזור בו נרדפו, הוקמה שמורה להגנה ולטיפוח אוכלוסיית הזאבים, ושלא במקרה קיבלה את השם "זאבי ז'בודאן" (Les Loups du Gevaudan) הפארק נפתח ב 1985 ב- Saint Leger de Peyre שבמחוז Lozere עם אוכלוסיה מצומצמת של 20 זאבים, וקיבל חיזוק מהותי של 80 זאבים סיביריים מתרומתה של קרן בריזיט בארדו. בפארק מוזאון קטן, המספר את סיפורם של הזאבים וחידוש ימיהם על אדמת צרפת, וכמובן מזכיר את סיפורה המרתק של המפלצת מז'בודאן.

שמורת הזאבים (Les Loups du Gevaudan) ב – Saint Leger de Peyre

הפוסט לנגדוק רוסיון – המפלצת מז'בודאן מאת עמירם צברי הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

דרומית לליון, כשעה נסיעה לאורכו של נהר הרון, בחבל הרון-אלפ, שוכנת עיר השוק ההומה ואלנס (Valence), הסמוכה לצוקי ארדש. ואלנס שטופת השמש, שוכנת אמנם רק על אם הדרך שבין פריז לפרובאנס, אלא שלא בכדי סבורים הצרפתים, כי "דרומה של צרפת מתחיל כאן". ואכן, 300 ימי השמש השנתיים, עצי הדקל המשדרים אווירת ים תיכון, ותריסי העץ בגווני הפסטל המזכירים את אלו שבקוט ד'אזיר (רצועת התכלת), רק מאששים את העניין.

הכביש שמוביל לואלנס

אז, שעה שאתם משוטטים ברחובותיה של הקולוניה הרומית לשעבר, תגלו את קתדרלת סיינט אפולינר (Cathedrale Saint-Apollinaire de Valence) מן המאה ה-11, ולא רחוק משם תגלו את חזיתו של בית הראשים (Maison des Tetes) מעוטר בראשיהם של גדולי יוון. סמוך לכיכר קלרק שבעיר העתיקה מצוי מוזאון ולאנס המוקדש לאמנות ולאדריכלות, וכ- 200 מטר מזרחה שוכן
המרכז המעניין למורשת ארמנית (Centre du Patrimoine Armenien) ואין תימה, שכן אחד מכל עשרה תושבים בואלנס הוא ארמני. בואלנס התחנך הסופר והסטיריקן הנודע פרנסואה ראבלה (francois rabelais), ואף נפוליאון שהה כאן שנה עם גדוד התותחנים. ארמנים רבים שהיגרו לצרפת בתחילת המאה ה-20, סייעו באיכלוסה של ואלנס, ורחובות רבים נקראים על שמם.

ובאשר לחוויה הקולינרית? אל חשש לא תשארו מאוכזבים. בואלנס תמצאו מטבח דרומי ייחודי ומשובח שלא משאיר מקום לספק. בת המקום, אן-סופי פיק (Anne-Sophie Pic) היא הצרפתיה היחידה, המחזיקה במסעדה מעוטרת בשלושה כוכבי מישלן, ובשווקים המתקיימים מידי שבוע, מציעים הרוכלים מגוון ירקות גבינות ומיני מאפה טריים, מתוצרתם של המשקים בכפרים שמסביב. אלא שספינת הדגל הקולינארית של העיר, היא ללא ספק המאפה המקורי של העיר שנקרא ה – Suisse de Valence או "השוויצרי של ואלנס". ביסקוויט דחוס, בצורת דמות עם מדים, שמאחוריה סיפור מרתק שבו יתמקד הפוסט.

Suisse de Valence

המהפיכה הצרפתית הותירה במבוכה את הכנסייה הקתולית בצרפת, והשפיעה על מערכת היחסים שבין הנהגת צרפת לבכירי הנצרות הקתולית ברומא. ב – 1791 התנגד האפיפיור פיוס השישי , ל"חוקה האזרחית של הכמורה" (civile du clerge) שניסתה להכפיף את הכנסייה הצרפתית לתכתיבי המדינה וליטול את הפיקוח על הכהונות בכנסייה מידי הוותיקן. פיוס גינה באופן נחרץ את החוקה האזרחית, השעה את הכמרים שהסכימו להישבע אמונים, ובעיקרון, ניתק את יחסיו עם צרפת. צרפת הגיבה בתקיפות. ב – 1793 ספחו הצרפתים את שטחי האפיפיור על אדמתם, באביניון ובקונטה־ונסין, וב – 1796 פלשו כוחותיו של נפולאון למדינת האפיפיור. פיוס נאלץ לבלוע את הצפרדע, ולותר על שטחיו בדרום צרפת (בחוזה טולנטינו). אלא שהצרפתים לא הסתפקו בכך, וב – 1798 כבשו את רומא והכריזו על הקמת הרפובליקה הרומית, פיוס כמובן סרב להיכנע לתוקפים ולוותר על ריבונותו, ונלקח בשבי לצרפת.

האפיפיור פיוס השישי

חולה וקשיש היה האפיפיור בן ה-80, שנאלץ לחוות את טלטלות הדרך, בהגיעו ב – 1799 לואלנס – תחנתו האחרונה, ושבועות מספר לאחר מכן, השיב את נשמתו ליוצרה. שלוש שנים נחנטה גופתו בקבר עלום, ורק ב 1802, (אחרי שהוכרזה הכנסייה הקתולית כדת המדינה) הגיעו חיילי המשמר השוויצרי בתהלוכה מפוארת, ליטול את שרידיו של פיוס ולהשיבם לותיקן. הפרט המעניין בכל הסיפור הוא, שכאשר נטלו החיילים את גופתו, הפציר בהם הבישופ המקומי כי יותירו במקום, ולו אך שריד בודד (רליק) ומקודש מן האפיפיור. חיילי המשמר (באישור הוותיקן כמובן) שעו לתחינותיו, והשאירו בואלנס את ליבו, המצוי שם עד עצם היום הזה. ואם תבקרו בקתדרלת סנט אפולינר, הזכרו בסיפור והביטו על אנדרטת השיש מאחורי המזבח – שם גנוז ליבו של פיוס השישי.

קתדרלת סיינט אפולינר שבכיכר דה קלרק

למרבה האירוניה, דווקא בעיר בה סבל וקרוב לוודאי שתיעב בה כל רגע, קיבל האפיפיור פיוס השישי מקום של כבוד. תושביה של ואלנס, הוקירו את זכרו, בקתדרלה, בפסלים ובלוחות הנצחה רבים ברחבי העיר. אבל גם לא שכחו להוקיר טובה לחיילי המשמר השוויצרי, שהשיבו את פיוס המנוח לוותיקן והותירו בעיר רושם עז, בנוסף כמובן לליבו המקודש. ובהשראת בגדי השרד של חיילי המשמר השוויצרי יצרו נחתומי העיר את "לה סוויס" – המאפה היחודי של העיר. ביסקוויט קטן של חייל המשמר, מבצק חמאה פריך, בניחוח רום ופרחי תפוז, ובתוכו קוביות מסוכרות של קליפות תפוזים.
על ראש החייל מונח כובע ושפם מסתלסל מעל פיו, דומדמניות מנקדות את כפתורי חולצתו, ושני פולי קפה מעטרים את עיניו. הביסקוויט המקורי נאכל לרוב מלווה בקפה, או לצידה גלידה לצידו, לחובבי המתוקים.

את הביסקוויט הפופולארי תמצאו במאפיות הפזורות בכל רחבי העיר, אך יודעי דבר יספרו כי הדבר האמיתי נמצא ברחוב Pierre Semard מס' 17 ב – Maison Nivon , המאפייה הקטנה ורבת המוניטין, של הבולונז'ר דני מוראן (Denis Maurin) שם מכינים את "חייל המשמר השוויצרי" קרוב ל – 160 שנים.

הפוסט ליבו הקדוש של האפיפיור והביסקוויט של העיר ואלנס – כתב עמירם צברי הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

שעה של שקט זה כל מה שמישל מבקש כדי שיוכל לשמוע את תקליט הג'אז הנדיר שהוא מצא אחרי שנים של חיפושים. נרגש עד אין קץ, חדור מטרה, הוא רץ הביתה כדי להיות לבדו ולהקשיב לאלבום. אבל דווקא אז נראה שלכל העולם יש תוכניות אחרות. אשתו מחליטה לחשוף וידוי מפתיע, בנו מגיע משום מקום, המאהבת דופקת בדלת, השיפוצניק לא מפסיק להרעיש וגם השכנים עורכים מסיבה. מה שיוצר סיטואציות משעשעות שמטלטלות את חייו של מישל, שיעשה את הכל, כדי למצוא שעה של שקט. הסרט "שעה של שקט" זכה להצלחה גדולה בצרפת עם למעלה ממיליון צופים בבתי הקולנוע. גם ההצגה בכיכובו של פבריס לוקיני, הוצגה חודשים ארוכים בתיאטרון אנטואן בפריז ומוצגת בכל רחבי צרפת. ההצגה "שעה של שקט" בכיכובו של ששון גבאי תעלה בהפקה משותפת של תיאטרון בית לסין ותיאטרון חיפה בחודש דצמבר, מחזותיו של פלוריאן זלר זוכים להצלחה רבה בתיאטרון בית לסין, בימים אלה מוצג המחזה "האבא" ובעונות הקודמות הוצגה הקומדיה "האמת".

הבמאי פטריס לקונט

מהשורה הראשונה של במאי הקולנוע הצרפתי כיום. לקונט, יליד 1947, החל כבר בגיל 15 לביים סרטי חובבים ובגיל 20 למד קולנוע ב- IDHECבפריז, שם למדו טובים וגדולים כאלן רנה, לואי מאל וקלייר דניס. בזמן לימודיו עבד כמאייר במגזין הקומיקס "פילוט". ביים את סרטו הראשון באורך מלא ב- 1976, ופרץ לתודעה הבינלאומית עם "סודו של מר היר" שהוצג בפסטיבל קאן ב1989, בשנת 1996 סרטו "משהו מגוחך" זכה להצלחה גדולה, בשנת 1999 יצא "נערה על הגשר" עם ואנסה פרדי, ובשנת 2002 זכה בפסטיבל ונציה בפרס חביב הקהל עם "האיש מהרכבת". סרטיו "זרים אינטימיים", "האיש מהרכבת" ועוד כמה מסרטיו עובדו לגרסאות הוליוודיות דוברות אנגלית.

גיבור הסרט כריסטיאן קלאבייה

הכוכב הקומי החם בצרפת, ידוע בישראל עם הלהיט "למה זה מגיע לי?". קלאבייה יליד 1952, הופיע בשנות השבעים עם קבוצת התיאטרון הידועה Le Splendid. הופעתו המצליחה הראשונה בקולנוע הייתה בקומדיה המטורפת "מבקרים מן העבר" מ-1993. לצידו של ז/אן רנו החזורת בקרוב בסרט המשך. קלאבייה עבד בין היתר עם קלוד מילר, ברטרן טברנייה, וב 2006 החל את שיתוף הפעולה עם פטריס לקונט עם "החבר הכי טוב שלי".

השחקנית קרול בוקה

מהשחקניות הוותיקות והידועות בצרפת. בוקה ילידת 1957, החלה את קריירת הקולנוע שלה בגיל 20, והופיעה במעל ל-40 סרטים. בוקה שיחקה ב"תשוקה אפלה" של לואיס בונואל, ב"מזנון קר" של ברטרן בלייה והודות ליופייה המצודד זכתה בתפקיד נערת ג'יימס בונד בסרט "לעיניך בלבד". בשנת 1989 זכתה בפרס הסזאר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "יפה מדי בשבילך", של ברטראן בלייה, אחרי שזכתה ב 1984 בסזאר בפרס לשחקנית המשנה על הסרט 'גדה ימנית, גדה שמאלית". קרול בוקה מנהלת קריירת דוגמנות כ-40 שנה והייתה הפרזנטורית של "שאנל" שנים רבות.

השחקנית רוזי דה פלמה

השחקנית הספרדייה שידועה כ"ציור פיקאסו שהתעורר לחיים", נולדה ב 1964 במיורקה, והחלה את שיתוף הפעולה הפורה שלה עם אלמודובר ב1987 עם "חוק התשוקה", ומאז הפכה לשחקנית קבועה בסרטיו כגון "קיקה" 1993, "פרח הסוד שלי" 1995 ועוד. במקביל פיתחה קריירת דוגמנות בשל המראה הייחודי שלה ועבדה עם ז'אן פול גוטייה, טיירי מוגלר וסיבילייה. דה פלמה שחקנית פעילה בשנים האחרונות, היא הצליחה לצאת מליהוק הדמות האקזוטית ותפקידיה רבים ומגוונים.

התסריטאי/מחזאי פלוריאן זלר

מחזאי וסופר צרפתי מצליח שספריו ומחזותיו תורגמו לשפות רבות. זלר יליד 1979 פרסם את ספרו הראשון בגיל 22 וסומן כהבטחה גדולה. "שעה של שקט" שנכתב במקור כמחזה זכה להצלחה גדולה בצרפת, בכיכובו של פבריס לוקיני ("זרים אינטימיים", "בתוך הבית"). ויועלה בחודש דצמבר בתיאטרון בית לסין בכיכובו של ששון גבאי. תיאטרון בית לסין הפלך ל:ביתו " הישראלי של פלוריאן זלר, "האמת" קומדיה מפורסמת שלו, הוצגה שם בהצלחה בכיכובם של ליאור אשכנזי וירון מוטולה. בימים אלו מוצג בבית לסין מחזהו "האבא" בכיכובו של ששון גבאי , המחזה מוצג בימים אלו גם בוסט אנד בלונדון ובחודש פברואר יעלה בברודווי בכיכובו של פרנק לנג'לה., הבמאי פיליפ לה גיי ביים סרט בשם פלורידה המבוסס על המחזה ומככבים בו ז'אן רושפור וסנדרין קיברלן. הסרט יוצג במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי בחודש מרץ הקרוב. בימים אלה עולה בלונדון הפקה נוספת של מחזה פרי עטו- " האמא" בכיכובה של ג'ינה מקיי(נוטינג היל).

כריסטיאן קלבייה

ראיון עם פטריס לקונט

ש. איך נולד הפרויקט הזה?
ת: המפיקים של סרטי האחרון "ההבטחה" חשבו שהמחזה של פלוריאן זלר "שעה של שקט" הוא חומר מצוין לסרט. הלכתי לראות את ההצגה, והחלטתי שאני רוצה לעבד אותו.

ש: מה אהבת בפרויקט הזה?
ת: הוא נגע לי, ראיתי את עצמי בסיטואציה הזו. מכיוון שאני היפר אקטיבי אני תמיד ממלא את היום שלי בפעילויות משמעותיות ואז אני משתוקק לקחת חופש, כמו הדמות הראשית. גם אם זו שעה אחת בלבד, פשוט לקחת את הזמן ולבהות, ולהביט בעננים שעוברים בשמיים. אנחנו חיים חיים כאלו מטורפים, במיוחד בערים הגדולות.

ש: שעה של שקט מתאר אדם מאד אנוכי, שלא מעניינים אותו הגילויים של אשתו, החששות של הפילגש שלו, הרגשות של השכנים שלו. רק דבר אחד מעניין אותו, להאזין לאלבום הג'אז שלו בשם "אני עצמי ואני" של ניל יוהט, האלבום שחיפש במשך שנים.
ת: הוא מזכיר לי דמות ממחזה של פרנסואה דורין, מאד ברוחו של מולייר. פלוריאן זלר משתמש בנושא דומה בדרכו שלו. הוא פשוט מתאר אגואיסט אחר – אידאלי, מלא חיים ונהדר. הבחור בסרט, הוא תמצית כל הדברים הרעים שבכולנו. אנחנו יכולים ללעוג לו, אבל למעשה האצבע מושטת כלפינו. אנו יכולים ליהנות מן הצרות שלו כיון שהוא לא נחמד. אילו הוא היה אדם נחמד, זה לא היה מצחיק.

ש: אמרת לא פעם שאתה לא מנסה לתאר את הזמנים שלנו, אך "שעה של שקט" מעבר להיותו קומדיה, מתייחס לבעיות בנות זמננו. המשפחה הפיליפינית, העובד הפורטוגזי המתחזה לפולני.
ת: זה נכון, לעיתים אני מנסה לברוח מן המציאות העכשווית, אבל לא פעם היא מכה בי. מספר קומדיות שעשיתי מתייחסות לסוגיות בנות זמננו, ואני אוהב את זה.

ש: עם העיניים הכהות הגדולות שלה, הנערה הפיליפינית המתבוננת בו לאורך כל הסרט היא בעצם מעין המצפון שלנו, הצופים.
ת: היא דמות מאד חשובה בסרט, כי היא היחידה שמעמידה מולו מראה. הודות לנקודת המבט שלה הוא מחליט להאזין לאלבום עם אביו שגילה לו את עולם הג'אז כשהיה ילד. הצעד הסנטימנטלי הזה מנקה אותו קצת מכל הדברים הדוחים שהוא עשה ואמר עד כה.

ש: פבריס לוקיני זכה להצלחה אדירה על הבמה כששיחק את התפקיד הראשי, היינו מצפים שיופיע גם בסרט.
ת: כשפלוריאן עיבד את המחזה הוא היה בטוח שפבריס ישמח לעבוד איתו שוב. עבדנו יחד ב"זרים אינטימיים", והסתדרנו מצוין. בסוף פבריס החליט לרדת מזה. הוא הרגיש שהוא בילה יותר מדי זמן עם הדמות הזו. כשהוא החליט לצאת מהפרויקט מיד חשבנו על כריסטיאן קלבייה. קיוויתי לעבוד איתו שוב מאז "Les Bronzes 3". הוא הסכים מיד אבל בתנאי אחד, הוא לא רצה שהסרט יהיה המופע של קלבייה, והתעקש על יצירת אנסמבל. אהבתי את הגישה, הוא עדיין השחקן המוביל, השחקנים האחרים סביבו, אך הם לא רק כעזר.

ש: המחזה מזכיר קומדיות צרפתיות של מולייר ושל פיידו, אבל לסרט יש סגנון מאד בריטי.
ת: אני מקבל את זה כקומפלימנט. מבלי לבטל את המסורת של הקומדי פרנסז. באופן אמנותי וסנטימנטלי, אני יותר מחובר להומור אנגלו-סקסי.

ש: כריסטיאן קלבייה, קרול בוקה, רוזי דה פלמה, החיבה שלך לשחקנים מוכרים בולטת מאד.
ת: אני אוהב שחקנים. זה תענוג גדול לעבוד עם שחקנים מוכרים, הם תמיד מסייעים לך עם התסריט. כשהדלת נפתחת ואתה רואה את קרול בוקה נכנסת, אין צורך לדבר על מי היא ומאיפה היא באה.  היא הדמות. אתה יכול לעבוד מהר יותר. זה הרבה יותר קשה עם שחקן לא מוכר.

ש: אם מדברים על קצב, הסרט נע בקצב מהיר ביותר.
ת: בכל סרטיי אני קובע את הפריימים ומתכנן את השוטים בעצמי. את הסרט הזה החלטתי לצלם את כולו במצלמת כתף. רציתי שהמצלמה תהיה עוד דמות, לא רציתי שזה יהיה סרט בורגני איטי למרות שכל הדמויות הן בורגניות. רציתי שהכול יתקדם במהירות גדולה, ויש כמעט תחושה של סרט דוקומנטרי. אולם כדי להימנע משעות של הכנת הסט לכל צילום, הצלם ואני החלטנו לצלם את הדירה באולפן. התעקשתי שהשחקנים ידעו את השורות שלהם במדויק. צילמנו 54 שוטים ביום אחד. שלושה-ארבעה טייקים, ומיד לשוט הבא. הצילומים ארכו חמישה שבועות. בסוף הייתי גמור.

הפוסט שעה של שקט – קומדיה צרפתית חדשה של פטריס לקונט הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

שוקי הפשפשים באירופה הקלאסית תמיד מציעים לנו מסע בזמן אל העבר ,זו הזדמנות טובה להציץ על עברה של עיר ולהתבונן בהוויה המקומית . בהמלצתה של חברה טובה אשר התגוררה בבלגיה מספר שנים , החלה לקנן בנו ,הסקרנות והחיבה לחפצי אמנות ,אוספים ועתיקות, היתה זו אהבה ממבט ראשון. דרכה למדנו להתבונן בחפצים, להעריך אותם ולהתאהב בהם. הם משתמרים מדור לדור, עד שמגיע דור אשר מפסיק להתייחס לחפץ בהערכה הראוייה לו ומשם הוא מתחיל את מסעו האישי יחד עם סיפורו האישי לתור אחר משכנו הבא. עבורנו היתה זו התחלה של מסע חיפושים אחר חפצים מיוחדים ,יפים ומבוקשים ,ממקומות שעדיין משמרים תרבות פנאי רבת שנים של ברוקאנטים ושוקי פשפשים. את החפצים שמצאנו ייעדנו לגלריה שפתחנו מעט לאחר מכן בישראל ברמות השבים, וכך הבאנו מעט מהטעם הזה לישראל.
כדוברת השפה הצרפתית השיח המקומי,היה מרתק ומעניין עבורי, מעין נוסטלגיה אל העבר של בית הורי בגרונובל שבדרום מזרח צרפת. מדי שנה מתפרסם ספר הברוקאנטים בבלגיה, בצרפת ובהולנד. בספרים אלו ניתן להיחשף למועדי פתיחת הברוקאנטים השונים ברחבי המדינות מאפריל ועד אוקטובר. אחת לשנה העיר או העיירה מקבלת מועד, מקום ושעות פתיחה, שבהם יתקיים הברוקאנט. הוא מתקיים בסופשבוע או בחג. השוק פרוס על פני רחבת חנייה גדולה, שדרה מרכזית וידועה או בכיכר המרכזית של העיר. ישנם שווקים פתוחים וישנם מקורים. ישנם שווקי יום וישנם שווקי לילה. נתקלנו בשווקים עם עשרות מוכרים וכאלו עם אלפים.

חנות ברוקאנט

כל תושב המעוניין למכור, מקבל מהרשות המקומית דוכן ומיודע על מיקומו. ישנן ערים המאפשרות לפרוס את הסחורה על הרצפה. ביום הברוקאנט הוא מוציא אל הדוכן את כל החפצים, אשר אינם נחוצים לו ומוכר אותה לכל המרבה במחיר. . מה שנמכר השנה –נמכר ,ומה שלא- ימתין בסבלנות לשנה הבאה. העיר כולה מתנהלת סביב השוק התוסס, פסטיבל של מופעי רחוב , דוכני מזון, מוסיקה צוהלת ושמחה, רק פרט אחד חשוב לזכור- להגיע מוקדם מאד בבוקר כדי להצליח לשים ידכם על הפריטים השווים ביותר. שמנו לב שבאירופה ישנה תרבות של שימור חפצים מיד שנייה ובהם כלי בית, חפצי נוי,זכוכית וקריסטלים , אמנות, ריהוט עתיק, חפצי עץ ומתכת, ביגוד והנעלה ,צעצועים ועוד. השווקים הומים באנשים חובבי וינטג' תרבות ואומנות גם מפני הדירות בעיר מביאים לשוק גילויים ומציאות חדשות.בדרך פוגשים, מוכרים אדיבים ,חייכנים ומסבירי פנים ,אשר ניתן להתמקח איתם על טיבם, ערכם ומחירם של הפריטים וזהו חלק מהחוויה המהנה בסיור בשוק או בברוקאנט.

המלצות לשני שווקי פשפשים בבלגיה

בקרנו באין ספור של ברוקאנטים ברחבי בלגיה וצרפת. כל ברוקאנט הוא מסקרן ומרתק בפני עצמו. אחד השווקים המומלצים בבלגיה הוא שוק המתקיים בכל יום שישי בעיר LIEGE. השוק מתפרש על פני שדרה ארוכה הומה אדם. שוק פופולארי ומוכר מאד ,עם שפע של פריטי וינטג' וענתיקס. קמנו כל בוקר עם הזריחה , המשימה היתה לעוט על מקסימום פריטים טובים במינימום זמן וכסף.
אף פעם אין לדעת מה נמצא בשוק זהו מסע חיפוש ממכר ומענג ,מסקרן ומרתק … אילו אוצרות נצליח לצוד באותו יום? סרקנו דוכן דוכן,כל פריט אשר נמצא מתאים היה נעטף בזריזות לסל וקדימה להסתער אל הדוכן הבא.
אחד הברוקאנטים היפים בו בקרנו הוא UCCLE הצמוד לבריסל. הרחובות והסימטאות נסגרים לתנועה לרגל המאורע, הברוקאנט נקי ומטופח כל תושב יודע היכן הוא ממקם את דוכנו. במהלך הקניות ניתן לעצור למנוחה קלה,לאורכו של הברוקאנט ,ולהתמקם במסעדה , או בבית קפה אירופאי טיפוסי ולהתענג על ארוחה טובה.

מעט על הכותב

מרטין ברהום הוא הבעלים של הגלריה LA  BROCANTE DU VILLAGE שנמצאת ברחוב הלימון 19 ברמות השבים. הגלריה מכילה החפצים נוסטלגיים שנאספו עבורכם מאירופה הקלאסית וברקע נשמעת לה מוסיקה צרפתית מכל הזמנים. בגלריה תמצאו שפע של פריטים אשר לוקטו על ידי הבעלים ובהם ,כוסות קריסטאל , ריהוט צרפתי, קרמיקה ,כלי נחושת הולנדים, שנדליירים בסגנונות שונים, לכל חפץ מוצמדת תגית עם סיפורו האישי,הגלריה מעוטרת בפרחי משי מרהיבים ביופיים אשר נרכשו במיוחד עבורכם בהולנד. לאוהבי העיצוב והאסטטיקה,וינטג' ,אוספים וענתיקס מובטחת לכם חוויה קסומה של שיכרון חושים.

הפוסט חווית שוקי פשפשים וברוקאנטים בבלגיה – מאת מרטין ברהום הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

הולך לו פרנקופיל לישון בערב יום שישי ובשבת בבוקר הוא מתעורר לתוך שלל דיווחי זוועה על מתקפת הטרור הגדולה ביותר שידעה פריז אי פעם. וכך ברגע אחד כל עולמי השתנה ומכתיבה של פוסט העוסק בטיול בפריז בעקבות קזנובה, אני עובר לצפות באין סוף הדיווחים החדשותיים שמגיעים מליבה של עיר האורות. וכשהאסון כל כך טרי קשה לכתוב בצורה קוהרנטית על המצב. מצד שני אני מרגיש שאינני יכול להתעלם ממה שקורה ולהמשיך כרגיל. אז הפוסט על קזנובה יצטרך לחכות ובנתיים קבלו חמש הערות שלי על המצב.

יום שישי ה – 13

מעטים יודעים שהמושג "יום שישי ה-13" בפריז וגם הוא קשור, באופן מאוד עקיף, למזרח התיכון. הכל התחיל במאה ה-12, כאשר בעקבות מסע הצלב הראשון הוקם מסדר אבירים חדש, אשר מטרתו היה ליווי צליינים לארץ הקודש. המסדר, אשר שכן בתחילה בהר הבית קרא לעצמו הטמפלרים (Templiers) על שם בית המקדש שלנו. המסדר החל בתור אחד ממסדרי האבירים העניים ביותר (סימלו היה שני אנשים שרוכבים על סוס אחד, דבר המדגיש את עוניו מכיוון שלא יכול לספק סוס לכל אביר), אולם לאחר כמה שנים המסדר הצליח להתעשר ולצבור כח עצום. לאחר שירושלים נכבשה על ידי המוסלמים עברה המפקדה של הטמפלרים לפריז וליתר דיוק לרובע המארה, שם הקימו את מצודת הטמפל (Temple). העושר והעוצמה של הטמפלרים היו לצנינים בעיני המלך פיליפ ה-4 (שלט בין השנים 1285-1314) והוא החליט לחסל את המסדר ולהשתלט על נכסיו. ביום שישי ה-13 באוקטובר 1307 פרצו חייליו של פיליפ ה-4 אל מצודת הטמפל ועצרו את ז'אק דה מולה (Jacques de Molay), ראש מסדר הטמפלרים, יחד עם עוד מאות מאנשיו. על צו המעצר היה כתוב בצרפתית  "Dieu n'est pas content, nous avons des ennemis de la foi dans le Royaume" , או בתרגום לעברית, "האל איננו מרוצה. יש לנו אויבי דת בממלכה". מזכיר לכם משהו?

ז'אק דה מולה וחסידיו עברו עינויים בכלא ולבסוך הועלו על המוקד במקום שנקרא Ile de Juif (אי היהודים), אשר נמצא ליד הפון נף ונקרא היום Square Vert Galant (גינת האביר הירוק, ע"ש הנרי ה-4 שנהג ללבוש בגדים ירוקים ולהביא לשם את מאהבותיו). אז גבירותיי ורבותיי, ההיסטוריה חוזרת. פעם נרצחו אנשים בפריז בגלל שהיו אוייבי האל הנוצרי ואילו היום נרצחו אנשים בגלל שהיו אוייבי האל המוסלמי והדם בעיר האורות ממשיך לזרום…

הטמפליירים מועלים על המוקד

טרור

כמו יום שישי ה-13 גם הטרור נולד בפריז. הוא נוצר בזמן המהפכה הצרפתית על ידי היעקובינים (אבות אבותיו של השמאל הקיצוני) במטרה לחסל כל התנגדות פוליטית לשלטונם. וכך בין השנים 1793-1794 התליין של פריז עבד שעות נוספות. בהתחלה הוצבה הגיליוטינה ב"כיכר המהפכה" (בעבר כיכר לואי ה-15 והיום כיכר קונקורד) ושם איבדו את ראשיהם לואי ה-16 (ינואר 1793) ומארי אנטואנט (אוקטובר 1793). אולם ככל שכמות ההרג הלכה וגברה החלו השכנים לרטון ולהתלונן על הרעש ועל הדם שמכתים את המדרכות שלהם. כתוצאה מכך עברה הגיליוטינה מכיכר הקונקורד אל כיכר הבסטילייה, וזמן קצר אחר כך בעקבות תלונות תושבי המקום היא "עברה דירה" בפעם השלישית והפעם לכיכר נסיון (Nation), שם נשארה עד סוף תקופת הטרור. החל מהמאה ה-19 הפך הטרור מאקט של מדינה לאקט של יחידים אשר ניסו להשיג באמצעותו מטרות פוליטיות. צרפת סבלה מטרור זה לא מעט במהלך השנים החל מרצח נשיא צרפת סאדי קרנו (Sadi Carnot 1837-1894) על ידי אנרכיסט איטלקי, עבור דרך פיגועי מחתרת ה FLN בפריז של שנות ה-60 ועד לפיגועים ב"שארלי הבדו" וב"היפר כשר". בעצם, אם מסתכלים על ההיסטוריה הצרפתית, הרי שצרפת סובלת מטרור כזה או אחר, כמעט ללא הפסקה החל מסוף המאה ה-19 ולמרות זאת היא עדיין שוקקת חיים ותיירים.

אז מדוע בכל זאת אפשר לשמור על אופטימיות זהירה גם ביום נורא שכזה?

• מפני שעד כה הטרור, בין אם הוא טרור של מדינה ובין אם הוא טרור של יחידים, לא הצליח. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שהחיים ממשיכים ובכיכר הקונקורד אין זכר לדם ואילו בכיכר Nation ישנו גן במקום בו עמדה הגיליוטינה ולידו שתי חנויות בולנז'רי מצויינות ואחת הדירות האהובות עלי בפריז.
•  אחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית וורג'ינו  (Pierre Victurien Verginaud 1753-1793) אמר זמן קצר לפני שהלך לפגוש את הגיליוטינה "המהפכה היא כמו שבתאי (סאטורן) היא טורפת את בניה". ואכן, אלו שהחלו את הטרור הפכו די מהר לקורבנותיו. החל מהטרוריסטים היעקובינים דנטון (Georges Jacques Danton), קאמי דמולן (1760-1794 Camille Desmoulins), סן ז'וסט (Louis Antoine Léon de Saint-Just 1767-1794) ורובספייר ועד לטרוריסטים של החיזבאללה, אשר רק לא מזמן טעמו את טעם פיגועי ההתאבדות שהם בעצמם המציאו. כך שאם ניתן ללמוד מההיסטוריה גם דאע"ש ושאר ארגוני הטרור האסלאמי יטבעו בסופו של דבר בים של דם. עלינו רק לוודא שזה יקרה להם כמה שיותר מהר…

הוצאה להורג באמצעות גיליוטינה בעת תקופת הטרור בפריז

חירות

צרפת היא בראש ובראשונה מולדת החירות ולא במקרה מילה זו מופיעה ראשונה במוטו במפורסם שלה "חירות, שיוויון אחווה". מתוך עקרון החירות נובעת כל התרבות הצרפתית אותה אנו אוהבים. זוהי תרבות ששמה את האדם במרכז ומאפשרת לו לאכול, לשתות וגם לאהוב בחופשיות (ויעיד על כך "מוסד" המאהב/ת שכה נפוץ בצרפת). מול התרבות הזאת קם לו האסלאם הג'יהדיסטי, תרבות קנאית אלימה, מדכאת נשים, אשר אנשיה תולים הומוסקסואלים ממנופים ומטילים טרור על סביבתם. זוהי תרבות שרודפת נוצרים ויהודים בכל רחבי העולם, רק בגלל דתם ושאנשיה מוכנים למות על מנת לכפות אותה על האנושות. כפי שהצליחה האנושות לנצח את הנאציזם ואת הפאשיזם כך בהחלט ניתן לנצח את תרבות הטרור האסלאמית, אולם על מנת לעשות זאת יש צורך להיפטר מתרבות הפוסט מודרניזם והפוליטיקלי קורקט. יש להפסיק עם התירוצים האינפנטיליים כאילו הרוצחים של אתמול  עשו זאת בגלל עוני או אפלייה (היהודים הופלו ונרדפו במשך כ-2000 שנה ומעולם לא תקפו את המדינות שאירחו אותם). במקום זאת יש לקרוא לאויב בשמו ולהבין שהפיגועים הם תוצאה של אידאולוגיה אלימה וקנאית. לאידאולוגיה כזאת אין מקום בעולם שמאמין בחירות ולכן יש לעשות לה דה לגיטימציה מוחלטת. לא ניתן לנצח את הטרור האסלאמי כל עוד בפריז, בירת החירות, קיימים מסגדים בהם מושמעת הסתה בלתי פוסקת, אשר מזינה את הטרוריסט הבא. הממשל הצרפתי לא הבין זאת בזמן ההתפרעויות ב 2005 וקיבל את הפיגועים במערכת "שארלי הבדו" ו"בהיפר כשר". הוא המשיך לטמון את הראש בחול גם אח"כ וקיבל את הפיגועים של ה-13 בנובמבר. האם ילמד הפעם?

החירות מובילה את אנשיה מאת אז'ן דלקרואה

שמחה לאיד

ובהמשך להערה הקודמת: אומנם, החל משנת 1967 הממשל הצרפתי נוקט כלפי ישראל במדיניות אותה ניתן לתאר כלא פחות מנבזית (לדוגמא: האמברגו הצבאי של דה גודל ערב מלחמת ששת הימים ואין סוף הגינויים כלפי ישראל בזמן מלחמתה כנגד הטרור הערבי-אסלאמי). אולם אין זו, בשום פנים ואופן, סיבה לשמוח לאידם של תושבי פריז. ראשית, כיצד ניתן לשמוח למראה אנשים תמימים שנשחטו כאשר כל מה שרצו היה להנות מהופעה, ארוחה או סתם כוס בירה בפאב ליד קאנל סן מרטן? ושנית, שנינו שייכים לאותו מחנה, מחנה החירות ואהבת החיים ולכן פגיעה בתושבי פריז היא בעצם פגיעה בנו. מכאן שלשמוח לאיד אסור בתכלית האיסור, אך בהחלט מותר לקוות שהמחיר ששילמו תושבי פריז על העיוורון הפוסט מודרניסטי בו מצוייה האליטה שלהם קרוב לחמישים שנה, לא היה לשווא. כולי תקווה שבשיעורי ההיסטוריה בעוד כמה עשרות יזכר אירוע זה כמעין "פרל הארבור" של המערב הליברלי, אשר בעקבותיו החל העם הצרפתי להילחם על חירותו.

ישראלים בפריז

אני יודע שזה ישמע מוזר לרובכם, אולם אחרי שהתחלתי להתאושש מההלם שנגרם לי כתוצאה ממתקפת הטרור בפריז, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה מה יעשו הישראלים והיהודים שמתפרנסים מהתיירות בעיר האורות. לשמחתי האתר הוא כיום בסך הכל  תחביב. לכן הטיולים שאני מוציא מפעם לפעם לעיר האורות  אינם לצורכי פרנסה אלא אני עושה זאת מכיוון שאני פשוט נהנה להדריך ומכיווןשזו דרך מעולה לכסות את הוצאות הטיולים שלי בעיר האורות. אולם להבדיל ממני ישנם ישראלים המתגוררים בפריז ואשר הדרכת טיולים בפריז היא מקור פרנסתפ. הדוגמאות הטובות ביותר הן שירי אבני מחברת ארטרנטיב, רנאן שורר וכמובן שרון היינריך האחת והיחידה בעלת הבלוג פריז שה שרון. כל אחד מהם הוא מדריך מעולה ואם אתם במקרה בפריז בשבועות הקרובים או שאתם מתגוררים שם, עכשיו, יותר מתמיד, זה הזמן לשכור את שירותיהם. ככה תוכלו גם להנות מסיורים ברמה הגבוהה ביותר ועל הדרך לדעת שעזרתם לאנשים טובים לעבור את התקופה הקשה הזאת.

הפוסט טרור בפריז – חמש הערות הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

פריז, העולם ואני ב -13 בנובמבר 2015 בפריז אבד לי פלח מחיי, הפלח שהפך להיות רק חלום עבר. האם אבדו לי ערכי עבר או זו רק בורות העולם שלי? פריז איבדה את מקומה בלבי והפכה להיות רק זיכרון. האם זה אני או שרק לעולם זיכרון קצר כל כך? פריז הייתה חלום נעורינו, בו ממשנו חלומות וחופשת נעורים, מקום שבו כולנו יכולנו לשוטט שעות כאוהבים צעירים, ומאוחר יותר פשוט להמשיך להיות מאוהבים באותה עיר מלאת חיים . האם זה אני או שרק לעולם זיכרון כל כך קצר לאהבה? פריז הייתה מקום נעורנו שלנו, שם כולנו בבטחה שעות הלכנו עם תיירים מכל העולם ביחד לחקור את סודות העבר, עדיין מאוהבים. האם זה אני או שרק לעולם זיכרון כל כך קצר לתרבות? עלובי חיים של ויקטור הוגו הוא סיפורו של הצדק המובטח שליווה כל כך הרבה דורות. האם זה אני או שרק לעולם אין מקום לקיים הבטחות? פריז, פלס דה לה רפובליק, לה בסטיליה הם השמות של סמלי המהפכה שמלאו את חיינו בתקווה לחופש 226 שנה ללא הפסקה. בדיוק כמו לכל יהודי אירופה שהביאה להקמת ישראל ועוד. האם זה אני או שרק לעולם אין מקום לתקווה? כרגע כל פינה בעולם עסוקה בכאבה האישי היום יומי. האם זה אני או שמה זה אתה שפשוט שלא שם לב שאיבדנו את העולם, האהבה וערכינו ושוקעים בכאב? יתכן שאתה תבין את הדגל הכחול-לבן-אדום, לא כסמל של מדינה, זה סמל לזיכרון של אהבה, תרבות ותקווה שהובטחה. הכל היה שם במשך 226 שנה ואיבדנו את כל זה.

הפוסט קינה לפריז מאת מנשה הלמן הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

צרפת התברכה בנכסים של טבע ושל תרבות. גם המוניטין שלה ביין ובתרבות האוכל ידועים לכול. ראוי להזכיר שבצרפת המודרנית יש פיתוח תיירותי אדיר המזמין את המטיילים להישאר עוד ועוד היכן שהם נמצאים למופע אורקולי על קירות המונומנטים ולשלל פעילויות למבוגרים ולילדים. אחד הפיתוחים הייחודיים לצרפת בתחום התיירות הוא הקמפינגים בבקתות על עצי היער, חוויה המאפשרת לילדים להגשים חלומות ולהורים להירגע לקול ציוץ הציפורים. עכשיו כשמתחילות להירקם התכניות לחופשות הקיץ, החוויה הזאת של הלינה על העץ עשויה לעודד רבים לטייל במחוזותיה של צרפת, ובמיוחד בימים טרופים אלה שבהם הבלבול והחשש משהות בערים הגדולות עדיין מרחף באוויר.

פארקים ובהם בקתות על העצים פרושים במחוזות רבים של צרפת. הבקתות האלה עשויות כמלאכת מחשבת ובתקן מחמיר. הגישה היא ירוקה והבקתות מותקנות על העצים כך שהן מאפשרות את המשך צמיחתם. בבקתות עצמן יש מיטות נוחות עם מצעים צחורים המריחים מניקיון. לכל בקתה יש מרפסת, ובה שולחן אוכל וכיסאות. בפינת הבקתה, מאחורי פרגוד נמצאים השירותים הכימיים, אשר באופן מפתיע אינם מדיפים ריח. "חדר השירותים" מצויד בדלי גדול ובו חומר וכף לפיזור. את החומר הזה מפזרים בשירותים במקום הפעולה של הורדת המים. הצרכים נאספים לשקית המורדת מדי יום ביחד עם שאריות האוכל והזבל מהבקתה למקום ריכוז בפארק. כל כלי האוכל ושקיות הזבל אשר בהם משתמשים בבקתות עשויים מחומרים מתכלים. לכל פארק יש גם מבנה על הקרקע ובו שירותים ומקלחות, כנהוג באתרי קמפינג.

בקתה בצמרת העץ

באתרי האינטרנט La Cabin en l’Air ו-Cabanes de France ניתן למצוא את פרישת הפארקים ברחבי צרפת ולהזמין בקתה. האתרים מציעים לנופשים להתארח לסוף שבוע ארוך וגם ללילה יחיד. ההצעה לסוף שבוע נובעת כנראה מהעובדה שהחוויה הייחודית הזאת מוכרת בעיקר בתחום תיירות הפנים, אולם תיירי החוץ מתקבלים בברכה רבה. עד לאחרונה עוד הייתי מקבלת בדואר האלקטרוני פרסומים של הפארק אשר בו שהינו לילה אחד בקיץ 2010 ואפשרות לקנות כרטיס במתנה לחברים.בטיול ההוא בצרפת היינו בהרכב של זוג וילדה בת קצת פחות מעשר, הגיל המושלם לחוויה שכזאת. הזמנתי לילה בבקתה ב-Parc de la Belle, במחוז Vienne שבפואטו שרנטה במערב צרפת. המיקום נבחר כתחנת דרך בין שהות בת למעלה משבוע בחבל הדורדון לבין המשך החופשה בפארק פוטורוסקופ ועמק הלואר, סיבוב קלאסי האהוב על משפחות המטיילות בצרפת. האמת היא שלא ידעתי אז שזהו פיתוח צרפתי ושמדובר בסגנון חופשה המקובל בצרפת כולה. באתרי האינטרנט של האזור ראיתי פרסום ל"פארק דה לה בל", וכשהבת ואני הסתכלנו ביחד באינטרנט על תמונות הבקתות על העצים, העסק היה כבר מכור. הבת התחננה על נפשה שנשתף אתה פעולה בהגשמת המשאלה. היות שקצת חששנו הזמנו רק לילה אחד.

מה שמיוחד בפארק דה לה בל הוא השילוב שבין היער ובו הבקתות המקסימות על העצים לבין הגן הצמוד היפהפה היושב על הנהר Belle. בגן יש גם פינת חי ומתקני משחק לילדים. הגן פתוח לרשות אורחי הפארק בחינם. הבקתות על העצים הן בגדלים שונים, מבקתות לזוג ועד בקתות למשפחות גדולות. אני הזמנתי בקתה לשלושה ובשכנות לנו היה צמד של בקתות על עץ אחד. זהו סידור המותאם להרכב רב משתתפים. במרחק קצר מהפארק ישנו פארק קופים מפורסם. זהו פארק מקסים שבו הקופים השונים אשר חלקם יריבים זה לזה מופרדים בתעלות מים, ולמעשה הם חיים באיים קטנים. הפארק מצהיר שהוא עוסק גם בשימור של זנים נכחדים. אורחי פארק דה לה בל זכאים להנחה בפארק הקופים. בנוסף, ניתן לבקר באזור בעיר פואטייה הנמצאת במרחק של פחות מחצי שעה נסיעה.

השביל המוביל לבקתה

החוויה שלנו היתה משעשעת למדי. היות שלא הכרנו אותה קודם לכן התנהלנו באופן שגרם לנו להחמיץ חלק ממנה, ולמרות זאת היא אחת מהחוויות הזכורות לנו לטובה בין כל חוויות הטיולים שלנו, אולי אף הראשונה שבהן. הגענו לפארק מאוחר לקראת החשכה. בדרך צלצלו אלי מהפארק בדאגה. עם ההגעה קיבלנו מפה של הפארק ותרמיל ובו ערכה שאני כבר לא זוכרת את כל תכולתה. פריטים שזכורים לי הם המנורה להאיר את הבקתה בשעות הערב והשקיות המתכלות.אחרי ההתארגנות ב"בקתת רובינזון" וההתרגשות הראשונה הגיע הזמן להיערך לארוחת ערב. היות שאני לא מבינה צרפתית חשבתי בטעות שיש מסעדה בפארק אשר בה ניתן לאכול בערב. ירדנו במדרגות העץ מהבקתה אל היער, ערכנו סיור יסודי במרחב, הצצתי שוב ושוב במפת הפארק שקיבלנו בכניסה ולא מצאנו זכר למסעדה כלשהי. נאלצנו לנסוע לחפש מסעדה בסביבה. עיתוי הבילוי שלנו היה יום ראשון, ובאזור הזה הפחות תיירותי מאזורים אחרים הכל היה סגור ומסוגר. רק מכונת פיצומט בעיירה השכנה הצילה אותנו מרעב בלילה.

ארוחת בוקר בבקתה

בבוקר תהינו כיצד נקבל את ארוחת הבוקר הכלולה במחיר הלינה. חשבנו לרדת מהעץ ולגשת לשאול, אבל עוד בטרם הספקנו לעשות זאת הגיע שליח ותלה סל על חבל אשר השתלשל מהמרפסת של הבקתה. העלינו את הסל ובפנים התגלה הפינוק הגדול: הלחמניות והקרואסונים היו חמים, פריכים וטעימים. מיץ התפוזים היה מפנק. הקפה והשוקו היו חמים בדיוק כמו שצריך. בדיעבד הבנתי שהייתי יכולה להזמין ארוחת ערב בתשלום נוסף ואילו הייתי עושה זאת היא היתה מגיעה אלינו ככל הנראה כפי שארוחת הבוקר הגיעה. אני מקווה שקוראים פרנקופילים ינצלו את הניסיון שלנו. למקום כזה באים לא רק כדי לישון אלא גם כדי לבלות. בואו מוקדם ונצלו את כל מה שהפארק מציע, גם אם בתשלום נוסף. הישיבה במרפסת של הבקתה בין צמרות העצים היא חווה של שקט, של מנגינת ציוץ הציפורים, של אפלולית יער שאין אצלנו בארץ, כזו שרק במרומי הגובה של המרפסת חודרות אליה קרני השמש הנעימות. את האטרקציות שמציע האזור אמנם ניצלנו כי המשכנו למחרת ללינה לא רחוקה בקרבת פארק פוטורוסקופ, אבל הרגשנו שיכולנו ללון על העץ שני לילות ולמצות יותר את החוויה הייחודית, אולי גם לטייל ביער ולנוח. זו באמת חוויה שמתאימה למעבר בין אזור אחד לאחר. אנחנו ממליצים מאוד.

זיוה רענן למדה הוראת אומנות והקימה את הבלוג שמתי לב העוסק כולו בטיולים בעולם, באומנות ומה שבינהם.

הפוסט קמפינג בצמרות העצים בפואטו שארנט מאת זיוה רענן הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, הטרור הומצא בפריז והחל בתור טרור של מדינה בזמן המהפכה הצרפתית. אולם, מתוך הפילוסופיה שהובילה למהפכה הצרפתית הגיחה גם הפילוסופיה שתוביל לטרור היחידים במאה ה-19 וה-20: האנרכיזם. על מנת להבין תופעה זאת יש צורך לחזור אל ספריו של ז'אן ז'אק רוסו (Jean Jacques Rousseau 1712-1778) שם נטען שהאדם הוא טוב מנעוריו ומצב הטבע שלו הוא החופש. על פי הפילוסופיה הזאת המדינה, בתור הגוף, אשר שולל מידה מסוימת של חופש מהאדם לצרכי ביטחון, היא שורש כל הרע. מכאן יצאו בעצם שתי אסכולות. הראשונה מבינה שלמדינה ישנו בכל זאת תפקיד מצומצם בחיי האזרח, בכל מה שקשור לשמירה על ביטחונו, אולם לא רצוי שהיא תתערב בחייו בתחומים אחרים (הנציגה של האסכולה הזאת בארץ היא התנועה הליברלית החדשה). האסכולה השנייה רואה בשלטון, באשר הוא שלטון, בתור אוייב שיש למגרו על מנת להחזיר את האדם למצב הטבע של חופש מוחלט. אלו הם האנרכיסטים והם הטילו את חיתתם על אירופה של שלהי המאה ה-19 בכלל, ועל פריז בפרט.

מי שהמציא את המילה אנרכיזם היה הפילוסוף הצרפתי פרודון (Pierre Joseph Prudhon 1809-1865), אשר קבע שרכוש פרטי הוא גזל והתנגד כמעט לכל מוסד מדינתי (מעניין לדעת שהוא תמך דווקא במוסד הבנק המרכזי מכיוון שזה יוכל לממן פרוייקטים של הפועלים). מיכאיל באקונין (1812-1876 Mikhail Bakunin), גולה פוליטי רוסי, אשר נפגש עם פרודון, החליט להוציא את הפילוסופיה שלו אל הפועל ויצר את ה"תעמולה באמצעות המעשה" שזהו בעצם שם "מכובס" לאקט טרוריסטי. באקונין השתתף במרידות של 1848 בפריז ו 1849 בדרזדן. הוא נאסר והצליח לברוח לאנגליה שם החל לתכנן מהפכה אנרכיסטית עולמית וכתב "למהפכן יש רק מטרה אחת – הרס. בינו לבין החברה ישנה מלחמה עד המוות, תמידית ובלתי פוסקת!". באקונין אומנם מת בשנת 1876 אולם השאיר אחריו מורשת שתורגמה בשנים שלאחר מכן לגל של פיגועי טרור בפריז במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19.

ז'וזף פרודון

בשנת 1891 נערכה ברובע המונמרטר שבפריז הפגנת פועלים אלימה תחת הדגל השחור של האנרכיזם (בדיוק אותו צבע כמו הדגל של דעא"ש). ההפגנה גררה גל מעצרים על ידי המשטרה. בתגובה ב 11 במרץ 1892 נזרקו פצצות על ביתו של השופט, אשר דן את המפגינים למאסר. כמה ימים אחר כך התפוצצה פצצה נוספת בביתו של התובע הראשי. מי שהטמין את הפצצה היה האנרכיסט הצרפתי בעל השם הגרמני פרנסואה קלאודיוס קוניגשטיין (Francois Claudius Koenigstein 1859-1891), אשר אימץ לעצמו את השם רבאשול (Ravachol). הוא ניתפס על ידי אלפונס ברתיון ממציא תורת הזיהוי הפלילי, אשר פיתח שיטה לזיהוי פושעים באמצעות תווי פנים ומבנה גוף. למרות זאת הטרור המשיך ובדצמבר 1893 אנרכיסט בשם אוגוסט ווייאן (Auguste Vaillant 1861-1894) זרק פצצה בתוך בית המחוקקים הצרפתי במטרה להרוג את ראש ממשלת צרפת. אולם, כאשר הוא עשה זאת, מישהי תפסה את זרועו והפצצה עפה ופגעה בעמוד. כתוצאה מכך גשם של מסמרים וטיח נפל על הפוליטיקאים שנמצאו למטה וגרם לפצועים רבים, אך ללא הרוגים. לקורבנות של בית הקפה הפריזאי טרמינוס (Terminus)  חודשיים מאוחר יותר כבר היה פחות מזל, כאשר אמיל הנרי (Emile Henri 1872-1894) הטיל שם פצצה, הרג אדם אחד ופצע עשרים נוספים. בזמן בריחתו הספיק אמיל עוד לירות למוות בשוטר עד שנתפס על ידי עוברי אורח. גם וויאן וגם הנרי הוצאו להורג אולם תחושת המצור בפריז נשארה.

הפיגוע בקפה טרמינוס

השיא של הטרור האנרכיסטי הגיע בשנת 1894 עם הרצחו של נשיא צרפת סאדי קארנו (Marie François Sadi Carnot 1837-1894). הפעם הרוצח היה איטלקי בשם סנטה קסריו (Sante Caserio 1873-1894), אשר נאלץ לברוח ממולדתו אחרי שנתפס מחלק חוברות עם תכנים אנרכיסטיים. כשהוא שמע שנשיא צרפת נוסע לעיר ליון על מנת לפתוח את התערוכה הקולוניאלית, הבין קסריו שזו הזדמנות מצויינת לרצוח אותו. ב 24 ביוני הנשיא נסע בכרכרה פתוחה, כאשר לפתע הגיח הרוצח מהקהל ותוך כדי צעקות "תחי האנרכיה" קפץ לתוך הכרכרה ונעץ את סכינו בתוך בטנו של סאדי קארנו. לאחר המעשה הוא ניסה לברוח אולם נתפס על ידי העוברי אורח והוסגר למשטרה. בתא הכלא הוא אמר "אני אנרכיסט וכרגע הצלחתי לפגוע בראש מדינה. עשיתי זאת כפי שהייתי עושה לכל נשיא, מלך או קיסר ולא משנה מאיזו מדינה הוא". למרות שעורך דינו טען שהלקוח איננו שפוי, סנטה קסריו הוצא להורג ב 16 באוגוסט.

הרצח של הנשיא סאדי קארנו

בדומה לאירועי טרור מאוחרים יותר, גם הטרוריסטים של המאה ה-19 זכו לתמיכת חלק מהבוהמה, אשר חלקו אתם את הרצון לשחרר את החברה מכבליה. בתי הקפה של מונמרטר היוו כר פורה של תמיכה באנרכיזם והזמרים ששרו שם, חיברו לא מעט שירים שהיללו את הטרור האנרכיסטי. מקסים ליסבון (Maxime Lisbonne 1839-1905), אשר בעברו היה חבר בקומונה הפריזאית, הקים במונמרטר קפה-קברט אנרכיסטי בו על הדלתות והחלונות היו סורגים, הכיסאות והשולחנות היו קשורים לרצפה בשרשראות ואילו המלצרים התחפשו לעבדים. הפרסומת של המקום אמרה שזה בית הקפה היחידי בפריז בו אין סיכוי שיתרחש אירוע טרור…. מקום נוסף שהיה חביב על האנרכיסטים היה קפה Le Zut, אשר היה קשור גם לעיתון האנרכיסטי Le Libertaire. זה היה המקומות האהובים על פיקאסו בשנותיו הראשונות בפריז.

לאחר שהמשטרה סגרה את Le Zut החליט הבעלים שלו פרדריק ג'ראר (1860-1938 Frédéric Gérard) לפתוח מקום חדש שהיום ידוע בתור Lapin Agile (בעבר הוא נקרא קברט הרוצחים בגלל תמונות הרוצחים, אשר היו תלויות על הקירות שלו). השם החדש הגיע ממשחק מילים על שמו של הצייר André Gill , אשר צייר מעל הכניסה ארנב (בצרפתית Lapin) קופץ מתוך סיר מרק. מאז שהקברט הוקם הוא הפך למקום מפגש של פושעים, אנרכיסטים וגם לא מעט מאנשי הבוהמה, אשר אהבו לבקר בקברט, בין השאר בזכות האוכל הזול שהגישו שם. המקום ידע לא רק שמחה ומוזיקה אלא גם טרגדיה, כאשר בנו של הבעלים נורה למוות בפתח הקברט בשנת 1911 (הרוצח מעולם לא נתפס).

ציור של מועדון ה Lapin Agile מאת רפאל טוסאנט

כיום כבר לא מתבצעת במקום פעילות אנרכיסטית וגם אוכל כבר איננו מוגש שם (לכן כדאי מאוד לאכול ארוחת ערב לפני שמגיעים). אולם למרות זאת, זהו אחד המקומות הכי מומלצים מבחינתי בפריז וזאת בזכות מופעי השאנסונים, אשר מתרחשים שם כמעט כל ערב. בשנת 2014 יצא לי לבקר במקום פעמיים ובכל פעם יצאתי בתחושה של אופוריה. הכל מתחיל בסביבות 21:00, כאשר המלצר מושיב אתכם ליד השולחנות הפזורים באולם שעל קירותיו ניתן למצוא תמונות, אשר צויירו על ידי כמה ציירים שפקדו את המקום, דוגמת פיקאסו. באמצע האולם נמצא לו פסנתר ישן וכך בעודכם מתיישבים ומנסים להתרגל לאווירה מתחיל מישהו לפרוט עליו. בתחילה אתם עוד חושבים שהוא מתאמן והמופע יתחיל עוד מעט ואז כעבור כמה דקות, פתאום אנשים שיושבים שולחן אחד לידכם מתחילים לשיר להם את השירים שמנוגנים על הפסנתר. באותו רגע זה נראה כאילו מדובר בתיירים שהחליטו לעשות מעין "שירה בציבור", אולם די מהר אתם מבינים שבעצם המופע התחיל… וכך במשך כ-4 שעות קסומות אתם זוכים לשמוע שאנסונים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות מרפרטואר שנע בין סוף המאה ה-19 ועד לסוף המאה ה-20. למקום ישנה נבחרת של זמרים וכל ערב מופיעים רק חלק מהם, כך שגם אם תבואו למקום מספר פעמים, תשמעו בכל פעם שירים שונים. אז אם אתם בפריז, אני ממליץ לכם בחום לא לוותר על החוויה הזאת. מכיוון שאסור לצלם שם, הרשו לי להביא לכם את השיר של אלן טורבאן (Alain Turban), אשר יעביר לכם ולו במעט את החוויה של המקום:

הפוסט מטרור לקבארט – האנרכיזם בפריז הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

החל מהמאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-20 צרפת היתה המובילה בעולם בתחומי האומנות והאמנות כמו גם בתחומים רבים אחרים, השפעתה היתה כה גדולה עד שנתנה את הטון בעיצוב אופנות וסגנונות לאורך כל תקופה זו ולכן אפשר בקלות למצוא את הסגנון הצרפתי והשפעותיו בכל רחבי העולם. טירת וודסדון (Waddesdon Manor) נבנתה בסך הכל מעבר לתעלה – באנגליה, אך יש לכך משמעות גדולה יותר מאשר אם היתה נבנת ביבשת רחוקה וזאת מאחר והבריטים מסיבות פוליטיות ולאומיות ניסו להדוף את הסגנון הצרפתי בכל כוחם אך ללא הצלחה יתרה. משפחה אחת היתה כה מזוהה עם הסגנון שהוא זכה להיות מכונה על שמה.

פרדיננד רוטשילד

מאיר אמשל רוטשילד (Mayer Amschel Rothschild) היה ראש שושלת הממון היהודית שמקורה בעיר פרנקפורט והוא אביהם של חמשת הרוטשילדים שהתפזרו לאזורים אסטרטגים באירופה כדי להרחיב את עסקייהם: ג'ימס לפריז, קארל לנאפולי, סלומון לוינה, נתן ללונדון ואמשל לפרנקפורט. פרדיננד דה רוטשילד (Ferdinand de Rothschild), נכדם של סלומון ונתן (הוריו היו בני דודים), נולד בפריז ולאחר מות אימו שהתגוררה באנגליה הוא החליט להשתקע שם ונשא לאישה את אחייניתה אוולינה. בעוד הוא מחפש את המקום בו הוא יבנה את ביתו נפלה בחלקו ההזדמנות לקנות מהדוכס ממלבורו (Duke of Marlborough) (שנקלע לקשיים כלכלים) את אחוזת וודסדון באיילסבורוי שבבקינגהמשיר (Aylesbury, Buckinghamshire) כ-85 ק"מ מערבית ללונדון.

פרדיננד היה אספן אומנות נלהב וכמו שאר בני משפחתו אהב את הסגנון הצרפתי (הם כה אהבו אותו עד שהם מצאו את עצמם מתחרים ביניהם במכירות פומביות) והיה זה אך טבעי שהוא יבנה את ביתו בסגנון הצרפתי, לשם כך הוא רתם למשימה את האדריכל הצרפתי גבריאל-היפוליט דסטיליו (Gabriel-Hippolyte Alexandre Destailleur), הסגנון שהוא התבקש לעצב על פיו היה הרנסאנס של טירות עמק הלואר כאשר שאטו דה מואסי (Chateau de Mouchy) משמשת כמודל לחיקוי. מאחר ווודסדון היה שטח חקלאי ללא שום מבנים או גנים היה לאדריכל את החופש לתכנן את הבית ללא הפרעה. הבניה החלה ב-1877 אחרי שפרדיננד הצניע את התוכנית המקורית של האדריכל תוך כדי שהוא מתעלם מאזהרותיו שהבית קטן מדי ולאחר כ-3 שנים של התמודדות עם תנאי שטח קשים הבית עמד לפני סיום בעוד שצוות גדול עדיין עומל על יצירת גנים צרפתיים מהיפים באנגליה המוקפים בפארק אנגלי רחב ידיים.

הגנים של טירת וודסדון

הבית, שנועד לשמש כבית קיץ למשך מספר חודשים בודדים בשנה, שימש לאירוח ובילוי והוא רוהט בידי מיטב האומנות הצרפתית של המאה ה-18 שפרדיננד אסף לאורך השנים; לוחות עץ דקורטיבים מביתו הפריזאי של איש הכספים פייר דודאן (Pierre Dudan), אוסף גדול ומרשים של פורצלן סוורה (Sèvres), שטיחי קיר של בובאי (Beauvais), שטיחי סוונייר (Savonnier), רהיטים של אמנים כמו ז'אן הנרי רייזנר (Jean Henri (Riesener, שארל קרסן (Charles Cressent) ואנדרה שארל בול (André Charles Boulle), ציורים של תומס גיינסבורו (Thomas Gainsborough), ז'אן אנטוון ווטאו (Jean-Antoine Watteau), ניקולה לנסרה (Nicolas Lancret), ז'אן בטיסט גרוז (Jean-Baptiste Greuze) כמו גם אוספי שעונים, רישומים, ספרים, מניפות ואומנות דקורטיבית מגוונת.

ההוכחה לכך שהסגנון הצרפתי הוא היפה והנעלה ביותר מתבטאת בכמות המבקרים שפוקדים את המקום, טירת וודסדון שייכת ומופעלת כיום ע"י הנשיונל טראסט (The National Trust) והיא נחשבת לאחת הטירות הכי מתוירות באנגליה בכלל ושל הטראסט בפרט ועל כן הגישה אליה היא דרך הסעה מאורגנת. אחרי שעולים על ההסעה שיוצאת ממרכז המבקרים נוסעים דרך החורשות שמקיפות את הטירה עד שהיא נגלת במלוא הדרה, צעדה קצרה בשביל הראשי לעבר הדלת לוקחת את האורח לתוך המבואה ומשם לסדרת חדרים שכל אחד מהם מפואר יותר מקודמו, בשונה מטירות שנבנו עד סוף המאה ה-18 החדרים אינם מסודרים כאינפלדות (מעבר מחדר לחדר ללא מסדרון או מבואה) מה שנותן תחושה יותר ביתית למקום.

סרטון המציג את טירת וודסדון וגניה

מתחילים בגלריה המזרחית שם מתבלט מעל שאר היצירות האוטומטון, מעין תיבת נגינה משוכללת בצורת פיל בסגנון אוריינטלי, משם ממשיכים לחדר ארוחת הבוקר המחופה בפנלים כהים של האדריכל ז'אן בטיסט בולה (Jean Baptiste Bullet) ומשם לתוך מבואת השיש אל חדר האוכל הרשמי שהוא יצירת מופת בארוקית המחופה בקירות שיש שעליהם תלויים שטיחי קיר של פרנסואה בושה (Francois Boucher), הלאה לחדר ההסבה האדום הנקרא כך על שם הטפטים האדומים שלו, ממשיכים לחדר ההסבה האפור המרוהט בריהוט של מיטב אומני המאה ה-18 ובפורצלנים של סוורה, חדר ההסבה האפור מוביל אותנו לגלריה המערבית שבמרכזה עומד שעון של אנדרה שארל בול ובצמוד אליה נמצאת הספריה הקטנה, במקום זה הסתיים הבית המקורי אך מהר מאוד הבין פרדיננד שהאדריכל צדק והבית קטן מידי, על כן ב-1889 הוא בנה תוספת שמהווה את האגף הפרטי שבקומת הקרקע שלו שוכן חדר ההסבה של הברון, החדר שימש כמפלטו הפרטי של פרדיננד ואליו הזמין את חבריו הקרובים.

לבית עוד חדרים רבים והם כולם מרוהטים מכף רגל ועד ראש באחד מאוספי האומנות הצרפתית הגדולים והחשובים בעולם שהקנה לה עוד בתקופתו של פרדיננד מעמד כה מכובד עד שהמלכה ויקטוריה הזמינה את עצמה למקום כדי להתרשם ממנו ולהתעדכן בטכנולוגית החשמל שוודסדון היתה מהראשונות לאמץ, כמובן שהחדר שבו התרעננה המלכה, שלא נשארה ללון, נקרא על שמה.
פרדיננד היה אדם חולני ובזמן שהגיש לאורחיו מטעמים נאלץ להסתפק במזון דל, לאחר שאשתו מתה בזמן לידת בנם עברה אחותו אליס לגור איתו ולאחר מותו ב-1898, מאחר ולא היו לו ילדים, היא ירשה את הבית, הבא בתור לרשת את המקום היה בן אחייניתה ג'יימס דה רוטשילד מהשלוחה הצרפתית של המשפחה, ג'יימס הוא בנו של הנדיב הידוע אדמונד דה רוטשילד וגם הוא היה תומך נלהב של התנועה הציונית, אשתו דורותי היתה אחת מאדריכליות הצהרת בלפור מ-1917.

וודסדון – מבט מבפנים

מאחר וגם להם לא היו ילדים ג'יימס ודורותי החליטו לתרום את הבית לנשיונל טראסט כדי למנוע מהבית גורל דומה לאחוזות רבות באנגליה באותה התקופה שנהרסו ואוספיהן נמכרו לכל דורש, כך לאחר מותו של ג'יימס החל תהליך העברת האחוזה ותכולתה לטראסט בפיקוחה של דורותי אשר נשארה מעורבת במקום עד מותה. האחוזה שכוללת גם מלון, מסעדה, חנות מזכרות ומארחת אירועים שונים פתוחה כל השבוע למעט יום שני ומינואר ועד מרץ היא פתוחה רק בסופי שבוע (יש להתעדכן באתר: www.waddesdon.org.uk). אפשר להגיע ברכב דרך כביש M40 מלונדון או ברכבת מתחנת לונדון מרילבוון לתחנת איילסבורי (London Marylebone to Aylesbury Vale Parkway) ומשם לקחת מונית לוודסדון.

הפוסט טירת וודסדון – שאטו צרפתי בלב אנגליה מאת רונן סאס הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

ב 17 בנובמבר 2015 ערך רזי ברקאי ראיון איתי ועם רונן סאס במסגרת תוכניתו "מה בוער" שבגל"צ. במהלך הראיון דנו בנושאים הבאים:

• מצב הפרנקופיליה בישראל.
• ההבדל בין סגנון הבנייה של לואי ה-14 לבין זה של לואי ה-15.
• כמה עולה לעצב את הבית בסגנון לואי ה-15?
• היכן כדאי למות בפיגוע טרור בפריז?
• כמה פעמים הייתי בפריז?
• להיכן כדאי לנסוע אם מחליטים לצאת מפריז?
• מסלול הליכה בפריז של רונן סאס.
• על איזה מקום רומנטי בפריז אני ממליץ?

הפוסט הפרנקופיל מתראיין בתוכנית "מה בוער" של רזי ברקאי גל"צ הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

המרקיזה דה סבינייה (Marie de Rabutin-Chantal la marquise de Sévigné 1626-1696) הייתה אחת מנשות החברה החשובות של המאה ה-17, אשר התפרסמה בזכות המכתבים אותם כתבה לביתה הרוזנת דה גריניאן (1646-1705). המכתבים הללו, אשר כתובים בסגנון קולח ונעים, נחשבים עד היום למקור ראשוני חשוב לכל ההיסטוריונים שחוקרים את תקופת שלטונו של לואי ה-14 וזאת בזכות הדיווח הכמעט יום יומי לגבי כל מה שהתרחש בחצר המלך (דוגמת מותו של הטבח וואטל או פרשיית הרעלים, אשר החרידה את פריז). למרות שהמכתבים הללו נחשבים לקלאסיקה של הספרות הצרפתית הם, ככל הידוע לי, מעולם לא תורגמו לעברית. לשמחתי ניר רצ'קובסקי החליט להרים את הכפפה (שהייתה בוודאי כפפת משי, שנחה לה בנון שאלנטיות על רצפת השיש של אחד מארמונות המארה) והוציא לאחרונה את הספר "בת, אהובה".

בת-אהובה מאת ניר רצ'קבסקי

חשוב לציין שהספר איננו מהווה אוסף של מיטב מכתביה אלא מדובר ברומאן היסטורי העוסק במערכת היחסים בין האם לילדתה האהובה הרוזנת דה גריניאן (Françoise Marguerite de Sévigné 1646-1705) לבין בנה שארל (1648-1713). ניתן להשוות את הספר הזה לאופרה בארוקית המורכב מרצ'יטטיבים (Recitative) המקדמים את העלילה ואריות (Aria), אשר תפקידם להציג את רגשות הגיבורים ובכך לאפשר לזמרים להראות את מלוא יכולתם המוזיקלית. אולם, להבדיל מאופרות בארוק בהן הרצ'יטטיבים הם די מונוטוניים ומשעממים דווקא בקטעי העלילה שנכתבו על ידי הסופר מתגלה גאוניותו של הספר. יש לציין שזהו ספרו העלילתי הראשון של ניר רצ'קובסקי, אשר עד כה עבד בתור מתרגם (עד היום זכור לי התרגום המעולה שלו ל"סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי) ולמרות זאת הוא מפגין כאן יכולת כתיבה מרשימה מאוד. התיאורים והסיפורים אותם משלב הסופר ביד אומן, גורמים לקורא בקלות רבה לחזור בזמן אל תקופת שלטונו של לואי ה-14 ולהכיר את כל אותן הדמויות, אשר הפכו את התקופה הזאת ל Grand Siècle. במקביל הוא מצליח לנתח באיזמלו הספרותי את הפרופיל הפסיכולוגי של כל אחד מהגיבורים של הסיפור ובכך להפוך אותו לרומאן על זמני, אשר יכול היה להיות רלוונטי בכל תקופה ובכל מקום בו יש אם, אשר אוהבת את ביתה אהבה עזה ,ולכאורה מזניחה את הבן. אין ספק, מדובר באחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות ואני ממליץ לכם בחום רב ללכת לקנות אותו. הספר הזה הסב לי לא רק הנאה אלא גם היווה השראה למסלול טיול מיוחד שילך בעקבותיה של גיבורת הספר, מדאם דה סבינייה.

מסלול טיול ברובע המארה הצפוני

מסלול טיול זה מהווה מעין מסלול משלים למסלול טיול ברובע המארה שפרסמתי בעבר. בעוד המסלול הקודם עוסק בעיקר במארה המרכזי ובמארה הדרומי הרי שהמסלול הזה יעסוק ברורו במארה הצפוני, המוכר פחות, ובו נוכל לפגוש מקומות בהם חיו חבריה של מדאם דה סבינייה ובהם חיה ופעלה.

מפת המסלול

כנסיית Saint Elisabeth

כנסיית Saint Elisabeth

על מנת להתחיל את הטיול יש להגיע לתחנת המטרו Temple. אחרי שיצאתם מהמטרו לכו ב Rue du Temple וכנסו לכנסיית Saint Elisabeth, אשר נמצאת במספר 195. זוהי הכנסייה היחידה מהמאה ה-17 במארה הצפוני, אשר שרדה את המהפכה הצרפתית. הכנסייה היא כל מה שנשאר ממנזר שהיה באזור והיא שייכת למסדר אבירי מלטה. מדאם דה סבינייה בוודאי הכירה את הכנסייה הזאת לא רק בגלל שחברותיה האצילות שלחו לשם את בנותיהן אלה גם מכיוון שהייתה תחת חסותו של הקרדינל דה רץ (Jean-François Paul de Gondi 1613-1679), אשר היה אחד מחבריה הקרובים. בזמן ביקורכם אל תפספסו את הפאנלים הפלמיים היפהפיים מהמאה ה-17, אשר הובאו לכאן בשנת 1945 מ Arras. הפאנלים מכילים פסלוני עץ שנוצרו ביד אומן המתארים תמונות מהברית הישנה והחדשה ומהווים את אחד האוצרות הפחות ידועים בפריז.

ביתה של מדאם דה סקודרי

צאו מכנסיית Saint Elisabeth ולכן דרומה ב Rue du Temple עד אשר תגיעו להצטלבות עם Rue de Bretagne. פנו שמאלה ולכו ישר בעודכם נהנים מיופים של הגן והעירייה של הרובע השלישי (שניהם מתקופת נפוליאון ה-3). פנו ימינה ב rue de Beauce וכמה צעדים אחר כך פנו שמאלה אל Rue des Oiseaux שם תגלו בניין פינתי עם גן קטנטן ומקסים. כאן התגוררה מדמואזל דה סקודרי (Madeleine de Scudéry 1607-1701) חברתה של מדאם דה סבינייה ובעלת אחד הסלונים הספרותיים המפורסמים ביותר של תקופתה. למרות שמדובר היה בבניין צנוע, כל שבת חבורה של אצילים רמי דרג ואנשי רוח היו עולים במדרגות הבית על מנת להשתתף בערבים המפורסמים שהתקיימו בביתה. אומנם ביתה של מדאם דה סקודרי היה מאוד צנוע, יחסית לבתי האצילים בסביבה, אולם הגן הקטן שלה היה שם דבר בזכות צמחי האקציאה והציפורים שגידלה שם (בינהם תוכי מדבר), אשר העניקו את השם לרחוב בו נמצא הבית (רחוב הציפורים). עד כדי כך התפרסמו הציפורים שם שהפילוסוף המפורסם לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz 1646-1706) כתב שיר על התוכי שהתגורר שם.

מפת האהבה של מדאם דה סקודרי

מדאם דה סקודרי האמינה בכל מעודה באהבה אפלטונית והקדישה את מלוא מרצה לקדם סוג אהבה זה. בספרה קללי (Clélie) היא יצרה את מפת האהבה, המכילה כפרים, דרכים, הרים ואגמים, אשר כל אחד מהם מייצג את מגוון הרגשות שעובר האדם בדרך לאהבה. נינון דה לנקלו (Ninon de Lanclos 1620-1705) לעגה לבאי הסלון וקראה להם הינסניסטים של האהבה מכיוון שהם מדברים עליה רבות אך לא מעולם לא עשו אותה… מולייר ראה את הפוטנציאל הקומי שקיים היה בסלון הזה וביסס עליו את הקומדייה המפורסמת שלו "הענוגות הנלעגות". מאוד רציתי להביא לכם גרסא מתורגמת לקומדיה הזאת, אך לצערי לא מצאתי אותה. אולם, אם אתם מבינים צרפתית, אני ממליץ לכם לצפות בגרסא הזאת:

שוק הילדים האדומים (Marché des Enfants-Rouges)

מתוך סמטת הציפורים תוכלו להכנס לשוק הילדים האדומים דרך הכניסה הצידית שלו. זהו השוק העתיק ביותר בפריז, אשר עדיין פועל כיום והוא נקרא על שם בית יתומים שעמד ב Rue des Archives 90, אשר הילדים שהתגוררו בו לבשו מעילים אדומים (היה קיים גם בית יתומות, אשר לבשו מעילים כחולים ולכן הוא נקרא Les Enfants Rouges). המקום אומנם לא קשור למדאם דה סבינייה, אולם אם כבר הגעתם עד הלום מומלץ מאוד לטייל בין דוכניו ולאכול במסעדות המצויות שם.

ביתו של פסקאל ומוזיאון פיקאסו

אחרי שסיימתם לבקר בשוק הילדים האדומים צאו אל רחוב Charlot, אשר נקרא על שם היזם בן המאה ה-17, אשר בנה חלק גדול מהרחובות באזור. טיילו לכם בנחת בין הגלריות והארמונות מהמאות ה-17 וה-18 (דוגמת זה הנמצא במספר 33 או ביתה של המרקיזה דה פוליניאק במספר 28). המשיכו ישר עד שתגיעו ל Rue du Perche אל מספר 7Bis שם התגוררה האלמנה סקארון, לעתיד המרקיזה דה מנטנון. פנו שמאלה אל Rue Saintonge אשר גם הוא מכיל לא מעט בתים מהמאות ה-17 וה-18. במספר 13 התגורר הפילוסוף המפורסם בלז פסקאל (Blaise Pascal 1623-1662), אותו הכירה מדאם דה סבינייה וכאן הוא עבד על בעיית הוואקום, כאשר בשנת 1651 מת אביו והמשפחה נאלצה לעזוב את המקום בגלל חובות). פנו ימינה ברחוב Poitou ואחר כך שוב ימינה ברחוב Vieille du Temple. המשיכו ישר עד שתגיעו אל הגנים של Hôtel Salé בו שוכן היום מוזיאון פיקאסו. מדאם דה סבינייה הכירה כמובן את האדון הנובוריש שבנה את הארמון המפואר הזה וכמו כל אצילה טובה הסתכלה עליו בבוז (זה כמובן לא הפריע לה לחתן את נכדה בנה עם בת סוחר עשיר ולומר את המשפט האלמותי: "לעיתים צריך לזבל את הקרקע").

אוטל סאלה בו שוכן מוזיאון פיקאסו

ודרך אגב, אם במקרה תקף אותכם הרעב אתם מוזמנים לעצור ב Breizh, שנמצא במספר 109 ולאכול את אחד הקרפים הטובים ביותר שאי פעם אכלתם.

 ביתו של המשורר סקארון

אחרי שסיימתם להסתכל על הגנים של אוטל סאלה לכו ל Rue de la Perle ואחר כך אל Rue de Thorigny על מנת שתוכלו להתרשם מהחצר היפהפיה של הארמון. חזרו אל Rue de la Perle והמשיכו ב Rue de Parc Royal. שימו לב לאחוזות היפהפיות מצד שמאל (אני אוהב במיוחד את האדומה במספר 6) ואל הגן הקטן מימינכם שמכיל שרידי פסלים מהמאה ה-16 (אם תסתכלו היטב תזהו שם את הסלמנדרה המפוסלת באבן, סמלו של המלך פרנסואה ה-1). פנו שמאלה אל Rue de Turenne, אשר נקרא על שם הגנרל המוכשר ביותר של לואי ה-14, שאת סיפור מותו בקרב מתארת מדאם דה סבינייה במכתביה לביתה. האחוזה שלו עמדה פעם במספר 66 אך לצערי רק מעט מאוד מהמבנה המקורי נשמר.

פול סקרון

המשיכו אל מספר 56 ותגלו את ביתו של המשורר סקארון (Paul Scarron 1610-1660) אותו ניתן לזהות בזכות פסל הבתולה הנמצא בפינת הבית. המשורר, אשר כתוצאה ממחלה היה גופו מעוקם ונראה כמו האות Z, ניהל כאן סלון ספרותי מפורסם. למרות שסבל כאבי תופת הוא הצליח לשמור על חוש הומור, לכתוב שירה ולהמציא את ז'אנר הבורלסקה. כאשר היה בין 41 הוא התחתן עם פרנסואז ד'אוביני בת ה-15, אשר שימשה יותר בתור אחות רחמנייה ופחות בתור אישתו. שם הכירה פרנסואז את מדאם דה סבינייה והפכה לאחת מחברותיה הטובות. לאחר שהתאלמנה מבעלה בשנת 1660 הפכה פרנסואז לאומנת של ילדיו של לואי ה-14 ממדאם דה מונטספאן וכעבור שנים הפכה למאהב שלו ולבסוף לאשתו. כיום אנחנו מכירים אותה בתור מדאם דה מנטנון (Madame de Maintenon 1635-1719).

ביתה של מדאם דה סבינייה

חזרו על עקבותיכם אל rue de Sevigne, אשר נקרא על שם המרקיזה. במספר 29 תראו את אוטל לה פלטייה סן פארגו (Le Peletier de Saint-Fargeau) בו התגוררה במשך מאות שנים משפחת לה פלטייה. האחרון בשושלת, לואי מישל (1760-1793), היה מהפכן והצביע בעד הוצאותו להורג של לואי ה-16. אולם, ביום הוצאתו להורג של לואי ה-16, הוא נרצח על ידי אחד משומרי ראשו של המלך, בעת ששתה קפה בפאלה רויאל. בבניין הזה שכנה הספרייה של פריז עד אשר היא הועברה בשנת 1968 אל אוטל למואניון (Lamoignon), אשר נמצא לא רחוק משם ברחוב  rue Pavée. כיום הוא משמש חלק מהמוזיאון לתולדות פריז וניתן למצוא בו את החלקים העוסקים בין השאר במהפכה הצרפתית. ואם כבר מדברים על המוזיאון לתולדות פריז, לכו מעט קדימה ותגיעו למספר 23 שם נמצא אוטל קרנבלה שם התגוררה מדאם דה סבינייה במשך כ-20 שנה. לא ארחיב על הבית הזה מכיוון שכבר כתבתי עליו בהרחבה בעבר אולם אם יתמזל מזלכם ותהיו בפריז לאחר שהשיפוצים במקום יסתיימו תוכלו לבקר באחד מחדרי הארמון המוקדשים לזכרה. ומכיוון שהגענו אל ביתה של מדאם דה סבינייה, זאתי הזדמנות מצויינת לאחל לכם בילוי נעים במוזיאון שנמצא בביתה ולסיים את הטיול…

פסלו של לואי ה-14. מוזיאון הקרנבלה. מקור צילום וויקיפדיה.

ואם כל זה עדיין לא הספיק לכם…

עדיין לא התעייפתם ואתם רוצים עוד? ביציאה ממוזיאון הקרנבלה פנו שמאלה ברחוב Franc Bourgeois ולכו עד שתגיעו אל כיכר ווז'. שם במספר 1bis נולדה מדאם דה סבינייה בשנת 1626 ושם התגוררו לא מעט מחבריה בשלב כזה או אחר בחייהם. אחרי שסיימתם להנות מיופי הכיכר (ואם מדובר ביום קיצי אז מומלץ לנוח מעט על הדשא) צאו מהכיכר דרך היציאה הדרומית או דרך אוטל דה סולי והגיעו אל רחוב סן אנטואן. חצו את הכביש ופנו מערבה עד שתגיעו אל כנסיית סן פול-סן לואי (Saint Paul-Saint Louis). זוהי אחת מהכנסיות הבארוקיות היפות ביותר בפריז ובה מדאם דה סבינייה אהבה לבקר ולשמוע את דרשותיהם של לואי בורדלו (Louis Bourdaloue 1632-1704) ושל בוסואה (Jacques-Bénigne Bossuet 1627-1704). כמה שזה נשמע לנו היום מוזר, דרשות כנסייה נחשבו לסוג של בידור (ביחד עם הוצאות להורג בכיכר Greve) וכשדרשנים מ"ליגת העל", דוגמת שני האנשים שהזכרתי, היו מגיעים לכנסייה לא ניתן היה למצוא מקום פנוי ורחוב סן אנטואן היה הופך לפקק תנועה ענקי בגלל הכרכרות שחנו שם. אחרי שסיימתם להתפעל מהכנסייה צאו אל רחוב סן אנטואן ולכו מערבה אל רחוב פרנסואה מירון (François Miron). שם תוכלו להנות מיופיו של הבית של האישה שלקחה את בתוליו של לואי ה-14, לראות שני בתי עץ עתיקים ועוד אטרקציות עליהם כתבתי בעבר. לכו עד סוף הרחוב ותגיעו לכנסיית סן ז'רבה סן פורטה (Saint Gervais-Saint Portais), אשר מופיעה גם במסלול הראשון של המארה. כאן התחתנה מדאם דה סבינייה וכאן גם קבור המשורר סקארון, בעלה של חברתה הטובה שתהפוך למדאם דה מנטנון. ומכיוון שוודאי התעייפתם זה הזמן לסיים (והפעם באמת) עם כתובת המצבה השנונה של סקארון, אשר תורגמה על ידי דורי מנור האחד והיחיד:

האיש הנח לרגלכם

קנא פחות משרחם

ואלף פעמים הוא מת

לפני שגם פה באמת;

אז אל תרעיש, עובר-ושב,

וחוס על תנומתו עכשיו;

כי זה הלילה הראשון

שסקארון יכול לישון.

(מתוך הספר "מיעוט", הוצאת הקיבוץ המאוחד).

הפוסט מסלול טיול בפריז בעקבות ספרו של ניר רצ'קובסקי "בת, אהובה" הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

יש דברים שפשוט לא כדאי לעשות. אחד מהם הוא להגיע למתחם שרונה ואיזור רחוב הארבעה בשבת בצהריים ללא הזמנת מקום מראש. כמו ילד שאמרו לו אלף פעם לא לדחוף אצבעות לשקע ולמרות זאת הוא ניסה,אז גם אני, למרות שהוזהרתי החלטתי לקחת סיכון והגעתי לשרונה עם הורי. על כך הוספתי חטא על פשע והגענו די רעבים. אחרי שבדקנו כמה מסעדות באזור וכולן היו מלאות עד אפס מקום עם רשימת המתנה עד יום ראשון לפחות, הגענו פתאום לפושון.

פושון בשרונה מבט מבפנים

וודאי תגידו לי, איך זה שפרנקופיל כמוך עוד לא כתב על סניף פושון התל אביבי (על הסניף הצרפתי כבר כתבה גל שטיינר בעבר)? יש לכך שתי סיבות, הראשונה היא שלרוב אני לא ממש מחבב את מתחם שרונה בגלל שהוא די צפוף והמוני ולכן אני כמעט ולא מגיע אליו. הסיבה השנייה היא שעל פי ביקורות שקראתי בכל מיני מקומות פושון התל אביבי רחוק באיכותו מהסניף הפריזאי המפורסם כמרחק פלאפלייה באזור מוסכים שכוח אל בפתח תקווה ממסעדת לה דסאנס. אולם, מכיוון שלהבדיל משאר המקומות בשרונה, פה היה מקום פנוי, השילוב בין הסקרנות לרעב עשה את שלו והחלטנו לשבת שם.

הזמנו מרק פטריות עם כמהין, קיש חקלאים וסנדוויצ'ים של ממרח סלמון, מוסלין גבינת שמנת ומנגו. מרק הפטריות היה דווקא לא רע בכלל, למרות שטעם הכמהין לא כל כך הורגש. אין מה לעשות, קשה מאוד לטעות כשמזמינים מרק מוקרם בשמנת (אלא אם כן אתם באמצע דיאטה) והשילוב בין החמימות של המרק לבין הקור בחוץ (אף אחד לא חשב להעמיד תנור גז לטובת אלו שיושבים שם) היה מצויין.

מרק קרם פטריות וכמהין

הסנדוויץ' לעומת זאת היה די בינוני. מדובר היה בחמישה סנדוויצ'ונים קטנים ממולאים בממרח סלמון. על טעמו של הסנדוויץ' אין לי יותר מידי דברים רעים או טובים לומר – הוא היה פשוט סתמי. מה שהיה יכול להציל את הסנדוויץ' מסתמיות היה המנגו שבהחלט יכל לספק טוויסט מעניין למנה. אולם לצערי חתיכות המנגו היו קרובות לגודל מיקרוסקופי ולכן הן כמעט ולא הורגשו. ואפרפו, גודל מיקרוסקופי, לקחת יותר מ 60 ש"ח על 5 סנדוויצ'ונים זעירים זה לא נובל קוויזין – זה פשוט עושק. על הצי'פס אין לי הרבה מה לומר, כמו הסנדוויץ' אותו הוא ליווה הוא היה פשוט סתמי.

סנדוויץ' סלמון

עד כה המאכלים שטעמתי נעו בין חביבות לבינוניות, אולם אז הגיעה הנפילה. קיש החקלאים, אשר על פי התפריט היה אמור להכיל מרכיבים שונים כגון חזה אווז, התגלה כלא יותר מאשר חתיכת בצק דק וחרוך, אשר שאר מרכיביו שיחקו מעין משחק של מחבואים קולינארי עם הסועד מכיוון שהיה קשה לגלות אותם (להוציא אותו חזה אווז שהיה יבש לחלוטין). כמו הסנדוויצ'ים גם המנה הזאת הייתה די קטנה ביחס למחיר מה שגרם לי לחשוב שאולי השפים של פושון הישראלית מנסים לבדוק את רזי המטבח המולקולרי…

קיש החקלאים

הן בגלל שנשארנו רעבים והן מכיוון שביקורת על פושון לא יכולה להיות שלמה ללא ביקור בגזרת המתוקים, החלטנו לקחת פאי ג'אנדויה, עוגת מוס שוקולד ושוקו חם. פאי הג'אנדויה (הצרפתים קוראים לזה ג'יאנדוג'ה) היה למען האמת לא רע בכלל. הן המילוי השוקולדי בטעם האגוזים והן הבצק עמדו במשימה וסיפקו קינוח חביב אך לא כזה שיגרום לכם לאורגזמה קולינארית.

טארט ג'יאנדויה של פושון

עוגת מוס השוקולד לעומת זאת הייתה סתמית לחלוטין. לא טובה ולא רעה במיוחד פשוט סתמית ורחוקה שנות אור ממה שניתן למצוא ולו בפטיסרי בינונית בפריז.

עוגת מוס השוקולד של פושון

כפי ששמתם לב עד כה, הסניף הישראלי של פושון רחוק מאוד מהסטנדרטים של הסניף הצרפתי ואף מכל בית בית קפה או פטיסרי בינוני בפריז. אולם בדבר אחד הצליח פושון לשמור על אותנטיות מוחלטת וזאת בזכות יבוא חוויית השירות הצרפתי לארץ הקודש. ואכן לרגע הרגשתי שאני בפריז, אבל לא במובן הטוב של המילה. כידוע, על מנת להתקבל לעבוד במסעדה בעיר האורות יש לעבור מבחן באנטיפטיות ואלו שמצליחים לעמוד בתנאי המבחן הנוקשים עוברים קורס בהתנשאות למתקדמים לפני שנותנים להם להגיש ולו ספל קפה. המלצרית של פושון עברה כנראה את כל הקורסים הללו בהצטיינות בבית הספר למלצרים "אקול נורמל מיזנטרופ" לפני שנחתה בארץ הקודש. חוסר הסבלנות שלה בתחילת הארוחה התחלף אט אט באנטיפטיה מוחלטת וגסות רוח. לשיא הגיעה המלצרית, כאשר הגישה לנו את השוקו. לגימה אחת גילתה שמדובר בשוקו פושר עד קריר, רחוק מאוד מה Chocolat Chaud אותו התרגלנו לשתות בפריז. בעת שהערנו לה על השוקו היא אמרה בנון שאלנטיות שזה פשוט לא נכון ושאנחנו מדמיינים. על פיצוי או לכל הפחות על הסרתו מהחשבון (כמעט ולא נגענו בו), לא היה על מה לדבר.

אז לסיכום, אחרי סגירתם של קארם והפטיסרי של אמיל, אשר חזר לעבוד מהבית, לא נשארו הרבה פטיסרי שטעמם יחזיר אותנו לפריז ללא צורך בכרטיס טיסה. לצערי הרב, סניף פושון בשרונה הוא לא הבשורה הקולינרית לה חיכינו. הוא לא מתחיל להתקרב לפושון המקורי בפריז ואנו נאלץ להמשיך לקנות כרטיסי טיסה לעיר האורות, על מנת שנוכל להתענג על הדבר האמיתי.

הפוסט פושון בתל אביב – הכי רחוק מפריז שאפשר הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

לפני מספר שבועות פנו אלי מרשת ב' והציאו לי להיות האורח הראשי בתוכניתו של נתיב רובינזון "נתיב עולמי". הסכמתי מיד כמובן ואז אמרו לי שהתוכנית תתרחש בין 12:00 ועד 3:00 לפנות בוקר. כל מי שמכיר אותי יודע שבשעות הללו אני כבר מזמן במיטתי חולם על טיול ברובע הלטיני או על פגישה עם לואי ה-14, אולם החלטתי שלא בכל יום יש לי הזדמנות להשתתף בתוכנית רדיו של 3 שעות העוסקת בפריז. אז קרוב לחצות התייצבתי באולפנים ומרתון פריס התחיל. אז מה היה לנו? מה לא? שאנסונים, ראיונות עם כמה פריזולוגים לא קטנים וכמובן לא מעט הגיגים שלי ושל אחרים שעסקו בפריס אהובתי. אני חייב לומר שממש נהנתי מכל רגע ושלושת שעות התוכנית עברו במהירות מטורפת. אני מאוד מקווה שתהנו מהתוכנית כפי שאני נהנתי.

חלק 1 – צרפת, פריז, פרנקופילים אנונימיים ומה שבינהם.

• השאנסון תחת שמי פריז של אדית פיאף (Sous le ciel de Paris)
• כיצד הפכתי לפרנקופיל?
• איך נוצרה הקהילה הפרנקופילית?
• למה דווקא פריס?
• איזו הכשרה צריך מלצר צרפתי לעבור?

חלק 2 – החגיגה הפרנקופילית ממשיכה + ראיון עם מרטין ברהום מ La Brocante du Village

• שירו של אזנבור La Maman
• מדוע כדאי להסתכן ולהגיע לקתדרלת סן דני?
• מדוע כדאי לבקר במוזיאון המשטרה בפריז?
• מתי הכי כדאי לבקר בפריס?
• תרבות ה Brocante בפריס.
• היכן ניתן למצוא חנויות ענתיקות בפריז?
• מה מצב הקהילה היהודית בצרפת?
• מהו המקום שמרטין הכי אוהבת בפריז?

חלק 3 – גנים קטנים ומקסימים בפריז וראיון עם יוסי שיפמן בנושא המוזיקה הצרפתית

• שירו של שארל טרנה La Mer.
• מתי הומצאה החופשה הצרפתית המפורסמת?
• גנים קטנים, פחות מוכרים ומקסימים בפריס
• מה הן הכנסיות בהן הכי כדאי לשמוע מוזיקה בעיר האורות?
• מי המציא את התזמורת הסימפונית?
• קטע מתוך הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז.
• שירו של פרנק סינטרה I Love Paris
• מי הקים את תיאטרון הבטקלאן, אשר עלה לכותרות בגלל אירוע הטרור בפריז?
• הבלט הצרפתי והשפעתו על הבלט העולמי
• קטע מתוך כרמן מאת ביזה.
• מי האיטלקי שהמציא את האופרה הצרפתית וממה הוא מת?
• קטע מתוך קרנבל החיות של סן סאנס.
• קטע מתוך "לה בוהם" של שארל אזנבור.
• המקומות שיוסי שיפמן הכי אוהב בפריס.

חלק 4 – שאנסונים, פסאז'ים וחלק א' של הראיון עם אלון קליבנוב בנוגע להיסטוריה של פריס

• מה הוא מועדון השאנסונים שאני הכי אוהב בפריס?
• מדוע הפסאז'ים של פריז כל כך מקסימים?
• מה הם הפסאז'ים שאני הכי אוהב?
• הסיילים של פריס
• פריס בתקופה הרומאית
• מי הציל את פריז מאטילה מלך ההונים?
• מבנים של פריז מימי הביניים שאסור להחמיץ
• כיצד נוצרה האוניברסיטה של פריז?
• פריס בתקופת הרנסאנס בין טבח ברתולומיאו הקדוש לבנייה חדש של הלובר.
• הבנייה מחדש של פריס בתקופת הנרי ה-4.

חלק 5 – חלקו השני של הראיון עם אלון קליבנוב

ההקלטה תבוא בקרוב…

• פריס של לואי ה-14
• פריס של תקופת ההשכלה והמהפכה הצרפתית
• בנייתה מחדש של פריס במהלך המאה ה-19
• הכיבוש הגרמני ב 1870 והקומונה.
• הכיבוש הגרמני של פריס בשנת 1940

הפוסט הפרנקופיל מתראיין בתוכנית נתיב עולמי של נתיב רובינזון ברשת ב הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

אלוהים, כל מסתבר, חי! הוא חי בבריסל והוא חתיכת טיפוס, מתנהג לא יפה לאשתו ולבת. כן, שמענו שיש לו בן, אבל מסתבר שיש גם בת. קוראים לה איה והיא בת עשר. יום אחד נמאס לילדה והיא מחליטה לנקום. היא פורצת למחשב של אלוהים ושולחת לכל אדם בעולם הודעת טקסט עם התאריך בו ימות. הבלגן חוגג. סרטו החדש של ז'אקו ון דורמל ("טוטו הגיבור"), "קומדיה אלוהית", הוא סאטירה סוריאליסטית משועשעת שכבשה לבבות בפסטיבל קאן האחרון והוא מועמד בלגיה לפרס האוסקר 2016. הסרט יתחיל להיות מוצג בארץ ב 24 בדצמבר 2015.

יוצרים

במאי: ז'אקו ון דורמל Jaco Van Dormael

ז'אקו ון דורמל Jaco Van Dormael

צילום: כריסטוף ביוקארנה Christophe Beaucarne

עיצוב הפקה: פסקל ווילם Pascalle Willame

תסריט: תומאס גונציג Thomas Gunzig

עריכה: הרווה דה לוז Hervé de Luze

מוזיקה מקורית: אן פירלה An Pierlé

שחקנים

דיאו: בנואה פולוורד Benoît Poelvoorde

פרנסואה: פרנסואה דמיין François Damiens

אורליה: לאורה ורלינדן Laura Verlinden

ז'אן-קלוד: דידייה דה-נק Didier De Neck

איאה: פילי גרואין Pili Groyne

מרטין: קתרין דנב Catherine Deneuve

אשת דיאו: יולנד מורו Yolande Moreau

מארק: סרז' לריבייר Serge Larivière

הפוסט קומדיה אלוהית – סרטו של ז'אקו ון דורמל הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

יום אחד סיפרתי לחבר שלי שיש לי ידידה שטיול בפריז גרם לה להפוך לצמחונית. החבר היה כמובן בשוק ושאל איך יכול להיות שעיר שבכל שוק, אוכל ומסעדה ניתן למצוא בה מעדנים כגון פאטה כבד אווז, אסקרגו, תרנגולות מברס ועוד, הפכה מישהי לצמחונית? "התשובה פשוטה ידידי" אמרתי בחיוך מרושע, "לפני הטיול היא הייתה טבעונית"… ואכן, עד השנים האחרונות היו חייו של הטבעוני המטייל בעיר האורות קשים עד בלתי אפשריים. המטבח הצרפתי מכיל אין סוף של סוגי בשרים, שרצים, דגים ומוצרים מהחי כגון חלב וביצים. תוסיפו על כך שהצרפתים ככלל הם לא ממש סבלניים כלפי אנשים שמנסים לשנות את המטבח שלהם וקבלו מחסור חריף במקומות המגישים אוכל צרפתי שטבעוני יכול לאכול ואף להנות ממנו. הבשורה הטובה היא שטרנד הטבעונות שהחל לפני מספר שנים הגיע בסופו של דבר לעיר האורות וכתוצאה מכך נצפתה עליה בכמות ואיכות המסעדות המגישות אוכל טבעוני באיכות גבוהה. יאיר שגיב, שני טבעונים אדוקים, חזרו להם מטיול לפריז והביאו לי כמה המלצות. מכאן עוברת רשות הדיבור אליהם:

 Loving Hut

סלט ה"גבינה" של Loving Hut

רשת "לאבין האט" העולמית מתהדרת בסניף גם ברחובות פריז, בשדרות 92 Beaumarchais. מדובר במסעדה טבעונית מושקעת וטעימה, עם מנות מקוריות שמשתנות ממדינה למדינה. מנות מומלצות בסניף הפריזאי: פלטת גבינות, מרק פו, קרפ צרפתי ועוגת גבינה או בננה ספליט כקינוח.

כתובת: Boulevard Beaumarchais 92

אתר: http://www.lovinghut.fr/

Gentle Gourmet

ה"פואה גרא" של Lovin Gourmet

גם זו מסעדה פריזאית מהודרת וטבעונית לחלוטין, בה יש גם אופציות למנות טבעונאיות (RAW FOOD), ללא גלוטן וללא סויה. מדובר במטבח ביתי וטעים הממוקם בשדרות הבסטיליה 24. מומלץ להזמין מקום מראש ולהתעדכן לגבי שעות הפתיחה. המסעדה מעט יקרה מן הרגיל, אך יש דילים משתלמים בצהריים (מתפריט מוגבל). מנות מומלצות: ההמבוגר (The Famous), הבורגיניון הטבעוני (The Magnificent) וקינוח החמוציות והפיסטוק הטבעונאי (The Raw) או הטארט טאטן ללא הגלוטן (The Revisited).

כתובת: Boulevard de la Bastille 24

אתר: http://www.gentlegourmetcafe.com/en/index.html

Végébowl

מנת ה Nem של Vegebowl

זוהי מסעדה סינית-צמחונית (כמעט טבעונית לחלוטין), קטנה ונקייה. המסעדה ממוקמת ב-3 Rue de la Boule Rouge. המנות מתוחכמות ומעודנות והמסעדה מתמחת בחיקויי בשר טבעוניים.
הצוות נחמד מאוד אך אינו דובר אנגלית, אז הגיעו מוכנים. מנות מומלצות: הכיסונים המטוגנים, ה"חזיר" החמוץ-מתוק, הנודלס ורמיצ'לי.

כתובת: 3 Rue de la Boule Rouge

אתר: http://www.vegebowl.com/index.php

HANK

המבורגר ה Allume של HANK. מקור צילום: TAKE EAT EASY

מסעדת בורגרים טבעונית ששוכנת ב-55 rue des Archives. השם המגניב הוא ראשי התיבות של המשפט "Have A Nice Karma". בתפריט כ-5 בורגרים נהדרים בטעמים שונים עם מנות צד מגוונות ורטבים מוצלחים.
הצוות דובר אנגלית ומוצעות במקום גם ארוחות עסקיות. ניתן להוסיף גבינה טבעונית או להפוך את המנה ללא גלוטן. מנות מומלצות: ה-l'Allumé burger, תוספת הצ'יפס, עוגיות שוקולד צ'יפס, מוס שוקולד.

אתר: http://hankburger.com/

SOYA

הלזניה הצמחונית של Soya

מסעדה צמחונית עם אופציות טבעוניות וללא גלוטן, עם אווירה תעשייתית ניו-יורקית ומאכלי ירקות רבים ומגוונים. המסעדה נמצאת ב-20 rue de la Pierre Levée. גם כאן טווח המחירים גבוה, בהתאם למחירים בפריז.
המקום מתמחה במנות בראנץ' ומציע אופציה לבופה "אכול כפי יכולתך". יש תפריט נוח בצרפתית ובאנגלית, כאשר המנות הלא טבעוניות מסומנות בבירור. מומלץ להתקשר לפני ההגעה ולבקש קינוח טבעוני. הזמנות מקום של הרגע האחרון בדרך כלל מתקבלות. מנות מומלצות: הלזניה, הקארי, מנת הקוסקוס, צלחת המזטים (Grand Mezze), מוס שוקולד-טופו או עוגיות שוקולד לקינוח.

כתובת: 20 rue de la Pierre Levée

אתר:  https://www.facebook.com/soyacantinebio/timeline

Brasserie Lola (המלצה של רונית מוסאן)

הבננה ספליט הטבעונית של Braserie Lola

בראסרי קטנה ומטריפה ברובע ה-15. הפאד תאי שלהם והריזוטו כמו גם הספגטי בולונז הצמחוני מדהימות! מעבר לזה שהמסעדה מקסימה ומעוצבת להפליא וממש כיף לשבת בה, המון צעירים וגם תפריט יינות משובח להפיי אוואר. אני נוהגת לפקוד אותה לפחות שלוש פעמים בחופשה. מומלץ בחום!

כתובת: 99 rue du Théâtre

אתר: https://www.facebook.com/brasserielolaparis/timeline

אהבה טבעונית

אלו היו חמשת המסעדות המומלצות על ידי שגיב וחברתו ויש בפריז עוד כמה וכמה מהן אותן ניתן למצוא כאן. במידה ואכלתם במסעדה טבעונית שמצאה חן בעיניכם אשמח מאוד אם תכתבו לי את שמה בתגובות עם פירוט קצר לגבי מה אהבתם בה ומה אכלתם, ואני אשמח להוסיף אותה לפוסט הזה. ולסיום, פריז היא כידוע לא רק בירה קולינארית אלא גם בירת האהבה. אז אם אתם טבעונים ורוצים את החיות לא רק מחוץ לצלחת שלכם אלא גם מחוץ למיטה, אני ממליץ בחום על קונדומי גלייד אותם מייבא יאיר שגיב, ואשר אינם מכילים קזאין, אשר מופק מבעלי חיים.

הפוסט אוכל טבעוני בפריז – מסעדות מומלצות בעיר האורות הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

אם הייתי צריכה לדמיין לי, איך הגן עדן שלי צריך להיראות, הוא כנראה היה נראה שתי טיפות יין מוסק כמו חבל הקמארג (Camargue).

הסוסים הלבנים של חבל הקמארג

חבל ארץ יפיפה, רחב ידיים (כמובן, יחסית למה שהורגלנו בארץ. כל דבר רחב ידיים יותר מזה.) כולו אדמת ביצה מרופדת צמחיה ובעיקר בעיקר סוסים!! צבע השמיים –נקי! בתולי, חלק, אין זכר לזיהומים! אוויר לנשימה מכל הבחינות. חבל קמארג מפורסם בעיקר בשל הסוסים הלבנים שיש בו- בכל מקום!! לאן שתפנו את הראש- סוסים לבנים רחבים ויפים.

סוסים לבנים של חבל הקמארג

האחו של חבל הקמארג

כל פעם שזיזו את המבט, תרצו לעצור – לצלם ולמסגר. מרעה אין סופי. ירוק- אפור-אדום- צהוב ועוד צבעים שאף פעם לא חשבתי שיהיו בביצה. בחבל הקמארג, האוכלוסייה ברובה חקלאית, אנשים פשוטים לרוב ולא מתחנחנים מידי. שזה נחמד, קצת לתת לשריריי הנימוס לנוח מהצרפתים האלה. עדיין נחמדים, אבל משום מה הרגשתי שכישראלים הנחמדות הזו הייתה טבעית יותר. ומי שלא היה נחמד- לא היה נחמד גם מבפנים וגם מבחוץ. תווי פנים פחות מעודנים, והמבטא כבר לא עגול וחלקלק כמו תחת של תינוק. יותר מחוספס וטיפה מצלצל ספרדי. אולי בגלל הקרבה לאנדורה. החקלאים מגדלים סחורה משובחת מקומית. ביניהם שלל פירות עונתיים, נקניק טורו מ-עו-לה!! של טורויים שגדלים וחיים שם מעולה, חופשיים ומאושרים עד ש…

החיים הטובים של השוורים בחבל קמארג

תפוחים – בחיי שבאו מגן עדן! ביקרנו שם כמה ימים לפני ראש השנה. ביתי הבכורה טענה שלא צריך דבש לתפוחים האלה. הם הדבש וגם התפוח!! והיא צודקת! עונג צרוף. אפשר לטייל שם על סוסים, (רצוי להזמין מראש. ) ובכלל. ההרגשה היא שהסוסים שם שולטים ביד רמה.. הם ראשונים בסדר העדיפויות. הם מצויירים בכל מקום (חלום!!). הם והטורו יאמי יאמי שלהם.

סוסים בכל מקום

והנה עוד סוס

מעבר מים שבכל חצי שעה (פחחח ממש…) ישנה מעבורת קולית שחוצה את הנהר הלוך חזור. אבל גם אם חיכיתם, ובאה קבוצת סוסים עם רוכביהם, או בלי רוכביהם, אז הם יעברו ראשונים. תחכו שוב. זה עדיין חוויה.

לסוסים ורוכביהם יש זכות קדימה

סוסים עולים על המעבורת

מעבורת עם סוסים

על השלט כתוב "החזיקו את הבלם ביד"

הקמארג עשוי מכפרים קטנטנים של כמה בתים, והעיר ה"גדולה" שלה היא Saintes Maries de la Mer, עיירה מדליקה עם וויב צעיר אבל לא רק. אווירה נושמת, נעימה וחיונית. היא צמודה לים, ויש בה שוק שפועל בימי שישי וראשון לפחות. מלא פיצ'קיסים של סוסים ושוורים, מפות, ציוד סוסים אוכל משובח, אנשים עם מצב רוח מרומם. תענוג להסתובב שם.

תפריט של מסעדה טיפוסית בחבל קמארג

כובעי בוקרים

גלויות מחבל הקמארג

שימו לב מי הכי חשוב בחניון הרכבים הזה ותופס מלא מקום חניה!!

יש מרכז מודיעין לתיירים ובכלל בעיר המתוקה הזו ובה אפשר להתעדכן באירועים והפסטיבלים הרבים שיש בקמארג. פסטיבלי סוסים ו/או שוורים- ברור, ויש די הרבה. ופסטיבל אורז- כי מגדלים שם אחלה אורז. ופסטיבלי אוכל, ים וכל מה שתרצו ועוד. אנחנו הגענו בתקופה שבה בעיר Le Gros Du Roi התקיימו משחקי שוורים. בהם לא פוגעים בשור בשום צורה. התכוונו להיכנס, אך בגלל בעיות טכניות של חניה- ויתרנו בלב כבד. העיירה הזו אגב נראית חביבה מאוד. לא הספקנו להתעמק בה לצערי. כי הזמן היה קצר –והסבלנות של הילדות עוד יותר. באזור ישנה גם העיר Aigue Morte שיש בה עיר עתיקה מימי הביניים. בפועל זה אומר- מסעדות תיירותיות, חנויות תיירותיות, ורחובות מרוצפים אבן כמו פעם. וכמובן כרטיס חניה יקר. אפשר ורצוי לוותר, במיוחד אם מתכננים לבקר בפרובנס, כי יש מליון עיירות כאלה ויש עוד הזדמנויות למכביר לבזבז את הכסף על שטויות. כנסו אם אתם שם, אין טעם לבוא במיוחד. אנחנו שנקלענו לשם כי חשבנו שיש לנו מה לחפש שם, נחתנו בדיוק ביום שבו תוכננה להתקיים חתונה ליד משרדי העיריה. ופוזרו עליה מליוני לבבות לבנים –אדומים. הבנות קפצו עליהם בהתלהבות ממש כמו ילדות ישראלית שהיו מנומסות ומאופקות יותר מידי זמן כבר.

לבבות בחתונה ב Aigues Mortes

הילדה באקסטזה

לינה בחבל הקמארג

אנחנו שהינו בb&b החביב הזה ששודרג מאורווה ובית חווה לאחוזה קטנה עם חדרים מקסימים ואווירה נפלאה, וכמה סוסים של המקום. הדירה שלנו הייתה מתוקה להפליא ומעוצבת בטעם טוב. מעט קטנה למשפחה עם 4 ילדים כשלנו, אבל לרוב המשפחות זה לגמרי אמור להספיק. ארוחת בוקר על שפת הבריכה. אזהרת זבובים ויתושים…. אין מה לעשות. בכל זאת בִּיצה, למרות כל הקסם. בקיצור –באמת חוויה. (ממליצה לחפש מקום אחר לטיול סוסים אם רוצים כזה).

בכל חבל קמארג, אין מה לבנות על הג'יפיאס. הוא נעשה לא אמין עד כדי שזה נראה כמעט בכוונה. סוג של –לא! רוצה! להכנס! לביצה הזו!!! וגם הטלפונים שבתו!! אסון מהבחינה הזו, גן עדן מכל כך הרבה בחינות אחרות. שמעתי שבקיץ , או בעונה אחרת מזו שביקרנו (ספטמבר) ישנן גם להקות של פלמינגו בכל מקום בקמארג. ואם כ….ל זה לא מספיק לכם- תדעו שבמקום גדל לו אושיית תרבות בשם לורנזו – האיש הצרפתי המעופף, זה שם הכינוי שלו… זה למה! (התמונה מהרשת. התגלגלה אלי ממקור לא ידוע לי)

לורנצו הצרפתי המעופף

בקיצור. לפחות פעם בחיים. סעו לגן עדן הפרטי שלי – חבל קמארג. ותמסרו את אהבתי.

אהבה בחבל קמארג

יעל סולימן היא בעלת חוות הבוקרים צעד בשניים ובלוג טיולים מקסים, אשר נמצאת באחיהוד. בחווה ניתן למצוא חוגי רכיבה לנוער מגיל 9 ומעלה, רכיבה טיפולית, חוג למבוגרים, ימי צוות, סדנאות לנוער בני מצווה או העשרה לנוער,קורסים לנוער בסיכון, טיולים למשפחות או קבוצות קטנות. אתגר,העשרה, הנאה והנעה. בשיתוף רוב קופות החולים. הנה דוגמא קטנה למה שמתרחש שם…

הפוסט חבל הקמארג – גן העדן של פרובאנס מאת יעל סולימן הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

שלום לכולם, שמי סיוון קרצ'נר שחקנית וזמרת שמשחקת כבר יוצר מתשע שנים בעיקר בתיאטרון. היום אני רוצה לספר לכם על פרויקט מיוחד שלי שמחבר בין השאנסונים הצרפתי למילים של אלתרמן.

אז מה הקשר שלי לצרפת?

בילדותי, אבי ואני נהגנו לשיר עם הגיטרה שירים בצרפתית. כך נוצר החיבור למוסיקה בד בבד עם השפה הצרפתית. מבחינה מוסיקלית- שרנו הכל, בלוז אמריקאי (מרווין גיי וחברים) ופרנסיס קברל ושנסונים למינהם. מבחינת השפה, המזל הגדול שלי הוא שכשהייתי בת שלוש הוריי עברו לפריז וביליתי שם שנה וחצי שבהם השפה נטמעה בי. זה גיל שבו אנחנו כמו ספוג – המידע נכנס ונשמר. כשחזרנו לארץ שכחתי את הצרפתית שלי אולם עם הביקור הראשון בצרפת- הכל חזר אלי.

מדוע החלטתי לשיר את אלתרמן בצרפתית?

מכיוון שהיום אני אשת תיאטרון – מילים וטקסטים יפים מושכים אותי כמו עורב וזהב. יום אחד פגשתי את רן בגנו ואת המוסיקה הנפלאה שמחליקה מבין אצבעותיו ורציתי לקחת חלק בקסם הזה. כששאלתי את עצמי מה הייתי רוצה יותר מכל – לשיר את אלתרמן אבל בצרפתית היתה התשובה המיידית. השירים של אלתרמן כמו מזמינים את העיבוד הצרפתי. הן מבחינת הלחן והן משום שהם כה סיפוריים. בין אם זה שיר משמר שנכתב לבתו תרצה אתר שהוא נפלא ומרגש, ובין אם זה זמר שלוש התשובות שמרתק אותי בתפיסה שבין נשים לגברים והאתגר הגדול שלי יהיה להפוך אותו לשיר אהבה אפי ולא לשיר שוביניסטי. ויש גם את זאת אומרת שהוא מתוק ושובבי.

מקומות שאני אוהבת בפריז

אני אוהבת את ישראל – האנשים החמים, תחושת הביתיות, האוכל והשמש והשילוב בינהם הוא מי שאני. אולם אני משוגעת על צרפת; האוכל, המוסיקה, הקסם המהלך ברחובות, הישירות של האנשים שמתובלת בנימוסים וגינונים ועוד…  לכן אני משתדלת לפריז לפחות פעם בשנה. בביקורי בפריז, יש איזורים שאני מקפידה לחזור אליהם, פינות קטנות במארה – (Place Sainte-Catherine למשל) ובעיקר אני אוהבת לחזור אל רחובות שלא הכרתי. הכי כיף זה לקחת אופניים וללכת לאיבוד… ולעצור לאכול גלידה על הסיין או לשתות דיאבולו גרנדין כמו פעם.

דיאבולו גרנדין

החלק השני של הביקור הוא סבתא שלי, שגרה בקאן. אז אני לוקחת רכבת כדי לפגוש אותה ונהנית מהדרך. אני אוהבת רכבות, ואוהבת את תחושת המסע. יש קטע בדרך שבו הים נפתח ונפרש לפני, וזה אחד הרגעים האהובים עלי. הביקור אצלה הוא חוויה בפני עצמה: היא תמיד מחזיקה בקבוקי יין קטנים, אז בדרך כלל כשאני מגיעה היא פותחת שמפניה קטנה ומגישה עם בליני ואיקרה (קוויאר יש לעיתים רחוקות) עם סלט שיש בו מעט חסה והמון קרם פרש ותפוחי אדמה.

אצל הסבתא בקאן: שמפניה, בליני ואיקרה

ואנחנו יושבות מול הים ומפטפטות, ובערב היא לוקחת אותי לאכול פירות ים, ואני נהנית להסתכל איך היא מחסלת כל שבלול וכל צדפה בכל גודל וצורה. פעם היא הייתה מכינה לי את מנת הדגל שלה- סטיו ארנבות, אבל מאז שאני כבר לא אוכלת בשר אין יותר ארנבות בנוף  כשסיפרתי לה על הפרוייקט היא מאוד התרגשה. אני מקווה שבפעם הבאה שאשוב אליה, יהיה בידי דיסק שלם, עם שירים של אלתרמן- שהיא תוכל להבין….

ובחזרה לפרויקט של אלתרמן בצרפתית

אז זה הפרוייקט: אלבום ובו שיר ערש, שיר משמר, זמר שלוש התשובות, צריך לצלצל פעמיים, ערב עירוני, זאת אומרת, פגישה לאין קץ ועוד… העבודה רבה- רוני אפרת המתרגמת עומלת על המלאכה המסובכת והנפלאה, רן בגנו על העיבודים החדשים והמרתקים, ואני? אני קוראת לכם להצטרף כדי שהאלבום הזה יצא לפועל.

לעזרה במימון האלבום באתר הד סטארט

הפוסט בין פריז לתל אביב – שאנסונים של אלתרמן מאת סיוון קרצ'נר הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

שני שירים כתב ז'ורז' ברסנס ששניהם עוסקים באוכל, אוכל טבעי, חלב אם, אבל היישר מהמקור… שניהם מספרים על נערה בעלת אותו השם, מרגו. ואת שניהם שר בעברית יוסי בנאי.

הראשון שמו כשמה, מרגו. השיר מתאר סיטואציה שהיתה יכולה להישאר מחוץ לכל תשומת לב, אלא ש"איש צעיר עבר לו בדרך וחזה לו במחזה והזעיק את כל הקהל ובאמצע היום". השימוש החוזר בנגזרות אותו השורש: "חָזַה" ו"מחזֶה" אינו מקרי ובהחלט נקשר לחזֶה. נכון שיש בשירים הצרפתיים, וגם העבריים, תיאורים יותר נועזים של אברים מוצנעים, אלא שזה מה שעושה את הסיפור למיוחד כל כך. כשמתחילים לדבר עליו, הוא מקבל משמעות יותר ויותר נועזת. והאיש הצעיר שחזה במחזה ורץ לספר לחבר'ה, הוא זה שניפח את הסיפור. בעצם, זה לא היה הוא, אלא גם ז'ורז' ברסאנס, שהִקְצִין והִגְחִיך אותו.

אז מה בעצם היה הסיפור? בחורה קטנה שמניקה בלי להסתתר. פשוט, נכון? הענין המענין הוא את מי היא מניקה? הנה כך כתב ברסנס (בתרגומה הקולח של נעמי שמר): "כשמרגו יפת העיניים בשדה מצאה חתולה / היא בלי לחשוב פעמיים בדבר, נפנפה את כל שמלותיה, ואת זוג שדיה חשפה / ואימצה את המציאה אל לבבה… איש צעיר עבר לו בדרך וחזה לו במחזה / והזעיק את כל הקהל ובאמצע היום".

ז'ורז' ברסאנס היה אלוף בלקחת תמונות קטנות ולהגזים אותן. כך יכול היה להראות לכולנו כמה המדינה מגוחכת, המשטרה, הכנסיה, וגם… אנחנו. ומה שיפה זה שהוא לא כתב שירי תוכחה, לא שירי מוסר, אלא, כאמור, הביא תמונות קטנות שאותן חרז בחרוזים שנראים תמימים עד שפתאום הם מביאים טוויסט.

הנה כאן, למשל, מתחיל מחזה סוריאליסטי לגמרי של מה שקורה בכפר בעקבות האירוע: "המורה והמנהל גם הקצין וגם הקצב / את טובת הקהל הזניחו בשל כך / ומעל מרכבת הדואר נעלם לו גם הרכב / אך ממילא איש לא קרא את מכתביו". אחרי שברסאנס מתלבש, על בית הספר, על הצבא, ועל הדואר, שכולם בעצם נציגי הרשויות, ובהן הוא אוהב להתנגח, הוא מגיע לאהובי ליבו, המשטרה, בית המשפט, בית הכלא, והכנסיה: "זימרתם הפסיקו באמצע, שיסלח להם אלוהים / הילדים והנערים של המקהלה / שם היה פקח בית הכלא בחיי שזה לא נעים / ושוטרים הגיעו לשמה בבהלה". רבים רבים משיריו הסתירו בתוך החיוך והנחמדות, ביקורת בוטה כנגד הממשל, המדינה, הרשויות וכל מה שממוסד. כך עם הגורילה שאונס דוקא שופט, כך עם הטבור של אשת ראש ענף צנזורה, וכך עם הגנב, הפרחח וכל האחרים (ויסלחו לי פרנקופילים אמיתיים על כך שאינני מביא כאן את השמות והדוגמאות בשפת המקור).

ברסנס מחזיר את מרגו בשנית בשיר "אני פרחח"

נעבור רגע למרגו השניה. בעברית נקרא השיר "אני פרחח", וגם הוא מתאר ארוחה דשנה מחזה של נערה בשם מרגו, אלא שהפעם לא חתול הוא הסועד, אלא ברסנס עצמו: "היא הביטה בי רועדת, ביישנית היתה / כשזללתי פרי גן עדן תחת חולצתה" (תרגום דן אלמגור).

אז פניתי אל דן אלמגור ושאלתיו לפשר השימוש המרובה בשם הזה: "מרגו (או 'מרגו השמנה') היה שמה של זונה פריזאית, שעליה כתב כבר המשורר הצרפתי הפרוע (פרחח אמיתי, שמצא את מותו בתלייה) פרנסואה ויּוֹן את השיר, שאלתרמן תרגם בראשית דרכו, כסטודנט לחקלאות בצרפת. השם מרגו היה מוכר לכל חובב שירה צרפתית, ואין פלא שגם ברסאנס בחר בו לא פעם כסמל לאשה החושנית, הארוטית, הנועזת".

מבלי ששאלתי השיב אלמגור גם על ענין החתול שהופיע בשיר הראשון שצוטט כאן: "באותו זמן כתב אלתרמן בפאריס ושלח לשלונסקי גם שיר בשם "סתיו עירוני", על בר 'וממול, סנונית קטנה עורגת / לחתול'. החתול היה אהוב מאד על בני פאריז, ובעיר זו ישנו אפילו רחוב הנקרא 'רחוב החתול הצד דגים'".

מאחר והשיר השני נקרא "אני פרחח", איני יכול לעבור לסדר היום מבלי לומר משהו על המשורר שאלמגור כינה אותו "פרחח" שכתב את השיר הארוך שאלתרמן תרגם: "פרנסואה ויון חי בימי הביניים, והיה ידוע כ'פרחח' הבולט בשירה הצרפתית. כשהיה בכלא וידע שעומדים לתלות אותו, כתב שיר בן 4 שורות שאין משורר או פזמונאי צרפתי שלא ידע אותו בע"פ:
יליד צרפת אני רב-סבל,
עירי – פריז, בה אין לי נחת.
עתה, תלוי על עץ וחבל,
גרוני ישא בעול התחת".
(תרגום ראובן צור)

אגב, התרגומים שאנחנו שרים מותאמים לעברית המדוברת, חלק מההתאמות נובעות גם מכך שיש דברים שדי קשה להשמיע ברדיו העברי. מאידך, באתר השובב בו נכתבות כרגע שורות אלה, יש מקום גם לדברים האלה ולו בלבד בשם האמינות. כי חשוב להראות גם כמה מהשורות שנגנזו. בשיר 'אני פרחח' למשל, דן אלמגור תרגם: "היא אמרה, אולי תפסיק אין לך בושה / וליטפה לי קצת תראש, כן, כמו כל אישה". אבל ראובן וימר שכתב ספר שלם של תרגומי ברסאנס נאמנים למקור, תרגם כך את אותו הפסוק: "היא אמרה בקול חמור, מה לך קרה? אבל לבסוף נתנה לי כמו כל בחורה".

לא נאריך כאן בקורות חייו של ברסאנס, רבים וטובים עסקו בכך, אומר רק שגם לי היה מוכר כשובר מסגרות (כפי שכבר תואר לעיל) אבל הנה, בתחקירי על אודות שני השירים שלו, מצאתי לפתע תעודת הוקרה ממוסד רשמי ומסודר (בכתבה של ארי קטורזה במדור התרבות של ynet). לא יתכן! מכתב הוקרה ממוסד רשמי? לברסנס? הנה קראו בעצמכם: "ז'ורז' ברסנס היקר, אנחנו מודות לך על שיריך היפים שעוזרים לנו לחיות". ודאי תשאלו מי היה המוסד שקלקל את הליכתו של ברסנס נגד המוסדות, ובכן, הנה מה שכתוב בסופה של תעודת ההוקרה הזו: "על החתום: ארגון הזונות של פריז".

זהו, לסיום יוזכר שבסוף השיר מסלקים את החתולה, ומחתנים את מרגו. גם מרגו השניה מתחתנת וברסאנס מתאר זאת כך (בתרגומו של דן אלמגור):
כשאבדתי את מרגו
כל עולמי אבד
כי אותה מיד השיאו
לקצב אחד
יש לה כבר שלושה בנים
ותינוק שובב
הצורחים כל הימים
ומבקשים חלב

אלוהי האוהבים
יסלח לי וירחם
אך אני אותה ינקתי
זמן רב לפניהם

קצת על עפר גביש מחבר הפוסט

עפר גביש הוא חוקר זמר ומנחה אירועי שירה וטיולי זמר בארץ ובאירופה. ב-27 במאי 2016 יוצא טיול מזמר לפאריז בהדרכת דר' גבי זהר ועפר גביש ואתם מוזמנים להצטרף. סיפורים נוספים ניתן למצוא באתר של עפר גביש ואתם גם מוזמנים ליצור איתו קשר בדף הפייסבוק שלו.

הפוסט מרגו בשירי ז'ורז' ברסנס (ובצרפתית בכלל) מאת עפר גביש הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

מי מאיתנו לא חלם על מכונת זמן שתאפשר לו לחזור לתקופות שונות בהיסטוריה ולראות ממקור ראשון את הבניינים שכבר אינם ואת הדמויות ההיסטוריות? ואין מקום, אשר "נזקק" למכונת זמן יותר מעיר האורות, אשר עברה שינויים עצומים במהלך המאה ה-19, עת נפוליאון השלישי והברון אוסמן (Haussman) שינו לעד את מראה העיר, הרסו לא מעט בניינים ורחובות והחליפו אותם בשדרות הפריזאיות המפורסמות. לצערי, אף אחד עוד לא המציא מכונת זמן, אולם, לשמחתי, טכנולוגית משחקי המחשב מספקת לי תחליף לא רע. בשנת 2014 יצא משחק המחשב Assassin's Creed Unity, המתרחש כולו בתקופת המהפכה הצרפתית ומאפשר לי לעשות לכם "טיול מודרך בפריז" על מנת שתוכלו לראות כיצד העיר נראתה פעם, מה נשאר, מה השתנה ומה נעלם לחלוטין. נשמע מעניין? כל שעליכם לעשות הוא לפנות מעט זמן, בשביל לצפות בסרטונים שהכנתי, ולצאת איתי למסע בזמן בין האטרקציות של פריז של פעם.

המארה (Le Marais)

באופן מפתיע המארה של היום דומה לרובע המארה של המאה ה-18 ולדעתי הוא אף יפה יותר. הסיבה לכך שהמארה לא השתנה באופן מהותי במהלך הבנייה מחדש של פריז היא שהברון אוסמן העדיף להתרכז באיזורים אחרים של פריז, כגון איל דה לה סיטה והרובע הלטיני, ולא נשאר לו זמן לגעת ברובע הקסום הזה. אז מדוע, לדעתי המארה של היום יפה עוד יותר מזה של פעם? מכיוון שבמהלך המאה ה-18, התקופה בה מתרחש המשחק, הלך הרובע והתנוון עד, אשר הפך לשכונת עוני בסוף המאה ה-19 ואף היה מועמד להריסה במאה ה-20. בזכות אנדרה מאלרו הרובע ניצל ושופץ והיום הארמונות יפים מאי פעם והרחובות שוקקי חיים. ואם כבר מדברים על המארה, אז איך ניתן לשכוח את פלאס דה ווז', הכיכר המקסימה שבנה אנרי ה-4 בראשית המאה ה-17? וכאן אנחנו מגיעים לסרטון הראשון שלנו, אז הרשו לי להזמין אתכם לסיור וירטואלי בכיכר המקסימה הזאת, וכפי שתראו, לא הרבה השתנה שם…

ככה כיכר ווז' נראתה פעם

וככה היא נראית היום. צילום: רותי שמעוני

עד כה דיברנו על הרחובות הקסומים במארה אבל איך נראו הארמונות מבפנים? היום ניתן להיכנס לכמה מהם ולראות (נסו למשל את הקרנבלה או אוטל דה סוביז) אולם רובם הגדול סגורים לקהל הרחב. אחד מהם הוא אוטל דה סולי אשר משכן בתוכו את המשרד למונומנטים היסטוריים. לכן, אם תרצו לדעת כיצד נראה הארמון הזה מבפנים עליכם לחכות לימי המורשת (Journees de Patrimoine) או להסתכל בסרטון הבא:

ככה נראה אוטל דה סולי פעם

וככה אוטל דה סולי נראה היום

רוצים לטייל להמשיך ולטייל במארה? אתם מוזמנים לנסות את מסלול הטיול הזה.

מצודת הבסטיליה (La Bastille)

כידוע לכם מצודת הבסטיליה נהרסה בשנת 1789 ולכן היום במקום בי עמדה אתם תמצאו כיכר ובמרכזה עמוד יולי (ששייך למהפכה אחרת, זאת של שנת 1830). כאן "מכונת הזמן" נכנסת לפעולה ובזכותה נוכל לראות כיצד נראתה הבסטיליה ואיזה נוף נשקף ממנה.

ככה נראתה הבסטיליה

וככה כיכר הבסטיליה נראית היום

פון נף (Pont Neuf) ופלאס דופין (Place Dauphin)

במאה ה-18 עוד ניתן היה לקרוא לגשר שיצר אנרי ה-4 בתור "הגשר החדש" בעיקר מכיוון שעוד היו כמה גשרים מיושנים בפריז, אשר הכילו עליהם ביניינים. אולם, אם היינו מגיעים אל הגשר הזה באמצעות מכונת זמן היינו יכולים לזהות אותו ללא שום בעיה מכיוון שכל מה שהתשנה מאז ה-18 הם החנויות הקטנות על הגשר שנסגרו ומשאבת ה"סמריטן" (Samaritaine), אשר כבר מזמן לא קיימת אבל הספיקה לתת את שמה לבניין הכלבו שנמצא על הגדה הימנית של הפון נף. פלאס דופין, לעומת זאת, נראית קצת שונה בימינו מהכיכר המקורית. במהלך המאה ה-19 איבדה הכיכר את הצלע המזרחית שלה ואיתה את צורת המשולש שאיפיינה אותה. גם חלק גדול מהביניינים שנבנו במאה ה-17 כבר אינם איתנו. מצד שני, כפי שתראו בסרטון למטה, הכיכר של היום הרבה יותר רומנטית ושלווה ממה שהיא הייתה בזמן המהפכה הצרפתית…

ככה נראו הפון נף וכיכר דופין במאה ה-18

וככה הם נראים היום (בתמונה כיכר דופין מצולמת מגשר הפון נף). מקור צילום וויקיפדיה

הקונסיירז'רי (Conciergerie)

הקונסיירז'רי הפכה לבית כלא במהלך המאה ה-17 ובמשך כמה מאות שנים "התארחו" שם כמה מהפושעים המפורסמים ביותר בינהם ראוואיק  (Ravaillac) רוצחו של המלך אנרי ה-4, המרקיזה דה ברינבילייה (Brinvilliers) שהרעילה את משפחתה והפושע קארטוש (Cartouche). בתקופת המהפכה הצרפתית כונתה הקונסיירז'רי "הפרוזדור למוות" מכיוון שכל מי שנכלא שם יצא רק לכיוון אחד, אל הגיליוטינה… ה"דיירת" המפורסמת ביותר של הקונסיירז'רי היא כמובן מארי אנטואנט שנאלצה להעביר את חודשי חייה האחרונים כאן. היום כמובן כבר אין אסירים בקונסיירז'רי והוא הפך למוזיאון. מומלץ מאוד לבקר שם ולראות את בחדר בו התגוררה מארי אנטואנט ולעשות את המסלול שעשו הנידונים למוות מהתאים בהם התגוררו ועד לחצר, בה חיכתה להם העגלה שתוביל אותם אל הגיליוטינה.  אז איך כל זה נראה במאה ה-18? אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא:

ככה נראתה הקונסייז'רי במאה ה-18

וככה נראית הקונסיירז'רי בימנו (מקור צילום: וויקיפדיה)

כנסיית הסן שאפל (Sainte Chapelle)

כנסיית הסן שאפל נפגעה קשות בזמן המהפכה הצרפתית וחלקים ממנה נהרסו. הכנסייה נבנתה מחדש במהלך המאה ה-19 תוך שימוש בתרשימים המקוריים על מנת שהשיפוץ יהיה כמה שיותר אותנטי. בסרטון שתראו למטה תוכלו להתרשם איך נראתה הכנסייה רגע לפני מסע ההרס של המהפכה הצרפתית.

כך נראתה הסן שאפל במאה ה-18

וכך היא נראית היום (מקור צילום: וויקיפדיה)

כנסיית הנוטרדאם (Notre Dame)

אחד מהמקומות שהשתנו מאוד במהלך ה 200 השנים האחרונות היא כנסיית הנוטרדאם והרחובות שסביבה. במהלך תקופת שלטונו של נפוליאון ה-3 עבר האיל דה לה סיטה (Île de la Cité) שינוי טוטאלי. כל הרחובות הצרים והסמטאות נהרסו ובמקומם נוצר בולבאר דה פאלה (Boulevard du Palais) ורחבה ענקית שמאפשרת לנו להנות מיופיה של הכנסיה. גם נוטרדאם עצמה עברה שינויים עצומים במהלך המאה ה-19, כאשר וילה לה דוק בנה אותה מחדש וניסה להפוך אותה ליותר ימי ביינימית ממה שהיא הייתה קודם. האם מה שהוא יצר טוב יותר מהמקור? על כך הדעות חלוקות, אולם מה שבטוח הוא שהכנסייה שאנחנו רואים כיום שונה לחלוטין מזו שהייתה לפני השיפוץ המסיבי. רוצים לראות כיצד נוטרדאם נראתה פעם? צפו בסרטון הבא:

ככה נראתה הנוטרדאם במאה ה-18

וככה הנוטרדאם נראית היום (מקור צילום: וויקיפדיה)

איל סן לואי (Ile Saint Louis)

מאז שנבנתה בו שכונת היוקרה במהלך המאה ה-17 איל סן לואי נשאר דומה יחסית למקור, להוציא מספר ארמונות שנהרסו על מנת לפנות מקום לכמה מהגשרים שחוצים את האי. מה שהסרטון הבא יציג לכם בחלקו השני (בחלק הראשון אני עדיין "מטייל" באיל דה לה סיטה) הוא שניים מהבתים היפים ביותר באי אליהם לא ניתן להיכנס ביום יום: אוטל דה לוזון (Hotel de Lauzun) ואוטל לאמבר (Hotel de Lambert), אשר נקנה על ידי משפחת האצולה הקאטרית לפני כמה שנים וחלקו נהרס בעקבות שריפה שפרצה על גגו.

כך נראה איל סן לואי במאה ה-18

וכך איל סן לואי נראה היום (צילם ניר יבלונקה)

אוניברסיטת הסורבון (La Sorbonne)

האוניברסיטה בפריז נוצרה ברובע הלטיני עוד בימי הביניים (הרובע קיבל את שמו בזכות השפה הלטינית בה השתמשו הסטודנטים והמרצים, אשר עסקו בעיקר בלימודי קודש). המבנה הראשי של הסורבון נהרס ונבנה מחדש על ידי הקרדינל רישילייה (Richelieu), אשר במקביל להיותו ראש ממשלתו של מלך צרפת, היה גם הדיקאן של הסורבון. בסרטון הבא נציץ באותו בניין אליו לא ניתן להיכנס סתם כך, ועל הדרך נגלה מדוע אין יודע אבני מרצפה בפריז ואיך כל זה קשור לסטודנטים של הסורבון.

ככה נראתה הסורבון במאה ה-18

וככה אוניברסיטת הסורבון נראית היום. מקור צילום וויקיפדיה

גני לוקסמבורג והארמון

בעוד שארמון לוקסמבורג נותר יחסית דומה למה שהיה כאשר נבנה במאה ה-17, הרי שגני לוקסמבורג עברו שינוי גדול מאוד במהלך המאה ה-19. כפי שתוכלו לראות בסרטון, עד המאה ה-19 גני לוקסמבורג היו מאוד "צרפתיים" באופיים (דהיינו מסודרים מאוד ובעלי צורות גיאומטריות ברורות) הרי שגני לוקסמבורג שאנחנו מכירים כיום מזכירים הרבה יותר בסגנונם את הגנים האנגליים, אשר היו מאוד פופולריים בעת שלטונו של נפוליאון השלישי (כפי שניתן לראות בפארק מונסו, בוט דה שומון ואחרים). ודרך אגב, אם אתם מתעניינים בהיסטוריה של גני לוקסמבורג אתם יותר ממוזמנים לקרוא את הפוסט הזה.  בסרטון הבא תזכו לראות את הגנים המקוריים ובאותה הזדמנות גם לבקר מעט בארמון, אשר משמש כיום את הסנאט ולכן לא ניתן לבקר בו מחוץ לימי המורשת.

כך נראו ארמון לוקסמבורג וגני לוקסמבורג במאה ה-18

וככה גני לוקסמבורג נראים היום. צילום ניר יבלונקה

סן ז'רמן דה פרה (Saint-Germain-des-Prés)

מי לא מכיר את בולבאר סן ז'רמן דה פרה על שלל בתי הקפה המפורסמים שלו בהם נהגו לשבת סארטר, דה בובואר ואחרים? האם תופתעו לדעת שכל הבולבאר הזה, אשר נראה כאילו תמיד היה שם, הוא תוצר של נפוליאון ה-3 והברון אוסמן? בסרטון למטה נגלה ביחד כיצד נראתה פריז לפני שהבולבאר הזה נוצר, איך נראה מנזר סן ז'רמן שרק כנסיתו שרדה עד לתקופתנו והיכן נמצאה כיכר פירסטנברג המקסימה.

ככה נראה סן ז'רמן דה פרה במאה ה-18

וככה נראה סן ז'רמן היום. בתמונה קפה דה מאגו שבבולבאר סן ז'רמן. צילם יואל תמנליס

ארמון האינווליד (Hotel des Invalides)

כפי שתוכלו לראות בסרטון למטה, אם הייתם חוזרים למאה ה-18 הייתם יכולים בהחלט לזהות את ארמון האינוולידים, אותו בנה לואי ה-14 ב 1670 על מנת לשכן בו את פצועי מלחמותיו. מה שככל הנראה לא הייתם מזהים זה את הסביבה בו נמצא המבנה, מכיון שבאותה תקופה הארמון היה מוקף בשדות, חוות וכפרים קטנים. וכמובן שגם על גשר אלכסנדר השלישי לא היה מה לדבר…

ככה נראה אוטל דז אינווליד במאה ה-18

וככה נראה אוטל דז אינווליד היום (מקור צילום וויקיפדיה)

כיכר הקונקורד (Place de la Concorde)

זוהי כיכר שהחליפה לא מעט שמות בזמן קיומה. היא החלה בתור כיכר לואי ה-15 ואילו בזמן המהפכה הצרפתית, בה מתרחש המשחק, הכיכר הפכה ל"כיכר המהפכה". בכיכר הזאת הוצבה הגיליוטינה המפורסמת שהתיזה את ראשם של לואי ה-16, מארי אנטואנט, מדאם דו בארי ורבים אחרים. נוכל לראות אותה בפעולה בסרטון הבא (וסליחה על הצעקות של הפריזאים שתשמעו ברקע. ככה זה כשהצרפתים מתעצבנים)…

כך ניראתה כיכר הקונקורד במאה ה-18

כיכר הקונקורד היום. צילום: ניר יבלונקה.

מוזיאון הלובר (Louvre) וגני הטיולרי (Tuilleries)

אין טיול מודרך בפריז לא ביקור בלובר, נכון? אם היינו מבקרים בלובר במהלך המאה ה-18 היינו מגלים מצד אחד ארמון אחד שמעולם לא הכרנו ומצד שני לא הינו מוצאים חלקים מהלובר שאנחנו מכירים. הארמון הלא מוכר עליו אני מדבר הוא ארמון הטיולרי, אשר נשרף על ידי אנשי הקומונה בשנת 1871 . לעומת זאת אם היינו מסתכלים צפונה לא היינו רואים את האגף הצפוני של הלובר, מכיוון שהוא נבנה על ידי נפוליאון ה-3 ובמקומו היינו רואים שלל בתים שכבר לא קיימים היום. הא, וכמובן שעל הפירמידה בחצר הלובר לא היה אז מה לדבר…

ככה נראו הלובר והטיולרי במאה ה-18

וככה נראה הלובר בימינו. מקור צילום: וויקיפדיה

כיכר וונדום (Place Vendome)

האם אתם יכולים לדמיין את כיכר וונדום ללא העמוד המפורסם שלה? אם לא, אז אתם מוזמנים לצפות בסרט למטה ולגלות איך הכיכר נראתה כמה שנים לפני שנאפוליון בונפרטה הקים שם את העמוד המפורסם שלו לאחר קרב אוסטרליץ. ואם כל זה אינו מספיק אתם מוזמנים להציץ פנימה ולראות את הבניין שישכן בתוכו מאוחר יותר את מלון ריץ המפורסם.

ככה נראתה כיכר וונדום במאה ה-18

כך נראית כיכר וונדום היום

פאלה רויאל (Palais Royal)

הפאלה רויאל שיחק תפקיד חשוב בעת המהפכה הצרפתית. כאן התגורר הדוכס מאורליאן שתמך במהפכה הצרפתית ואף הצביע בעד הוצאתו להורג של לואי ה-16 (כל זה לא עזר לו וגם הוא איבד את ראשו כמה חודשים מאוחר יותר). מכאן שאם היינו חוזרים בזמן למאה ה-18 היינו מגלים מקום תוסס במיוחד, מעין עיר בתוך עיר, בו ניתן למצוא הכל החל מהימורים וזונות וכלה בשיניים תותבות. בסרטון הבא אנחנו נטעם מעט ממה שלפאלה רויאל היה להציע במאה ה-18 ונוכל באותה הזדמנות לבקר בארמון עצמו, דבר שלרוב איננו אפשרי.

כך נראה הפאלה רויאל במאה ה-18

וכך הפאלה רויאל נראה היום

לה האל (Les Halles)

והגענו אל התחנה האחרונה בטיול המודרך בפריז של המאה ה-18. לה האל, השוק הסיטונאי של פריז איננו קיים עוד מכיוון שהוא הועבר במהלך המאה ה-20 אל רונז'י (Rungis). יחד איתו נעלמו להם דוכני הירקות, הטיפוסים הצבעוניים שמכרו שם את כל סוגי הירקות, פירות, הבשר והגבינות הצרפתיות. אנחנו נשארנו לנו עם רחוב מונטרגיי על שלל האטרקציות הקולינריות שלו ועם קניון מכוער אחד בבנייה שהחליף קניון מכוער אחר שנהרס לפני כמה שנים.

ככה נראה לה האל במאה ה-18

וככה נראה לה האל בימינו. בתמונה כנסיית סן אוסטאש שנמצאת בלב לה האל (מקור צילום וויקיפדיה)

טיול מודרך בפריז של ימינו

אני משתדל להגיע לעיר האורות אחת לכמה חודשים. במידה ואתם מחפשים טיול מודרך בפריז המשלב היסטוריה, קולינריה והרבה הומור, אני אשמח מאוד לעמוד לרשותכם.

לבירורים אתם מוזמנים לכתוב לי לאימייל: tchazanov@gmail.com

למידע נוסף על הסיורים שלי לחצו כאן.

הפוסט טיול מודרך בפריז של המהפכה הצרפתית הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן

במשך קרוב למאתיים שנה, פאות מפודרות היו לא רק צו האופנה אלה חובה על ראשו של כל מי שכיבד את עצמו. הפאה האופנתית לא הייתה הופכת לכה פופולרית אילולי מחלות מין, זוג מלכים עם בעיית התקרחות והיגיינת ראש ירודה. סיפורה של הפאה מתחיל כמו סיפורים רבים אחרים – בעגבת. ב- 1580 מחלות המין היו כה נפוצות באירופה עד שהן הפכו למגפה של ממש והעגבת היתה המחלה הנפוצה ביותר מאז המגפה השחורה. המנתח המפורסם וויליאם קלאוז אף תיאר זאת כ"שפע אינסופי של חולי עגבת אשר סותמים את בתי החולים של לונדון ואליהם מתווספים עוד ועוד בכל יום". ללא אנטיביוטיקה או כל תרופה מודרנית אחרת שאנו מכירים כיום, הקורבנות נאלצו להתמודד עם מלוא תופעות הלוואי של מחלה זו: פצעים פתוחים, פריחות קשות, עיוורון, שיטיון, ונשירת שיער בלתי סדירה אשר הובילה לתופעת התקרחות שסחפה את היבשת. באותו הזמן, נשירת שיער גרמה למבוכה ציבורית, לא רק בגלל ששיער ארוך היה באופנה אלא גם כי היתה לו חשיבות מעמדית גדולה ופדחת קירחת היתה יכולה להכתים את המוניטין של כל אדם וביתר שאת את אלו של אנשים רמי מעלה. וכך, פרוץ העגבת היווה את ירית הפתיחה לאופנת הפאות שבעזרתן האדיבה קורבנות הסתירו את התקרחותם ובעזרת הפודרה (שהכילה עופרת רעילה) הם יכלו להסתיר את הפצעים המדממים שצילקו את פניהם. הפאות היו עשויות משיערות סוס, צמר עיזים או שיער אדם וכדי להרחיק ריחות לא נעימים היו מבשמים אותן בניחוח לבנדר או תפוז.

לואי ה-13 ולואי ה-14 הופכים את הפיאה לאופנתית

למרות הפופולריות ההולכת וגדלה שלהן הפיאות הראשונות נעדרו כל צורה וסגנון, תפקידן היה להסתיר פגמים והן לא נחבשו על ידי כולם אך כל זה זה עמד להשתנות בשנת 1624 כאשר מלך צרפת לואי ה-13 החל לאבד את שיער ראשו והוא החל לחבוש פיאות באופן קבוע, אנשי החצר והאצולה מיהרו להתהדר גם הם בפאות ובעקבותיהם גם אנשי המעמד הבינוני-גבוה אימצו אופנה זו. כשהוא מודאג כי ההתקרחות תפגע במוניטין שלו, לואי ה-14, שהחל להקריח כשהוא בן 17 בלבד, שכר 48 יצרני פיאות כדי להציל את תדמיתו וכחמש שנים לאחר מכן גם מלך אנגליה, צ'ארלס ה-2, החל לעטר את ראשו בפיאה כששיערו החל להאפיר (הסברה היא שלשני המלכים היתה עגבת) אך גוונן של הפיאות החל להאפיר גם הוא רק כשלואי ה-14 החל להזדקן. העלות של הפאות התיקרה באופן משמעותי ופאות נכריות הפכו לסמל של מעמד ועושר. פאה לשימוש יומיומי עלתה כמו שכרו השבועי של אדם ממוצע אך מחירן של פיאות נכריות גדולות ומפוארות היה יכול להגיע לסכום שווה ערך ל-32 שבועות עבודה. הכינוי ׳פאה גדולה׳ נועד לתאר אנשים סנובים שיכלו להרשות לעצמם פאות נכריות יקרות.

לואי ה-13 (משמאל) ולואי ה-14 (מימין) לובשים פיאה נוכרית

כאשר לואי וצ'ארלס מתו, הפאות לא נעלמו והסיבה לכך היא שהן היו פריט מאוד שימושי לא רק כדי להסתיר קרחות ופגמים שונים אלה גם כדי להתמודד עם מכת הכינים שפשטה באותם זמנים, הנסיון להיפטר מהן ומגירודן הטורדני גרם לאנשים לגלח את שיער ראשם ובכך להעביר את הכינים לשרוץ בפאה במקום בשיער הראש, חיטוי הפאה היה הרבה יותר קל מאשר הוצאת כינים מראשו של אדם, פשוט היו שולחים את הפיאה המלוכלכת ושורצת הכינים ליצרן הפיאות וע״י הרתחה הבעיה היתה נפתרת. בתחילת המאה ה-18 בנוסף לגוון האפרפר שהן קיבלו הפיאות החלו להתקצר ולאחר מותו של לואי ה-14 הן הפכו לפריט אופנתי בפני עצמו כאשר שיער פיאות הגברים נאסף לאחור ומשני צידי הראש קירזולים עיטרו אותה. הפיאות הפכו לכה אופנתיות (ב-1765 נרשמו כ-115 סגנונת פיאה שונים) עד אשר כולם כמעט חבשו אותן – מהמשרת ועד המלך.
נשים שנהנו משיער שופע יותר נאלצו פחות להשתמש בפיאות וכדי לעטר את שיערן הן התשמשו בדרך כלל בתוספות שיער, סרטים, תכשיטים ובתקופת השיא של פיאות הנשים, בשנות ה-70 של המאה ה-18, הן אף הוסיפו אביזרים שונים כמו ציפורים, אוניות וכל דבר אחר שעלה על דעתן, לאופנה זו היה אחראי מעצב הפאות האקצנטרי של המלכה מרי אנטוונט לאונרד אטייה אשר הגדיל ויצר פיאות ענק גבוהות שהיו מצוידות במנגון קפיצי כדי לגרום לפאה לקרוס במידה ונכנסים בפתח נמוך או כאשר יושבים בכרכרה.

הפיאה הנוכרית עוזבת את צרפת

בסוף המאה ה-18 האופנה החלה לדעוך בעקבות המהפכה הצרפתית, הפיאות שהיו סמל של המלוכה, האצולה והבורגנות החלו להעלם מראשם של אנשים שחששו לאבד אותו בגליוטינה וב-1795 כשראש ממשלת בריטניה וויליאם פיט הטיל מס על הפודרה (שהיתה פריט חובה להשלמת מראה הפיאה) הוא בעצם סתם את הגולל על אופנה זו. למרות זאת משרתים, אנשים מבוגרים שהורגלו כל חייהם לחבוש פיאות או סתם אנשים לא מעודכנים בצו האופנה האחרון המשיכו לחבוש פיאות עד תחילת המאה ה-19 אך לא לאורך זמן, לואי ה-18 שהיה חלק מהשלטון הישן כבר מלך ב-1814 כשתספורת קצרה העשויה משיערו הטבעי מעטרת את ראשו ומאז ועד היום התספורות והתסרוקות השונות תפסו את מקומה של הפיאה שנעלמה ללא שוב.

הפוסט ניקוי ראש – סיפורה של הפיאה הנוכרית בצרפת מאת רונן סאס הופיע ראשון בפרנקופילים אנונימיים | פריז תרבות צרפת ומה שבינהן