פרשת דרייפוס ופרשת אלאור אזריה האם קיים דמיון ביניהן?

מאז שהחלה פרשת אלאור אזריה במרץ 2016 אני רואה ברשת לא מעט השוואות של פרשה זו לפרשת דרייפוס שהתרחשה לפני כ – 120 שנה. רוב האנשים שמסכימים או לא מסכימים עם ההשוואה הזאת בקושי מכירים את הפרשה, אולם אין זה אומר כמובן שאין טעם לעסוק בנושא. השוואה היסטורית בין תקופות היא פעולה אינטלקטואלית מהנה שיכולה להעניק לנו פרספקטיבה מעניינת על התקופה בה אנו חיים. אז נכון, אני רק היסטוריון חובב והידע שלי על פרשת דרייפוס מבוסס על מספר ספרים מאוד מצומצם שקראתי, אולם אנסה בכל זאת למצוא את הדומה והשונה בין הפרשיות. אתם כמובן מוזמנים להצטרף אלי ולרשום את התובנות שלכם בתגובות בסוף הכתבה.

פרשת דרייפוס רקע היסטורי קצר

מכיוון שפרשת אלאור אזריה מתרחשת בימים אלו ומוכרת לכולנו, אין טעם להכביר עליה במילים. לעומת זאת על פרשת דרייפוס, שהתרחשה לפני זמן רב רצוי לתת רקע היסטורי קצרצר. הכל החל בשנת 1894 עת חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת  שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים. מי שנחשד במשלוח האיגרת היה אלפרד דרייפוס, קצין יהודי ששירת במטה הכללי. כתוצאה מכך הועמד דרייפוס לדין והורשע על סמך ראיות שהתגלו מאוחר יותר כמזויפות. דרייפוס נדון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית ודרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל.

אולם בזאת הפרשה לא הסתיימה אלא רק התחילה. אחיו של דרייפוס שהאמין בחפותו, המשיך להילחם והחל לאסוף עדויות על כך שהרשעתו של אחיו התבססה על עדויות כוזבות. אל אחיו של דרייפוס הצטרפו אנשי רוח בולטים כגון אנאטול פראנס, ברנאר לזאר ואחרים, אשר לא נתנו לפרשה לרדת מסדר היום הצרפתי. בסופו של דבר הצטרף אליהם גם ז'ורז' פיקאר, ראש המודיעין הצבאי, אשר הגיע למסקנה שהאיגרת נשלחה לא על ידי דרייפוס אלא על ידי קצין אחר בשם אסטרהזי. כתוצאה מכך נוצר לחץ ציבורי למשפט חוזר. הקצינים שהיו ממונים על החקירה התנגדו לכך ואף זייפו ראיות על מנת להוכיח את אשמתו של דרייפוס. אולם בסופו של דבר, לאחר מאבק ציבורי ששיאו היה המכתב "אני מאשים" מאת אמיל זולא, הוחלט לבצע משפט חוזר בשנת 1899 בעיר רן (Rennes). במשפט שנערך נמצא דרייפוס אשם, למרות העדויות לטובתו אך הנשיא לובה, שהחליף את הנשיא פליקס פור שמת באופן באופן פתאומי החליט להעניק לו חנינה. תומכי דרייפוס, לא הסתפקו בזאת ולאחר מאבק ציבורי נוסף הוגש ערעור על פסק הדין ובשנת 1906 דרייפוס זוכה מכל אשמה ודרגותיו הוחזרו לו. בזאת הסתיימה הפרשה מבחינת דרייפוס, אולם מבחינה ציבורית המשיכה הפרשה להדהד שנים רבות והיו לה לא מעט השלכות, כאשר החשובה ביותר מבחינתנו, הייתה החלטת הרצל לאמץ כתוצאה מהפרשה את הציונות המדינית.

נקודות דמיון ושוני בין פרשת דרייפוס לפרשת אלאור אזריה

אופי העבירה עליה נשפטו גיבורי הפרשות

כאן קיים שוני מהותי בין שתי הפרשות. פרשת דרייפוס היא פרשת ריגול והשאלה הגדולה מתחילת הפרשה הייתה האם דרייפוס עשה את מה שמיוחס לו או לא. לעומת זאת בפרשת אליאור אזריה אין מלכתחילה שום ויכוח שהיה זה אזריה שירה במחבל. השאלה שעמדה למשפט הייתה מדוע הוא ירה במחבל והאם הירי הזה היה מוצדק. מכאן שניתן לקבוע שאין  דמיון בין הפרשות בכל הקשור לאופי העבירה.

משפט דרייפוס השני בעיר רן. מקור צילום וויקיפדיה

ימין מול שמאל

אומנם בשתי הפרשות מדובר באנשים הנאבקים כנגד הממסד הבטחוני של אותה מדינה אך מה שמעניין הוא בזהות הפוליטית של התומכים באותו ממסד. מי שתמך בצבא הצרפתי ובאלו שניסו להרשיע את דרייפוס בכל מחיר היה דווקא הימין הצרפתי (שהיה מורכב ממלוכנים, אנטישמים ותומכי הכנסייה). המסר שלהם היה שפקפוק בהליך הצבאי ובטוהר המידות של הצבא הצרפתי ירסק את אמון העם בצבא ויפגע בביטחון. לעומת זאת מול הצבא עמדו בעיקר אנשי השמאל האנטי קלריקלי בהם ברנאר לזאר, אנאטול פראנס ומאוחר יותר אמיל זולה. המסר שלהם היה שדווקא הטיוח הוא זה שפוגע באמון בצבא ושאם אלו שאחראים על ההרשעה הלא מוצדקת לא יסולקו, אזי דווקא אז תיפגע הכשירות הצבאית. מה שמעניין כאן שלעיתונאים הללו הצטרפו כמה אנשים, אשר עד אז אף החזיקו בדעות אנטישמיות, אך החליטו לתמוך בדרייפוס בגלל אי הצדק שנעשה לו. הבולט שבהם הוא הקולונל ז'ורז' פיקאר מנהל מחלקת המודיעין, אשר לאחר הרשעת דרייפוס החל לפקפק בעדויות נגדו. פיקאר יצא להילחם על הצדק ושילם על כך מחיר אישי ומקצועי כבד (הוא נשלח לשרת בטוניס על מנת להרחיק אותו מהאירועים ומאוחר יותר פוטר מהצבא).

לעומת זאת בפרשת אזריה התמונה הפוכה לחלוטין. מי שתומך בצבא הוא דווקא השמאל ואילו מי שתומך בחייל הוא דווקא הימין. מה שמעניין הוא שאותו טיעון המתנגד לביקורת על הצבא ומפקדיו שהושמע על ידי הימין בתקופת דרייפוס מושמע היום על ידי הרמטכ"ל ותומכיו מהשמאל. להבדיל מקולונל פיקאר, נכון להיום אין אף קצין בקבע המשרת בצבא הישראלי, אשר היה מוכן להעיד לטובתו של אלאור עזריה (גם אם זה אומר לשלם מחיר בכל הנוגע לקריירה שלו) והקצינים היחידים שתומכים בחייל הם קצינים במיל' כגון האלופים עוזי דיין ודני ביטון.

מכאן שניתן לקבוע שבכל הנוגע לחלוקה שבין ימין לשמאל הרי שכשמשווים את הפרשה רואים תמונת ראי מעניינת, כאשר בפרשת דרייפוס תומך הימין בממסד הצבאי ואילו בפרשת אזריה תומך בו השמאל. למרות זאת אופי הטיעונים לטובת הממסד הצבאי נשאר דומה להפליא.

התקשורת והמאבק הציבורי

במהלך פרשת דרייפוס התפצל הציבור הצרפתי לשניים ויחד איתו התפלגה העיתונות. מצד ימין היו עיתונים אנטישמיים כגון La Libre Parole, אשר היה הראשון שתקף את דרייפוס ואילו מצד שמאל היו עיתונים כגון l'Aurore, אשר בו פורסם ה"אני מאשים" המפורסם של אמיל זולא. מה שמעניין לדעת הוא שבאותה תקופה היו בצרפת כ-100 עיתונים וכתבי עת שונים ואשר כולם כמעט נטלו חלק בסיקור הפרשה.

בפרשת אלאור עזריה לעומת זאת החלוקה היא אחרת לחלוטין. בעוד שהציבור בצרפת נחלק כך שחציו, פחות או יותר, תמך בדרייפוס והחצי השני התנגד לו, הרי שעל פי דעת הקהל הישראלית ניתן לראות שרוב רובו של הציבור הישראלי תומך באלאור אזריה (לדוגמא: סקר חברת החדשות שקבע ש 57% מהציבור מתנגד למעצרו של עזריה או העובדה 74%-82% מההתבטאויות ברשת החברתית היו בעד עזריה. את הנתונים הללו הבאתי מדף הוויקיפדיה שעוסק בפרשה). לעומת זאת כל ערוצי התקשורת הגדולים (ערוץ 2, ערוץ 10, עיתון "ידיעות אחרונות" וכו') יצאו באופן גורף כנגד החייל. הדבר הגיע לשיא (נכון ליולי 2016) בעת משפטו של אזריה, כאשר הסיקור החד צדדי והמוטה של כלי התקשורת הביא את "האגודה לזכות הציבור לדעת" להסריט את הפרוטוקולים של המשפט על מנת להביא אותם לציבור באופן יותר אובייקטיבי.

מכיוון שרוב אמצעי התקשורת תמכו באופן חד צדדי בתביעה כנגד אלאור עזריה הרי שזירת המאבק עברה אל הרשת החברתית. באופן מפתיע דבר דומה התרחש גם בצרפת בעת פרשת דרייפוס. מכיוון שפייסבוק והאינטרנט עוד לא הומצאו המאבק התרחש אצל ה"אבות הקדומים" שלהם: הסלונים.  שם נפגשו תומכיו ומתנגדיו של דרייפוס והציגו את טיעוניהם בעד או נגד הקצין היהודי. כתוצאה מכך רבים מהסלונים הפכו לשדות קרב מילוליים, אשר התדרדרו לאלימות, כאשר הדוגמא המפורסמת ביותר היא הדו קרב בין קלמנסו שתמך בדרייפוס לבין דרימון (Drumont) העורך של העיתון האנטישמי La Libre Parole.

פרשת דרייפוס פילגה במרירות את החברה הצרפתית. בקריקטורה זאת מתוארת ארוחה במשפחה דמיונית. בתמונה העליונה מישהו אומר: ".. מעל הכל! הבה לא נדבר על פרשת דרייפוס!". בתמונה התחתונה המשפחה נלחמת והכותרת אומרת "…הם דיברו על זה…"

אצלנו המצב דומה רק שזירת הוויכוח עברה לרשת החברתית האינטרנטית ושם כאמור הטונים עולים בעת שכל אחד מהצדדים משתף את דעתו על הפרשה. כמו במקרה של פרשת דרייפוס גם הפרשה הזאת גרמה ללא מעט חברי פייסבוק להפוך לאוייבים ואף לעשות unfriend אחד לשני ולכל מי שחושב אחרת מהם. נכון לעכשיו עוד לא הגענו לאותה אלימות שהייתה בצרפת בעת הפרשה, אולם ניצנים לאלימות זאת כבר נראים בשטח, כאשר הדוגמא הטובה ביותר היא תקיפת מפגינים למען אלאור אזריה על ידי ארגון השמאל אנטיפה.

לסיכום, ניתן בהחלט לקבוע שישנו דמיון רב בין הפרשות בכל הנוגע למאבק החברתי תקשורתי. ואם יותר לי לשרבב דעה אישית, לו פייסבוק והאינטרנט היו קיימים במאה ה-19, היה מאוד קשה לכסות על הזיופים והשקר במשפט דרייפוס והוא בוודאי היה מבלה זמן קצר הרבה יותר באי השדים (אם בכלל היה מגיע לשם). 

האם אלאור אזריה ודרייפוס הם גיבורים?

מצד אחד ניתן לומר שהתשובה על השאלה הזאת היא – לא. עד לפרשה היה דרייפוס קצין אלמוני ששירותו הצבאי לא היה מרשים באופן מיוחד (בסופו של דבר שירותו הצבאי היה מקביל לשירות של קצין ג'ובניק בקרייה. לא בדיוק המקום שבו נוצרים הגיבורים). עצם זה שהואשם בריגול ולבסוף יצא זכאי לא הופכת אותו לגיבור. גם אלאור אזריה היה עד לפני הפרשה בסך הכל חפ"ש (חייל פשוט), כמוהו יש לא מעט (למרות שלהבדיל מדרייפוס הוא נחשב לחייל קרבי מצטיין ואף קיבל על כך תעודה). אני משער שרובכם תסכימו איתי שגם במעשהו אין גבורה רבה מכיוון שהירי לא נעשה במהלך קרב אלא אחריו (כמובן שהערכה הזאת הייתה משתנה במידה והיה מתגלה שהמחבל נשא עליו חגורת נפץ ושהירי של אלאור הציל את חיי החיילים). מכאן שניתן לומר שבשתי הפרשות ישנו דמיון מכיוון שלא ניתן לומר שגיבורי שתי הפרשות הפגינו גבורה מיוחדת.

האומנם?

קיים עוד סוג גיבור בספרות ובקולנוע והוא הגיבור הטראגי, אותו אדם, אשר מסתבך בסיטואציה טראגית והגבורה שלו נובעת לא ממה שעשה לפני כן אלא מההתמודדות שלו עם המצב בו הוא נמצא. בעיניי הן דרייפוס והן עזריה הם בהחלט גיבורים טראגיים שמעוררים לא מעט אמפתיה ודי מאותה סיבה. שניהם מצאו את עצמם במאבק על חייהם ועתידם מול כוחות גדולים מהם בהרבה. בשני המקרים מדובר בממסד הביטחוני, אשר החליט להקריב אותם מסיבה דומה: לכסות על ערוותו.

במקרה של דרייפוס היה זה ניסיון של הממסד להעלים את העובדה שטעה והרשיע אדם חף מפשע, מכיוון שאז היה מוצג באור מגוחך בעיני דעת הקהל. כתוצאה מכך קצינים בכירים מצבא צרפת עסקו באופן פעיל בבידוי ראיות, הדחת עדים ולבסוף אף הברחת אסטרהזי, הקצין שהיה אחראי לאיגרת, לחו"ל על מנת שלא יתפס. אליהם הצטרפו מומחים חיצוניים שהובאו על ידי התביעה ושמו את כל יוקרתם המקצועית על הכף, כאשר קראו להרשיע את דרייפוס.  הגדיל מכולם לעשות ממציא שיטת הזיהוי הפלילי המודרני אלפונס ברטיון, אשר קבע כבר בתחילת הפרשה שמדובר בכתב ידו של דרייפוס ולא הסכים לסגת מהקביעה עד יום מותו, מכיוון שלא רצה לתת לבקריו את התענוג להגיד שהוא טעה.

בפרשת אלאור אזריה אנו שוב רואים את הניסיון של הממסד הצבאי לחפות על עצמו. היום ניתן לקבוע בביטחון רב שהתגובה הראשונית בעקבות סרטון בצלם של שר הביטחון דאז יעלון וראשי הצבא הייתה מוטעית לחלוטין. במקום לומר שהנושא יחקר ולתת לתחקיר המבצעי ולתחקיר של מצ"ח להתבצע בשקט, אותם אנשים הרשיעו מיד את החייל ובכך זיהמו באופן ניכר את ההליך המשפטי. כמו מהמרים, אשר נכשלו בהימור הקודם שלהם ובמקום לפרוש בשקט הם מנסים להמר שוב בסכום גבוה אף יותר על מנת להחזיר את הסכום שהפסידו, ככה עושה רושם שצמרת צה"ל ממשיכה בניסיונותיה להרשיע את החייל בכל מחיר. דוגמאות לכך הם קביעת הרכב השופטים העוין, שכירת שירותיו היקרים של עו"ד מהצמרת המשפטית על מנת להבטיח הרשעה, והגרוע מכל, שיחות של מפקדים עם חייליהם על הפרשה עוד לפני שהחל המשפט, דבר שמוביל לחשד לשיבוש חקירה.

לסיכום: בסעיף זה ניתן בעיניי לקבוע באופן וודאי שקיים דמיון רב בין פרשת דרייפוס לזו של אלאור עזריה וששניהם בהחלט זכאים לתואר גיבור טראגי.

ההשפעה של שתי הפרשות על הפוליטיקה ואופיה של המדינה

משפט דרייפוס החל בשאלה פשוטה האם הקצין היהודי העביר מידע לגרמנים. אולם מהר מאוד הלכה הפרשה והתפתחה לוויכוח הרבה יותר גדול שכלל בתוכו שאלות פוליטיות, שלכאורה אין להן שום קשר לשאלה הראשונית בה דנו בבית המשפט. וכך ממשפט ריגול הפכה הפרשה למשפט של הצבא כולו ואחר כך גם לדיון בדבר תפקידה של הדת ברפובליקה הצרפתית. הדבר הוביל לזעזועים פוליטיים ולהתפטרות של שר ההגנה קבינייאק ומספר שרי הגנה שבאו בעקבותיו. וכך בסופו של דבר דרייפוס האיש הפך לחלק קטן מאוד מהפרשה עצמה, אשר הובילה לזעזועים בצבא הצרפתי ולהפרדת הדת מהמדינה.

יעלון וקאביניאק – שני שרי הגנה שהתפטרו/פוטרו. מקור הצילומים וויקיפדיה.

למרות שפרשת אזריה נמצאת עדיין בעיצומה כבר עכשיו ניתן לראות דמיון בין פרשה זו לפרשת דרייפוס בכל הנוגע להשפעה על המערכת הפוליטית. הדוגמא הטובה ביותר היא כמובן התפטרותו/פיטוריו של השר יעלון. אולם מעבר לזה בעקבות הפרשה החלו לעלות נושאים כגון פוליטיזציה של קציני צה"ל, גיבוי המערכת הצבאית כלפי חיילים בפעילות מבצעית, האם מותר להקריב חיילים על מנת לא לפגוע באזרחי אויב ועוד. העיסוק בנושאים הללו הולך וצומח מאז פרוץ הפרשה ולדעתי ישנו סיכוי גדול מאוד שהדבר יגרום בטווח הארוך לשינוי בצה"ל ובמדינה מבחינה אישית וערכית.

לסיכום: הן פרשת דרייפוס והן פרשת אלאור אזריה גרמו לזעזועים פוליטיים ולשינוי המפה הפוליטית בארצותיהם. פרשת דרייפוס הצליחה להביא לשינוי עמוק בצרפת וגרמה להפרדת הדת מהמדינה ולחילופי גברי לא מעטים בצבא. פרשת אזריה עדיין נמצאת בראשיתה כך שלא ניתן לדעת האם היא תחולל את אותו שינוי טקטוני במדינת ישראל, אך בעיניי יש סיכוי גבוה לכך.

אהבתם את מה שקראתם? אתם מסכימים עם ההשוואה או מתנגדים? אשמח מאוד לשמוע את דיעותכם בתגובות למטה.

הפוסט פרשת דרייפוס ופרשת אלאור אזריה האם קיים דמיון ביניהן? הופיע ראשון בפריז תרבות צרפת ומה שבינהן | פרנקופילים אנונימיים